המאמר הוצג כהרצאת פתיחה בטכס קבלתו של ג'ניס שפירא כחבר עמית במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית
אני רוצה להזמין אתכם לקום, להתקרב אל השולחן ולהתבונן במה שנמצא עליו. תוך כדי התבוננות, שימו לב לאלו מן הדברים אתם מרגישים חיבור כלשהו, מה מושך? מה לא מדבר אליכם ? והאם יש דברים שדוחים או מרתיעים?
כשאספתי כלים, חומרים וחפצים ממשיים והבאתי אותם לכאן כדי להציג אותם באמצע החדר הזה, עשיתי מעשה שיש בו אמירה. האמירה מדגישה בצורה מוחשית את המרכזיות של ההיבט הקונקרטי של תרפיה באמנות. החומרים הם קיימים ונוכחים פיזית ותופסים מקום במציאות החיצונית.
ההתייחסות הסימבולית לעבודה הטיפולית, משולבת בצורה בלתי ניתנת להפרדה עם אותה חומריות קונקרטית. גם באמנות האלכימיה ניתן לראות את אותו שילוב הדוק בין חומר ורוח. הרי רוב האלכימאים עסקו בחומרים ממשיים בתוך מעבדות מצוידות במתקנים וכלים רבים. הם אספו את הפרימה-מטריה, פירקו אותה, פוררו אותה, חיממו אותה – והכל בפועל. היה לכלוך שהם ראו בעיניים , היו ריחות, לפעמים סירחון אמיתי שנכנס לנחיריים, אצבעותיהם נגעו באבקות וידיהם אחזו בכלים, אוזניהם קלטו את הבעבוע של הנוזלים בתוך המיכלים.
החיפושים אחר הדרך ליצור זהב התרחשו תוך כדי עיסוק בניסויים במעבדה פעילה. האלכימאי היה במפורש "הומו פאבר" – אדם שעושה. אותן החוויות האקטואליות עוררו את דמיונם של האלכימאים והם השליכו תכנים רגשיים ורוחניים לתוך החומרים והתהליכים. כל שלבי הטרנספורמציה התבטאו גם ברובד פיזי-קונקרטי וגם ברובד הפנימי.
יונג עצמו תיאר בכתביו חוויות רגשיות משמעותיות תוך כדי עבודה יצירתית עם חומרים מוחשיים. אפשר להיזכר בו כילד בן 10, מנותק מעצמו וחסר בטחון בעולם . הוא גילף אז איש קטן מקצה סרגל העץ שלו והכין לו מיטה בתוך קלמר אותו החביא בעליית הגג. כוחות הריפוי מורגשים באותה יצירה סודית, ובמיוחד בקיומה הפיזית שאפשר את טקסי הביקור אצלה.
בתוך ההתמודדות עם המשבר הקשה עקב ההתנתקות מפרויד, יונג ניזכר במשחקי הבנייה שלו בילדות כשהיה בונה מבנים מאבנים ובוץ. האמוציות החזקות שליוו את אותם הזיכרונות, גרמו לו לחזור ולבנות עם אבנים, הפעם כאדם מבוגר הסובל מדיסאוריאנטציה ומצוקה עמוקה. יונג תיאר איך אותו עיסוק יצירתי עם האבנים פתח מחסומים נפשיים ושיחרר פנטזיות מהותיות. הוא הדגיש שבהמשך חייו, בכל פעם שהרגיש את עצמו תקוע או חסום, הוא פנה לעבודה עם צבע או עם אבן. הוא ידע שהעיסוק עם החומר יביא לשינוי ולריפוי.
לאחר שיונג גילה את החיבור בין האלכימיה לבין תהליכי אינדיבידואציה, הוא השקיע שנים רבות בפיתוח וניסוח ההשלכות של אמפליפיקציה זו, עד לפירטי פרטים. מוקד ההתייחסות שלו היה כולו בהיבטים הסימבוליים, במשמעויות הנפשיות, הרגשיות והרוחניות של האופוס.
