נופל מחוץ לזמן / דוד גרוסמן
כרונוס – אננקה/ הכאב, הוויתור והפרידה.
ויחד
נולדנו,
בצד האחר
בלי
מילים, בלי
צבעים, ולמדנו
לחיות
את תשליל,
החיים…
נופל מחוץ לזמן. יצירה אפוקליפטית. שירת מסעו של האיש שאיבד כמעט הכל. מסע של ניסיון נואש למצוא שוב את המגע, את התנועה שתניע מחדש את החיים. אתה עומד, או שמא הולך, נסחף במסעו הנואש אל הבלתי אפשרי. וכך גם בלתי אפשרי הניסיון לארגן את החוויה הזו לכלל מסע שיש בו התחלה וסוף, מסע שיש בו איזו שהיא תזוזה, שהרי גיבורי המסע מתחננים לעוד תנועה אחת, עוד תזוזה אחת שתאפשר, ולו לרגע מציאות אחרת.
ומשום שהטקסט של גרוסמן מדויק עד איימה, הרבתי, בכתיבה זו בציטוטים. לא הצלחתי לומר משהו מדויק יותר משפתו של גרוסמן.
ועוד הערה: אני יודע שברגע שהיצירה, כל יצירה יוצאת לאור קוראיה, הרי שהיא הופכת נחלת כלל הקוראים וכל אחד זכאי ואף חייב לתת ליצירה את מובנה האינדיווידואלי. ובכל זאת קשה להשתחרר מהמורא שבכניסה לחוויה כל כך אישית, כל כך עמוקה ומשנת חיים. איני מכיר את גרוסמן, אך עיניו לא עזבו אותי ולו לרגע בכל עת עיסוקי ביצירה זו. ואולי אינטימיות האבל והשכול, בחברה כשלנו, לא מאפשרת חוויה "יחפה" בהתייחסות ליצירה זו.
נופל מחוץ לזמן – הזמן, קרונוס קשור בקשר נישואין לאננקה – אלת ההכרח. רוברטו קאלסו (קדמוס והרמוניה) מביא סיפור בריאה מהמיתולוגיה היונית, המציג את נישואי אננקה וקרונוס כחלק אינהרנטי מתהליך הבריאה.
אני מצטט מקאלסו: "…החלל עדיין לא נברא, אך היו קיימים פני השטח המכוסים באלפי קשקשים. הם נפרשו מעבר לכל מרחק שהעין יכולה לראותן … העין הייתה מתבלבלת ולא מצליחה לזהות למי משני הנחשים שייכים הקשקשים הללו וכשהמבט היה שב ועולה למעלה, לעבר ראשי הנחשים הכרוכים זה בזה, היה גופו של הנחש הראשון מזדקף וקשקשיו היו הופכים לדבר מה שלא היה שייך לטבעו של הנחש, היו אלה פני אל. …לצידו היו שני ראשים גדולים, ראש אריה וראש שור ואילו מגבו נפרשו כנפיים עצומות ודקיקות. זרוע לבנה של אישה נכרכה והסתבכה בזרועו של האל. אל מול פני האל ניצבו נטועים על עומדם. פני אישה שבעזרת הזרוע השנייה, שמאחוריה, רטטה כנף עצומה. דחפה עצמה לעבר הנקודה הקיצונית ביותר של הכוליות, המקום שאליו הגיעו קצות ציפורניה, היה גם המקום שבו מסתיימת הכוליות. הם היו זוג מלכותי הנטוע במקומו. הם היו הזמן חסר הגיל ואננקה. (קאלסו עמ' 171)
כלומר אננקה הזדווגה עם קרונוס, שהופיע כנחש, ומזיווג זה נוצר יצור כפול המתפתל ומתהדק בחומרה סביב העולם האנושי, סביב הקיום האנושי. כלומר הזמן קרונוס וההכרח – אננקה, שמים גבולות לאפשרויות של האדם לצאת אל מעבר לאנושי.
ומה קורה לאותו שנפל מחוץ לזמן?
הזמן שולט בבני האנוש בעיקר במובן של הכרח הזמן הקצוב. הזמן והמוות הם אולי ההכרח הדרמטי ביותר בחיים האנושיים. ליפול מחוץ לזמן, עיקרו מחוץ לחיים האנושיים – מוות, אבל הגיבור, כאמור חייב ללכת לשם, הוא לא יכול (עדיין) לוותר. ומה הדרך לשם? האם יש דרך לאדם, לאנושי, לשם? שהרי ליפול מחוץ לזמן אומר ליפול מחוץ לגבולות האנושיים.
דומה שהיצירה שלפנינו, הגם שהיא מבטאת חוויה אישית נוראה של אובדן הילד, הרי שבמישור הקולקטיבי ארכיטיפי, אנו מכירים מקורות מיתולוגיים, סיפורי עם ואף מדרשים שונים, העוסקים בירידה לשאול ובניסיון לחקור את שמעבר לגבולה החמור של אננקה. לרוב אילו "ירידות", שאם אכן צלחו, הרי שהיו כרוכות בסייגים חמורים. (אלו בד"כ טקסטים סימבולים המתארים ירידה למעמקי הלא מודע, כחקירה נפשית.)
ובדרמה שלפנינו יוצא אדם את ביתו, נפרד מאשתו – והולך לשם…
וכבר אנו חשים את הכרח מסעו:
"… – רק עוד רגע אחד לראות אותו
"… – אולי שם אפשר לראות? אולי אפשר לדבר?
לדבר?! (עמ' 7-8)
ולמסע מצטרפת חבורה של אנשים, גברים ונשים מסויטים, כולם איבדו ילד, כולם במסע לפגישה מיוחלת, ולו רגעית, על מנת למצוא בו, בילד האבוד, משהו חי. ובמקום הזה אנו עדים לדרמה נוראה, היקר לי מכל, תמצית חיי, מצוי מעבר לגבולה של אננקה, מעבר להישג ידו של האדם המתאבל על יקירו.
אני רוצה להדגיש שאין זו רק פרידה מהיקר לנו, שחי, גדל והתפתח, שצלח וכשל, בכה וצחק לידנו ואיתנו, פה מדובר גם בסכנת מותו של הילד הפנימי. וזו סכנה ממשית לחיי הנפש שלנו. בהקשר זה אני רוצה לומר כמה מילים על מהותו הנפשית של ארכיטיפ הילד. הקריטי כל כך לקיומנו.
לענייננו חשוב להכיר את השפה ה מיתו-פואטית כשפה פנימית, כשפת הנפש. שפה אחרת בה דימויי הל"מ, הסימבוליקה של הלא מודע, מאד פעילים ושזורים במציאות הריאלית. שפה זו מקבלת משנה תוקף בהקשר לארכיטיפ הילד אך גם בהתייחסות לילד החי במציאות הריאלית, לאופן בו הוא חושב, מדמיין, מדבר את צרכיו ורגשותיו, את עולמו הפנימי והחיצוני. עדיין אין הפרדה נוקשה בין דמיון ומציאות, בין פנים וחוץ. זו שפה הנעה בחופשיות בין הראלי לבין הדמיוני ובכך היא יוצרת את מרחב הביניים, המרחב ההכרחי לחיי הנפש היצירתיים. מתוך כך ברור שארכיטיפ הילד מהווה חיבור קריטי, גם של האדם הבוגר, לממד היצירתי – המרפא שבחיינו. (קאלשד Trauma and the soul p45,114,219))
ושוב מהמיתולוגיה היונית על התקווה. התקווה כמאפיין מאד מרכזי במהותו של ארכיטיפ הילד. התקווה הופיעה, מסתתרת בתחתית תיבת המתנות שקבלה פנדורה מהאלים. ומשנפתחה התיבה ירדו על האנושות כל התחלואים, הצרות והמגבלות מבית היוצר של זאוס הזועם. כולל מגבלת הסופיות. אלא שבתחתית התיבה שכבה לה בחשאי ואף בחרדה ובחוסר אונים, התקווה, עדינה ושברירית, כמייצגת את המבט האופטימי לעתיד למרות וביחד עם הצרות שלחצו את קיומה לתחתית התיבה. זיאוס מיהר לסגור את התיבה, בעוד התקווה מונחת בתחתיתה. מכאן ואילך זקוק האדם למאמץ, עבודה קשה ואף לקשר כל שהוא עם האלוהי, ע"מ לגאול את התקווה מהמצב הקאפסולרי בו היא מצויה. אל מול כל הצרות והתחלואים, עומדת התקווה – הילד הארכיטיפי. שבהתקיימותו האורובורית, מצביע הילד על איכותו כמכיל את השלם, השלם טרום הפיצול ההכרחי בחוויה האנושית. במובן זה אנו חוזרים ומדגישים את איכותו הנצחית – הנומינוזית של ארכיטיפ הילד. משום שהוא מייצג זיכרון של השלם בנפשנו שלנו. ואת זיכרון חווית השלם הזו, שום פיצול לא כיול להכחיד, גם לא גם לא זעמו של זאוס.
