הקדמה למיתולוגיה | מריזה קדר

הקדמה ללימוד המיתולוגיה כאמצעי להבין תהליכים נפשיים המנחים התנהגות האדם

על פי הניסיון האמפירי שרכשנו מאז פרויד על בטויי הלא מודע בחלומות ובחזיונות שלנו, בפנטזיות הפסיכוטיות, בסימפטומים של הפרעות נוירוטיות, פסיכוסומאטיות וכדומה, מסתבר שהלא מודע מתבטא בדימויים סימבוליים הדומים לדימויים המיתולוגיים בתרבויות השונות. מכך הסיק יונג שהחשיבה המיתולוגית קדמה לחשיבה המדעית, אך לא נעלמה, אלא נשארה בלא מודע. חשיבה זו מתבטאת בהתנהגותנו, בחלומותינו תוך שינה ואף בהקיץ כאשר אנו נותנים דרור לפנטזיות באופן אסוציאטיבי, וכך היא מתבטאת ביצירות אמנות(1).
איך נולדה החשיבה המיתולוגית? מאז ומתמיד חשו בני אדם צורך להתגונן בפני החרדה הנגרמת ע"י אירועי החיים הנראים כאוטים ולא מובנים. הם חשו צורך לעשות סדר בכאוס של אירועי החיים, ולהסביר אותם כדי למצוא בהם משמעות וטעם רגשי אקזיסטנציאלי. זהו צורך בסיסי של האדם, להשיג אורינטציה במה שקורה לו, לשם הישרדות. גוף האדם חלש מזה של החיות, דפוסי התנהגותו האינסטינקטיבית לשם הישרדות פחות מוגדרים מאלה של החיות, לכן עליו למצוא משמעות לחוויותיו כדי להישרד. משמעות היא הבנה וקבלה שכלית ורגשית של הכוחות החיצונים והפנימיים השולטים עלינו והמנחים אותנו. קבלה המנסה להיות מפוקחת כל פעם מזווית חדשה.
האדם הפרימיטיבי אינו מבחין בין מציאות חיצונית למציאות פנימית. הוא מסביר לעצמו את מה שקורה ע"י סיפורים מיתולוגיים המבטאים את המשמעות הרגשית של האירועים. וזאת מבלי שיהיה מודע לסובייקטיביות של תפיסתו(2) . לדבריו של יונג נמצא האדם במקרה זה במצב של זהות נפשית עם סביבתו. כבר לפני אלפי שנים האמינו בני אדם שיש משמעות נסתרת לחלומות, שתפקידה להכין אותנו לאירועי חיינו העתידיים, ושכדאי לפרש את שפת החלום כדי להתכונן לבאות. בימי קדם האמינו בני אדם שאל או שד דיבר עם החולם, כיום אנו יודעים שהחלום בא מחלק לא מודע של נפשנו, כי כיום אנו מבחינים יותר בין המציאות הפנימית שלנו ובין המציאות החיצונית. כיום אנו משליכים קצת פחות את המציאות הפנימית שלנו על העולם החיצוני.
ואכן ישנן שתי דרכים למצוא משמעות לכאוס של אירועי החיים: האחת על פי חשיבה מדעית המתבססת על הגיון אובייקטיבי, מתמטי, כמותי, אנליטי. השנייה על פי חשיבה אסוציאטיבית, (המיתולוגית), המתבססת על הדמיון, והמתארת את האירועים באפן סימבולי, סובייקטיבי, אינטואיטיבי ואיכותי.
החשיבה המדעית מתקדמת בקו ישר מסיבה למסובב. היא מכוונת לבחינת המציאות כדי להסתגל אליה, להשפיע עליה, לשנותה ואף לחקותה באופן טכנולוגי. חשיבה זו דורשת ריכוז רב ומעיפת. החשיבה האסוציאטיבית עולה כאשר רמת הריכוז יורדת(3). היא משתלשלת בעיגולים ובזיגזגים, כאשר דימויים דומים זה לזה נהיים סמוכים זה לזה ומתחברים ביחד. חשיבה זו יותר קרובה ללא מודע. הדימויים הסימבולים שלה מבטאים את הקומפלקסים שלנו ודרכם אנו מגיעים לתכנים הארכיטיפים של הלא מודע.