אני מבקשת כאן, לשים את הפוקוס דווקא על ההיבט הקונקרטי שמכיל בתוכו את הסימבוליות ומאפשר איכויות מרפאות ייחודיות למדיום של אמנות פלסטית. בכך אני רוצה להאיר מימד נוסף של חיבור בין התפיסה היונגיאנית לבין תרפיה באמנות.
גם הסטודיו הטיפולי באמנות וגם המעבדה האלכימית מתבססים שניהם על הכוחות הטרנספורמטיביים אשר טמונים בחומר, חומר שאופיו הפיזי הוא נתון מג'ורי.
נעבור מה"דוגמית" על השולחן כאן לצילומים מתוך הסטודיו, מעורבבים עם תמונות שמראות את מעבדת האלכימיה. סטודיו אלכימאית כולל לא רק ציוד אמנות קלסי כמו צבעים, נייר, חימר וכו'. הסטודיו מציע מגוון רחב של חומרים מכל הסוגים- עצים ומתכות, בדים וספוגים, זכוכיות, אבנים. בנוסך ישנם חפצים שונים, שמזמינים להתחבר אליהם ולעבוד איתם.
במשך השנים שמתי לב לפופולריות של הדברים השבורים הנמצאים בין חומרי הגלם בחדר. המטופלים נמשכים אליהם, נוגעים בהם, מתעסקים איתם, עובדים איתם. נהייתי יותר ויותר מחוברת בעצמי לפוטנציאל המרפא הטמון בשברים, ולתרומה של הנוכחות הפיזית שלהם בתוך הסטודיו. היום האנטנות שלי מכוונות לקלוט כל שדר של כל שבר קונקרטי בסביבתי.
אספר שלוש אנקדוטות קצרות המתארות את כוח המשיכה שחוויתי במפגשים שלי עם דברים שבורים.
בוקר אחד, בדרכי ללמד בסמינר, עצרתי כדי למלא דלק. בזמן שהמשאבה סיפקה אנרגיה לאוטו עשיתי אני, סיבוב חיפוש ופישפוש במוסך הצמוד. נשמתי נעצרה. שדה קטן עשוי כולו מרסיסי זכוכית צד את עיניי: שברירי זכוכית בגוון ירקרק, רסיסים תופסי אור, מבריקים ובולטים בסביבה האפורה והמלוכלכת. הוקסמתי. היה חיבור מיידי ביני לבין אותם רסיסים נוצצים. המוסכניקים נעמדו והסתכלו בתדהמה על האישה שירדה אל הקרקע, מרוכזת כולה באיסוף זהיר של הרסיסים.
הסיפור השני: בדרך לעבודה בבית חולים איתנים, ראיתי בחטף, בזווית העין כסא שבור, זרוק על המדרכה ליד פח אשפה. האוטו נסע מהר יותר ממהלך המחשבה שלי ועד שקלטתי שהכסא צריך להצטרף אלי, כבר עברתי אותו. עצרתי, ובניגוד מוחלט לאופי הדרום אפריקאי שלי המקפיד תמיד לשמור על החוק, נסעתי ברברס. אספתי את הכסא חסר המושב, בעל רגל מתנדנדת וצבע מתקלף והוא נסע איתי לסדנא הטיפולית במחלקת -מתבגרים.
הסיפור השלישי: במסגרת הציד המתמיד שלי אחר חומרים, הגיעה לידיי "חבילה" קטנה, מורכבת מפרווה ועצמות. זאת צנפה, שנוצרת אחרי שינשוף בולע עכבר או מכרסם אחר. הוא "אורז" את החלקים שהוא לא יכול לעכל בחבילה, ופולט אותה מפיו החוצה .
פירקתי את החבילה בהתרגשות וציפייה בעזרת פינצטה ומחט. גיליתי בתוכה שלד שבור – גולגולת עם לסת מרוסקת, צלעות ועצמות אחרות ; ראיתי גם דברים קטנים לבנים שזזים. למרות שנגעלתי מהם, הרצון להתעסק עם העצמות היה חזק יותר מהרתיעה מהתולעים. טיפלתי בבעיה על ידי טבילה בצנצנת אקונומיקה. לאחר ניקוי וטיהור, פרשתי את חלקי העצמות על בד שחור. מצאתי את עצמי מרותקת.
