להרוג את אלוהים או לחפש אותו | אבי באומן

" A person must pay dearly for the divine  gift of creative fire" …"this is especially true of kind of artist called visionary those with startling prescience like Goethe, and Joyce and certainly this strange ,lonely ,ailing ,productive genius that was Nietzsche"
cw15 par.158 Jung
תוכנו של המאמר יתחיל מתיאור של שני האישים ,השונה והדומה בינהם ובהמשך יעסוק בזרתוסטרא של ניטשה בעיניים יונגיאניות.

שני האישים

לעסוק בשתי דמויות גדולות כמו ניטשה ויונג היא מלאכה לא קלה אך מרתקת . הם נולדו בהפרש של 31 שנה (ניטשה 1844 ויונג 1875) ,שניהם לאבות כמרים,. שניהם בעלי מוצא והשכלה של התרבות הגרמנית –שווייצרית מחוברים ביותר לרוח התרבות של המאה ה-19,שניהם בעלי אישיויות מרכבות ורגישות ביותר שמנסים לגעת בשורשי החיים ,והמניעים המרכזיים של הקיום. ניטשה כפילוסוף –פסיכולוג ,ואילו יונג כפסיכיאטר -פסיכולוג איש רוח ומטפל ( יונג אומר על ניטשה  : "יש דברים על נפש האדם שניטשה קולע בול ועל אף שהוא  ביקורתי עד מאד ולעיתים  משליך מעצמו ….הוא אחד הפסיכולוגים הגדולים ביותר שחיו …הוא מגלה מספר אמיתות נפשיות ,אמנם באכזריות אופיינית ולפעמים בטון אלים ודסטרוקטיבי ואפילו על אנושי –אבל הם אמת לאמיתה"  ( יונג סמינר זרתוסטרא חלק 2
שניהם ,למרות המודעות העצמית השונה,משלבים בעבודתם ובאופן חקירתם את האדם, גם כניסה פנימה לעומק נפשם שלהם , ללמוד דרך עצמם. שניהם, גם אם לא במפורש ,מנסים לגבש תורת חיים.
ננסה לאפיין את השונה והמפריד ביניהם :ראשית, נראה לאורך כל הדרך  כי ניטשה "הורג" את אלוהים או מצביע על מותו ,הוא מנתץ ומבקר, מוקיע ומגנה את המוסר העצום שליווה את הדתות הגדולות והעמיס על אדם . הוא עושה זאת על מנת להגיע למהות יותר בסיסית באדם, מהות שהיא מעבר למוסר ,מעבר לטוב ולרע.כזו שתאפשר לו אתגר חדש לשאוף אליו .בניגוד לניטשה , יונג ,מתעניין באמונת האדם,הוא מחפש את אלוהים ואת הנשמה האנושית וחוקר אותם לאחור,בהיסטוריה האנושית בעניין רב ,על מנת להגיע בדיוק לדבר דומה שניטשה מחפש . ניטשה כמו יונג גם אם לא במודע,מחפש במקביל לתורה גם מסע אישי ואינדיבידואלי שמתחיל בעיקר דרך אמירה לא ! מסעו מאופיין בהשתחררות מכבלים ותבניות ובנייה של משהו חדש שיאפשר לו להתקבל בחרת בני האדם .הוא עצמו מתקשה להגדיר את תורתו החדשה . יונג מחפש את האינדיבידואליות של עצמו ושל מכלול האדם,על ידי סינתזה של כל חלקי הנפש ,והמעין העמוק והקדום שבו על כל חלקיו . ניטשה עושה את דרכו במחשבות,רעיונות והדימויים, אפילו הפרימורדיאליים שלו , מהווים כביכול,לפחות על פי עד כמה שמודע , רק אילוסטרציה למחשבה. יונג  משתמש בדימויים הפרימורדיאליים כמקור העמוק בנפש ,מקור שעימו מתאחדים וממנו שואבים דימויים אשר אותם הופכים בהמשך לרעיונות שנעשים לחלק מן התודעה  .
ברמה האישית ובמהלך חייהם של השניים, ניתן לראות כי ניטשה לאורך כל חייו אינו מצליח להביא לכלל ריאליזציה את תורתו ורעיונותיו למרות היצירה הפורה והגאונות שלו ,הוא מבודד ,חלק מהזמן ערירי ולא אהוד על הסביבה . יונג ,עסוק במימוש מה שמאמין כל הזמן, הוא מחובר לחיים , לנשים אשר סביבו, למשפחה,למטופליו ולבניית תורה מעשית ורלוונטית לדרך טיפול .
ועוד ברמה האישית, ניטשה שעוסק רבות במניע המרכזי של האדם,הרצון והצורך בעצמה אינו מצליח לקבל בחייו הפרטיים סיפוק שכזה ואילו יונג לעומתו מגיע לכך רבות ,הוא מצליח ,הוא ניזון ממטופלים, מאנשים, מנשים ,מתייעץ ואפילו בונה את תורתו בעזרתם של האחרים.