דוגמא של שני סוגי החשיבה: חשיבה מדעית מסבירה את הברק כפריקת חשמל טעון. חשיבה מיתולוגית, לעומת זאת, מספרת מאין בא הברק: זאוס, מלך האלים, מביא סערה בה יש ברק ורעם; ברק רועם מתוך סערה מייצג תכונה נפשית אופיינית לזאוס ושייכת רק לו, בניגוד למשל לחץ האילם והישיר של אפולו, המייצג גישה מרוחקת ומופשטת יותר לדברים.
במיתוס הדברים מתרחשים באופן בלתי צפוי כאילו יש גבול לסדר. למיתוס מאמינים ללא ויכוח. הוא מבטא חוויה רגשית באופן בלתי אמצעי. בקשר לחשיבה המיתולוגית כותב W. OTTO בספרו:" THE HOMERIC GODS" האדם הדתי מבין באופן אינטואיטיבי את כוחות הטבע כאלוהיים ואובייקטיבים. אלה יכולים להשפיע עלינו בהארה או להפך בסנוור ובהטעיה, כך שניגאל על ידם או נתמלכד בהם בטרגדיה קטלנית. על האדם להבחין בין זה לזה , אבל על פי ההשקפה האופיינית למיתולוגיה היוונית, אם האדם טועה, האחריות היא של האל, כי הטעות דרך הטבע היא. הטבע האובייקטיבי והסובייקטיבי, אחד הם. ועל פי ההשקפה היהודית: "הכול צפוי והרשות נתונה".
המיתוס מכבד את הקוסמוס כמופלא וחוטר למצוא בו את מקור ישותנו ע"י סיפור על ה"בראשית" שלנו. בהקדמה של הספר "SCIENCE OF MYTHOLOGY” של C.G. JUNG & C. KERENYI מתאר קרניי את סיפורי הבראשית של המיתוסים כחזרה ספונטאנית של האדם אל המקורות שלו, ז"א אל המוקד או הבסיס הפנימי (הגופני, הנפשי, והרוחני) המאפיין אותו במיוחד. התבססות זו בתוך המקורות שלו דרושה לאדם כדי לדעת לאן הוא הולך.
יותר מזה: סיפור הבראשית משקף באופן סימבולי את תהליכי ההתפתחות של אישיותנו. הסימבולים שלו משקפים את הכוח הטרנספורמטורי של הדימויים הארכיטיפיים; לכן המיתוס מחייה, מרגיע, מרענן ומחזק אותנו.
קרניי ויונג טוענים שהדימויים הסימבוליים של סיפורי הבראשית כורכים ביחד הן פן ארכיטיפי קולקטיבי המאפיין תפישה קולקטיבית של מסורת האבות בתרבות מסוימת, והן פן ארכיטיפי ייחודי המאפיין תפישת העולם הראשונית הפרטית של אדם מסוים. ואכן על פי הפסיכולוגיה האנליטית כורכים הדימויים הסימבוליים ביחד את הנצחי עם החולף, את המודע עם הלא מודע, את הרציונאלי עם האירציונאלי ועצם המבנה שלהם מייצג את הכוח הנפשי הארכיטיפי ממנו הם עולים. (4)
כך אפשר לראות את האלים של מיתולוגיה מסוימת כדימויים סימבולים המשקפים תפיסת עולם ארכיטיפית האופיינית לתרבות שבה נוצרה אותה מיתולוגיה. כל אל חדש שנולד על פי המיתוס, מייצג אינטרפרטציה של העולם מאספקט חדש שמתאים לשלב חדש בהתפתחות המודעות באותה תרבות. כל אל מייצג תכונות נפשיות ארכיטיפיות המשפיעות על התנהגותנו. המיתולוגיה היוונית היא התשתית של התרבות המערבית. היא עשירה בדמויי נוף וטבע, בדמויות אלים, גיבורים ובני אדם המייצגים חוויות ותכונות נפשיות עם הניגודים שבתוכן. האלים מייצגים תכונות ארכיטיפיות קולקטיביות ובסיסיות יותר, אך כל דור חדש של אלים מראה תכונות יותר מגוונות, "אנושיות" יותר. הגיבורים הם אב-טיפוס של האדם. הם בין האל ובין האדם. דמויותיהם קרובות יותר ללא מודע האישי שלנו.
