הנער הנצחי ,האב טיפוס והקומפלקס בחיים בחברה ובקליניקה | אבי באומן

הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון על הנער הנצחי

 

"על פני שיער ראשי הקור
נוגה לבן זרה;
דימיתי כי כבר סב אני,
ואמלא שימחה.

אך הנה כבר נמס כולו ,
שוב שיערי שחור,עד כי אירא מעלומי-
עוד דרך רב לבור!

מן השקיעה עד בוקר אור
ראש לא אחד יזקן.
אם כך,מדוע זה שלי
טרם כוסה לבן? "

(מתוך "מסע החורף" של פרנץ שוברט, מילים וילהלם מילר, בתרגומה של עדה ברודצקי)

על הנער הנצחי (Puer Aeternus)

הטיפוסים, אבות-הטיפוס המשלימים Puer-Senex, הקומפלקסים האישיים, העידן החדש והזוגיות

היטיב להראות שוברט, כי קווצת שיער לבנה על ראשו של אדם צעיר יכולה להוות מקור לפחדים מן הזקנה והמוות, אך לא פחות מכך היא יכולה גם להיות מקור לנחמה לצרותיו של הצעיר המתקשה להיכנס לחיי האהבה ולחיים בכלל. גם הצעיר המייחל למוות בגלל נטל הפחדים מן החיים עצמם וגם המבוגר המתגעגע לנעורים כי הוא מפחד מן המוות, מן הסוף, שניהם חולקים את סבל החיים ואת פחד המוות וההתכלות.
גם הפחד לעזוב את החיים וגם הפחד להיכנס לחיים הינם מרכזיים בדינאמיקה של שני אבות-הטיפוס, הנער Puer – והזקן Senex -.
הטיפוס הזקן יתאים את עצמו לחיים, יבנה, ירצה, ויתגדר בחוקים, כללים, הרגלים סדר ורציפות. הוא יצבור, יבנה נדבך על נדבך, ייצמד לקרקע, ישריש, ואפילו יתקבע התקבעות יתר, בגלל הצורך הרב שלו ביציבות כמקור לביטחון. הזקן יאמין רק במה שיש עימו בידו, ובמצבים רבים המציאות חסרת הדמיון היא אשר תנחה את מעשיו. אופייניים לטיפוס הזקן תכנון, סדר ודחף מתמיד לדעת את מה שצפוי, ובהיותו תפוס במחשבותיו הדיכאוניות הוא משוכנע, כי את המציאות העירומה והנכונה הוא ורק הוא רואה נכוחה.
הטיפוס הנערי לעומת זאת, זה המסרב בכל תוקף להשלים את התבגרותו, סובל מפאניקה כרונית, מקרקוע, קביעות, השתרשות ומיסוד. אלו מהווים חנק עבורו, כמו ממיתים אותו בעודו בחיים, כמוהם למות בלי שהגעת לאמת, בלי שטעמת את הכול!  בלי שהכרת את כל האופציות הגלומות, בלי שעשית את העיקר!
לדעת הנער, לעיתים אפילו להתאבד היא אופציה עדיפה, לעיתים משמעות ההתאבדות עבורו היא להיות מעל הכל, ואף מעל המוות, לנצח אותו! במחשבות הגדולה, במאניות ובכל-יכולות שלו מרגיש הנער שהוא מעל לכל, משוכנע כי את האמת לאמיתה אף אחד לא רואה כמוהו.
שני אבות-הטיפוס הנפשיים הללו קיימים בכל אחד מאיתנו, אך אם לא יפעלו בהרמוניה הטבעית, או יהיו מנותקים זה מזה, הם עלולים לעכב אותנו, אם בהתפתחות הפנימית של העצמי הרוצה להתגלות ואם בהתגבשות האני וביכולת ההסתגלות החברתית שלו; כי במקורם נועדו שני אבות-טיפוס אלו לעזור לאני המתפתח, מצד אחד בבנייה ובהסתגלות ומצד שני בשמירה על רעננות, התחדשות וחווייתיות. ההתחדשות והרעננות הללו דורשות פתיחות, על-זמניות ואי-היצמדות להגדרות נוקשות ומקובעות. על כן השתייכויות פנאטיות, לאומניות קיצונית והיקבעויות למיניהן מונעות למעשה מן האני להיות מסוגל להתחבר ל"נער של העולם".
בחייהם של הילד והנער אנו נראה לעיתים קרובות פעילות יתר של אב-טיפוס הנער הנצחי. בתקופות חיים אלה קיימים ברקע גם ההורים, האב והאם, ועל כן בדרך כלל הנער יכול להישען עליהם; הם עוזרים לו ומלווים אותו, ומשמשים לו דמויות מדריכות כחלק מתפקידם כהורים [1]. במשבר ההתבגרות פורץ אב-טיפוס הנער בגדול (אם כי אצל מתבגרים מסוימים, אלה שלא מסוגלים להתחבר לבני גילם, דווקא אב-טיפוס הזקן עלול לקבל מקום יתר). זהו זמן שיא הפעילות שלו, כפי שלכל אב-טיפוס יש שיא של פעילות בנקודה אחרת במסלול החיים. המתבגר מושפע מאד מן הנער הנצחי, ולעיתים נוכחותו האינטנסיבית של אב-טיפוס זה בחייו הנפשיים אף תגרום להתנפחות האני. המתבגר עלול להיכנס למה שמכונה היבריס נפשי, תחושה של כל יכול. אנרגיה אינטנסיבית יצרית צעירה זו יכולה לחבר אותו לתחומים שונים ומשונים. הוא יכול להיכנס לאינפלציה רוחנית, למרידה חסרת מעצורים, לאמונה חסרת ביסוס, לרעיונות יצירה גרנדיוזיים. הוא אז נע כמכונף, חסר גבולות, מזלזל ומאתגר את המבוגר, העלול מצידו להיכנס לתגובת נגד של תפקיד הזקן הנוקשה והשתלטן. הזקן, זה המייצג מוסר ברור, סדר, בנייה וקונסטרוקטיביות מקובעת, יהפוך אז לפאנאט זקן וימנע אפשרות של הבנה את הצעיר ואמפתיה אליו. תגובת נגד שכזו של הזקן מול הנער עלולה לאפיין הורה חסר אונים מול בן מתבגר, ולעיתים גם מטפל מול מטופל נערי. אך יכול להיות הורה אשר בעקיפין  נהנה, מזדהה ומעצים את התגובה הנערית ולא לוקח עמדה של מבוגר המספק גבולות, דבר לא פחות חמור .