בניתוח היונגיאני על פי הטיפוסים הפסיכולוגים : שניהם ניטשה וכמוהו יונג,בעלי נטייה אינטרוברטית בעליל. ניטשה הוא טיפוס מאד מחשבתי ,אינטואיטיבי,עם נחיתות רגשית ותחושתית.(תפיסה חושית) ואילו יונג הוא אינטואיטיבי –רגשי ומחשבתי .גם הוא כמו ניטשה בנחיתות תחושתית, אך הוא מודעותו עוזרת לו ע"מ לפתח כל העת את הפונקציה הנחותה.(לדוגמא: בונה את ביתו במו ידיו).שניהם עוסקים בתרבות אך מדגישים מימדים שונים: ניטשה את המימד האסטטי של החיים, יונג את האספקט הדתי של החיים. ניטשה עם חיבתו למוסיקאים,לדרמה המוסיקלית .יונג לרוח האנושית ולתופעות המיסטיות והרליגיוזיות . עבור ניטשה האמנות ,המוסיקה והאסטטיקה ,היוו את החיבור לניגודיות של החיים והביאו לשלימות .עבור יונג החלק הדתי והרוחני של האדם תמיד קשור היה בחיפוש ניצחי למשמעות.(הקדמה של Jarret לסימינרים על זרתוסטרא)
במאמרים שפירסם יונג בשנת 1921-3 על הטיפוסים הפסיכולוגים מביא פרק נפרד ומעניין על האפולוניות והדיוניסיות בנפש האדם .בפרק זה משתמש יונג בסיפרו של ניטשה משנת 1871 לידתה של הטרגדיה.יונג מזדהה מאד עם נטייתו של ניטשה לראות באפולוניות מצב של התכנסות חלום ושמירה על העקרון האינדיבידואלי ובדיוניסיות מצב של שכרות והתמזגות יצרית וריגשית תוך איבוד האינדיבידואליות. ניטשה מדגיש את הפיצול הטרגי שנוצר בין שתי נטיות אילו האפולונית ודיוניסית,וטוען כי התרבות היוונית התגברה על פיצול זה דרך אמנות ואסטטיקה. יונג מסכים גם הוא שיש פיצול אךרואה את בפתרון במימד הדתי -פולחני.הפתרון הנבחר על ידי כל אחת מן הדמיות מורה על שוני מהותי ואופי האיחוד האפשרי בין הניגודים כפי שכל אחד רואהיונג עם דגש על האמונה וניטשה עם דגש על האמנות(Psychological Types:The  Apollonian and The Dionysian
ובניתוח פסיכולוגי פרשני מעט יותר ,ניטשה נראה כבעל אישיות המרוכזת בשכל ומנותקת מן האינסטינקטים ,החלקים פיסיים שלו ,המודעות הגופנית ומן הרגשות , מה שגורם אולי גם לבעיות קשות בקשר בינאישי וגם לבעיות גופניות שונות מהן סבל .
ניתן אולי לומר כי כקומפנסציה [1]הוא נותן מקום מרכזי לצד הדיוניסי הטרגי והנשכח ביצירותיו הקודמות .ובזרתוסטרא מבליט באופן מיוחד את הגוף כמרכז ההוויה של העצמי והוא שם דגש על החיות העוזרות של זרתוסטרא שהם הנשר והנחש מסמלי האינסטינקטים וכן על קשרי הידידות החסרים כל כך. בתפקודו הנפשי ,הראש החושב והמעלה רעיונות מנותק מהגוף וחלקים שעברו פיצול משתלטים עליו יותר ויותר במשך חייו. בלי להיכנס למבנה הפסיכולוגי המרכב של יונג  נראה כי נתון כולו פנימה .מחפש בלא מודע את התשובות ונותן לעצמו להיכנס לחוויה טרנסצדנטית . הוא אינו מפצל אלא נוטה להתחבר ללא מודע ולעבור גבולות במודע  ולשלם את המחיר.כל זאת על מנת להרחיב תודעתו.
מעבר לכל ניטשה הוא דמות טראגית עמוקה ,בודדה,שבירה וסובלת ביותר.

יונג על ניטשה ועל זרתוסטרא

לאור כל שנאמר  העובדה שהספר כה אמר זרתוסטרא, ספר לכל אחד ולאף אחד ריתקה כל כך את יונג ואפילו עוררה אותו לקיים סמינר של מספר שנים החל משנת 1934 כ-חמישים שנה אחרי כתיבתו אינה מפליאה[2] . זהו ספר חווייתי ,ספר מסע של נביא דמיוני שבא להביא תורה חדשה ומהפכנית ולהציעה לבני האדם כאלטרנטיבה לאלוהים שמת .זוהי תורה שמנתצת את העבר,המוסר ומקורות המשען והנחמה של האדם. מקלפת את האדם מכל קליפותיו והמסכות החברתיות שלו ומעמידה אותו ערום וערייה .הכוונה הינה כביכול  לעזור לו לשאת באחריות הקשה והרבה שעליו  לקחת על עצמו ולשאת את הרע –או הטוב והרע-(אולי הצל) ללא השענות על כוח עליון ועל הערכים המקודשים של הדתות המקובלות. זוהי תורה ללא הסתמכות על כוח עליון ,על הבטחות של העולם הבא וכוחה של הרוח.