מלך האלים "זאוס" למשל מייצג צד גברי אבהי השולט על משפחת האלים, עושה סדר, אך מתחשב בגורל, רגיש, לא תמיד חזק, עלול לשגות, עשוי לסלוח. דמותו מתגוונת בהדרגה. השמות היוונים של הדמויות מתארים את תכונותיהן: זאוס – שמיים בהירים. ארס (אל המלחמה) – לוחם קוטל. בנו פובוס – פחד. אריס (אחותו התאומה) –ריב ומדון. אסקולפיוס (אל הרפואה) –עדין אין קץ. פרומתאוס – מחשבה מראש. אפימתאוס – מחשבה לאחר מעשה וכדומה.
יונג קרני נוימן ואחרים מקשרים את סיפורי הבראשית המיתיים עם הפולחן הדתי בו ממחיש האדם בטקס מוחשי את המשמעות הסימבולית של חוויותיו. כך למשל מתאר נוימן איך ארכיטיפ ה"דרך" מצא ביטוי כבר בעידן הקרח בפולחן דתי בו היו הולכים דרך ארוכה כדי להגיע אל מקום קדוש במערה בהר. במערה היו ציורי ציד, וכל אלה סימלו את חווית התהליך הארוך, הקשה והמסוכן של שינוי באישיות האדם, שיעדו הוא להתקרב למוקד הפנימי הייחודי "הקדוש" שלו. במילים אחרות בטרמינולוגיה יונגיאנית: פולחן דתי עתיק זה ייצג את תהליך האינדיבידואציה של האדם.

בריאת העולם וחמשת דורות ראשונים של אלים במיתולוגיה היוונית
הגרסה האורפית-הומרית (6)

בתחילה הייתה הלילה: ניקס (Nyx), ציפור עם כנפיים שחורות, שהתייחדה עם הרוח והטילה בייצת כסף בחיק כאוס: החושך, שהוא הריק הפעור שנקרא גם טרטרוס והוא אל גברי שקדם למושג של תוהו ובוהו (ערבוביה של אלמנטים שונים).
מתוך הביצה יצא ארוס: אהבה, חיה עם כנפי זהב ששמו גם: פאנס (Phanes : מאיר). מתוך ביצת הכסף ספוגת האנרגיה הזאת יצאו גם אוקיאנוס ואחותו טתיס. (הדור הראשון של האלים).
הומר קורא לאוקיאנוס: מקור האלים. הוא וטתיס הם אלי מים. מן המים יצאו החיים. סיפרו גם שאוקיאנוס הוא הזרם שהקיף את העולם. שני ילדיהם הראשונים היו: אוראנוס, השמיים וגיאה, האדמה. (הדור השני).
לאוראנוס וגיאה היו שנים עשר ילדים: הטיטנים. הם הדור השלישי.
אוראנוס קבר את ילדיו באדמה, כי שנא אותם. גיאה הכריזה שאוראנוס היה הראשון שעשה מעשה מביש. היא עזרה לילד הצעיר שלה: כרונוס לצאת מן האדמה. היא נתנה לו מגל ממתכת, כדי שיסרס את אביו ברגע שזה יתקרב אליה. את זאת עשה כרונוס ואחרי זה הוא זרק את אשכי אביו לים. מספרים שמתוך מגע הזרע של אוראנוס עם קצף הים נולדה אפרודיטה, אלת הקשר הרגשי והאהבה. (כאלו שעקב החיבוק הראשוני, מתוך המצולות החשוכות יצאה היופי והחדווה). הדם של אוראנוס נפל ברחם של גיאה וממנו יצאו הפוריות או הגורלות הכועסות.