אני רוצה לטעון שהתקווה, כפי שהיא מופיעה במיתוס, הרי שהיא מהווה ייצוג של אספקט מרכזי בארכיטיפ הילד. הדואליות המאפיינת את ארכיטיפ הילד מתוארת מאד במדויק במיתוס שלפנינו: התקווה שמצד אחד מאופיינת בשבריריות רבה, אולי אפילו בחולשה וחוסר אונים ובעיקר שגאולתה מחייבת תמיד קיומו של זולת חיובי, מה שמדגיש עוד יותר את ממד התלות וחוסר האונים. ומצד שני התקווה כמו גם הילד הארכיטיפי, נושאת בתוכה את הגרעין הנצחי להתפתחות העתידית. מעין D.N.A הנושא בתוכו את גרעין ההתפתחות העתידית וכן את כוחות היצירתיות, את השאיפה והאפשרות לשינוי ולאינדיווידואציה. נוימן מציין שהגרעין הזה הוא נצחי ולא ניתן לכיליון ("אדם ומשמעות") לכן התקווה, כמו גם הילד הפנימי, אמור להשפיע מהאנרגיה היצירתית – החיובית הגלומה בגרעין התקיימותה, על חייו של האדם לאורך כל חייו ובעיקר בעיתות משבר ומצוקה.
"אין בעולם מצב בו היצירתיות הבלתי מותנית איננה חיה. לכן גם אין בנמצא מצב של שבי במובן העמוק. שבי יכול להתקיים כהגבלת החירות החיצונית. האדם הוא תמיד יותר מאשר אגו המפורר לחלקיקים ואין התפתחות תעשייתית או טכנולוגית היכולה לשדוד אותו מהיותו האדם היצירתי – הבורא. אפילו במצב של כהות החושים ואף במצב של פירוק האישיות, הוא למעשה רק נסוג אל תוך הגרעין החבוי בו" (אדם ומשמעות א. נוימן ע'מ 82-83) וגיבורי המסע שלנו, אכן נמצאים במצב של "כהות חושים ואף במצב של פירוק האישיות…"
לענייננו, "הגרעין החבוי" בשפתו של נוימן, הוא אותו אספקט יצירתי נצחי המגולם בילד הארכיטיפי. במסורת הכתיבה החסידית ישנן מעשיות המתארות את הילד התמים שרק בזכותו נפתחים שערי השמיים ביום הכיפורים. כלומר לילד הארכיטיפי יש גישה ישירה יותר לממד האלוהי, לממד הנומינוזי. מן הסתם הבנה זו מבהירה לנו עד כמה אספקט נפשי זה קריטי במצבי אובדן כה קיצוניים כמו שאנו פוגשים ביצירה שלפנינו, והדגש שלנו מדבר על כך שהילד הארכיטיפי המתקיים בנפשו של האדם הבוגר, הוא זה שמטעין אותנו באותה אנרגיה יצירתית, חיה ומתקשרת עם האלוהי.
ארכיטיפ הילד, כמו כל ארכיטיפ, הינו בעל מופע של ניגודים. מצד אחד השלם, נטול הפרסונה, התמים, הסקרן והיצירתי. בעל דמיון עשיר וקשר זורם יותר לל"מ. הוא קרוב יותר לפנטזיה, לסיפור הפנימי. במובן מסוים הוא מסמל את הtrue self-. ואילו הקוטב המנוגד עיקרו חוסר האונים, חולשה ותלות הנובעת מעצם היותו חשוף כל כך למגבלות המציאות, אותה עדין לא למד. עדיין מאד זקוק לתיווך של המציאות החיצונית (ע"י הוריו)
הילד – התקווה מסמלים את כוח הריפוי, אך גם את הפגיעות והפצע. במובן זה ארכיטיפ הילד מכיל בתוכו גם את המרכיבים המאפיינים את המרפא הפצוע, הקריטי כל כך בסיפור המסע שלפנינו.
דיברנו על הכרח התקיימותה של הדואליות. קאלשד, בעקבות כותבים מזרם יחסי האובייקט, כמו וויניקוט ומלני קליין, מדבר על שתי פוזיציות המאפיינות תהליך זה של פציעת השלם. האחת, המוקדמת יותר, עיקרה החוויה של התינוק, שהוא זה שייצר, הוא זה שברא את השד המטיב כיצירה שלו עצמו. נוימן מדבר על כך שהתינוק האנושי חווה את עצמו, את אימו ואת העולם כאחדות שמקיימת חוויה של השלם הטוטאלי. ומאידך, מאוחר יותר, כאשר המציאות האורבורית נסדקת, הוא חייב לגבש עמדה יותר אקטיבית משום שהשלם נסדק והשד המזין האולטימטיבי אובד לו. ואז הוא חייב למצוא אותו. הדיאלוג בין שתי הפוזיציות הנפשיות הללו, מייצרות את מרחב הביניים". מרחב ביניים שבין החלק הפנימי היצירתי בבחינת אני יצרתי, אני המצאתי, לבין החוויה בה אני חייב למצוא. במרחב בייניים שבין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי, בין הפנים והחוץ, במרכב הזה נכתב סיפור הנפש ושם גם נכתב סיפורו של האיש שאיבד את בנו.
"רושם קורות העיר"
כאמור התקווה כמו גם הילד, זקוקים לחסד, לתשומת לב רגישה ואוהדת, ע"מ שיעזרו כוח להרים את הראש, לדבר, לספר, להיאבק בעוצמת הנקמנות של זאוס, להביא לידי ביטוי את כוחות הריפוי הגלומה בהם. דומה שבמובן מסוים זה תפקידו של רושם קורות העיר.
מי שפותח את היצירה, את סיפור המסע הוא רושם קורות העיר. אותה מהות מתעדת, האמורה לגאול את ההתרחשות הנוראה מהכאוס הפנימי המפוצל, להביאו לכדי סיפור. אותה חוויה איומה, הרסנית המונחת כקפסולה המפוצלת משאר חלקי הנפש, כחוויה שאין לה מילים, יכולה להחוות כלא אנושית, "כלא נורמלית" ומכל מקום אינה יכולה לתקשר עם שאר חלקי הנפש ולכן גם אינה יכולה לתקשר עם העולם. סיטואציה זו גוזרת על האדם הסובל, בדידות נוראה. רושם קורות העיר מנסה להפוך מציאות נוראה זו, שאין בה מילים, לסיפור, והסיפור גואל את ההתרחשות מטירופה ובעיקר מבדידותה. המתעד מעביר כביכול את החוויה מהלא מודע חסר המילים, אל מרחב הביניים, ושם כבר יש מילים. וכאילו אם אין מתעד, יש ספק בתקפות החוויה. הפיצול הוא בבחינת הגנה הרסנית ועוצרת שכן היא חוסמת את המגע עם כוחות הריפוי של הארכיטיפ.
האיש ההולך, כניסיון לעודד עצמו בכך שבאיזה שהוא אופן הבן עדיין איתו. ואולי באופן פרדוקסלי, המת הוא המתעד לאיימה שאינה ממוללת.