את המסע המרתק של זרתוסטרא ואת התורה שמנסה להציע ללא הצלחה לבני האדם ,ניתן לראות גם כמעין פרוטוטיפ של דרך אינדיבידואציה אישית היוצאת מנפשו של ניטשה, מהשכבות העמוקות והאינטואיטיביות ביותר של הלא מודע ולא רק של הלא מודע האישי(עולם ההדחקות של ניטשה) .על כן מסע שכזה ,יכול לדבר לכל אחד ואולי לאף אחד . במובנים מסוימים זהו ה"ספר האדום"[3] של ניטשה או אולי ההפך ,הספר האדום הוא ה"כה אמר זרטוסטרא" של יונג . אילו מסעות המלווים בחזיונות ורעיונות המבטאים את אינדיבידואציה –ההגעה למהות האדם והחדירה לסודות הנפש .כל אחד שקורא ומושפע מן המסע שלהם ,יכול בטעות לראות בו מסע איניציאציה לעצמו .
יונג מוקסם אך גם מסויג מ- זרתוסטרא  ! לדעתו, הספר היא תופעה כל כך מבלבלת ויש בו כל כך הרבה כוונים ופיצולים שקשה לעשות מכך משהו קוהרנטי אחד. היצירה עצמה אינה שלמה אומר יונג, אלא "היא כמו נהר של תמונות, אמירות ומצבים  מה שמקשה לתפוס את החוקים וכללים מהם בנויה" (יונג 1). יונג אינו ממליץ ללכת אחרי הספר כמסע אישי שלי ושלך , אם כי הוא מודה שמעניין ומרתק  אותו להבין כיצד אדם גאון יוצר ,שהוא כה מרכב, מחבר יצירה אוניברסאלית שכזו .כיצד זה קשור לאישיותו,ומעמקי נפשה,מה הם המנגנונים הפעילים,כיצד מופעלת השכבה הארכיטיפית. למשל רוב הזמן ניטשה נשלט לדעתו ע"י הארכיטיפ של הזקן החכם ולעיתים באופן אינפלציוני למדי.ואולי דמות זו של יונג ,מזכירה את דמותו של פילמון,דמות מובילה בספר האדום של יונג.
ניתן לומר,כי אדם יוצר כמו יונג שעבר מה שעבר ,יוכל להבין עד כמה האדם היוצר שבוי עצמו באינפלאציה של דמויותיו ואף ידע האם אינפלציה שכזו עוזרת ליצירה או מחבלת בה. ומי כמו יונג יוכל להגיד עד כמה המודעות פוגמת ביצירה ומתי עוזרת לפיתוח שלה. ובתוך כל זאת יונג כפסיכיאטר,כפסיכולוג ואדם, מעוניין גם לדעת כיצד הדברים קשורים לפסיכופתולוגיה של ניטשה ובכך ניכר שהוא עסוק הרבה מאד בסמינר!. כבר בלימודי הרפואה התעניין יונג מעט בניטשה ,הוא כותב: "ניטשה היה בתכנית שלי לזמן מה אבל היססתי להתחיל לקרוא אותו כי הרגשתי לא מספיק מוכן! " (יונג ,זיכרונות) .
מדובר על שנת 1898 כאשר ניטשה עצמו כבר היה חולה מאד ערב מותו. גם במפגשיו של יונג עם פרויד הוא ניסה לעניינו בניטשה אך זה ראה בפילוסופים ככאלה המתעניינים רק בצדה האינטלקטואלי של הנפש , ו"מה כבר אפשר ללמוד מהם"…. אבל יתכן שפרויד מסיבות שונות לא רצה לפגוש את רעיונותיו של ניטשה ,ובעיקר את מושג המפתח :הרצון לעצמה והצבעתו על החלק האפל של הלא מודע .יתכן שפרויד נמנע מלהיות מושפע מרעיונות שראה בהם דמיון שלו אך משהו שהגדיר אותו כלא כ"כ לא מדעי. יונג לעומתו שמח לפגוש משהו מקדים מעין זה ,מה עוד שניטשה בייחוד ב"כה אמר זרתוסטרא " מחובר היה לשכבת הארכיטיפים, העל אישית ,עימה היה יונג כה מזוהה. ניטשה מדגים עבור יונג את המגע עם אותם הדברים שבתוכנו ולא ממש אנחנו יצרנו אותם ובכל זאת ביכולתנו לתת להם צורה ! "ההתנסות הטרנס-אובייקטיבית כפי שקורא לה.[4]
ועל מה מספר לנו הספר,אנסה לתאר בקווים כלליים ,ולתת את האספקט הניטשאני שבתוכו. הספר, שיצא לאחרונה בתרגומה של אילנה המרמן[5] שאיעזר כאן בהקדמה שלה ,מתאר את סיפורו של זרתוסטרא[6] , העוזב את מולדתו בגיל שלושים ויוצא להתבודד עשר שנים במערה במרומי ההרים כדי לפתח את תורתו. ז' מבודד מבני האדם ועימו נמצאים רק הנשר והנחש, חיותיו הנאמנות שמלוות אותו במסעו  .לאחר עשר שנים של חשיבה בבדידות, מחליט ז' לצאת ממערתו, לרדת מן המרומים ולהביא את תורתו לבני האדם .ברמה האישית של ניטשה האיש,ניתן לראות כאן את הניסיון לצאת מבדידות מזהרת ומתנשאת ולפגוש באנושי בנורמטיבי ואולי גם להתקבל על ידי האחרים ,עם הצורך בעצמתו המדוכאת. תורתו של ז' מתמקדת בעל אדם ,ביכולתו של האדם להשתחרר מן האדם שבו –האדם במובן הקולקטיבי העדרי,האדם הקטן וחסר האישיות (שלעיתים מכנהו האדם האחרון ) ולהגיע אל העל אדם, הגבוה יותר ,המיוחד והייחודי שבו .שהוא למעשה וריאציה מעניינת ביותר של העצמי.