אז- מה כל כך מושך באותם דברים שבורים –עד כדי לגרום לי לחצות את הגבולות הרגילים של עצמי כדי להשיג אותם?
יונג כתב שמה שקובע אם דבר מסוים הוא כן או לא סמל הוא בעיקר דרך ההתייחסות של המתבונן בו. לאחר מחשבה, הבנתי שדרך החוויה הנומינוסית שכל כך הפעימה אותי, התחברתי לרובד העמוק של הסימבול הארכיטיפי הטמון בתוך הדברים השבורים. התחברתי למשמעות הסימבולית הקולקטיבית במלוא עוצמתה, דרך הפריזמה האישית שלי. אפשר לומר שראיתי את הניצוץ האלוהי בתוך החומר.
את מה מסמלים השברים?
מה קורה כששמים אותם בסדנא טיפולית ומציעים אותם כחומר גלם לעבודה? מה אנחנו משליכים על אותם רסיסי זכוכית, על הכסא חסר המושב, על השלד המפורק? כשלוקחים אותם בידיים כדי להשתמש בהם כמרכיבים ביצירת צורה חדשה, איזה שינויים מתרחשים בו זמנית במחבואי הנפש הפנימיים?
ההתבוננות הסימבולית על פירוק חומרים קונקרטים וחיבורם מחדש מחזירה אותנו לאמנות האלכימיה. הרי התפרקות החומרים הייתה שלב בלתי נמנע של התהליך בו עבדו על ההפיכת המתכות הגסות לכמיהה האולטימטיבית-הזהב, תוך כדי מעורבות עמוקה בהתמזגות מיסטית בין חומר לרוח. בתוך המיכל הסגור הרמטי, החומרים המנוגדים התנגשו ונאבקו, הרסו אחד את השני ונשברו, אפילו התפוררו- עד שלמראית עין לא קרה יותר כלום והתהליך עצמו מת. היה צורך לגייס סבלנות רבה, וכן אמון ואמונה יחדיו, כדי לא ליפול לתוך ייאוש עקב מה שנראה והרגיש כהתמוטטות בלתי הפיכה של התהליך כולו.
כשאני אוספת חפצים שבורים שתופסים את עיניי המשוטטות, ומביאה אותם אל הסדנא הטיפולית, ((או: ומכניסה אותם לתוך הסדנא הטיפולית) יש בזה הצהרה סימבולית. על ידי הצעת אותם דברים שבורים כחומר גלם אפשרי לבנייה של משהו חדש, אני נוקטת עמדה לגבי הערך של מה שהתנפץ , התקלקל, התפורר. אינני רואה את הדברים ההרוסים כחסרי תועלת ומתאימים אך ורק לפח הזבל. להפך, כשאני מציגה אותם כראויים לשימוש כחומר ליצירה, אני עושה להם REFRAMING כמרכיבים סימבולים פוטנציאליים בתהליך של טרנספורמציה.
אני מאמינה שמסר זה נקלט על ידי המטופלים ברובד הנפשי – הסימבולי. המעורבות העמוקה שלי מתמזגת עם השברים, הופכת לחלק בלתי נפרד מהם ותורמת לפן הסימבולי הטמון בהם. האנרגיה שנובעת מה- Participation Mystique ביני לבין החומרים, מוקרנת מתוכם ונקלטת על ידי המטופלים. הם קולטים ישירות מהשברים את המסר של אמפתיה למצוקתם ותקווה לריפוי.
לעתים קרובות המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי חווים את עצמם כלא שווים, לקויים, חסרי תועלת ואפילו כמושלכים לתוך פח הזבל של החברה – לבית משוגעים – דחויים ומיותרים.
כשהם נכנסים לסדנא הם נפגשים עם החפצים השבורים שנאספו בתשומת לב ומוצגים בצורה מכבדת. אני רואה את המטופלים מתחברים לשני הקטבים המנוגדים שמסומלים על ידי הנוכחות של הדברים השבורים. מצד אחד, הם מזדהים עם ההיבט ההרוס וחסר התועלת; מאידך, מכיוון שהמפגש מתרחש בסדנא טיפולית, הם קולטים גם את הפוטנציאל של השברים להפוך לחומרי עבודה. כך נכנסות האנרגיות המנוגדות שבכוחות ההרס ובכוחות היצירה לדו שיח שמהווה את מהות התהליך הריפויי.