אבות-הטיפוס
כבר בהתייחסות לרמה האב-טיפוסית של הנער והזקן, נוכל לראות בניסיונותיהם של "זקנים חכמים" להסביר תופעות אלה הבדלים המושפעים מרוח הזמן של הדור: יונג עצמו ומארי-לואיז פון פרנץ, כדור שהתחנך עדיין בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20, לעומת ג'יימס הילמן, שנולד בשנות ה-20 של המאה ה-20. יונג עצמו אמביוולנטי מאד כלפי תופעת הנער הנצחי, ובמכתבו ל-Schmitz  בשנת 1931 אומר: "אני מתייחס לפואר כאל רוע בלתי נמנע, וכאשר יש למשהו זהות עם פואר תתקבל פואריות נפשית, שאין מה לעשות יותר מאשר לגדול ממנה, אך הדבר תמיד יוביל לקבלת מכות של הגורל, שהן סימנים המורים על כך שחייבים לשנות גישה. ההיגיון לא יעזור, כי הפואר הוא תמיד הסוכן של הגורל" [2]  . מתוך דבריו נראה, כי יונג מעריך אב-טיפוס זה כבעל השפעה נפשית חזקה וגורלית על מסלול חייו של האדם, ובמידה ואדם נתפס בו, המעבר לחיים בוגרים יתעכב או ייתקע. אך יונג אינו מזכיר או מבליט את האספקטים החיוביים, החיוניים שיש באב-טיפוס הנער, כמו שהוא עושה למשל בתיאורו את אב-טיפוס הילד.
גם מארי-לואיז פון פרנץ מתקשה להתייחס לאב-טיפוס הנער באופן לא משוחד, כפי שהיה ראוי להתייחס, לפחות ברמה האב-טיפוסית. בהקדמה לספרה על הפואר היא עושה מייד קישור בל ינותק של אב-טיפוס זה לארכיטיפ האם, קובעת קיום תלות ביניהם ומורידה את אב-טיפוס הפואר לרמת ילד שלא נפרד מאימו. פון פרנץ הופכת בעצם את תיאור האב-טיפוס לקומפלקס שלילי של חיפוש אם והקושי להיפרד מאמא ולהתבגר [3], ולכן כבר בתיאור האב-טיפוס של הנער הנצחי היא מדגישה מייד את אי היכולת לעבוד ולהתחייב לעבודה, ואפילו מציינת, אולי מתוך ראיית הזקן שלה, את התרופה שיש בעבודה עבור אב-טיפוס הנער.
לעומת הגישה האמביוולנטית והלא מתלהבת של יונג ופון פרנץ, ג'. הילמן מוקסם מאב-טיפוס זה. הוא עושה אבחנה ברורה ומאלפת בין הארכיטיפ כשלעצמו ובין הקומפלקסים שיכולים להתפתח סביבו בעטיים של הקומפלקסים ההוריים והמשפחתיים. בטבעו שייך אב-טיפוס זה לכוחות רוחניים טרנסצדנטיים של הלא מודע, והוא הקוטב האחר של אב-טיפוס הזקן וקשור אליו בקשר הכרחי משלים ומנוגד. אב-טיפוס זה קשור לדעתו בהתגלותו של העצמי הרוחני היצירתי ומביא למסרים ממנו. הבעיות מתגברות כששני אבות-טיפוס אלה מנותקים אחד מן השני כמו אב מבנו, אומר הילמן.