האיש ההולך:
"… איני לבד, איני
לבד, אני לוחש
כמו השבעה…
… איני לבד
איתו, איני
לבד – …" (ע'מ 40 )
עד כמה קריטי קיומו של הבן החי לחיי שלי, לחי שבתוכי. וכאילו הילד החי הוא המתעד את חיינו, את כוח חיותנו. המרפא והיצירתי שבנפשנו.
קאלשד דיבר על כך שתהליך הריפוי של החוויה הטראומתית, מחייב קיומו של העד המתעד, זה שיוצר את הסיפור, קיומו הופך להיות קריטי בהתייחס לחוויה הטראומתית. הנפש המיוסרת שנכבשה ע"י החוויה הטראומטית, חייבת במתעד רגיש, כזה שיכול להבין ובעיקר להרגיש את עומק הכאב. הוא חייב להיות שותף אמפטי לסיפור, כמי שיכול לשהות בתוך החשכה הנוראה חסרת המילים, להתגבר על עצמת הפיצול ובכך לגאול, במידת מה, את האדם הפצוע מבדידותו. הקנטאור אומר:
"אה… תגיד פקידון (רושם קורות העיר) זה רק אצלי בפנים, נכון, אתה לא יכול לשמוע את זה, מה…" (עמ' 58).
כלומר הכתיבה של המתעד נותנת לחוויה תוקף אובייקטיבי. זה לא רק אתה מדמיין, הבן אכן באמת מת.
בד"כ הדימוי של המתעד אמור להיות חיובי, הוא שואף לעזור בתהליכי האינטגרציה והקוהרנטיות של הסיפור הנורא. אנו חייבים להבין שההגנות המפצלות מבודדות את החוויה הטראומתית, קודם כל מהסלף עצמו. כלומר הכוחות החיוביים, המרפאים של הסלף, לא עומדים לרשות תהליך הריפוי. המתעד – הצופה, אמור להופיע כמי שמעודד את ההגנה ההרסנית הזו להתרכך, לזוז מעמדתה הנוקשה, החוסמת כל מגע עם הכוחות המרפאים, אלו שבחוץ ואלו שבפנים.
זה תפקידו של רשם קורות העיר, כמו גם של המטפל בחדר הטיפולים. זה תפקיד קשה ולעיתם, לפחות על פניו, בלתי אפשרי. ואכן רושם קורות העיר מתלונן בפני הדוכס, על התפקיד שהוטל עליו :
"… כשאני חולף על פני חלונו בשעת ערב – חולף על פי פקודתך, ומתוך מחאה עמוקה ונסערת…" (עמ' 76)
הדיאלוג בין המתעד לבין הפצוע, מבליט עוד יותר את מהות ההגנות המפצלות, כפי שמתאר אותן קאלשד. מצד אחד הכמיהה הבולטת לקשר עם העד, עם האחר, שישמע באמפטיה וידע את החוויה הבלתי נסבלת שהשורד שוהה בה וכאילו יגאל אותו מהבדידות הנגזרת מעצם העדרו של זולת בחוויית הטראומה. אך קיים גם צד שלכאורה מנוגד לאותה כמיהת חיבור. זה אותו דחף שבונה את ההגנות הדיסוציאטיביות. בבסיס אותן הגנות מפצלות קיימת חשדנות חריפה, פחד נורא שאם אפתח את ליבי, שוב אפגע, שוב אישאר עם תחושת הבדידות המצמיתה, שכן שוב אצטרך לשאת את האכזבה שבאמת אין, ולא יכול להיות שותף לאותה חוויה הנוראה שמאכלסת את נשמתי. השורד לא ממש מאמין במתעד – במטפל שאכן יצליח להבין אותו באופן מדויק. האכזבה הזו היא בבחינת חזרה על אותה חוויה טראומטית. גם המתעד – המטפל, לא יכול להכיל ולתת מילים מדויקות לאותו אירוע חסר מילים התוקף אותי שוב ושוב.
לדעתי קיימת סוגיה נוספת המכבידה מאד על הדיאלוג של השורד עם העד המתעד, קושי שעיקרו נעוץ במתח המתקיים בין עצמת החוויה הטראומטית של הכאב, הפרידה והאבל לבין הצורך לארגן את אותה חוויה לכלל מילים ומשפטים. האגו לא מצליח לארגן חוויה זו לכלל סיפור, הארגון של החוויה למילים ומשפטים מצמצם את עצמת החוויה ומורכבותה, לכן המילול המתחייב מעצם קיומו של דיאלוג, ממילא נחווה ע"י השורד כחוסר הבנה, ושוב האדם הסובל נשאר מאוכזב, בודד עם קפסולה עוצמתית שאין לזולת שום דרך להיות שותף בה.
דומה שכל המסע לו אנו עדים, עומד תחת השאלה: "אם נלך לשם, יהיה שם ?…" ואם נלך לשם, מה נפגוש שם? איך נחזור משם, ומי נהיה אחרי שנחזור משם? האם השם הוא בתוכנו, האם מחוץ לנו? האם אנחנו מייצרים את השם כסיפור פנימי שלנו, כאותה פנטזיה הכרחית הנוצרת תמיד אל מול "הדלת הסגורה".
המסע, שיכול להיתפס כמסע קונקרטי, תמיד יתקל בחומתה הנוקשה של אננקה. המתאבל חייב את עזרתה של הפנטזיה, של הסיפור, ע"מ לחצות את גבולותיה החמורים. איך מגיעים לוויתור על המגע החי, הממשי, עם הילד – הילד שלך? ובמקביל איך שומרים על התקווה, על הילד הפנימי?
אירוע נורא נפל, הנורא מכל, הילד נפל מחוץ לזמן. לאירוע יש פוטנציאל ממית, מרעיל. הכל נעצר, החיים נעצרו. דומה שאפילו המערכת הסימפתטית נעצרת. אין אוויר. איך הנפש יכולה להתארגן? מה מניע? מה מרגיע? מה מאפשר? אומרים הזמן ירפא… אבל הזמן, גם הוא נעצר.
הסיפור מתחיל בשיחה הקורעת, כך נשמע, את הסכם ההתאבלות המשותף של האיש והאישה. שיחה בה מודיע האיש לאשתו שהוא הולך לשם, שאינו יכול אלא ללכת לשם. והאישה מתקוממת, מתנגדת, חרדה. שניהם יודעים שלעת הזו הם נפרדים. וגם זה, כנראה, כורח.
האיש ההולך:
"…אחרי הלילה ההוא
בא איש זר ואחז
בכתפי ואמר: תציל
את מה שנשאר,
הילחם, נסה לרפא.
תביט בעיניים שלה,
כל הזמן
בעיניים שלה –
אל תרפה. …" (עמ' 15)
"… באופל ההוא ראיתי
מולי עין אחת
בוכייה
ועין אחת
מטורפת.
עין אדם
כבויה,
ועין אחת
של חיה… (ע'מ 15)
"…לא יכולתי
, לא
העזתי להביט
אז בעינך,
בעין ההיא
הטרופה,
באינך-… (עמ' 16)
במקום ההוא, לא יכול היה האיש ההולך להביט באינות שהשתקפה מעיניה של אשתו. דומה שנסדק מרחב הביניים שהיה אמור לאפשר לו לספר סיפור. האיש חייב לצאת למסע המסויט ע"מ לפגוש את האין במובנו הקונקרטי. האיש ההולך חייב, כך נדמה, למצוא את הסיפור שלו. ברמה הגלויה הוא הולך לפגוש את בנו, אך אנו יודעים שהוא בעצם הולך לפגוש את מגבלת קיומו האנושית, הוא הולך לפגוש את החוויה הנוראה של האין. לעת הזו התקווה, מבחינתו של האיש, מצויה אצל בנו שנפל מחוץ לזמן. וכאשר הכל נעצר, הוא חייב ללכת, הוא חייב להניע את מה שלפחות כעת נעצר…
והאישה
"אל תחזור לשם,
לימים ההם אל
תחזור,
אל תפנה מבטך
לאחור-…" (עמ' 15)
רמז לגורלה של אשת לוט שהפנתה מבטה לאחור והפכה לנציב מלח. זה המבט השבוי בעבר, זה מבט בו אין תקווה לעתיד, אין תנועה. אשת לוט נשבתה בגעגוע לעברה ודומה שהאישה יודעת שהזדהות כזו ממיתה.