הטיטן כרונוס התחתן עם אחותו ריאה שילדה לו שישה ילדים: הסטייה, הרה, דמטר, פוסידון, הדס וזאוס, הדור הרביעי. כרונוס בלע את ילדיו, לא מתוך שנאה, אלא מפני שרצה לשמור על כוחו, כי הוריו אוראנוס וגיאה סיפרו לו שבנו ייקח את השלטון מידיו. הם גם סיפרו לריאה מה לעשות כדי שהדורות יימשכו, וכך עשתה ריאה: היא ילדה את זאוס ליד עץ אלון המקודש לה ונתנה אותו לגיאה שהחביאה אותו במערה בכריתים. ריאה נתנה לכרונוס לבלוע אבן במקום התינוק. נשים לב איך הסיפור של התבגרותו של זאוס וניצחונו על כרונוס אביו מגוון יותר מזה של ניצחונו של כרונוס על אוראנוס אביו: המטפלת שהניקה את זאוס הייתה ננפה בדמות עז, אמלפיה שמה. היא הניקה אז גם את תינוקה האל הרועה פן. הם גרו במערה. אמלפיה ידעה שכרונוס יחפש שם, אז היא תלתה את זאוס בתוך עץ ליד המערה, כי עץ לא היה באדמה ולא במים ולא באוויר, אז לא יעלה על דעתו של כרונוס לחפש שם. מטיס, טיטנית חכמה ומעשית, היא שנתנה לזאוס המתבגר עצה טובה איך להתגבר על כרונוס. היא המליצה שזאוס יגיש לכרונוס את כוס הנקטר שלו ונתנה לזאוס רעל לשים בנקטר. כרונוס שתה את הנקטר המורעל והקיא את חמשת הילדים שבלע מקודם. כתוצאה מזה התחוללה מלחמה בין כרונוס לילדיו, שהתמשכה ללא מנצח. אז גיאה יעצה לזאוס, נכדה, לכרות ברית עם מפלצות מפחידות של הטרטרוס (בשאול), אשר נכלאו שם בזמנו ע"י כרונוס, מפלצות בעלות מאה ראשים, או "ציקלופים" בעלי עין אחת. כאשר אלה השתחררו, הם נתנו לזאוס את הברק והרעם, להדס נתנו את קסדת החושך שעשה אותו בלתי נראה, (כמו מלאך המוות), ולפוסידון את הקלשון, הכוח המרעיד את האדמה והמעלה הרים מתוך המים. אז התגברו ילדיו על כרונוס ולכדו אותו בתוך הטרטרוס. (כאילו התרבות שמיצתה את עצמה נדחת ע"י תרבות חדשה, אך היא נשמרת בלא מודע).
ששת ילדיו של כרונוס היו האלים האולימפים הראשונים. זאוס הכריז על עצמו מלך האלים ומופקד על השמים והארץ, פוסידון לקח על עצמו את השלטון על הים והנהרות, והדס הוכרז מלך השאול.
זאוס התאהב בטיטנית מטיס החכמה, אך הטיטנית תמיס ניבאה שילדו של זאוס יפיל אותו מן השלטון. זאוס שכב בכ"ז עם מטיס וכשזו נכנסה להריון, הוא בלע אותה כולה עם התינוק. מטיס נתנה לו עצות מתוך הבטן איך ללדת: היה לו כאב ראש אדיר והוא ביקש מהיפאיסטוס, האל המסגר, או מפרומתאוס לנפץ את ראשו בגרזן, וכך יצאה אתנה מראשו, שלמה עם השריון שלה. האם יש כאן כאלו ניסיון הפטריארך להחניק בבתו נטיות מטריארכאליות? .
לאתנה לא היו כוהנות אלא כוהנים בלבד. היא הייתה בתולה. אתנה וילדיהם האחרים של זאוס ואחיו הם הדור החמישי של האלים.
זאוס לא נתן לבתו לגבור עליו והיא נכנעה. המיתולוגיה היוונית התחילה לדעוך מעבר לזאוס. אתנה לכל היותר עזרה לגיבורים במאבקיהם.