זקן חכם אחר שפוגש זרתוסטרא בדרכו ועדיין לא שמע על מותו של אלוהים מנסה להניאו מכוונתו (להסתבך) אך זרתוסטרא ממשיך בדרכו, הוא נושא את נאומו בכיכר העיר הסמוכה, כאשר בני אדם הגיעו לשם על מנת לחזות בלוליין ההולך על חבל. הוא מבקש ללמדם משהו גבוה ,על חזון העל אדם, להודיעם ,שהאדם הוא איננו אלא משהו שיש להתגבר עליו, גשר,מעבר,"חבל קשור בין חיה ובין העל אדם חבל על פני תיהום ". (אילנה המרמן,הקדמה) .הוא מבקש ללמדם שהעל אדם- העצמי הזה ולעיתים קורא לו כך ניטשה,הוא "טעם הארץ" . עם זאת,למרות גבהותו של העל אדם,זהו איננו על אדם רוחני. ז' משביע אותם" שיישארו נאמנים לעולם הארצי, כי אלוהים מת ועימו עברו מן העולם כל האמונות והתקוות ה"על ארציות". במקום אחר יגיד גם בפירוש כי העצמי נמצא בגוף!! "מאזיניו חושבים שבא להודיע על הלוליין ואף צוחקים ממנו ורואים בו שוטה גמור".. .
בהמשך, הלוליין מתחיל בהופעתו אך מייד מופיע גמד מוקיון רשע מסתורי שהורג אותו . ז' לוקח עימו את גופת הלוליין ועוזב את העיר. כאשר מתעורר ז' הוא מקבל הארה שעליו לרדת מן השאיפה להביא את תורתו להמונים והוא קובר את המת ,נפרד ממנו  ויוצא לדרך חדשה. סיפור המסגרת ממשיך להתקיים ועימו  מופיעים יותר ויותר הדברים הבוטים והחורצים של זרתוסטרא ובהם הוא מרצה את תורתו שנגלית לנו  הקוראים .אט אט,נחשפת הביקורת שלו על ערכי המוסר השולט ,על הנורמות ועל הצל האנושי הגדול האכזרי והמושלך על אחרים.הוא בדרך כלל קורא את תורתו בינו לבינו, השפה לעיתים פיוטית,לעיתים סתומה ואפילו קריפטית, שפה מרמזת רוויה רמזים מן התנ"ך,הברית החדשה והתרבות כולה וניתנת לפירוש בכל מיני כוונים . זוהי שפה של מילים, דימויים ואסוציאציות שיוצאת ישירות מתוך הלא מודע ולעיתים בוטה וגולמית . לפעמים הוא מדבר לקהל של אנשים, שואל עונה ,מוכיח ,נוזף משבח, מטיף ומתנבא! ;'ולעיתים לקבוצות מוגדרות כמו הבזים לגוף, השופטים, המתבודדים ועוד.. לעיתים יש שיחה עם איש ,אישה נער,או אפילו חייה.
הוא יוצר לעצמו מס' תלמידים אך כאשר עוזב את העיר אומר להם: "ועתה אני אומר לכם לאבד אותי ולמצוא את עצמכם." עניין זה 'שכל אדם חייב למצוא את הדרך בעצמו הוא עיקר חשוב במשנתו . בהמשך הוא שוב חי בחיי פרישות בהרים, מוסיף חכמה ושוב רוצה לחלוק אותה עם בני האדם. הוא חולם חלום שבני האדם עוותו את תורתו,כמו שאכן קרה עם ניטשה ועליו לשוב ולתקן. וכך ממשיך מסעו של ז' ונרקמת תורתו. הוא מביא להם בהמשך את רעיונותיו על הרצון לעצמה :  "בכל מקום שמצאתי יצור חי מצאתי רצון לעצמה (כוח) ואפילו ברצונו של מי שמשרת מצאתי את הרצון להיות אדון"….. אין מדובר על רצון הקיום כמו שאומר מורו של ניטשה שופנאאור , אלא על רצון לכוח, לעצמה, לביטוי, ליצירה המשקפת אותי….אפילו בקביעה מה טוב ומה רע מה נכון ומה לא יש רצון בעצמה אומר ז'.
יונג מסכים עם הרצון לעצמה אך חושב כי כאן ,ברצון לעצמה של האדם מתבטאת הקומפנסציה למרכזיות הממושכת של האל ועוצמתו והורדת האדם מולו ,שאפיינה את ההתנהגות האנושית במשך דורות .כוחו ומרכזיותו הטוטאלית של האל מול האדם היו כמעין ביטול האני של האדם .על כן האני מקבל כעת בעולמנו חיזוק יתר מפצה!