האישה, כך נראה, מצויה במקום אחר. אולי היא, באינטואיציה נשית מופלאה, יודעת שה"שם" הוא פה, בתוך נפשה שלה. ולכן, אולי היא לא צריכה לצאת למסע דומה של חיפוש קונקרטי לכאורה. דומה שהיא הצליחה לשמור על מרחב הבינים, לספר לעצמה סיפור.
האיש:
"… היינו
כמו בית
שאט אט כבים
בו כל האורות,
עד שנפלה
דממת חשכה -…" (עמ' 17)
האישה:
"…ובתוכה (בחשכה הגדולה)
שוב מצאתי אותך,
ואותו. עטפה
את שלושתנו גלימה
חשכה,
צנופים בה היינו
אתו, ואילמים היינו
כמותו. שלושה
עוברים שהרה
האסון -…" (עמ' 18)
אצל האיש נעצר הזמן ולכן הוא חייב ללכת, ליצור תנועה. אצל האישה יש הריון, הריון של כאב בלתי נסבל, אבל יש תנועה, יצירה. האם האיש יצא למסע לשם ללא האישה, האם ישאיר את הכוח המוליד מאחור. החשיבה היונגיאנית, הרואה את מרכיבי הסיפור, כולם כחלק מנפשו של המספר, דורשת מאיתנו להתייחס למהלך זה של פרידה, או אולי פיצול זמני, בו החלק הנשי, היכולת להרות את החדש ובמובן זה החלק היצירתי, נשאר מאחור.
ושוב אנו עסוקים בזמן. כבר ראינו שלזמן ולמהלכו יש משמעות חווייתית מכרעת. ביצירה שלפנינו לזמן שני הדגשים התומכים ומשלימים זה את זה: הזמן כמגבלה אנושית, כגבול חמור אל מול הנצח השייך רק לאלים. כלומר זה שנפל מחוץ לזמן הוא כבר לא בר מגע במישורי המציאות הקונקרטית המוגבלת. אך פה גם עולה החוויה שהזמן נעצר בשל האסון. ואם הזמן נעצר, שוב עולה הסכנה שאנחנו נופלים מחוץ לזמן. כמו ביום מותו נעצרו החיים…
הנה כמה דוגמאות:
האיש ההולך:
"… אני כנראה יכול
להבין רק דברים
שבתוך הזמן. אנשים,
למשל, או מחשבות, או צער
או שמחה, סוסים, כלבים,
מילים, אהבה. דברים
שמזדקנים, שמתחדשים,
שמשתנים. גם בגעגועי אליך
כלואים בתוך הזמן, האבל
נעשה ותיק יותר
עם השנים, יש ימים שהוא חדש,
טרי.
כך גם הזעם על כל מה שנגזל
ממך, אבל אתה
כבר לא.
עצמך כבר
לא. מחוץ
לזמן אתה.
איך להסביר
לך, הלא גם ההסבר
דחוק בתוך הזמן. סיפר
לי פעם איש מארץ
רחוקה, שבשפתו
אומרים על מי שמת
במלחמה, "נפל".
וכך אתה: מחוץ
לזמן נפלת, הזמן שבו אני שוכן
חולף
על פניך: דמות
עומדת לבדה
על הרציף …
… אני רואה אותך.
אבל איני נוגע.
אינני חש אותך
במחושי הזמן
שלי. (ע'מ 63-64)
ועוד דוגמא המתייחסת לחוויית הזמן
המיילדת שעיקר מהותה בעולם להביא את החדש, כמהות הקשורה לארכיטיפ הילד כמי שתומכת בהוצאתו לאוויר העולם, ואת ילדתה שלה היא מאבדת. בתיאור שלה את השעון הישן התלוי על קיר חדרה, מצביעה המיילדת על הקשר שאינו ניתן להפרדה בין הזמן והמרחב – התנועה.
(המיילדת מגמגמת בדיבורה וזה מהותי, אך פה החלטתי להביא את דבריה ללא הגמגום)
המיילדת:
"… מול מיטתי
על הקיר
שעון עגול
עתיק,
מנגנון חלוש וזקן,
מחוגים שתקועים באותה
השעה
ובאותו הדקה, כבר שנה
ויותר…"
"… ורק מחוג השניות
הדק, מוסיף לפרפר
מנתר כל הזמן
כל הזמן ש
נותר, כל הזמן
שניתן
מנתר ונבלם
לאחור
לא מוותר,
מסתער
ונלחם
לעבור
לחצות
או רק
להיות,
להיות שניה אחת תמה מלאה פשוטה לא יותר לא פחות
זה אלוהים רק
היות… " (ע'מ 49-50)
איך חיים, איך חווים כשהזמן נעצר. איזה מבט יש לנו לעתיד כאשר הזמן נעצר? האם יש עתיד? הזמן נעצר כי הוא – הילד המת, נעצר. דומה שבחוויית המתאבל על ילדו, הילד המת אוצר בתוכו את כל ממדי החיים. והחיים מתים איתו. שום דבר לא זז, אין תנועה, אין מגע. כביכול הכל מת. אבל ההולכים חייבים לנוע. זו דרכם האחת האפשרית לחיות, ואולי רק לגעת בחיים. ומחוג השניות עדיין מפרפר, כאותה תקווה שחייבת לחיות למרות הכל
האיש ההולך:
"… בני
לו יכולתי
רק צעד
אחד
להניע אותך… " (עמ' 43)
"… נוע
אניע,
נוע אניע
אותך
ילדי
הנעקר
הקר
ילדי
העקר
ובכל יום יותר קשה
ובכל יום אתה יותר
נוקשה ויותר
יותר
נושה- (ע'מ 48-49)
ואשתו של רושם קורות העיר, שגם היא איבדה ילד אומרת:
"… הזמן החולף
מכאיב. אבדה
לי חוכמת
התנועה הפשוטה,
הטבעית, בתוכו.