אוראנוס, כרונוס וזאוס הם אבות טורפים. אוראנוס דוחה את הוולד ומחזיר אותו לאדמה, כרונוס בולע אותו כדי להפנימו, וזאוס בולע את האם כולה כדי לשלוט על האם והוולד לפני הלידה עצמה. אהבה – שנאה בין הדורות. הבן הצעיר ה"פוער" מתגבר על ה"סקנס" הזקן, והופך אח"כ בעצמו לסנקס.
אוראנוס – שמיים אין סופיים – דוחף את ילדיו לאדמה: האם זו מטפורה על ניתוק בין תפישה סימבולית לבין תפישה מוחשית, אולי אפילו עם סימפטומים פסיכוסומאטים כמו גידולים? כי הרי מספרים שיש ביוון הרבה תלים במקומות בהם אוראנוס קבר את ילדיו!
לכרונוס, אל הזמן, יש מגל שמפריד בין עבר, הווה ועתיד, מגל שמחלק ומנתח. הוא לקח את האנרגיה של הילדים, דעותיהם, הפנטזיות שלהם, וניסה לסגור אותם בתוך המערכת הרוחנית שלו, ולהפיק מהם את הכוח הגופני המעשי, כמו המיסיונרים שמכניסים תרבויות שונות לתוך המערכת הרוחנית שלהם, או אף כמו הפסיכולוגים כאשר הם מפרשים את חוויות המטופלים על פי התיאוריות שלהם. זו אבהות מחניקה שאינה מאפשרת התפתחות טבעית.
זאוס לא רק בולע את הילד, אלא בולע את האם, את הנשי. ואולי עקב כך הוא יולד בת. ואולי עקב כך הוא הרבה יותר סובלני כלפי ילדיו וכלפי הניגודים. הילדים שלו הם ניגודים: ארטמיס, הבתולה לעומת הלן המינית, אפולו המאופק הרוחני לעומת דיוניסוס היצרי הפרוע, או הרמס הרב משמעי וכדומה.
גם בין האמהות יש הבדלים בין דורות האלים, המצביעים על התפתחות: גיאה, אלת האדמה, מקבלת באופן פסיבי לתוכה חזרה את ילדי אוראנוס, אם כי היא מחביאה את כרונוס ונותנת לו מגל. ריאה יותר מתוחכמת כי אינה רק מרמה את כרונוס ע"י אבן, אלא גם נותנת את זאוס לגיאה לארגון שמירתו וחינוכו. מטיס עוד יותר אקטיבית, כי היא נותנת הדרכה לזאוס בלידה.

בריאת האדם ופרומתאוס

האלים יצרו את האדם כי היו זקוקים לו כדי שיסגוד להם, כדי שיוקיר את מופלאותם, כדי שיקריב להם קורבנות וכדי שישקף ויממש ע"י כך את הדינאמיות שלהם, עם הנטיות המיוחדות של כל אחד מהם.
האלים אף התייחדו עם האדם והולידו גיבורים. הרבה מן הגיבורים הם בעלי הורים אל ואדם.
דמות הגיבור מייצגת את הדחף של האדם לממש את מיוחדות הפרט, מתוך התכונות הכלליות של השבט. העיקר בסיפורי הגיבורים טמון בצדדים האנושיים שלהם. ז"א הגיבור הוא גרעין מוצק של אישיות אנושית מיוחדת. עם זאת יש לו מן האל כוחות על אנושיים ובתור פרוטוטיפ יש לו מופלאות על אנושית וסוגדים לו בפולחן דתי. לכן הגיבורים שייכים למיתולוגיה למרות שהם בשולי ההיסטוריה.
למרות כוחותיהם העל אנושיים, הגיבורים הם בני תמותה. חולשתם היא צל המוות, והם כל הזמן מתמודדים עם הפרדוקס של הדחף להישרדות מול קבלת גורל המוות. מצד אחד המוות הוא סוף, מצד שני הוא מביא לשינוי, ללידה מחדש, ולכן להמשכיות אין סופית.
