השלכת אנימה של אבות על בנות – קריאה בארבעה שירים ושלושה חלומות / גיא פרל

הרצאה במסגרת יום העיון השנתי של מכון סאמיט – תיאטרון ירושלים, 14.1.2023

 

הרצאתי תעסוק בהשלכת אנימה של אבות על בנות. למשורר ולפסיכולוג ד"ר תום הדני נווה שדיבר כאן לפני, נולד ממש לא מזמן בן, ולא בת, כך ששירתו אותה קיבץ בספרו 'אבא מחזיק תינוק' אינה מתאימה באופן ישיר להרצאה. אבל, אפתח את הרצאתי בשיר שמחזיק את לשדו של הספר היפה הזה, המלווה את תהליך ההיריון, הלידה וחודשי החיים הראשונים של התינוק מנקודת מבטו של אביו – תהליך יפה וכואב, שמחד יש בו הזכרות של תום בשלימות הבלתי מופרת שהוא עצמו היה חלק ממנה כתינוק וכילד, ומאידך יש בו אבל על התרחקותו המתמדת של תינוקו מן השלימות הזו, וכניסתו הבלתי נמנעת של התינוק אל עולמו של האב – עולם השפה, הזמן והמוות. השיר הזה, כאמור, מחזיק בשלמות את שני הקטבים:

אַתָּה מִצְטָרֵף אֶל הָעוֹלָם

כְּשָׁעוֹן אֶל הַזְּמַן.

לְמֵאִית שְׁנִיָּה

אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד –

כָּל הַחַיִּים

וְכָל הַמֵּתִים

מֵאֲחוֹרֶיךָ.

 

ולהרצאה:

יונג היה תלמידו של פרויד. הוא קיבל במלואה את הטענה אודות המבנה הטופוגרפי של הנפש – מודע, סף מודע, לא מודע – אך טען שקיימת שכבה נוספת: הלא מודע הקולקטיבי. על רקע טענה זו ונוספות הכרוכות בה ודומות לה, נפרדו בסופו של דבר דרכיהם של השניים, ויונג ייסד זרם עצמאי בפסיכואנליזה.

הלא מודע הקולקטיבי הנו שכבה בה צבור ידע אודות החוויה האנושית בעשרות ומאות אלפי השנים האחרונות – ידע עשיר ומפורט, הרבה מעבר לדחפים ואינסטינקטים מולדים, שעל קיומם הייתה כמובן הסכמה בין יונג לבין פרויד. הידע אינו צבור באופן כאוטי, כי אם בתבניות אותן כינה יונג ״ארכיטיפים״. כל חוויה והתנסות אנושית הופכת ברבות השנים למעין תבנית בסיס. אבהיר שה׳ארכיטיפים לכשעצמם׳ כפי שכינה אותם יונג, הנם 'שקופים', כלומר אין בהם צורות ותכנים ספציפיים. ניתן לדמות אותם לתבניות ריקות אליהן נוצקת ההתנסות הפרטית והתרבותית. התבנית הזו, הפוטנציאל המולד, מתעוררת אל מול ההתנסות ומשפיעה על האופן בו נחווה אותה. תפקידו של הלא מודע הקולקטיבי הנו לסייע בהתפתחות הפרט והתרבות בכללותה. בתהליך המכוון על ידי ארכיטיפ העצמי, אנו מקבלים הכוונה, פיצוי וריפוי על בסיס הידע הצבור בשכבה הקולקטיבית.

הארכיטיפ בו נתמקד היום הוא האנימה – הארכיטיפ הנשי בנפש הגברית. יונג חשב שהאנימה, כמרחב נפשי, מחזיקה איכויות מפצות ומשלימות לתודעה הגברית, למשל – חיבור, קשר בין אישי ורגש.

אני משוכנע שלאוזניים פוסט-מודרניות, התפיסות הללו נשמעות ממוגדרות ומהותניות להחריד. יש אמת בדבר, ובשיח היונגיאני והפוסט-יונגיאני המודרני יש ביקורת על ההגדרות הראשוניות של יונג, ופיתוחים ושכלולים שלהן. מפאת קוצר הזמן רק אזכיר רק את פיתוחיהם של רוברט הופקה ואנדרו סמיואלס. רוברט הופקה הציע לעשות שימוש בחשיבה חופשית ממגדר, כלומר לשחרר את המחשבה על חלקי הנפש מן הנשי והגברי, והדבר חייב אותו לבטל את המושגים 'אנימה' ואנימוס' ולהגדירם מחדש. אחד מיתרונות השינוי שמציע הופקה הוא התאמתו גם לגברים המשליכים את מה שהוא מכנה 'הנשמה' שלהם – על בני מינם, תהליך שהוא מזהה אצל חלק ממטופליו ההומוסקסואלים.