אני נסחפת בו
לאחור, בניגוד לכיוון
זרימתו, והוא,
זועף, נקמני-
כל הזמן…" (ע'מ 44)
בלי תנועה אין היות. יצור חי תמיד נתון ל/ובתוך תנועה. גם לזמן אין משמעות ללא תנועה. לכן התנועה היא קריטית. התנועה, כל תנועה, היא החוויה של החיים, של יצירה. אך תנועת הזמן מסמלת גם את בוא קיצנו. כמו אשת לוט המסמלת את מותה של התנועה לעבר העתיד. את עצמת הקריטיות, ההכרח שבתנועה מביא הקנטאור, הטוען שגם לספר סיפור זו תנועה, לתת מילים למה שנדמה מת בי מבפנים, זו תנועה הכרחית
בשיחה מצמררת עם כותב קורו העיר, מביע הקנטאור את הצורך הנואש בעד המתעד שרק בכתיבתו, אולי תחזור התנועה המחיה. הוא אומר:
",,,אבל אם לא אכתוב את זה אני לא אבין…את הדבר שקרה לא אבין, ואת מי שאני עכשיו, אחרי שהדבר קרה, גם כן לא אבין. והכי נורא לבלרון, שאם לא אכתוב את זה לא אוכל להבין גם מי הוא עכשיו, זאת אומרת הבן שלי…
…רק ככה אני יכול איכשהו להתקרב אליו, אל הזה הזה, יימח שמו, בלי למות מזה, תופס? להתנועע מולו אני חייב, לזוז, לא לקפוא כמו עכבר מול נחש! מוכרח להרגיש, אפילו רק לרגע, לחצי שנייה, את המקום החופשי האחרון שאולי עוד נשאר בי, את הרבע ניצוץ שהוא, המנוול לא הצליח לכבות… טפו! אין לי דרך אחרת, תבין: לי אין דרך אחרת, ואולי בכלל אין דרך אחרת, מה? לא יודע, ואתה בטח לא תבין, אז לפחות תרשום, מהר: ללוש אותו, אני רוצה, את זה, כן, את מה שקרה, את מה שבא כמו ברק ושרף לי הכל, וגם את המילים, יימח שמו וזכרו, את המילים שיכלו לתאר לי את זה הוא שרף, המנוול, ולערבב אותו ביחד עם משהו ממני אני צריך, חייב, מתוך תוכי, ולנשוף לתוכו, מנשמת אפי העלובה, לנסות לעשות אותו קצת , איך אני אסביר לך, קצת שלי, שלי… הרי משהו ממני, משלי, כבר נמצא אצלו, בתוך -תוכו, בכלא הארור שלו, אז אולי יש על מה לדבר, להתמקח…מה? תרשום, פושע! אל תפסיק לרשום. בוהה בי! כשאני מצליח סוף-סוף להגיד מלה אחת על זה, לנשום … וגם לברוא דמויות אני רוצה, צריך, מוכרח, תמיד ככה אצלי, שיזרמו לי לסיפור, שינהרו, שקצת יאווררו את הצינוק שלי, ושיפתיעו, אותו וגם אותי, בטח, שיבגדו בי, שיבגדו בו, בבן אלף-זונות, שיבואו עליו מכאן ומשם ומכל הצדדים ובהפוכה ובלולאה, שייכנסו בו מהתחת מצדי, רק שיזיזו אותו מילימטר, לא צריך יותר, שלפחות על הדף שלי הוא יזוז קצת, שיפרפר, ורק
שלא יהיה
כל-כך
כל–כך בלתי
ניתן ל-
כלום. (ע'מ 77-78)
כל שנותר לו לאדם, מרגע שאננקה וקרונוס קבעו את גבולות האנושי, אינו אלא לתת לפנטזיה – לספר את הסיפור. רק התנועה תוכל אולי לספר את הסיפור, והסיפור הוא התנועה היחידה שאינה מחויבת למגבלות שקבעו קרונוס ואננקה.
אני רוצה לומר שהפונקציה הנפשית של "מספר הסיפורים" (כפי שמביא אותה ד. קאלשד דרך המסכה בעלת העין הפקוחה המביטה לעולם הראלי והעין שניה סגורה, המביטה פנימה, לעולם הפנימי) פונקציה נפשית זו, הינה הדרך היחידה של האדם האנושי לחרוג מעבר לגבולות ההכרח, מעבר לגבולה של אננקה. חשוב להדגיש שהחיים האנושיים היצירתיים לא יכולים להתקיים רק בתוך גבולותיה של אננקה. האדם החי רק במשטר גבולות ההכרח, אינו חי מבחינה רגשית ויצירתית. חייו "מתייבשים", נפשו מתרוקנת. הסיפור הוא הדרך היחידה לגשר על הפער הבלתי נסבל שבין ידיעת המוות לבין ידיעת הנצחי. הסיפור הוא אולי הדרך היחידה לחיי נפש פעילים.
כבר הזכרנו (ואנו פוגשים זאת גם בקליניקה) שעיקר הקושי של הסובל מP.T.D הוא לתת מילים לחוויה שאימתה לא ממוללת, כאילו אין מילים שיכולות לתאר את האימה והכאוס. נהפוך הוא לעיתים אנו שומעים שהמילים רק מצמצמות, מגבילות את עצמת החוויה, ולכן המטופל ממילא נשאר בתחושת הבדידות, שאינו מובן והוא גם לא מאמין שאכן יש מישהו בעולם שיוכל להבין אותו ממש. ואז נוצר מצב רגשי של חוסר תנועה, וחוסר תנועה לא מאפשר לספר סיפור ואכן חבורת ההולכים כמעט מקדשת את התנועה. הם הולכים לכאורה בלי לדעת לאן, אבל ההליכה , התנועה, כאילו נכפית עליהם, כאומרים אם נפסיק ללכת, לא נתקיים כלל.
גם הקנטאור רומז שהפתרון הוא אולי בתנועה שתיווצר בסיפור:
"… כן לערבב אותו בתוך סיפור אני צריך, מוכרח. ועלילות! ודמיון שיהיה! והזיות וחופש וחלומות! אש! יורה רותחת!…"
"… רק ככה אני יכול איכשהו להתקרב אליו, אל הזה, יימח שמו, בלי למות מזה…" (ע'מ 77)
הבן שמת נשאר בגילו, זמנו נעצר, הוא נשאר מאחור, המתאבל ממשיך בתנועה. מצב הממלא את הנפרד בתחושות כבדות של אשמה. הילד החי משתנה ובמקביל משנה את הוריו. הילד החי מתבגר, לומד, פונה לדרך זו או אחרת, הכל אפשרי, הזמן לא עוצר. הפער שנוצר בין הבן שסיפורו נעצר, לבין הסיפור שההורה המתאבל,יכול לספר, פער זה מייסר וכואב. אך אולי הוא זה שמבשר את התנועה, לא של הבן האובד אלא של האב המספר, שסיפורו מיצר תנועה. התנועה היא של האב החי (של הילד החי בתוכו), הוא כביכול משאיר את הבן המת מאחור ובכך, לכאב הפרידה נוסף גם ממד אבסורדי של בגידה.
האיש ההולך:
"…כבר מזמן אני יודע,
זה אתה
שמחליט
איך תופיע בי
ומתי. אתה,
לא אני, שבוחר
איך תדבר
אלי. אבל אוצר
המילים שלך, בני-
אני מרגיש- הולך
ומצטמצם עם השנים
או לפחות איננו
מתחדש: …
… אבל אתה כאילו מתעקש
ומתבצר
בתוך צמצום –
…וכחול עיניך, והשמש, והדגיגים
שקיפצו במים כאילו גם הם רוצים
לשמוע את הסיפור, ואת הצחוק
שצחקנו ביחד –
רק זה, רק אלה, שוב
ושוב, הזיכרונות
האלה, והאחרים
הולכים
ונמוגים…
מה, בכוונה אתה
גוזל ממני
נחמה?
ואז אני חושב , אולי
כך אתה מרגיל
אותי מעט מעט
לדעיכת
הכאב? אולי, בעדינות
שאין כמותה, בחוכמתך
המתמידה,
אתה מכין אותי
לאט
לזה,
נו,
לפרידה" (עמ' 82-83)
לאט לאט אנו מבינים שהאפשרות של ההורה המתאבל לחיות, נעוצה ביכולתו לנוע, להיפרד מבנו שנעצר, שמת. ואולי אף יותר מכך, באופן סימבולי אוצר המילים של הבן כבר לא יכול לספר את סיפורו של האב וזה עוד אספקט מכאיב של פרידה.
האיש ההולך:
"… מותו
עושה אותי לנשל
ריק של אב, וגם
של אם –
חולץ בי שד,
מותו,
לאין יונק,
ועל קירות רחמי אשר
ביום ההוא נחצב
חורץ מותו בציפורני
אסיר נמלט
את מניינם של הימים
שבלעדיו…"
"…כמו בעת בקיעת עובר מרחם
ומגוף האם,
עשה אותי מותו לאב
שלא
הייתי מעולם –
נקב
בי חור ופצע
וחלל, אך גם מילא
אותי בישותו,
אשר פורצת לתוכי
מאש בשפע
הוויה שלא היה
כמותו –
מותו
עשה אותי
מוכשר
להרותו. (עמ' 98)
להרות אומר לאפשר תהליך, לאפשר תנועה לאפשר לסיפור אחר להופיע. מניינם של הימים מדבר על הזמן שעובר, זה כבר לא רק הזמן שנעצר עם הבן שאבד. האיש ההולך כבר חי באיזו שהיא אבחנה פנימית, בין הזמן של בנו, שנעצר לבין הזמן שפועל עליו, גם אם בעל כורחו, זמן שיש בו איזושהי אופציה של תנועה. והוא כאסיר נמלט, בייסורים קשים ואולי גם באשמה כבדה, נמלט מהאפשרות למות יחד עם בנו. אולי זו תחילתה של פרידה.