לאורך השנים הבחנתי בהתייחסויות השונות לנוכחות של הדברים השבורים בחדר. יש מטופלים שרוצים לתקן אותם, לשפץ את הגיטרה, להחזיר את המצלמה המקולקלת לתפקוד. לפעמים משתמשים בממצאים השבורים כמרכיבים בבניית משהו לגמרי אחר. קורה גם שמטופל מביא בעצמו אובייקט שבור שמצא מחוץ לסדנא ועורר בו רצון להציל אותו מנטישה ולעבוד איתו.
לפעמים מטופל רוצה להתחיל מדבר שלם ולרסק אותו במו ידיו.
נסתכל עכשיו בעבודת האמנות שעל שמה נקראת פרזנטציה זו- "שברי זכוכית". תמרה, בת עשרים, נמצאת לקראת סיום של שנתיים אשפוז. היא עשתה דרך טיפולית ארוכה מאז שהתאשפזה עקב ניסיון התאבדות רציני. אבל עדיין קורה שמציפות אותה תחושות נחיתות וייאוש. בכזה יום היא נכנסת לסדנא, לא רוצה לדבר או לעבוד; כן רוצה לנפץ משהו. אני מסכימה לזה בתנאי שהמעשה לא יסכן אף אחד פיזית. תמרה בוחרת צנצנת מזכוכית, אותה היא עוטפת בבד עבה שקושרת בחוט. היא לוקחת פטיש. המתח עולה. מטופלים אחרים מהקבוצה נאספים באופן ספונטני סביבה. לפתע היא מעיפה את הכלי הארוז לרצפה, יורדת על הברכיים ומתנפלת עליו במכות פטיש.
תמרה מתירה את הבד וחושפת את שברי הזכוכית. המתבוננים, כולל אותי, משתתפים כעדים מעורבים בריטואל של פרגמנטציה. תמרה נרגעת תוך כדי התבוננות והרהור בשברים. בבוא העת היא בונה איתם מבנה זה, עובדת לאט ונזהרת לא להיחתך. כבר בזה יש מעין תיקון כי בעבר היא נהגה להשתמש בשברי זכוכית כדי לפצוע את עצמה במכוון. לבסוף כשמסתיימת העבודה היא ממקמת אותה על מדף גבוה ועל ידה מניחה שלט מזהיר שלא לשבור.
בתהליך זה ניתן לראות את הניפוץ הפיזי של צנצנת הזכוכית כמסמל את ההתפרקות הנפשית המאיימת על תמרה. כשהיא לוקחת לידיה שלה את ההתנפצות, היא לא נשארת בתפקיד הקורבן הפסיבי אלא משליכה את ההתרסקות של עצמה לתוך התרחשות סימבולית אותה היא יוזמת. ברור שהשימוש שהיא עושה בשברים שנוצרו כדי לבנות מבנה אחר, מהווה מעשה של רסטורציה גם קונקרטית, גם סימבולית. היא מחזירה לעצמה תחושה מגובשת, וחווה את המבנה החדש כיקר לה.
מתרחש coniunctio , בו קורה חיבור יצירתי בין הניגודים של דחף ההרס והמשיכה לחיים.
התכונות הפיזיות של זכוכית מציעות משמעויות סימבוליות רב- ממדיות. זכוכית היא מצד אחד קשה, מצד שני שברירית. היא מוצקת ובלתי חדירה, אך יחד עם זה – שקופה, כך היא משחקת תפקיד כפול – מפרידה וחוסמת אבל בו זמנית מאפשרת לראות דרכה.