בהמשך חזונו ממשיך ז' לפתח את מושג העל אדם והשגתו ראשית ובעיקר על דרך השלילה, שלילת המציאות הקיימת בהווה ,שלילת המציאות החברתית המוסרית הרוחנית והתרבותית. ובפרק המופנה ל"בזים לגוף ",דווקא שם, מטיף ז' לכך שהכוח האמיתי של האדם קשור בעצמי שלו,שהוא מעל האני והוא נמצא בגוף .ללא גוף אומר ז' ,אין עצמי  ציטוט :"גוף אני ונפש –ככה אומר הילד ולמה שלא נדבר כילדים? …הגוף הוא תבונה גדולה ותבונתך שאתה קורא לה רוח,אף היא כלי עבודה של גופך וצעצוע קטן של תבונתך הגדולה. החוש והרוח הם כלי עבודה וצעצועים, מאחוריהם שוכן העצמי ,מחפש גם בעיני החושים, מקשיב גם באזני הרוח. העצמי הוא זה שמקשיב ומחפש תמיד, הוא משווה, מכניע, כובש, הורס, הוא שולט והוא גם שליטו של האני ..מאחורי מחשבותיך ורגשותיך ,אחי ניצב שליט כביר כוח חכם לא ידוע ושמו עצמי".. . בגופך הוא גר גופך הוא….. (מתוך הבזים לגוף עמ. 84,תרגום א המרמן ) .
יונג מתלהב ממקומו של העצמי בתורתו של ז' ,אך לא כ"כ אוהב את הרעיון של מרכזיות הגוף ומקומו של העצמי בתוכו ! יש חשש אומר יונג ,שנתינת מרכזיות כה רבה לגוף תהיה על חשבון מקומו של הלא מודע. העצמי הוא זה שאמור להכיל את הלא מודע ,את הנצחי את ההיסטורי, מה שחסר אצל ניטשה. אם כי במבט נוסף ,לקראת סוף המסע ניתן לראות כי ל ז' מתווסף מבט על, היסטורי אולי…. הוא כמהה להתחתן עם הנצחיות .
בהמשך על ז' להיפרד מכולם ולצאת למסע בודד ביותר על גבי ספינה, עליו להגיע למקום המבודד והגבוה ביותר . בדרך לשם חולם ז' חלום מפחיד אשר מבשר לו על רעיון "החזרה הנצחית של אותו הדבר", (DIE EWIGE WIEDERKEHT/WIEDERKUNFT DES GLEICHEׁ) הבנה חדשה, אליה יגיע מאוחר יותר.זהו הרעיון אליו הגיע ניטשה ע"פ כתיבתו באופן חווייתי, במקום ממשי של 6000 רגל מעל פני הים,מעבר לאדם ולזמן והוא נותן אותו בסיפור בפיהן  של חיותיו של ז'. ."כי הלא חיותיך יודעות הו ז' מי אתה ולמי עליך להיות. הן זה הגורל שלך ,ראשון אתה שחייב אתה ללמד את התורה הזאת-ואיך לא יהיה הגורל הזה גם סכנתך ומחלתך הגדולות מכולן!. הרי אנחנו יודעות מה אתה מלמד, שכל הדברים חוזרים לנצח ואנחנו עימם וכבר היינו פעמים אין קץ ועימנו היו גם כל הדברים ("המחלים" 313-314 תרגום א המרמן ) –בעצם ברעיונו זה שהכול חוזר ,ניתן לראות  עוד אספקט של העצמי היונגיאני  –היעוד והעולם הארכיטיפי ,העל אישי והאורובורי[7] החוזר .הרעיון הוא שבעצם כל מה שהוא חי, חווה ועושה, כל אירועי החיים וגלגוליהם חזרו ויחזרו עליו פעם נוספת וגם אם יחיה שנית, הכל הוא מעגל אחד.. ומה שחשוב הוא ,לדעת ניטשה, כי על עצמו ועל האדם בכלל להשלים עם רעיון שכזה,לקבל אותו,כדי לומר כן לחיים. כך עם ההכרה הזו , להמשיך וליצור .זוהי אמת קשה,שקבלתה יכולה להיות גם כסכנה, אמת שיכולה להחליא,לגרום  למחלה לאדם,אך יכולה גם להיות  כמחשבה תהומית הבאה ממעמקי הלא מודע ותביא לחיים יותר אמיתיים!
בפרקים השונים בהם מבטא זרתוסטרא את רעיונותיו. הוא מביא לעיתים דברים עמוקים וקשים על טבע האדם וצילו. "אנו רואים שניטשה דרך דמותו של ז' מבקש מכל להגיע אל שורש החיים, אל המניע הבסיסי המפעיל את כל כוחות החיים האורגניים והלא אורגניים הן מבחוץ והן מבפנים. …..ואת המניעים הבסיסיים והמנגנונים של הסוואה ההגנה,הדחקה וסובלימציה ". ( א' המרמן –הקדמה)[8]. הוא מדבר למעשה,על אפשרות של התפתחות וסוג של טרנספורמציה-גלגול בשפתו וההגעה לעל אדם.
יונג באחד הסמינרים הארוכים והעמוקים על זרתוסטרא אומר: כל פרק בז' הוא שלב בתהליך של חניכה. ככל שהאדם נותן לעצמו להתנסות פנימית מיידית אומר יונג,הוא נעשה מושפע יותר ויותר ונכנס לסוד הדברים.אבל, לגבי האחרים ,אלה הקוראים אותו והולכים אחריו , אם נחכה את הדרך ולא נגיע לה-דבר כשלעצמו, סוד הדברים יכול להפוך עם הזמן לטכס חסר תוכן. כי הדבר החשוב הינה הדרך הפרימורדיאלית המיידית ולכן היא תמיד אינדיבידואלית..יונג מזהיר מסכנת הדוגמטיות והריקות  של החוויה  האישית כשאתה מתחקה אחר משהו אחר. הסמינר על ז' כמו שנאמר,נמשך כמה שנים והקיף שלושה מתוך הפרקים של הספר,עם הרבה הרחבות ,למידה ועם פתיחות עצומה להוספה, הבהרה והרחבה מתוך הדברים של ניטשה.