נדמה לי שהדימויים המופיעים בקטע הזה מרמזים על תחילתו של תהליך שינוי. כמו נשל הנחש, כדימוי של פרידה מהישן אך גם של התחדשות. כאב הפרידה מתמתן ולו במעט, לא הכל שרוף, אולי הכאב כבר אינו משתק הכל, העבר והכאב לא מצמיתים יותר את האדם, יש אפשרות להרות דבר מה שונה, אחר. הזמן חוזר, באיזה שהוא אופן לתנועתו, גם אם זה זמן נורא שסופר את מניין הימים שבלעדיו. עיקר הקושי, כך נראה, בהבנה ובקבלה שהזמן שלי הוא לא הזמן שלו. הזמן של הילד המת, אינו הזמן של הילד הפנימי, של האב המתאבל. האב האבל אל בנו שאבד, ממשיך לנוע בלעדיו. הוא ממשיך לנוע עם החוויה הנוראה של הפיצול בינו לבין ילדו המת. זה אולי הרגע הנורא של הפרידה, בה האדם עומד מול מגבלות המציאות האנושית והוא חסר אונים. אבל הוא נע, במובן מסוים על דרך שסולל הסיפור- הסיפור של הילד הפנימי. כשיצא לדרך, חשב, דימה, קיווה שיגיע, שיניע גם אותו, את בנו. לעת הזו הוא מבין שלא. בציטוט שהבאתי מבטא האב תחושות שאנו רגילים לחוות כאשר נולד ילד, נולד משהו חדש ואולי גם על כך מדבר האיש ההולך: משהו חדש נולד, הפצע לא נעלם, ולא יעלם לעולם אך התנועה חזרה, יש הריון כלומר יש תהליך, יש יצירה, הילד הפנימי שב לחיות ובעיקר להחיות.
האיש ההולך:
"… והוא עצמו,
הוא מת,
אני יודע כבר,
אני יודע כבר לומר – אף כי
תמיד בלחישה – 'הילד
מת', אני מבין,
כמעט,
את פירושם
של הצלילים –
הילד
מת,
אני מכיר בכך
שבמלים
האלה יש
אמת, הוא מת,
אני יודע, כן,
אני מודה: הוא
מת, אבל
מותו –
מותו מתמלא
ונחסר
ונסער,
לא שקט,
לא
שקט
מותו,
מאד
לא
שקט …" (100-101)
אך חשוב לציין שאכן במקביל להיות הסיפור כלי יחידי לאדם לחצות את גבולות עולם החומר, כך נורא הוויתור על המגע הממשי, הגעגוע לחיבוק ממשי, למגע, לדיבור… וכאילו עומד האדם מול תמרור המורה לו שמעתה, התנועה חייבת להיות פנימה, לעולמו הפנימי, היצירתי, משום שהתנועה בעולם החומרי, הגיע לקיצה. קושי הפרדה נורא. האב מתקשה לוותר, מבקש מבנו שינצל את הרף העין שעוד נותר, כביכול, שינצל את רפרוף מחוג השניות שעדיין פועם, ע"מ שידע מה החיים מציעים ובכך כביכול גם הוא, האב ידע מה הפסיד ומה הוא עלול להפסיד אם לא יצליח להיפרד.
האיש ההולך:
"…חמשת החושים
הרעבים שלי עומדים הכן
לפקודתך כמו חמישה
סוסים קצופי שפתיים,
רוקעים, רוקעים
לדהור
עד אין קיצך –
אל תעצור, ילדי,
זמנך קצר, קצוב
ועפעפי כבר מתחילים לרטוט…" (עמ' 114)
דומה שדבריו של האב נעים בשתי מסילות מקבילות: מצד אחד התקווה הנואשת שאולי עצמת היצריות והחיות שלו עצמו, יש בה היכולת להצית מחדש את חיו של הבן, ואילו במסילה המקבילה כבר מכוון ההורה בדבריו אל הילד הפנימי. כאילו רוצה שאם נגזר על בנו להיעצר, שלא יפסיד הילד הפנימי את כל מה שהחיים מציעים, הוא מפציר בו שלא ימות בבתוליו. האב חש שההפסד הוא גם שלו, של הילד הפנימי שבו, של כוחות היצירה והריפוי של הילד הפנימי שלו. דומה שהאב חייב, מתוך תחושה זו, לבדל את חיותו ממות חיותו של בנו. הילד שביטא עד כה את כל חיותו של ההורה, בבחינת המבט האופטימי לעתיד, בבחינת כוחות היצירה והריפוי, הילד הזה נשאר מאחור וההורה מפנה מבטו אל הילד הפנימי. כמה נוראה ומאיימת פרידה שכזו.
אך לאט לאט, ובכאב גדול, מודעות הפער בין ה"פה" ל"שם" מחלחלת בנפשם של ההולכים.
האיש ההולך:
הבור הזה,
ההיעדר
שרק המוות
מחולל כמותו –
שכלל איננו
היעלמות
או חידלון
או אין.
שיש בו גם מקום אחד
אחרון, פעור,
מעין חלון פתוח
כדי סדק, שבו עודו נושם
ההיעדר, עודו תחוח,
מפרפר, שבו אפשר
לגעת כאן
ועוד לחוש, כמעט,
את חום היד אשר נוגעת
שם-
והוא הסוף, הקו
אחרון המשותף לשם
ולכאן, שעד אליו,
ולא יותר, יכול
החי לגשת חי,
ושם, אולי, יחוש
עוד קצה קצו,
עוד רמז, רמץ
ניצוצו
הדועך
הכבה והולך
של המת..." (עמ' 124-125)
ועוד אומר הסנדלר:
בעצם, רציתי
לשאול, איך זה,
ילדתי, כשמתים.
ואיך לך
שם.
ומי את שם…" (עמ' 121)
הסנדלר, ואולי כל אחד מאיתנו, לא מצליח באמת להבין, משום שהוא "פה" וילדתו "שם". היכולת לקבל, שלא רק שאיננו יכולים להגיע ל"שם", אנו אפילו לא מסוגלים לדעת ואף אולי לא לחוות את ה"שם". פה במישורי המצאות, אפשר רק לספר סיפור.
הקנטאור:
"…כל חיי
כעת,
כל חיי
על חוד
העט." (עמ' 162)
ואז קורה דבר מה מוזר, מפתיע, ואולי המוצא היחידי האפשרי. מתקיים מעין טקס מסתורי, לא ברור, בו נעצרת התנועה שהייתה כהכרח לתחושת החיות. חבורת ההולכים, מסייעים זה לזה לפשוט את בגדיהם, לפרום את שכובל אותם. הם נותרים עירומים, כאילו פשטו מעליהם זהות והם מתקדשים לקראת אירוע בעל משמעות של קדושה. במקום בו האנושי עומד נואש, מול עצמת הגבלתה הבלתי נסבלת של אננקה, הנפרד האבל פונה לטקס שעיקר תכליתו קידוש האירוע ובכך להפוך אותו לנצחי, כמו אינו כפוף מגבלות הזמן האנושי.
"…נרגשים,
נסערים, ופתאום
הם נראים
כל כך צעירים…" (עמ' 160)
"…עירומים
אנחנו עומדים,
נפרדים
זה מזה במבט. ושוב
כל אחד
מאיתנו
לבד.
ואיש – כאיש גוהר
על בורו, ואיש – איש
יורד
אל קברו…" (עמ' 161)
טקס עצמו הוא בבחינת ניסיון אנושי לארגן חוויה שעוצמתה לא ניתנת להכלה. הטקס מכיל שני נרטיבים מרכזיים. האחד עיקרו, כפי שכבר נרמז, תרומתו המארגנת. לרוב חוקיו והלכותיו של הטקס קבועים ועל פניו אין צורך ליצור אותם כל פעם מחדש. הנרטיב השני מדגיש את קדושת הטקס ובכך מדגיש את הממד הנפשי, הלא חומרי של החוויה. לרוב, באמצעות הקדושה מקבל הטקס גם מעמד של נצחיות. כלומר הטקס המקודש מתגבר על מגבלת הזמן. שני הנרטיבים הלל, מדגישים את הממד הקולקטיבי של הטקס, למרות שהחוויה של כל אדם המצוי ושותף לטקס, היא חוויה אישית ואינדיווידואלית.