לקרוא על פירטי תהליך היצור של זכוכית משמע לבקר במעבדה אלכימאית ווירטואלית. מה רואים שם? מערבבים חומרי גלם נפוצים – חול, סודה ואבן סיד, מחממים אותם עד המסה, ואז מקררים במהירות הנכונה. האווירה האלכימאית הולכת וגוברת כשעוקבים אחר הדרך בה יוצרים מהזכוכית צורות שונות בעלות נפח, על ידי ניפוח עוד בהיותה חמה. אם החימום והקירור לא נעשים בתשומת לב דייקנית ובעיתוי מדויק, עיצוב הצורה ייכשל. ובנוסף, לגבי כלים שכבר אין בהם צורך: אותם אפשר לאסוף, לשבור, ולפורר- ואז למחזר אותם כדי ליצר כלים חדשים. כל התכונות האלה ששייכות לאופייה של הזכוכית כלולות בתוכה ויכולות להיקלט על ידינו כתכנים סימבולים.
גם הפוטנציאל החד והמסוכן של זכוכית שבורה בוודאי נמצא בתוך הזכוכית ברובד הסימבולי, במיוחד בזמן שעובדים אתה. העיסוק עם זכוכיות יכול לפגוע פיזית ונפשית. אפילו כשעושים עבודה יצירתית מרפאה, קיים סיכון להיפצע.
החיבור בין אימת ההרס וחדוות היצירה מתבטא סימבולית במנהג של שבירת כוס זכוכית בתוך טקס הנישואין. הכוונה היא שדווקא ברגע של שמחה גדולה נזכר בהרס בית המקדש ונהיה מודעים לכך שהעולם לא שלם ושיש בו גם ברגע זה סבל. הריטואל כולל מרכיב של מחויבות לרסטורציה, לתיקון עולם.
מראות שבורות נבחרות גם כן כחומרי עבודה. נתבונן עכשיו בעבודה בה מראה שבורה הייתה נקודת המוצא. גילי מחפשת מראה במטרה ספציפית לשבור אותה. היא בת חמש עשרה, נראית צעירה מגילה, רזה מאוד, כמעט ולא אוכלת ומרבה לומר שאין לה מקום בעולם.
היא מוצאת מראה ואנחנו עוברות את טקס העטיפה והשבירה. יעל, כמו תמרה, חתכה את עצמה לא פעם עם רסיסי זכוכית שחיפשה ומצאה איפה שהוא. ראוי לציין ששתיהן אף פעם לא השתמשו בזכוכיות מהסדנא למטרת פגיעה עצמית. נראה שכשחווים חיבור לרובד הסימבולי שבזכוכיות, במקום ה-acting out, מתאפשרת מחווה יצירתית. גילי בוחרת את השברים בהם היא רוצה להשתמש. לאחר מכן היא בונה כלוב מתכתי מרשת לול. היא מחברת את שברי המראה לצד הפנימי של הרשת כך שהמשטחים המשקפים פונים כלפי פנים. היא מעצבת פרפר מניר אלומיניום מבריק כראי ותולה אותו על חוט בתוך הכלוב
אנחנו מתבונות יחד על עבודתה בשקט. בבוא הזמן גילי מספרת על חוויתה להיות לכודה במקום שם היא יכולה לראות רק חלקים שבורים של עצמה, אף פעם לא דמות שלמה. יתר על כן, כשאנשים מסתכלים על הפרפר בין הסורגים, הם לא רואים אף פעם אותה כפי שהיא באמת, אלא רק את מה שהם חושבים עליה.
בהמשך גילי אומרת שבעצם העבודה זאת היא עצמה. באופן פרדוקסאלי, יצירת תמונת העולם המפורקת שלה אפשרה לגילי להרגיש שהיא רואה כן את עצמה ושהיא גם נראית בעיניי האחר. הביטוי האותנטי של פרוק היה חוויה אמיתית וממשית ולכן נתנה לה להרגיש את עצמה חיה באמת.
למראות תוכן סימבולי של עצמן. הזכוכית עוברת תהליך נוסף שכרוך בליטוש, שטיפה והכספה עד שהמשטח נהיה משקף. למראה אותה שברירות שיש לזכוכית אבל לא אותה שקיפות. להבדיל, המראה לא נותנת לראות דרכה אלא מחזירה למתבונן את הדימוי של עצמו.