כמו שכבר צוין, במספר מקומות בסמינר יונג  מבטא עמדה מאד אמביוולנטית לגבי זרתוסטרא ופרסומו כספר לכל אחד ולאף אחד ,הוא זורק אמירות כמו :"ניטשה ופרסום המסע הזה!" … לעיתים נראה כי הוא בהיקסמות, מתפעל ומקבל השראה לגבי העצמי, לגבי העל האדם ולגבי השילוב עם תורתו שלו עצמו,שמתפתחת יותר ויותר באותן שנים . לעיתים הוא כועס, נגעל ומנתח את הפתולוגיה, את האינפלציה ואת הסכנה שבפרסום חומר לא מודע שכזה.
ומעבר לכל, זרתוסטרא לדעת יונג הוא אחד הניסיונות הראשוניים בתקופה המודרנית לחזור למיידי, לאיניציאציה האינדיבידואלית ,אפילו אם ניטשה עצמו לא מחפש אותו כניסיון כזה, אלא ניטשה "תפוס בצווארו", הוא נכנע לו, כי הזמן נעשה בשל והוא היה סוג האדם הפתוח לדברים הללו. לניטשה, אומר יונג,יש את הרגישות האינדיבידואלית, הוא מכיר בצורך הזמן,הוא מרגיש שהצורות המסורתיות התרוקנו מתוכן . אין על מי ועל מה להישען ואז נדחף להתנסות אינדיבידואלית והגיע הרגע שאמר לעצמו אלוהים מת. הרוח תפסה אותו בדיוק ברגע שבו הוכחשה על ידו כליל. "כמו שקורה כאשר הרוח אינה יכולה להסתתר יותר"….
יונג בניתוחו את ניטשה ומסעו אומר על הרוח,כי אם אתה מאמין שיש רוח ואתה תופס אותה בצורה מסוימת ,במבנה מסוים או באמירה מסוימת, אז לרוח יש מחסה! אבל אם אתה מאמין שאין דבר כזה כמו רוח ,אתה מבטל אותו, אתה כביכול מחטא את השמיים ואת הארץ מרעלים ולא מצאת אלוהים.. ואז אתה יכול להשתגע. ברגע שתעשה כזו הצהרת כי אין אלוהים,אומר יונג ,הרוח השתחררה מגלגוליה,עזבה את התגלמותה ונכנסה בך. ואז כמו שאנו אומרים בשפתינו ,אתה יכול להפוך לחולה רוח. הלא מודע שלך מתחיל לעבוד ללא הבחנה… וזה מה שקרה לניטשה כפי שאנו יודעים.
אבל במקרה הטוב יותר.,תהליך האינדיבידוציה נפתח והוא החל לכתוב כמו שטבעי שיעשה אדם כמוהו אומר יונג :" כאשר למשהו יש התנסות פנימית חייה, הוא מרגיש, חייב או מתפתה לכתוב זאת,לתת ביטוי. ולכן ציור ורישום נמצאו כאמצעי ביטוי למטרות סימבוליות .האדם מרגיש צורך ומרגיש סיפוק שנתן ביטוי להתנסות פנימית"… "זרתוסטרא הוא וידוי נלהב מתחילתו ועל סופו והוא התנסות!".. אומר יונג ."החיים שלו זורמים לתוך הפרקים הללו וכל פרק הוא דימוי חדש בתהליך….האינדיבידואציה, האינדיבידואליות שלו מתבטאת חזק .  יונג מוסיף, ככל הנראה מניסיונו ,כי התהליך, עבור הכותב עצמו הוא דבר קשה ביותר.
ניטשה בכתיבתו עומד לדעתו של יונג,בפני השדים והפיתויים של טיבעו האמיתי,אך הוא עומד גם בפני כל האיכויות הגבוהות והנמוכות של האדם בכלל, האפשרויות הגבוהות והעמוקות,וכל פרק כמו בשרשרת הומרית, כמו מתוך הגיון סודי משהו, העובר כחוט השני.כמו שהשמחות והתשוקות מובילות לעל אדם, כך גם הפושע החיוור שאינו יכול לבצע את פשעו,זממו בלי לחוות את רעיון הנפילה הנוראית שלו"…. "ניטשה בפרק על רוצח הפנימי (הרוצח החיוור) מגיע לדעת יונג ,למעמקי האישיות, הרוע והצל האנושי,למקום שיוביל אותו בהמשך לשיגעונו, למקום מאד מערבל מאד נוגע וכואב ,מקום שהוא נגד קולם של האינסטינקטים".. . יונג מזהיר את הקוראים מן המקומות הללו:
"ניטשה מעניין אותו ואותנו כיונגיאנים, כי הוא שואל את השאלה האם כדאי לדעת את המקומות הללו בעצמך? והוא עונה בעצמו,: אי אפשר שלא, ובלתי נסבל כן! במסעו ,ניטשה רוצה להרוג את הפושע הפנימי החיוור  ,כן להרוג ,לפני שביצע את הפשע כדי לתת מקום לעל  אדם " . ניטשה אומר יונג,מאד מבין את השיגעון שלפני המעשה ואת זה שאחרי .אפילו פרויד השתמש בדוגמה שלו לנושא של הפושע בעל רגשות האשם.(הערה של א' המרמן עמ' 91 )
במהלך הסמינרים ,יונג מציין בצער, שיש הטוענים שניטשה היה בבסיס המהפכה הגרמנית החדשה במלחמת העולם הראשונה ( כי הרי השנייה עוד תגיע). הוא דוחה זאת בעליל ואומר כי נטשה עצמו היה מזדעזע לדעת שמייחסים לו דבר שכזה! ניטשה עצמו היה אדם מאד מוסרי! כמו שכבר אמרנו הספר לדעת יונג ,אמנם לא היה צריך להיכתב אבל אם נכתב ,צריך לדעת מי קורא אותו ! לדעת יונג הספר צריך לשרת רק אנשים שמבינים בשפת הלא מודע! אנו עוסקים כאן במשהו שמעורר את הלא מודע ,משהו מלא השראה , מניפסטציה מיידית של הלא מודע. אדם שאינו בקיא ,יפרש לא נכון גם את העל אדם שהוא למעשה צורה מסוימת לראות את העצמי וכיצד ובאיזה תהליך ארוך וקשה מגיעים אליו.