פה אנו עדים לטקס מיסטי, רוחני, כמו אותה התנסות עתיקת יומין בה האדם שואף לחוות, באמצעות הטקס המקודש, מה שכבר ברור לו שנמצא מעבר לחוויה האנושית. ההתנסות הטקסית הזו של הכניסה לבור, לבטן האדמה, לקבר, מאפשרת אולי, להתקרב לחוויית המוות בלי למות, בלי לוותר על החי. אם בשלבים המוקדמים של המסע, היה, במובן מסוים הכרח בחוויה הקולקטיבי, הייתה קבוצה הכפויה ללכת, לקיים תנועה, קבוצה שמות ילדם איחד אותם, כאילו ביחד קל יותר, כעת טקס הקבורה מחייב הליך אינדיווידואלי. אם בתחילת המסע, מכריז האיש ההולך "… איני לבד, איני לבד…" בבחינת בני המת איתי אך גם השותפים המתאבלים איתי, אני לא לבד גם במובן שאיני מטורף בחוויה הנוראה הזו, איני מטורף בהכרח לצאת למסע הזה, כעת, מחייב הטקס את המפגש האינדיווידואלי. אולי רק כך אפשרי המגע אינטימי של היחיד עם אותה איכות של קדושה, רק המגע עם הטרנסנדנטי, באמצעות הטקס, יאפשר את המגע שמעבר לגבולות האנושי, אולי כך אוכל לפגוש את בני המת בהווייתו האחרת. האובדן כה נורא, וגבולה של אננקה כה נוקשה, ודומה שהמגע עם הרוח האלוהית, מעין הליך, (באמצעות הטקס) בו קדושת הילד המת מאפשרת את המשך קיומו המחייה של הילד הפנימי. אני מזכיר לנו שלילד הפנימי יש קשר קרוב יותר לאלוהי, הוא יותר נגיש לאלוהי.
אך דומה שהטקס לוקח אותנו למקום נוסף, מעין חזרה לרחמה של האם הגדולה, אם הטבע, אימא אדמה, הרחם המוליד את החדש. זו חוויה טקסית ארכיטיפית של מפגש וחיבור מחודש לטבע הפועל ע"פ העיקרון הנצחי של חיים- מוות- ולידה מחודשת. זה חיבור עם הטבע בממד הנצחי שלו. זה מגע הכרחי כנגד חווית המוות המאיימת להמית גם את הקשר של ההורה לחיים ולחיות. דומה שהטקס מחבר את העליון עם התחתון בבחינת חשיפת הממד המקדש את הלידה מחדש ובכך מאפשר חוויה שהיא מעבר לגבולה של אננקה ובעיקר מעבר למגבלותיו של כרונוס. הקדושה פועלת בממדי זמן אחרים. אולי חיבור שכזה, המקדש את הלידה מחדש, יאפשר מגע עם הווייתו המחודשת – האחרת של הבן שאבד.
אני רוצה לסיים, שוב בכמה ציטוטים, שכן גרוסמן המשורר, מתאר זאת בדיוק שאינו עומד לרשותי.
אשת רושם קורות העיר: (כשהיא שרויה, עירומה בבור)
"… וכל הזמן הרגשתי
דם,
מטפטף
ממני דם, ניגר
לתוך האדמה, מגיע
עד אליו ומחלחל
לתוך עורקיו, ושוב חוזר, אלי ומתערה, והוא עכשיו דמנו,
והוא דמה עכשיו, ושנינו
שוב ,הורים
אותה
מדם ואדמה…"
"… וקל היה פתאום, כאילו גם הזמן הרפה
מנשיכתו. נשמתי לאט
לאט נשמתי. לא
נשמתי כך
מאז…" (עמ' 164)
האיש ההולך: (כשהוא שרוי עירום בבור)
"…חשבתי על בני-
האדמה שלצדי. חשבתי
על בני. האדמה
התחממה קצת מגופי.
דיברתי אליו בלבי.
לפחות נפרדנו בלי כעס-
אמרתי לו –
בלי טינה.
אהבת אותנו, והיית אהוב,
וידעת
…שאתה אהוב.
אוכל לבקש בקשה אחת?…"
"…אני רוצה ללמוד להפריד
את הזיכרון
מהכאב. או לפחות את חלקו,
את מה שניתן, שלא כל העבר,
יהיה ספוג כל כך בכאב.
כך אוכל גם לזכור אותך יותר,
אתה מבין: לא אפחד כל פעם
מכוויית הזיכרון.
וגם אמרתי- אני חייב להיפרד
ממך.
אל תבין לא נכון (הרגשתי
בבשרי ממש
את דקירת הכאב שחלפה בו) – להיפרד
רק למרחק
שהחזה יוכל להתרחב
כדי נשימה אחת
שלמה…"
"… נשמתי, מלא הלילה
נשמתי. השמיים לא
כבדו עלי, גם לא האדמה ולא אני-
עצמי. ולא
אתה…" (עמ' 168-170)
ואז, כחלק מהטקס, או שמא כתוצאה ממנו, יוצאים ההולכים מקברם והם מגלים שמולם קמה חומה. אין זו חומה במובנה החמור, החוסם. זו חומה רוטטת ומלאת חיים. ולאט לאט כל אחד מהם מגלה בחומה שלפניהם את דמות פניו של ילדם שאבד. מעין מצבה שקיומה אחר, מצבה שהילדים החצובים בה חיים בממד אחר מזה של הוריהם ודומה שכאן כאשר הזיכרון הופך לדימוי חי, הפרידה, סוג של פרידה, אפשרית.
ההולכים:
האיש ההולך:
"… והוא עצמו
הוא מת,
אני מבין, כמעט,
את פירושם של
הצלילים: הילד
מת,
אני מכיר בכך
שבמלים
האלה יש
אמת. הוא מת,
הוא
מת. אבל
מותו
מותו
לא
מת…" (עמ' 185-186)
והסיפור מסתיים בדבריו של הקנטאור:
"… ורק לבי נשבר
בי, מחמלי,
לחשוב
שאני –
שאפשר –
שמצאתי
לזה
מילים. (עמ' 186)
ובכן יש סיפור
לרטוט…" (עמ' 114)
האב רוצה שאם נגזר על בנו להיעצר, שלא יפסיד את כל מה שהחיים מציעים, הוא מפציר בו שלא ימות בבתוליו. האב חש שההפסד הוא גם שלו, של הילד הפנימי שבו, של כוחות היצירה והריפוי של הילד הפנימי שלו. דומה שהאב חייב, מתוך תחושה זו, לבדל את חיותו ממות חיותו של בנו. הילד שביטא עד כה את כל חיותו של ההורה, בבחינת המבט האופטימי לעתיד, בבחינת כוחות היצירה והריפוי, הילד הזה נשאר מאחור. כמה נוראה ומאיימת הפרידה.
אך לאט לאט, ובכאב גדול, מודעות הפער בין ה"פה" ל"שם" מחלחלת בנפשם של ההולכים.
"…האיש ההולך:
הבור הזה,
ההיעדר
שרק המוות
מחולל כמותו –
שכלל איננו
היעלמות
או חידלון
או אין.
שיש בו גם מקום אחד
אחרון, פעור,
מעין חלון פתוח
כדי סדק, שבו עודו נושם
ההיעדר, עודו תחוח,
מפרפר, שבו אפשר
לגעת כאן
ועוד לחוש, כמעט,
את חום היד אשר נוגעת
שם-
והוא הסוף, הקו
אחרון המשותף לשם
ולכאן, שעד אליו,
ולא יותר, יכול
החי לגשת חי,
ושם, אולי, יחוש
עוד קצה קצו,
עוד רמז, רמץ
ניצוצו
הדועך
הכבה והולך
של המת..." (עמ' 124-125)
ועוד אומר הסנדלר:
בעצם, רציתי
לשאול, איך זה,
ילדתי, כשמתים.