מאז ימי קדם האמינו שבהשתקפות טמונה נשמת האדם – תפיסה שקיימת עד היום במנהגים שונים ובאמונות תפלות. לדוגמא, בבית בו מתרחש מוות, מכסים את כל המראות בבדים או מפנים אותם לקיר. זאת כדי למנוע שהנשמה של הנפטר תלכד בתוך המראה.
ויש שמאמינים שאדם ששובר מראה בטעות מביא על עצמו שבע שנים של מזל רע, או מוות לאדם האחרון שהתבונן במראה. כדי לבטל גזרות אלה, צריך לשטוף את השברים במים זורמים שמנקים כל שארית נשמה שאולי נתפסה בהם. יש שקוברים את השברים באדמה כדי להישמר מפני הקללה.
לעומת זאת, שבירת מראה בכוונה לא מביאה מזל רע אלא להפך. אנשים שעוסקים במלאכה מאגית שוברים מראות כדי להשתמש בשברים בעיצוב של צורות בעלות כוחות מאגיים המרחיקים אנרגיות שליליות.
נראה עוד כמה עבודות שכוללות שברי זכוכית ומראות:
הזכרתי קודם את השימוש בשברי זכוכית כאמצעי לפגיעה עצמית פיזית. לעתים קרובות המטופלים נדחפים למעשים הרסניים, נגד הסביבה ונגד עצמם. בזמנים אלה, לא רואים מילים כאופציה. לסדנא לאמנות יש מה להציע במצבים אלה כמקום שיש בו הזמנה קודם לפעול ורק אחר כך לדבר. הסדנא מזמינה את המתבגרים לבטא את התכנים ההרסניים המציפים אותם בשפה של מעשים אומנותיים, שפה של “hands-on” בעלת תכונות פיזיות/קונקרטיות. אנחנו מנסים לתעל את הרגשות הבלתי נסבלים לתוך הסדנא, כדי שם לעודד אותם למצוא אפיק של אקט יצירתי שיכיל את ההרס בתוכו.
חפצים מסוכנים נהיים למרכיבים בתוך יצירות אמנות. שם הם מוכלים ושמורים ומקבלים תפקיד באמירה יצירתית. לעתים קרובות אותם חפצים בעלי פוטנציאל מזיק מוכנסים לסדנא על ידי המתבגרים עצמם.
האוביקט בו המתבגר ממוקד, המטרה שלו וסוג האנרגיה עוברים כולם שינוי מהותי. הפוקוס על החפץ המסוכן עובר לעיסוק עם העבודה כולה כשהסכין או הכדור הוא מרכיב אחד בתוכה. המטרה עכשיו היא לא לפגוע בגוף אלא לפתור את הסוגיות האומנותיות כדי להגיע ליצירה אליה שואפים. האנרגיה שפועלת היא לא הרסנית אלא יצירתית- ויכולה לאפשר טרנספורמציה.
לעתים קרובות המטופלים הורסים את יצירות האמנות שלהם עצמם. ציורים נקרעים. פסלים מרוסקים.
לרוב הורסים וזורקים לפח עבודות באימפולסיביות וללא מודעות. המעשה הוא ביטוי של דחף פתאומי. אבל בגלל שיש עד למה שמתרחש, ניתן להתייחס למה שקורה.
כשאני מנסה ליזום דיבור עם מתבגר שמתכוון להשמיד או לזרוק את עבודתו, כשאני מזמינה אותו לספר לי במילים את מה שעובר עליו במקום להראות לי במעשים, אני מודעת לכך שאין הרבה סיכויים שניסיון זה יצליח. הרי לו אותו מתבגר היה מסוגל לבטא ולתקשר את מצוקתו במילים, אז הוא לא היה מאושפז . בדרך כלל מגיעים אלינו עקב מעשים.
לכן בדרך כלל כשלב ראשון כהתערבות טיפולית אני מציעה מעשה – מעשה אלטרנטיבי להשמדה או זריקה. מול הקונקרטיות של פח הזבל,אני מציעה לחפש מקום קונקרטי אחר. יש ניסיון להיכנס למשא ומתן לגבי תנאים להמשך קיומה של העבודה. אולי אפשר לשמור אותה בנפרד מהעבודות המקובלות יותר? אולי אפשר לעטוף אותה או להחביא אותה איפה שהו בתוך הסדנא? בשלב מאוחר יותר כשיש יותר נגישות למילים, ניתן לנסות ולהבין את המניע לאותו דחף סילוק. גם אם מגיעים לתובנה חלקית בלבד וגם אם בסופו של דבר המתבגר אכן זורק או הורס את עבודתו, אם יש תזוזה קטנה לכיוון של מודעות, אז משהו משמעותי ניצל מהשמדה.