הפואר, אומר הילמן, הוא "החיזיון של טבענו הראשוני", "הצל הזהבי הראשון", הוא קשור ביופי ובתמצית המלאכית שבנו, ניצוץ או שליח האל שבנו. אב-טיפוס זה במשמעותו החיובית ייתן לנו את הייעוד והכיוון, המסרים נושאי הגביע הנצחיים אל האלוהות. "ההתלהבות הראשונית מן הדברים, היא המביאה נעורים ורעננות נצחית" [4] לאותה שכבה של אב-טיפוס הזקן, שיכולה להתייבש וגם לייבש. הפואר, אומר הילמן, "הוא הניצוץ הלח אשר בקומפלקס, הזרע הראשוני לרוח, הקריאה לעצמי". לדעת הילמן שייך אב-טיפוס זה לציר האנכי  של העצמי, מימד האני-עצמי, והוא מוגבל בציר האופקי, דהיינו ברצף האני והאחר וההתקדמות בחיים. כמובן שכאשר הוא מופיע בתמונה הקלינית של אדם הדבר מרמז על  בעיה, אך אם ננסה להכריח אדם כזה להתבגר בכוח, נדחף או נאלץ אותו במסגרת הטיפול להיות בציר האופקי של החיים, כנפיו עלולות להישבר. יהיה זה כמו חוטי חשמל למטוס, התנגדות שאפילו תביא לבריחה מטיפול.
כמבנה אב-טיפוסי כשלעצמו יש כאן השראה מרבית של משמעות, הבאת משמעות, משמעות כמסר, כמו כל התחלה, שהיא תמיד מלאת משמעות והתרגשות, ארוס. בגלל רעננותו קשור אב-טיפוס זה בעל-זמניות ובחיפוש מתמיד, כמו אותה דינאמיות של ילד סקרן ששואל למה, לשם מה. כמו אותו דחף לחיפוש הרפתקה התוקף את האני ודוחף אותו קדימה יחד עם זאת, דבר באב-טיפוס זה אינו בטוח; הכל ארעי, מקום לשאלה וספק, ופתיחת דרך לעוד שאלות. במידה ואין עונה או אפילו יש עונה המדכא את השאלות, יופיעו קמילה ודעיכה, כמו אצל אותם בנים נערים יקינטון ונרקיס במיתוסים .
לעומת אב-טיפוס הנער הנצחי, אך חייב להיות עימו בקשר, קיים אב-טיפוס הזקן, כרונוס, סטורן, המייצג את המציאות, את הבנייתה ואת המופשטות שלה, ולכן את עקרון הסדר ועקרון המשמעת, הסדר דרך הזמן, ההירארכיה והמדע המדויק. זהו אב-טיפוס שיכול לעורר בנו קור וריחוק. הוא גם איטי, מחוייב, ולכן יבש קמעא, עופרתי, מתקרש ומתקשה. הוא יכול לעורר עצבות, דיכאון ומלנכוליה, והוא קשור בחורף ובלילה. הוא עלול להיות זה המשבית שמחה ומיניות. באופן סימבולי הוא יכול להופיע כעץ אלון זקן, ככלב, כתיש וכאל הפוריות, החקלאות, הקציר והאסיף. מצד אחד יופיע כשליט, טיראן, כאוסף, מחזיק ומסדר, ולעומת זאת גם כבולע את העולם. הזקן מסמל גם את המוראל והמוסר. הוא מדבר על סודות ושקרים וניגודי ניגודים, ולעיתים גם מביא רוח רעה. תחושת המוות שמביא הזקן יכולה לנבוע מהפרפקציוניזם ועודף הסדר שלו. אך נזכור שאב-טיפוס זה עוזר לאני לסדר ולארגן – בונה ומארגן, אך גם מסלק כל ספק, מסלק את שעת בין הערביים. האני זקוק מאד להשפעת אב-טיפוס זה על מנת לבנות את עצמו. הוא מגבש ועוזר, ונותן זהות בתוך גבולות, קישור למודעות והמשך. הילמן גורס, כי אב-טיפוס הזקן יופיע בביטוייו השליליים במידה ויהיה מנותק מאב-טיפוס הנער. היות והוא איבד את ילדו, נוצר פיצול שיכול להביא למותה של החיות אשר בקומפלקס. כביכול, ללא הארוס של הבן מאבדת הסמכות את האידיאליות וההתלהבות. המשמעות אינה יכולה לחיות דרך מבנה וסדר בלבד, דרך חד-צדדיות ונכות. אב-טיפוס זה קיים כבר בכל ילד קטן.

