געגועיו של הפואר לאהובה הבלתי מושגת | לאה אבשלוום

ראיתם את הסרט היפה ומלא הרגש "אונייגין", שהוסרט בעקבות הפואמה של פושקין "יבגני אונייגין". הסרט שבימה אותו מרתה פיינס (אחותו של השחקן הראשי רייף פיינס), קרוב ודי נאמן לפואמה, הן בתוכנו והן באווירה הפואטית שלו.
בהרצאה זו אדבר על יבגני כפואר, בעיקר בנוסטלגיה שהוא מבטא לאהובה הבלתי מושגת. וכמו כן, על שני המודלים של הפואר אטרנוס – זה של אונייגין וזה של לנסקי, כאשר שניהם ביחד מביאים לידי ביטוי כה יפה ושלם של הארכיטיפ.
אך נתחיל עם דמותו של אונייגין, כפי שמצטיירת בתחילה הסרט וגם בתחילת הפואמה, או הרומן בחרוזים, של פושקין. אנו רואים אותו כצעיר הולל, החי בסנט פטרבורג ללא כל מחויבות, שם ללעג כל מוסכמה. אצטט מהפואמה של פושקין, בתרגומו הנפלא של אברהם שלונסקי [1], כיצד הוא מתאר את יבגני אונייגין:
"הָעֶלֶם הַשוֹבָב… יוֹרֵש הוֹנָם שֶל כֹּל קְרוֹבָיו… כ-dandy לוֹנְדוֹנִי מֻשְלָם… כִּי הוּא פִיקֵח וְנֶחְמָד…" (שם, עמ' 22),
וקטע שלם, כדי להעביר את החריזה והמשקל:
"הוּא בְּכִשְרוֹן מֻצְלָח נֵחַן
אַגָּב שִיחָה, בְּלֵב בָּטוּחַ,
עָל נְקַלָה לָדוּן בַּכֹּל,
לָשִֹים עַצְמוֹ בָּקי גָדוֹל,
לַחְשוֹךְ שְֹפָתָיו בְּעֵת וִכּוּחַ
יּגְרוֹם חִיוּך מַטְרוֹנִיוֹת
בּבְרַק פִּתְאֹּם שֶל שְנוּנִיוֹת" (שם, עמ' 23)

מה שהוא יודע לעשות טוב זה לעגוב על המטרוניות, ללכת לכל האירועים החברתיים של החברה הגבוהה, להתלבש כ"אלוף המודה". ואורח חייו:

"הוּא בֹּקֶר כַחַצוֹת יָשִים,
וְכֹה יִשַן לוֹ שְנַת מָנוֹחַ
בֶן תַפְנוּקִים וְעִלוּסִים.
יָקִיץ אַחַר הַצָהָרַיִם
וְחָד גוֹנִי וְרַב אַפַיִם
יוֹמוֹ עַד בֹקֶר שוּב יִזְרוֹם." (שם, עמ' 31)