הספר צריך להיקרא אומר לנו יונג ,כמו המיסטריות הקדומות כי זה מגיע מתוך הלא מודע הכי עמוק .
הדימוי בו משתמש יונג למסע שכזה , הוא ספינה השטה בים ומקבלת כל הזמן חומרים מתוך הים-הלא מודע. עם הזמן,היא נעשית כבדה יותר ויותר ומתחילה לשקוע, חמרים עמוקים שכאלה הם סכנה לתודעה! אומר יונג,זוהי האמת של החושך. –(ואולי גם הספר האדום הוא באותה קטיגוריה..[9].).יש להבחין אומר יונג בין מה שבא מתוך הלא מודע האישי ומה שבא מתוך הלא מודע הקולקטיבי ומוצג כאישי.. . יונג אינו מאשים את ניטשה במקרה זה.   לדבריו  " הסופר אינו יכול לדעת תמיד היכן רגליו דורכות! נטשה עצמו היה בלוע בחמרי הלא מודע ושקוע עמוק מזמנו"… ."הוא חשב אמנם שהוא למעלה קל קל ונהדר ולכן מדבר על שפת ריקוד ושפת מעוף כקומפנסציה על השקיעה הגדולה" ניטשה אינו מודע זאת אפשר לראות כאשר כותב לאחד מחבריו ,:"החומר יוצא מראשי כמו פאלס אתנה מראשו של זאוס ומצד שני באותו מכתב,מבטא תלונות רבות על מגרנות  וכאבי ראש חזקים ,אבל הוא עצמו לא עושה את הקישור בין הדברים.
יונג רואה בניטשה את המבשר, את הרואה קדימה בכל מה שקשור לטבעו הרע של האדם ולסכנות של תקופתו ודווקא בהקשר של תקופת הסמינר,1935  ! ועל רקע זה ננסה לראות את ניטשה המדבר דרך ז' בפרק על:" כתיבה וקריאה",על הכתיבה בדם ועל הרוח המעורב בדם : "לפנים היה הרוח אלוהים,אחר כך היה לאדם,ועתה הוא נהיה אפילו אספסוף. מי שכותב בדם ובמימרות לא שיקראוהו הוא רוצה, אלא שילמדוהו בעל פה!(ז' תרגום המרמן)
יונג מפרש את ניטשה בפרק על הכתיבה והקריאה,(שנת 1938 )ומרחיב את הנושא של תערובת הדם והרוח והשדים המובילים במקרה שכזה! הוא שואל את משתתפי הסמינר,באיזה חלק של העולם אתה דוחף את ראשך מבעד לקרום? (ביטוי שווצרי לגרמניה) בגרמניה עונים לו ! כן אומר יונג, ומוסיף :"זהו ה-"הייל היטלר" ,כאשר הדם והרוח מתערבבים ,הלא מודע מתחיל לבעבע! אז האדם, האומה כולה תתחיל לנוע מתוך הלא מודע! ואז  ידברו על אינסטינקטים,על גזע,על דם כי הם מרגישים שמה שבא מגיע בא מגופם! ואז מתחילה המחלה,אומר יונג…" ונותנים  תירוצים לדברים ,מתחילים לחפש הגיון ,להצדיק ! ואז יוצרים פילוסופיה של דם … דם וברזל! תאווה למלחמה ופחד ממלחמה! "…ונטשה חזה זאת אומר יונג. "אבל הגרמנים של דורו, של דורות אחריו ושל עוד דורות אינם מספיק חכמים להבין את דברי ניטשה"… אומר יונג . ועל התהליך עצמו: "ניטשה יכול היה לנבא זאת בגלל שזה קרה  לו עצמו באופן אישי… ! בדרך מוזרה הוא הרגיש על גופו ועל בשרו מה העתיד של עמו צופן !! כאשר מדברים ישירות מתוך הלא מודע כמוהו יש התייחסות רבה לעתיד ,יש בתוכו הרבה הרס, תחושת קטסטרופה,… מעבר למלחמת העולם הראשונה שהייתה .."הצד השני של החוויה שלו ,זה להיות אכול שנאה,קנאה, פרנויה כלפי אנשים "..