הרמה האישית קלינית
כאשר נוצרות בעיות רבות במרחב המשפחתי והקומפלקסים ההוריים חזקים ומשתלטים, מקבל הנער עיוות לכיוון המשפחתי, למשל לכיוון הצלת ההורים: הנער כמציל או מושיע, זה הנועד לגדולות. במקרים אלה נראה, כי עוצמת האינפלציה יכולה להביא לפתולוגיה של הרס. אצל המתבגר הנצחי מופיעות אז בעיות קשות במימד האופקי: אי יכולת לקביעות, יציבות, התחייבות, בנייה והתבססות. אין קרקע לבנות עליה. הניתוק מהחיים הממשיים מביא לזמניות, לחיים ארעיים, עיסוקים שונים ומשונים, רוחניות חסרת שורשים וחיפוש מתמיד אחר אמת שתמיד מאכזבת. כל חדש שנולד מת לאחר זמן קצר, אין סבלנות לגדל ואין יכולת לחכות לתוצאות. אין השקעה אמיתית ואין יכולת לשום עבודה שחורה. ברמה הטיפולית קיים קושי עצום ברפלקציה בעבודה פסיכולוגית של מודעות בונה.
מבנה אישיות אשר בו אב-טיפוס הנער הנצחי משתלט על האני יהיה מאופיין בנער או נערה אשר משום מה מסרבים להתבגר. הם אינם יכולים להתחייב על משהו מתוך האלמנטים הבסיסיים של אדם מבוגר: קשר מחייב, עבודה קבועה, השתייכות, זהות, הגדרה עצמית, לעיתים גם זהות מינית, ערכים חברתיים. החיים לגביהם הם אוסף של חוויות משתנות, יהיו אלה חוויות בתחומי האמנות, טיולים בעולם, ספורט מסוכן, או חוויות רוחניות. בכל פעם אופנה אחרת, בכל פעם משהו חדש. כל האופציות פתוחות עבורם, מה שצריך לקרות עוד לא קרה, קיימת אינפלציה לגבי הזמן הלא חולף, ללא שעון, ללא סדר. המשהו הגדול עוד לא קרה! השנים לעיתים קרובות עוברות, והפחד להיות מקורקע וממוסגר רק גובר, עד שמגיעה גם אימה נוראית מהזקנה והמוות. הפחד מלשחק את משחק החיים מביא לשחק בחיים ואפילו לא להחליט עליהם ברצינות.
בניגוד לנרקיסיסט, המזדהה לעיתים עם האדרת המטופחת והדימוי  החברתי הנוצץ, הנער הוא חסר פרסונה מוגדרת; להיפך, הוא מסרב לשחק את המשחק החברתי, וייקח פעמים רבות את תפקיד הילד התמים הטוען כי המלך הוא עירום. הוא לא מוכן לשחק את ה"משחק החברתי המזויף הזה", הוא עוד לא החליט אם בכלל יצטרף אליו אי פעם. הוא יעדיף לרחף מעל הדברים, ומבחינה זו יסתגל פחות טוב מן הנרקיסיסט. למרות שייראה לעיתים מניפולטיבי, במהותו חי עדיין הנער התמים, הנסיך הקטן, הגעגוע לאהבה בלתי מושגת, ולא הקוסם השחור החי בנפשו של הנרקיסיסט. נראה כי בבסיס נפשו קיים ילד שאינו מוותר על ילדותו האבודה, על הגירוש המוקדם מדי מגן העדן. ילד שילדותו הייתה בצל של קשיים, מוות, דיכאון ואובדן, בצל הורים קשי יום, מרירים ופגועים מאובדן הילדות שלהם עצמם, ועם סבל מחוסר גב שיאפשר ילדות חופשייה. הייתה כאן גמילה מהירה וחסרת אמפתיה מהילדות. אצלנו בישראל הדור של הורים מהגרים,  שהוליד את הדור השני של השואה, הצמיח אצל הילד נטייה קיצונית לכיוון הנער או לכיוון הזקן, כפי שהראיתי במאמרי משנת 1995 "נושאי הלפיד": דור שני כמצילים, מאמר העוסק בדור שני של בנים שנתפסו באב-טיפוס הנער הנצחי או הזקן כדרך הישרדות והתגברות על פחדי החיים. [5]