כשהמתבגרים זורקים את עבודות האמנות שלהם לפח, לפעמים יש בכך ניסיון להיפטר מתכנים בלתי נסבלים שמתבטאים באותן העבודות – דחפים מאיימים, רגשות מבלבלים או מביישים; לפעמים יש במעשה הסילוק התייחסות של המטופלים לעצמם כאל זבל חסר ערך וחסר תועלת. לפעמים יתכן וזו יכולה להיות גם בדיקה מכוונת, כדי לבחון את מידת תשומת הלב של המטפל, כדי לבדוק את האכפתיות, המעורבות או האמון שלו בכוחותיו של המתבגר. הזריקה יכולה לשאת אופי לא סופי, רברסיבילי, אך היא יכולה גם להתלוות למעשה הרס שמטרתו היא לקבוע את הסילוק לבלתי הפיך.
במקרה שכבר בוצע המעשה של הרס העבודה, בהמשך, אני מחפשת פתח כדי להתערב ולהציע חיבור מחדש. אם ההצעה לאחות את הקרעים נדחית, אני אוספת ושומרת על השברים כדי לשמור על האופציה של חיבור במועד אחר, במצב נפשי שונה. או לפעמים בלית ברירה, אני מחזיקה את השברים רק בזיכרוני. כשהזדמנות מתאימה מופיעה- אני מזכירה אותם, ובכך אני לוקחת תפקיד של מיכל המחזיק את השברים הדחויים בתוך המרחב הטיפולי.
לפעמים המטופל לא משתמש בשברים הקונקרטיים וגם לא שובר שום דבר, אלא יוצר דימוי המבטא התפרקות. כאן היצירה עצמה מהווה את הקוטב המנוגד לתכנים ההרסניים המתבטאים בתוך העבודה.
היינו עדים כאן לדימויי הרס כמרכיבים בתהליכי ריפוי של מטופלים צעירים שמתמודדים עם קשיים נפשיים חמורים. כדי לחבר את מה שראינו לדימויי התפרקות של עצמנו כמטפלים, אפשר להסתכל על האמנות של החברה השאמניסטית. שם התפרקות סימבולית כמרכיב בתוך כוחות ריפוי מצויה גם בהכשרת השאמן. הוא מכניס את עצמו לטראנס בו הוא חווה התפרקות מוחלטת של הגוף שלו. השלד מתפרק לעצמות נפרדות, אותן הוא סופר וממספר. לפעמים הן מתפוררות עד לאבק עצמות. אבק זה הופך לזרעי-עצם שממנו הוא יוצר עצמות חדשות, מחבר אותן ומרכיב את עצמו בהרכבה מחודשת. כחלק מאותה התרחשות טקסית נעשו ציורים המתארים את הגוף המפורק.
ניתן לראות ריטואל זה כאמפליפיקציה של האמירה של יונג שמטפל לא יכול ללוות מטופל למקומות עמוקים יותר מאלו שהוא מכיר בעצמו.
הראיתי לכם פרגמנטים, חומרים ודימויים שאספתי, הרהורים שהרהרתי, חיבורים אפשריים. בטח כל אחד מכם מרכיב מאותם הפרגמנטים תמונה שונה שכוללת בתוכה את החיבורים האישיים שאתם מוסיפים לתערובת שבמיכל.
לסיום, יונג אמר שהסימבול חי כל עוד נמשך ההריון שלו, ומשמעותו במלואה טרם נולדה.. ברור לי שלא ניתן להסביר את מלאו המשמעות של סמל השברים המרפאים, וכנראה שניתן לראות בעובדה זו סימן שאותו סימבול חי וקיים ועדיין שומר במידה ניכרת על סודו.