" ניטשה הוא נביא אמיתי אומר יונג ,הוא חזה ,כי הוא מתנסה בחייו הפרטיים את גורל עמו …והוא גם  זה שינסה למצוא את המרפא בתוך חייו הפרטיים עבור המחלה או האומללות של עמו ! אתה מוצא זאת בתנ"ך כמו דמותו של הושע".. אומר יונג. "ניטשה עם ז' הוא נביא מסוכן ,נביא זעם' בזהירות ניתן לומר כי ניטשה צפה במילותיו מה שהלא מודע מכין…"לא ברור היישום לגבי חייו האישיים של ניטשה אך זרתוסטרא הוא נבואי במידה גבוהה ביותר".. אומר יונג."כמו שבובר אומר "..מצטט יונג,"הנביא האמיתי לא יודע לגמרי מה שאומר כאשר מדבר,הוא כמדיום ,הלא מודע מדבר מגרונו.אך כמו שכבר אמרנו ,חסרה לו הריאליזציה של הדברים."(יונג סמינר זרתוסטרא כרך 2)
ובכל זאת ,עם כל המפגש עם הצד הקשה ,הרוע, תכונותיו האפלות של בן אנוש, הבדידות הקשה ,אובדן האלוהים האחריות ,העצומה המוטלת כדי לממש את הרצון לעצמה במידה טובה ולהגיע לעל אדם , אחרי שלושת הגלגולים,מה בכל זאת ייתן לאדם את האמירה של הכן לחיים הללו . מעניין כי בסופו של דבר ניטשה דווקא מתוך הידיעה שהכול חוזר לנצח נצחים, אין התחלה ואין סוף ולא תכלית לקיום ,מגיעה הנחמה בדמות ההשלמה והקבלה של הרעיון החזרה הניצחית ודווקא בחוייה זו יש אמירת כן . החוויה כשלעצמה היא,היא הדבר .
ואסיים ברעיון של ניטשה על שלושת הגלגולים שעובר רוח האדם בדרכו לעל אדם. "שלושת הגלגולים אני מונה לכם:איך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד….
כבד מאד משא הרוח ,הרוח החזק,המושך בעול…אל  הכבד מכל  נכסף כוחו……כגמל העמוס הנחפז אל המדבר כן ייחפז אל מדברו… אבל במדבר הבודד מכולם קורה הגלגול השני :הרוח יהיה פה לאריה ,את החופש הוא רוצה ,לצוד לו ולהיות אדון במדברו שלו.
ורוחו של האריה אומר אני רוצה.. לברוא לעצמה, חופש לבריאה חדשה זאת יכולה עצמת האריה…כדי שיברא לו הרוח חופש ו"לא" קדוש אפילו נוכח החובה …כדי שייקח לו את הרשות לבניית ערכים חדשים…אכן מעשה טורף הוא ועניין הוא לחיית טרף….
אבל מה עוד יכול הילד שהאריה אינו יכול? ..ולמה זה צריך האריה הטורף להיות גם לילד?…
הילד תום הוא ושכחה,התחלה חדשה,משחק,גלגל המתגלגל מעצמו,תנועה ראשונית אמירת "כן" קדושה.
כן אחי למשחק הבריאה נחוצה אמירת "כן" קדושה, את הרצון שלו הרוח רוצה, את העולם שלו אבוד העולם קונה לו".
(זרתוסטרא עמ72-74 )

מקורות:
פרידריך ניטשה: כה אמר זרתוסטרא ספר לכל אחד ואף אחד תרגום אילנה המרמן עם עובד 2010
Jung C.G.Nietzsche's Zarathustra Notes of the seminar given in 1934-1939 edited by Jarrett part1 and part 2
Jung C.G.Psychological Types:The Apollonian and the Dionysian p136
Jung C.G Memories Dreams Reflections

[1] מושג שפיתח יונג אשר בו נוצר תהליך של פיצוי בין שני חלקי הנפש מודע ולא מודע .תהליך אשר בו הלא מודע מפצה על מה שחסר במודע ,יצירתו של האדם כמו החלומות שלו תעסוק במה שנפשו המודעת חסרה ולא מודע מעלה ליצירה.
[2] הסמינר שנערך בציריך נמשך בין השנים 34-39 ערב מלחמת העולם השנייה
[3] סיפרו האישי ביותר של יונג שהוא כמעין יומן חזיונות מלווה ברישומים וציורים
[4] בהציגו מושג זה יונג מצטט את אמירתו של בובר:הנביא האמיתי לא יודע לגמרי מה שאומר כאשר מדבר,הוא כמדיום.(סמינר זרתוסטרא)
[5] הספר יצא בהוצאת עם עובד פרוזה אחרת 2010
[6] (שם שלקוח משמו של מייסד דת פרסית במאה ה-5 לפני הספירה אדם שעסק רבות בענייני מוסר ובעיקרון הדואליות של הניגוד בין הטוב והרע)
[7] אורוברוס ,הנחש האוכל את זנבו ,שהוא סימבול לשלימות ,לאחדות המעגלית
[8] ).יונג טוען כי ניטשה לעומת פרויד מדגיש במושג זה את הכוח על האירוס שהיה כה מרכזי בתורתו של פרויד
[9] דברי המחבר א.ב.