במאמרו של הילמן על הפצעים של הפואר, אותם הוא מכנה "הצלקות של יוליסס", הוא מדגיש את הפצע שקיים מאחורי השתלטות אב-טיפוס הנער הנצחי, הפצע אליו יש להיכנס בטיפול למטרות ריפוי. הפצע המדמם הוא אשר יוצר מגבלה בנפשו ובתפקודו של הנער. על פי הילמן יש להגיע תחילה אל הפצע בנפשו של הנער ואל המגבלה שנוצרה בתפקודו, אל נכותו . לדעתו של הילמן, הפואר אינו זקוק לחלב אם בסיסי של הנרקיסיסט; לא האמא המזינה היא הפתרון, למרות שבטיפול בפצע תמיד נוכחת גם האם. מה שמודגש הוא הריפוי, פתיחת הפצע, שאותו הילמן אותו "ההורה של ההתפתחות החדשה" [6]. אך על המטפל ליצור קשר טיפולי של אדם לאדם, בגובה העיניים, שהוא החיבור הטוב לחונך, לאב או האם החונכים את הילד לחיים, תוך אמפתיה למגבלות מולן צריך לעמוד, ותוך אמפתיה לצורך החזק במציאת משמעות.
למרות שניתן לראות אצל אב-טיפוס הנער הנצחי אלמנטים נרקיסיסטיים ולעיתים אפילו קווים גבוליים, אין לשים את מרכז הכובד של הטיפול על האימהות הראשונית המזינה ולא על האבהות המגוננת, למרות שכמובן גם אלה יכולים להיות אלמנטים  חשובים. הנער זקוק בעיקר למבוגר שמבין, לכזה שבעצמו אינו מנותק מאב-טיפוס הנער הנצחי ומהנער שמפחד מן החיים, מהנער ששואל את השאלות. הוא זקוק למישהו שיבין את ילדותו, אך בעיקר שיעבירו את סף הכניסה לחיים ויעזור לו למצוא את המשמעות שמעבר .