ראינו איך סיפורי הבריאה משקפים את נטית הפסיכי להתחדשות ולהתרחבות מתמדת. נטייה זו כוללת נטייה למודעות. הגיבור הוא ארכיטיפ האגו הנאבק כדי להתגבר על כוחות הלא מודע ולשלוט עליהם ע"י מודעות, כך שיוכל לקיים אתם דו שיח וקשר מיוחד הנחוץ להישרדותו ולמימוש אישיותו הפרטית. בזאת גבורתו.
באל המייצג את המקור הלא מודע של הפסיכי, הנטייה להתרחבות ולהתחדשות מתמדת מתממשת בדרך פלא באופן ספונטאני. אצל הגיבור, לעומת זאת, ההתחדשות ע"י מודעות נעשית תוך מאבק קשה: קשה להשיג את הבלתי נמנע.
גרסאות שונות על בריאת האדם:
א. צמח מעצים, מאבנים, מנחלים, מן הים (גרסא אנימיסתית)
ב. יצא מן האדמה בהיותו עשוי מאדמה.(באופן אוטוכטוני)
ג. הטיטן פרומתאוס קיבל הוראה מן האלים האולימפיים ליצור את האדם. הוא ערבב אדמה עם מים ויצר אדם בדמות האלים. הוא החליט שיעמיד אותו זקוף כדי שיסתכל על הכוכבים. (קרניי כינה את פרומתאוס "ארכיטיפ האנושות")
פרומתאוס היה טיטן בנו של הטיטנית תמיס מנישואיה הראשונים. בנישואיה השניים נישאה תמיס לזאוס שנהיה אביו החורג של בני תמיס: פרומתאוס (מחשבה מראש) ואפימתאוס (מחשבה לאחר מעשה).
במלחמה בין זאוס ובין כרונוס והטיטנים פרומתאוס ראה את הנולד. הוא התייצב לצד זאוס ושכנע את אפימתאוס ללכת אתו. הוא היה הנבון בין הטיטנים ואתנה, אלת התבונה המעשית והחינוך, לימדה אותו אסטרונומיה, אדריכלות, מתמטיקה, רפואה, הכו", כי הוא עזר ללידתה.
פרומתאוס ניסה להגן על האדם האומלל בפני כוחות הטבע ובפני רודנותם וסחטנותם של זאוס והאלים. זאוס לא רצה לתת לאדם להרים את הראש ולהרגיש שווה לאלים. פרומתאוס לימד את האדם חידושים טכניים רבים, כדי שיקלו על הקיום שלו. כדי להגביר את המוטיבציה של האדם ללמוד, הפיח בו תקוות שיאוו והשכיח בו את הידיעה על גורלו המר של היותו בן תמותה. (כי הרי האשליות שלנו מגבירות את המוטיבציה שלנו להישגים). הוא לימד את האדם אפילו איך לרמות את האלים כדי להשאיר לעצמו את חלקי הבשר הטובים מתוך הקורבנות לאלים. (ז"א להקדיש יותר אנרגיה לאנושיות מאשר לכוחות על, אך מצד שני להשקיע יותר אנרגיה להישגים שעלולים לגרום להזדהות רבה מדי עם האל: שיגעון גדלות). על כך כעס זאוס. כדי להעניש את האדם הוא מנע ממנו את אש, כדי שלא יוכל לבשל את מזונו (יצירתיות, טרנספורמאציה של אנרגיה). נוסף לכך ביקש זאוס מבנו של הרה אשתו: היפאיסטוס ליצור אישה מחומר שתהיה בת זוג אנטיפטית לאדם. כך יצר הפאיסטוס את פנדורה- כולה מתנות, והאלים נתנו לה למתנה את כל התכונות הרעות. זאוס הציע את פנדורה לאפימתאוס כמתנה וזה התפתה למרות הזהרתו של פרומתאוס שדבר מסוכן הוא לקבל מתנה מן האלים. כאשר אפימתאוס ופנדורה פתחו את תיבת המתנות, כל הצרות של האדם יצאו לעולם, וכשהספיקו לסגור את התיבה, נשארה בה רק התקווה. (הסיוד)
כאשר זאוס רצה להכחיד את האדם ע"י מבול, פרומתאוס הדריך את דאוקאליון בנו איך לבנות תיבה ולהכניס בה את כל המינים כדי להישרד בה עם אשתו פירה בתם של אפימתאוס ופנדורה. הישרדותם של דאוקאליון ופירה ריככה את זאוס שמילא אחרי משאלתם להביא אנשים נוספים לעולם, ואף הדריך אותם איך לעשות זאת ע"י זריקת אבנים מאחורי גבם, (דאוקאליון-גברים, ופירה- נשים).