זאת אומרת, הוא ישן ביום ומבלה כל הלילה. אם כי, כבר בתחילת הסרט אנו רואים שהוא עייף מצורת חיים זו, ואף נוטה לדיכאון. כשנודע לו על מחלתו של דודו, הוא מוכן לנסוע לכפר. גם שמח על השינוי מחיי העיר הריקניים וגם מתוך שיקול של הירושה מהדוד. אך גם בכפר פוגש הוא בעצב ובדיכאון: "גַם פֹה הַדַכְדֵכָה אָרְבָה לוֹ, וְנִטְפְלָה אֵלָיו תָמִיד כְסֶרַח-צֵל, אוֹ אֵשֶת-בְרִית" (שם, עמ' 36).
יבגני אונייגין הוא פואר אטרנוס בכך שאיננו מוכן להתחייב לדבר, איננו מוכן להכנס לשום מסגרת, בכך שהוא שם דגש על אסתטיות כמו נרקיסוס, בכך שהוא חסר מנוחה ויוצא למסעות ולנדודים (פושקין כתב במקור פרק על מסעותיו של אונייגין, אך הוציאו בגרסה האחרונה. גם בסרט לא רואים המסעות, רק יודעים שארכו 6 שנים). אך בעיקר הוא פואר בגעגוע שלו לבלתי מושג.
הילמן [2] כתב מאמר שנקרא "פותוס (Pothos): הנוסטלגיה של הפואר אטרנוס" הוא כותב שהגעגוע שיש בנשמה באופן ארכיטיפי (המילה פותוס משמעה ביוונית געגועים), הוא של החלק הפוארי שבתוכנו. זהו הגעגוע לנדודים שאני פוגשים בכל כך הרבה גיבורים במיתולוגיה – גילגמש, דיונסיוס, הרקלס, מיטרס ועוד.
לפי יונג הנדודים של הגיבורים הם סימבול לגעגועים, לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, לנוסטלגיה לאם האבודה. זהו חוסר השקט הדוחף את הפואר לנדודים, לחיפוש אחר התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים, כמו של אלכסנדר הגדול שהיה פואר אטרנוס טיפוסי לפי הילמן.
הילמן מדבר יותר על הנוסטלגיה הנובעת מהפירוד בין החצאים של גבר ואשה, כך שהשאלה של הנדודים הופכת לשאלה של ארוס. ביוונית המילה להרגשה ארוטית כזו של תשוקה נוסטלגית היא פותוס. הערגה למישהו אבוד שקשה להשיגו. הגעגוע לילד, למאהב, הכמיהה לשינה ולמוות.
הגעגוע כחלק מהותי של האדם – "תאמר לי מה הגעגוע שלך, למה אתה משתוקק, ואומר לך מי אתה". אנחנו מה שאנו מנסים להשיג, הדימוי האידאלי של מה שדוחף אותנו לנדודים (גם באופן מטפורי, כמובן). הגעגוע הארכיטיפלי למשהו שלא יכול להיות מושג.
נחזור לאונייגין. הוא כאשר פוגש את טטינה, היא מושכת את תשומת לבו ודמיונו (הוא אף לא מבין את לנסקי שבחר דוקא באולגה). ובאמת טטינה היא דמות אנימה קלסית, כה יפה, עצובה, אינטרוברטית, ובמילים של פושקין: "נוּגָה, דְמוּמָה וּמִתְבוֹדֶדֶת, כְּעֹפֶר-יְעָרוֹת נִפְחֶדֶת (שם, עמ' 50).היא בהיותה כה צעירה ופואלה בעצמה, משליכה עליו את דמות הגבר המאהב מהרומנים שהיא מרבה לקרוא, וכותבת לו מכתב אהבה קודח.
"טַטיָנָה מְאֹהָבָה… בְתֹם-יַלְדָּה הִיא מִתְמַכֶּרֶת בְכָֹל מְאֹד לָאַהֲבָה", כותב פושקין (שם, עמ' 65).
אונייגין דוחה את אהבתה. הוא לא מרגיש שהוא בנוי לאהבה או לנישואין. הוא רואה בנישואין כמחויבות שבה השעמום גדול, שמובילה להתרחקות, לניאוף. "אתה מקלל את עצמך", אומרת טטינה בסרט. וגם "אני אהיה נאמנה לבעלי": כאילו ידעה מה שעתיד לקרות. היא, כאנימה המחוברת לחיים, היא יודעת. אונייגין כפואר טיפוסי לא מוכן להכנס לחיים ולממש את האהבה ביחסים בין-אישיים בוגרים עם אשה. אך כאשר חוזר ממסעותיו, כאשר פוגש את טטניה שוב והנה היא הפכה מנערה נפחדת לאשה הבטוחה בעצמה, אשת איש, הוא מתאהב בה נואשות. היא הפכה להיות האהובה הבלתי מושגת, אוביקט הנוסטלגיה העמוקה של הפואר. וכך כותב פושקין:
"אַך גִיבּוֹרִי – נַפְשוֹ חוֹשֶבֶת
הַיוֹם עַל טַנְיָה לְבַדָה:
שוּב לֹא תִינוֹקֶת מְאֹהֶבֶת