אנדרו סמיואלס עבר לדבר על ״האריכיטיפ הקונטרה מגדרי״, כלומר מרחב שאינו טעון מראש באופן מהותני, כי אם מחזיק את האיכויות שיש לנו קושי לשאתן עקב הסוציאליזציה המגדרית שעברנו. הרגשי, לדוגמא, אינו מושלך על הנשי משום שנשים רגישות ביותר באופן מהותני, אלא בשל הבנייתן החברתית ככאלו, על ידי גברים.

אל מול רוחות השינוי המבורכות הללו, יש לזכור שעשרות ומאות אלפי שנות אנושות מפוצלת לגברי ולנשי, צבורות בתוכנו באופן ארכיטיפי-ממוגדר. 'סוציאליזציה' ו'לא מודע קולקטיבי' אינם מושגים זרים זה לזה, כי אם תהליכים מסורגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. עלינו להכיר את הכוחות הפנימיים הללו, ובכללם הפיצול בין 'גברי' לבין נשי', ולהתפתח באופן שמרכך, מאזן ומשכלל אותם, אך אל לנו לנסות להתעלם מקיומם.

נחזור אל האנימה. באופן טבעי, גברים נוטים להשליך את האנימה שלהם על דמויות נשיות, כלומר, לחוות מול דמויות נשיות התעוררות של היבטי האנימה שלהם, המושלכת על האובייקט הנשי. להשלכה זו צורות רבות מספור החל מהערצה ומשיכה לאישה כזרה ואחרת, דרך פחד מכוחותיה המסתוריים (ורק אזכיר את ספרו של אריך נוימן 'פחד מפני הנשי' שיראה אור בקרוב בתרגום לעברית), ועד בוז לחולשתה. כמו עם כל השלכה, יש הזדמנות התפתחותית בתהליך החזרתה, כלומר קבלת האיכויות המושלכות כאיכויות פנימיות של עצמי – תהליך שלצד שהוא יקדם את תהליך האינדיבידואציה של הגבר, כלומר את תהליך הפיכתו לשלם יותר, הוא יאפשר לו ליצור קשר עמוק, אינטימי ושוויוני יותר עם נשים.

היום נתמקד בהשלכת אנימה של אבות על בנותיהם. על פי רוב זו השלכה בריאה העומדת בבסיס האינטימיות והאהבה של אב ובתו, ותסייע להתפתחותם של שני הצדדים. אולם, בצורתה הפתולוגית זוהי השלכה הרסנית, שביטויה החמור ביותר הוא כמובן גילוי העריות – מימוש בפועל של היבטיו השליליים של תוכן ארכיטיפי או בניסוח אחר – מימוש של המוטיב המיתולוגי הנפוץ כל כך של גילוי העריות.

נתמקד היום בשירים וחלומות שבליבם היבטיה החיוביים של השלכת האנימה, והפוטנציאל שיש בה להתפתחות הנפש הגברית.

 

נתחיל בשיר 'ביום שבו נולדה ביתי' מאת יהודה עמיחי:

גבר עומד להפוך לאב לבת, והוא חש שהולדתה מנצחת, ולו באופן זמני, את המוות – מותר לכוהנים להיכנס לביה"ח משום שרק חיים היו בו ביום ההוא, ועצי האורן הזקנים מחדשים את נעוריהם. זהו מוות במובנו הפשוט, אך גם מוות כמיצג חלקי נפש מתים, שהולדת הבת, והפעלת האנימה, עשויות לעורר.

נפגוש מוטיב זהה בשיר ׳מחשבה לילית׳ מאת רפי וייכרט:

 

נעשה הפוגה מן השירה ונעיין בחלומות שסופרו לי ע״י שני מטופלים, העוסקים לתפיסתי בפוטנציאל ההתפתחותי שיש עבור גבר, הן בהשלכת האנימה שלו על בתו, והן בהבנתו שאין המדובר בבת או ביחסים ביניהם – כי אם בחלקי נפשו הנשכחים או המצויים בסכנת הכחדה, כלומר בהחזרת ההשלכה.

שניהם קרובים לגיל 40 בזמן הטיפול, בעלי מקצועות חופשיים ומצליחים בתחומם, שניהם יוצאי סיירות בצה"ל, ולשניהם קשיים ניכרים בקשר הזוגי וקשר עמוק וחם עם בנותיהן הצעירות – בנות שהן בבת עינם.

חלומו של אב מס' 1:

אנחנו מקבלים בשורה לא טובה:

לגלית (בתו, שם בדוי) יש פיגור קל.

אני יושב מולה אחרי קבלת הידיעה, אני אומר לה את האמת בבכי –

שאני אוהב אותה, שהיא נפלאה, שאנחנו חייבים אותה בעולם.

אנו לבד בחדר, לפתע מופיעים הפנים של חמותי והיא אומרת שאומר אותם הדברים גם לרות (אשתו, שם בדוי).