פרומתאוס גנב את האש מן האולימפוס והביאו לאדם. מספרים שלמשימה זו הוא בקש את עזרתה של אתנה, שנתנה לו רשות להיכנס לאולימפוס בדלת האחורית. בהיותו שם הוא הדליק לפיד באש של עגלת הליום , אל השמש. הצלחתו בכך גדשה את הסאה בעיני זאוס. הוא ביקש מהפאיסטוס לעשות שרשראות ברזל ולקשור בהן את פרומתאוס על סלע בהרי הקווקז. שם נשאר פרומתאוס קשור שלושים אלף שנה כאשר העיט של זאוס בא לטרוף את הכבד שלו, אשר היה צומח כל פעם מחדש. על פי גזר דינו של זאוס, יוכל פרומתאוס להשתחרר רק כאשר בן אלמוות יסכים למות למענו, או במקומו. העונש הוטל גם כי פרומתאוס לא רצה להתחרט והטיח את עלבונו על זאוס כפוי הטובה לאחר שפרומתאוס עזר לו בזמנו במלחמתו נגד הטיטנים.
ואכן פרומתאוס-מחשבה מראש, אהב שכל יותר מכוח. הוא אהב לתכנן, ללמד, להדריך ולנבא. הכבד נתפס בעיני היוונים דאז כמושבם של הרגשות העזים, כמו הלב היום. רגשות אלה "מכרסמים בנו, ו"אוכלים" אותנו, כאשר אנו אכולי צער, דאגה, קנאה, עוינות וכד'. מעונשו של פרומתאוס, שידע לאהוב ולחמול, משתמע כי הפתיחות לרגש פרושה פגיעות מתמדת, היחשפות למשהו המכרסם בנו. גבורתו של פרומתאוס הייתה בכך שהוא המשיך להרגיש במקום להיאטם. עונשו יכול גם להתפרש כמשל של מחזוריות של אובדן וצמיחה: כבדו צמח מחדש ונאכל מחדש מדי יום.
למרות תכונותיו הטובות, פרומתאוס היה יהיר. נטיותיו אלה הביאו לו את אסונו ואת ישועתו, כי בסופו של דבר הראקליס הגיבור, בנו של זאוס, שיחרר אותו בתקעו חץ בעיט הטורף, מאחר שפרומתאוס הדריך אותו בדרכו באחת מעבודות הפרך שלו.
בנסיבות אלה כירון הקנטאור הפצוע הסכים למות למען שחרור פרומתאוס, ולמען שחרורו הוא עצמו מכאביו. כירון היה שונה משאר הקנטאורים, בני ייקסיון. הוא היה הבן של כרונוס והיה בן אלמוות. היה שונה מן הקנטאורים האחרים גם באופיו, כי לא היה פראי כמוהם, אלא היה המשכיל והנבון מכל היצורים החיים, לכן רבים מגדולי היוונים, כמו יאסון, אסקלאפיוס ואכילס, נשלחו למערה שלו על הר פיליון כתלמידיו. מספרים שכירון היה מלך הקנטאורים. הוא גורש אתם מהר פיליון ע"י הלפיתים וע"י הגיבור טיסאוס. בנדידתם לדרום הפילופוניס, נתקלו הקנטאורים גם בהראקלס, שהרג רבים מהם. בהיתקלות זו אחד מחיציו המורעלים של הראקלס נתקע במקרה בכף רגלו של כירון. כירון לא יכול היה למות והצטער על כך כי כאביו היו בלתי נסבלים. לכן הסכים למות כדי לשחרר את פרומתאוס. (9)
יש לציין שהפצע היה בחלק החייתי של גופו והשאיר שלם את החלק האנושי. בשחרורו את פרומתאוס, כירון מייצג את הארכיטיפ של ה"מטפל הפצוע". כאילו רק מרפא שידע מעצמו מהו כאב ופצע, יכול היה לשחרר את פרומתאוס מתקיעותו בתוך יהירותו ועקשנותו. ואכן רק מטפל שיודע מהן חולשותיו, מגבלותיו ופצעיו שלו עצמו, יכול לעזור למטופל שלו.