ואיך לך
שם.
ומי את שם…" (עמ' 121)
הסנדלר, ואולי כל אחד מאיתנו, לא מצליח להבין, משום שהוא "פה" וילדתו "שם". היכולת לקבל, שלא רק שאיננו יכולים להגיע ל"שם", אנו אפילו לא מסוגלים לדעת ואף אולי לא לחוות את ה"שם". פה במישורי המצאות, אפשר רק לספר סיפור.
הקנטאור:
"…כל חיי
כעת,
כל חיי
על חוד
העט." (עמ' 162)
ואז קורה דבר מה מוזר, מפתיע, ואולי המוצא היחידי האפשרי. מתקיים מעין טקס מסתורי, לא ברור, בו נעצרת התנועה שהייתה כהכרח לתחושת החיות. חבורת ההולכים, מסייעים זה לזה לפשוט את בגדיהם, לפרום את שכובל אותם. הם נותרים עירומים, כאילו פשטו מעליהם זהות והם מתקדשים לקראת אירוע בעל משמעות של קדושה. במקום בו האנושי עומד נואש, מול עצמת הגבלתה הבלתי נסבלת של אננקה, הנפרד האבל לטקס שעיקר תכליתו קידוש האירוע ובכך להפוך אותו לנצחי, כמו אינו כפוף מגבלות הזמן האנושי.
"…נרגשים,
נסערים, ופתאום
הם נראים
כל כך צעירים…" (עמ' 160)
"…עירומים
אנחנו עומדים,
נפרדים
זה מזה במבט. ושוב
כל אחד
מאיתנו
לבד.
ואיש – כאיש גוהר
על בורו, ואיש – איש
יורד
אל קברו…" (עמ' 161)
טקס מסתורי, לא ברור, כמו אותה התנסות עתיקת יומין בה האדם שואף לחוות, באמצעות הטקס המקודש, מה שכבר ברור לנו שנמצא מעבר לחוויה האנושית. ההתנסות הטקסית הזו של הכניסה לבור, לבטן האדמה, לקבר, מאפשרת אולי, להתקרב לחוויית המוות בלי למות, בלי לוותר על החי. אם בשלבים המוקדמים של המסע היה, במובן מסוים הכרח בחוויה הקולקטיבי, הייתה קבוצת הולכים, שמות ילדם איחד אותם, כאילו ביחד קל יותר, כעת טקס הקבורה מחייב הליך אינדיווידואלי. אם בתחילת המסע, מכריז האיש ההולך "… איני לבד, איני לבד…" בבחינת בני המת איתי אך גם השותפים המתאבלים איתי, אני לא לבד גם במובן שאיני מטורף בחוויה הנוראה הזו, איני מטורף בהכרח לצאת למסע הזה, כעת, מחייב הטקס את המפגש האינדיווידואלי, אולי מגע אינטימי של היחיד עם אותה איכות של קדושה, רק המגע עם הטרנסנדנטי, באמצעות הטקס, יאפשר את המגע שמעבר לגבולות האנושי, אולי כך אוכל לפגוש את המת בהווייתו האחרת. האובדן כה נורא, וגבולה של אננקה כה נוקשה, שדומה ששרק המגע עם הרוח האלוהית, מעין הליך, (באמצעות הטקס) בו קדושת הילד המת מאפשרת המשך קיומו המחייה של הילד הפנימי. אני מזכיר לנו שלילד הפנימי יש קשר קרוב יותר לאלוהי, הוא יותר נגיש לאלוהי.
אך דומה שהטקס לוקח אותנו למקום נוסף, מעין חזרה לרחמה של האם הגדולה, אם הטבע, אימא אדמה, הרחם המוליד את החדש. זו חוויה טקסית ארכיטיפית של מפגש וחיבור מחודש לטבע הפועל ע"פ העיקרון הנצחי של חיים- מוות- ולידה מחודשת. זה חיבור עם הטבע בממד הנצחי שלו. זה מגע הכרחי כנגד חווית המוות המאיימת להמית גם את הקשר של ההורה לחיים ולחיות. דומה שהטקס מחבר את העליון עם התחתון בבחינת חשיפת הממד המקדש את הלידה מחדש ובכך מאפשר חוויה שהיא מעבר לגבולה של אננקה ובעיקר מעבר למגבלותיו של כרונוס. הקדושה פועלת בממדי זמן אחרים. אולי חיבור שכזה, המקדש את הלידה מחדש, יאפשר מגע עם הווייתו המחודשת – האחרת של הבן שאבד.
אני רוצה לסיים, שוב בכמה ציטוטים, שהרי גרוסמן המשורר, מתאר זאת בדיון שלא עומד לרשותי.
אשת רושם קורות העיר: (כשהיא שרויה, עירומה בבור)
"… וכל הזמן הרגשתי
דם,
מטפטף
ממני דם, ניגר
לתוך האדמה, מגיע
עד אליו ומחלחל
לתוך עורקיו, ושוב חוזר, אלי ומתערה, והוא עכשיו דמנו,
והוא דמה עכשיו, ושנינו
שוב ,הורים
אותה
מדם ואדמה…"
"… וקל היה פתאום, כאילו גם הזמן הרפה
מנשיכתו. נשמתי לאט
לאט נשמתי. לא
נשמתי כך
מאז…" (עמ' 164)
האיש ההולך: (כשהוא שרוי עירום בבור)
"…חשבתי על בני-
האדמה שלצדי. חשבתי
על בני. האדמה
התחממה קצת מגופי.
דיברתי אליו בלבי. לפחות נפרדנו גלי כעס-
אמרתי לו –
בלי טינה
אהבת אותנו, והיית אהוב,
וידעת
…שאתה אהוב
אוכל לבקש בקשה אחת?
אני רוצה ללמוד להפריד
את הזיכרון
מהכאב. או לפחות את חלקו,
את מה שניתן, שלא כל העבר,
יהיה ספוג כל כך בכאב.
כך אוכל גם לזכור אותך יותר,
אתה מבין: לא אפחד כל פעם
מכוויית הזיכרון.
וגם אמרתי- אני חייב להיפרד
ממך.
אל תבין לא נכון (הרגשתי
בבשרי ממש
את דקירת הכאב שחלפה בו) – להיפרד
רק למרחק
שהחזה יוכל להתרחב
כדי נשימה אחת
שלמה…"
"… נשמתי, מלא הלילה
נשמתי. השמיים לא
כבדו עלי, גם לא האדמה ולא אני-
עצמי. ולא
אתה…" (עמ' 168-170)
ואז, כחלק מהטקס, או שמא כתוצאה ממנו, יוצאים ההולכים מקברם והם מגלים שמולם קמה חומה. אין זו חומה במובנה החמור, החוסם. זו חומה רוטטת ומלאת חיים. ולאט לאט כל אחד מהם מגלה בחומה שלפניהם את דמות פניו של ילדם שאבד. מעין מצבה שקיומה אחר, מצבה שהילדים החצובים בה חיים בממד אחר מזה של הוריהם ודומה שכאן כאשר הזיכרון הופך לדימוי חי, הפרידה, סוג של פרידה, אפשרית.
ההולכים:
האיש ההולך:
"… והוא עצמו
הוא מת,
אני מבין, כמעט,
את פירושם של
הצלילים: הילד
מת,
אני מכיר בכך
שבמלים
האלה יש
אמת. הוא מת,
הוא
מת. אבל
מותו
מותו
לא
מת…" (עמ' 185-186)
והסיפור מסתיים בדבריו של הקנטאור:
"… ורק לבי נשבר
בי, מחמלי,
לחשוב
שאני –
שאפשר –
שמצאתי
לזה
מילים. (עמ' 186)
ובכן יש סיפור