 

במציאות, בתו אינה סובלת מכל בעיה שהיא. בחלום היא מייצגת את האנימה המוחלשת ופגועה שלו, האנימה שהוא סבור שאין לה מקום בעולם, כלומר שאינה נחוצה בעולמו הרגשי. דמות חמתו, אותה הוא דווקא מכבד מאוד במציאות, מופיעה בחלום כמעין אם גדולה וחכמה המסייעת לו בהבנת החלום – הפסק להשליך את היבטי האנימה החלשה והפגועה שלך על אשתך, אתה צריך בעולמך הרגשי גם אותה וגם את מה שהיא מייצגת.

 

חלומו של אב מס' 2:

אני ומיה (בתו, שם בדוי) על גג בניין.

אני קופץ לגג הבניין שנמצא מעברו השני של הרחוב.ֿ

אני מסתובב לאחור ורואה שגם מיה מנסה לקפוץ אבל היא נופלת למטה, לסמטה.

אני רץ אליה מהר לראות. היא שוכבת בעניים פקוחות, מסתכלת עלי, לא זזה.

[התעוררתי בבהלה]

המטופל הביא את החלום בדאגה גדולה אל חדר הטיפול. למרות שהיה אדם רציונאלי מאוד, ונטה לזלזל בעבודה עם חלומות, הוא התמלא לפתע פחד שמה זהו חלום נבואי ושדבר מה נורא עומד לקרות לבתו האהובה. אמרתי שלהערכתי החלום אינו עוסק בבתו ואף לא בקשר ביניהם, כי אם בחלקי נפשו אותם מייצגת בתו עבורו. ייתכן שאם ימשיך לדלג בקצב מהיר מהישג להישג, חלקי הנפש הללו ייכחדו.

נחזור אל השירה. שיריהם של עמיחי ווייכרט עמם פתחנו, עשויים לעורר את הדאגה שמה השלכת האנימה על הבת מטילה אחריות על כתפיה כאחראית לחיותו הנפשית של האב. אקריא כעת שיר נוסף מאת כל אחד מהם, בהם בולטת תנועת השחרור. החזרת ההשלכה. שניהם מקבלים עליהם את מותם הבלתי נמנע, ומשחררים את ביתם לדרכה, עמוסה במטען האהבה של אביה.

יהודה עמיחי:

רפי וייכרט

 

נעבור לחלום נוסף של מטופל, שנחלם בשעה שהייתה בת זוגו בהריון – הולדת בתו מייצגת בחלום אפשרות לצמיחה מתוך אזורי נפש מוזנחים וכואבים, בהם עסקנו יחד באותה תקופה, כחלק מן ההכנה להפיכתו לאב:

אני בשכונת עוני בשולי העיר בה גדלתי.

הכל מוצף ביוב, כל הביוב זורם ברחוב [לא צואה, אבל מים מגעילים מאוד].

לפתע אני רואה את עצמי העתידי הולך שם עם הבת שלי. היא לבושה שמלה יפה.

יש לי קשר מאוד יפה איתה, אני אוהב אותה וניכר שקשוב לה.

[גדלתי בלב העיר, ובשוליה הייתה שכונה כזו – חששתי ממנה, ייצגה הזנחה וכיעור]

 

ונסיים את ההרצאה בשיר ׳מבט במראה הפנימית׳ של המשורר הקטלוני ז׳ואן מרגריט (תרגום: שלמה אביו). לא אכביר מילים על השיר הנפלא הזה, בו גבר חזק ומצליח מתבונן בבתו הנכה יוצאת מן המכונית, ומבין שלא בה הוא מתבונן, אלא בחלקי נפשו הנשכחים, בלעדיהם לעולם יהיה שלם.

 

 

השירים:

וייכרט, ר. (2013). גג החשיכה – מבחר שירים. אבן חושן

('מחשבה לילית' מתוך 'שירים לדר' / 'טבע הדברים, ח"י שורות' מתוך 'בקווים דקים')

מרגריט, ז'. (2008). מבט במראה הפנימית. תל אביב: קשב לשירה. תרגום מקטלנית: שלמה אביו.

עמיחי, י. (2003). שירי יהודה עמיחי. תל אביב: שוקן.

('ביום שבו נולדה ביתי' מתוך 'שלווה גדולה: שאלות ותשובות' / 'ילדתי הקטנה מסתכלת' מתוך 'מאדם אתה ואל אדם תשוב')

 

לקריאה נוספת:

הדני נוה, ת. (2021). אבא מחזיק תינוק. תל אביב: עם עובד.

הופקה, ר"ה, (2007). חלומות של גברים: השבר, הטיפול, ההחלמה, תרגום: א' צוקרמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Samuels, A. (1986). Introduction. In: A. Samuels (Ed.), The father – Contemporary Jungian perspective (pp. 1-44). New York University Press.