את סוד הנבואה קיבל פרומתאוס מאמו תמיס. מספרים גם שפרומתאוס קנה את שחרורו מזאוס תמורת גלוי הסוד שתמיס שמרה בקשר לעתידו של זאוס. על פי נבואתה, אם זאוס יינשא לאלה תטיס כפי שרצה, הילד שייוולד יפיל את זאוס מכיסאו. לכן החליטו האלים שתטיס תינשא לאדם: פילאוס מלך פתאיה. כל האלים הוזמנו לחתונה, חוץ מאיריס, אלת הריב והמדון. (אחותו התאומה של ארס, אל המלחמה). היא הופיעה ללא הזמנה והביאה אתה כדור מזהב, בשביל האלה היפה ביותר. הרה, (המייצגת שלטון ועושר), אתנה, (המייצגת תבונה והצלחה), ואפרודיטה, (המייצגת קשר רגשי), התחרו ביניהן. זאוס הטיל על פאריס, בנו של פריאם, מלך טרויה להכריע ביניהן. הוא בחר באפרודיטה כי היא הבטיחה לו שבעזרתה הוא ישיג את האישה היפה ביותר בעולם. החלטתו גרמה למלחמת טרויה וכך הביאה את עידן הגיבורים. (ריב נובע מניגוד אינטרסים וגורם לצורך בבחירה בין הניגודים. הבחירה דורשת מודעות ומביאה לשינוי. שינוי מתקשר למוות, ולכן לבני אדם. ועוד: כדור הזהב של אלת הריב מזכיר את פרי גן העדן אשר יצר דילמה באדם בינו לבין עצמו, בינו לבין הבורא, בינו לבין הנחש ובינו לבין האישה וכן יצר מפגש חדש בין גבר לאישה).

ולסיכום: על פי המיתוס, למרות ההתנגדות הטבעית לשינוי, יש בלאי והזדקנות לכל גישה, ולכל אינטרפרטציה של הדברים. אין מנוס מבואו של עידן חדש עם ערכים ונטיות חדשים, וכך לא היה מנוס מבוא עידן הגיבורים והאדם ומן המעבר מן המיתולוגיה להיסטוריה, אשר נבעו מן הבריאה ומן האלים עצמם.
————————————————————————————————————————————————————————————————————————————-
הערות שוליים
[1] C.G.JUNG CW5: Symbols of transformation ch.2: two ways of thinking.
2] "מיתה" פירושו צליל או הגה בשפת קריטין העתיקה. "מיתוס" פירושו מלה או היגד ביוונית עתיקה, ועל פי הומרוס: מילה האומרת אמת.

[3[P.JANET הפילוסוף הצרפתי מן המאה הקודמת קרא לתופעה זו:Abaissement du niveau mental.
4] המלה "סימבול" מקורה במילים "סים באלון"ביוונית שפרושן: לשים ביחד שני דברים.
5] E. Neumann THE GREAT MOTHER פרק א'.

R. Graves: The Greek Myths 6 [6]
7] [כאשר זאוס גדל הוא שם את אמלפיה בשמיים ככוכב הקפריקורן ולקח אחת הקרניים שלה והפך אותה ל"קרן השפע"
8] J.Harrison: Athena a desperateTheological expediency of the Patriarch
9. ראה גם את הטרילוגיה של אסכילוס: "פרומתאוס נותן האש"."פרומתאוס קשור"." פרומתאוס משוחרר".