פְשוּטָה, אֻמְלֶלֶת, חַרֵדָה,
כִי אִם דֻכְּסִית בִלְתִי-נִרְגֶשֶת,
אֵלָה נִשְגֶבֶת מִלָגֶשֶת" (שם, עמ' 164)
בדמותו של אונייגין אנו רואים עוד מאפיינים מרכזיים של הפואר, כפי שהילמן כותב עליהם במאמרו [2]. אונייגין כפואר שחי באין זמן (timelessness), כאילו הכל עוצר לנצח, האם ציפה למצוא את טטינה באותו מקום שעַזבה?אבל היא התפתחה, התקדמה עם חייה. החיים עוברים ולא מחכים לפואר. "באת מאוחר מדי, יבגני", אומרת לו טטינה.
בסופו של הסרט, כמו גם בסופו של הרומן בחרוזים, נראה אונייגין זקן (כמו למשל בקטע הסרט של ההחלקה על הקרח), חסר כל אנרגיה וטעם לחייו, תפוס (possessed) לגמרי בהתאהבות עד כלות בטטינה הבלתי אפשרית. נשאר פצוע, ופציעה היא עוד מאפיין מרכזי של הפואר. האם אבדן הטעם לחיים הוא סוג של התאבדות? האם יש בכך ביטוי למשיכה העמוקה למוות של הפואר? (הסרט מתחיל בעיסוק של אונייגין במוות הצפוי של דודו, אך גם המוות שלו עצמו: "מתי השטן יקח אותי?")
ולדימיר לנסקי הוא פואר מסוג אחר. ראשית הוא צעיר הרבה יותר, ועדין מתאים לו להיות פואר, ואין אנו יודעים אם היה חי שנים רבות האם היה הופך לפואר אטרנוס. אך אנו יודעים שהוא נדחף למות בגיל צעיר, ובאופן טרגי, כמאפין הבנים המאהבים של האם הגדולה (אטיס, תמוז…). מת למען האהבה. ואמנם הוא המשורר, הרומנטיקן, האידיאליסט המאמין באהבה. הוא מאוהב באולגה באהבה שלמה, ומוכן לשאת אותה לאשה.
בואו נראה כיצד פושקין מתאר אותו:
"יְפֵה מַרְאֶה, בָחוּר וָעֵר,
חָסִיד שֶל קַנְט, אַף מְשוֹרֵר… (שם, עמ' 45)
… הוּא שָר לָאַהֲבָה כְּעֶבֶד
… הוּא שָר עַל עֶצֶב וּפְרִידָה,
עַל הלֹא-כָּאן, עַל לֹא-נוֹדָע,
… וְעַל חַיִים אֲשֶר קָמְלוּ
בְטֶרָם שְנוֹת יוּד-חֵת מָלְאוּ (שם, עמ' 46)
כאילו ידע כבר מראש שימות בגיל כה צעיר, "בְטֶרָם שְנוֹת יוּד-חֵת מָלְאוּ". על ידו אונייגין, המפוכח והציני, הוא כמעט סנקס. נופל לקצה השני של הארכיטיפ. ובאמת יבגני מתייחס לולדימיר כאל נער, נער משעשע שהוא אוהב לבלות עמו, גם אם מעט פרובינציאלי. הוא משתדל שלא לקלקל לולדימיר הפיטן את תפיסת עולמו האידיאלית.
החברות המתפתחת ביניהם היא של גברים עם אופי התבגרותי. רואים זאת יפה בסצינה של הסרט כאשר שניהם מקפיצים אבנים במים, בה הם נראים כה צעירים. באותו מקום עצמו שיבגני יהרוג את ולדימיר.
ולדימיר לנסקי מוביל למותו בהזמינו את אונייגין לדו-קרב בגלל קנאתו, והוא לא ממש יורה כדי להרוג את יריבו או לנצח. וכמו שאמרנו, הוא הפואר המת בגיל צעיר ובאופן טרגי…"בְטֵרֶם עֵת פַיְטָן צָעִיר נִקְטַף וָמֵת!" (שם, עמ' 128).
אונייגין בהורגו את לנסקי הוא הורג את הצד הצעיר שבתוכו, האידיאליסט, התמים, הפייטן, הרומנטיקן… ונשאר עם הצד של היאוש, הדיכאון והסבל (נתי פרי ידבר על הסבל של הפואר).
בחייו של אלכסנדר פושקין (1837-1799) עצמו, אפשר לראות את גורלם של שני הפוארים בפואמה "יבגני אונייגין" (שכתבה בהיותו בן 25-31). הוא ניהל אורח חיים הולל כאונייגין, היה משורר כלנסקי, ומת בעצמו בדו-קרב בהיותו בן 38, כנראה על רקע של אהבה וקנאה לאשה.
הוא היה מודע לכך שביצירתו הוא כותב על עצמו; וכך הוא כתב:
… אֵין פַּיטָן מַצְלִיח
לִכְתוֹב פּוֹאֵמוֹת עַל אַחֵר,
וְרַק עַצְמוֹ יוּכַל תָאֵר." (שם, עמ' 37)

ביבליוגרפיה
[1] פושקין, א.ס.: יבגני אונייגין. תרגום ופירושים א. שלונסקי, ספריית פועלים 2007
[2] Hillman J., Loose Ends. Ch III, Spring Publications, Dallas, Texas 1975