אטיולוגיה של קומפלקס הנער והקשר לתקופתנו
מתוך תיאורם של נערים ונערות עם קומפלקס הנער מתבהרת לנו תמונה של ילד או ילדה, אשר בחייהם נאלצו מהר מאד להיות בעלי רגישות מיוחדת להוריהם ולמצבי ההישרדות בהם חיו. ילדים ערניים או רגישים, ילדים אשר לקחו מהר מאד תפקידים של פסבדו-מבוגרים ודווקא בהתבגרותם נתקעו. ילדים להורים שעברו טראומות גופניות או נפשיות של תקופה קשה או ממשפחת מוצא נוקשה, להורים מהגרים עם קשיי הסתגלות, להורים קשים מדי או חלשים מול קשיי החיים. ילדים אלה חוו את חיי הוריהם כמעיקים מדי, לא מספקים, חסרי משמעות וחסרי עניין אמיתי. ילדים אלה נקטו לעיתים דרכי הישרדות והתמודדות של נער כל יכול, של הצלת ההורים וגאולתם, או של נער מפוחד הנרתע מן העתיד באופן משמעותי, הבורח מן ההתבגרות המפחידה, היבשה או חסרת המשמעות. אך בעצם, אם מביטים לעומק הנפשי מתחת להתנפחות הנערית, זהו ילד שהתפתחותו לעבר הבגרות אינה תקינה. הוא אינו מצויד בכלים הנכונים למסע החיים, הוא  מרגיש מוגבל ואפילו נכה בשפתו של הילמן, נכות ומוגבלות הפוגעות בעיקר ביכולתו להיות מבוגר. אין זה רק עניין של רצון, התנגדות או עצלנות של הצעיר. יש כאן מגבלה, נכות, שבה יש לגעת בטיפול. יש לראות את הבזבוז הגדול של האנרגיה, של הדליפה שאין בצידה בנייה.
עם זאת, אם אנו מתקדמים הלאה מן הדור הקודם אל הדור שגדל היום בתקופתנו, אנו יכולים להבחין באלמנטים נוספים, אלה הקשורים לתקופה המיוחדת של הנעורים הממושכים. תקופתנו, תקופת העידן החדש המאופיינת באינדיבידואליזם גובר והולך, מעודדת את האדם הצעיר לבחור את המתאים לו ביותר, את המאפיין אותו ביותר, את מה שמייחד אותו . הצעיר מקבל לגיטימציה לחפש את עצמו, לטייל בעולם, לבדוק עוד ועוד מה הם החיים ולשם מה נועדו. נוצרת כמעין אפשרות, ולעיתים נוצר אפילו לחץ, לעשות את הדבר האמיתי שלך, לעשות דבר בעל משמעות. הלגיטימציה והלחץ יוצרים חרדות ופחדים, הן מפני הבחירה והן מפני הכישלון. החיים הבוגרים מפחידים מבחינה הזו. אותם נערים ונערות אשר מראש, הן בגלל בית הגידול שלהם והן מתוך אישיותם, מנגנון הבחירה וההישרדות שלהם הוא היצמדות דווקא לנער הנצחי, יעשו זאת ביתר שאת, והם יעשו זאת כאסקפיזם, כבריחה מהתבגרות. אותם אלה שהמקום בו נולדו, האדמה עליה גדלו, היו קשים ויבשים מאד, ואשר מצאו לעיתים פתרון בעולם אחר, ייתכן  שעבורם יהפוך פתרון זה לסגנון חיים נערי מחפש לתמיד. מבחינה זו גישת העידן החדש יכולה להוות מחד גיסא הזדמנות לבחירה אמיתית יותר ונכונה יותר, אך מאידך גיסא עלולה גם להוות עילה לבריחה מן החיים.
בקליניקה אנו רואים לעיתים, כי קומפלקס הנער הנצחי נמצא גם אצל אנשים נשואים, שחלקם יצרו משפחה מתפקדת, שבה בן הזוג לוקח על עצמו את התפקיד המשלים של הנער או הזקן. לעיתים האישה משמשת כזקן והגבר כנער, או להיפך, הוא הזקן והיא הנערה שלא התבגרה, הוא המקורקע, היציב וההולך בתלם והיא המרחפת, המחוברת לרוח, לחוויה המשתנית ולרוח הנעורים. אנשים החיים בסימביוזה כזו או אחרת יגיעו לטיפול כאשר המערכת לא עובדת עוד. הוא צריך להתבגר והיא צריכה להתחדש, או שהוא התחיל לחפש את אשר מעבר לחובות והיא צריכה לקבל עליה את חובות החיים וכו'. התמונה נחשפת ומביאה למשבר לעיתים באמצע החיים, כאשר הקריאה לאינדיווידואציה נעשית משמעותית. הצד האחר נמצא אז בצל, מודחק, לא גלוי ולא מואר, ועל כן גם לא כל כך מפותח, וכאשר צד זה יוצא לאור הוא מקבל לעיתים צורה קיצונית, חסרת שליטה ואפילו הרסנית. כאשר גילוי של הנער שלא חי אף פעם בא לתודעה ללא עבודה פנימית, הוא עלול להוביל את האדם להרס של כל מה שבנה: לאובדן, גירושים פתאומיים, עזיבת עבודה ומקצוע, הליכה מסדנה לסדנה על חשבון כל דבר אחר ועוד. רצוי מאד, כי החלק אשר בצל יצא הדרך של אינטגרציה, עיבוד רגשי נכון והבנה מעמיקה של מה שחסם, עצר או פגע.

________________________________________
[1] דמויות החניכה משלבות בתוכן את שני אבות הטיפוסים הללו בצורה אינטגרטיבית
[2] יונג –מכתבים ,פברואר 31
[3] Von France M.L. Puer Aeternus "A Psychological Study of the Adult Struggle with the Paradise of Childhood"1970
[4] Hillman G. Blue Fire
[5]  Baumann A. "The Torch Bearers", Puers as revivers for their Holocaust survivors parents. IAAP congress papers, Zurich, 1995

[6]Hillman G      .Puer Wounds and Ulisses's Scar in Puer Papers 1977

דילוג לתוכן