הרצאה שנתנה בכנס המכון בצרעה ב-30.6.07
הילמן בספרו זה מביא גישה רליגיוזית לחיי האדם, מבלי להזכיר את אלוהים ומבלי להשתמש, ולו פעם אחת, במילה עצמי (Self). רליגיוזית בכך שמדברת על שליחות (calling) יחודית של כל אדם בחייו, על גורל, על מלאך שומר או daimon, המכוון את חייו של כל אדם, על משמעות החיים, על נשמה…
הספר הזה הוא על הרגשה של שליחות, או יעוד (call), שיש לאדם מילדותו (אם הוא מתקשר לכך בתוכו), של מה שהוא מוכרח לעשות, של מה שהוא, של הסיבה לקיומו.
הספר הוא על הרגשה של גורל (fate), על הכוח של האופי (power of character).
בעוד התיאוריות הפסיכולוגיות שמות דגש על אירועי ילדות טראומטיים, הוא שם את הדגש על ההרגשה של היחוד, של הסיבה לקיום, של הדימוי הפנימי של החיים שיש לאדם מילדותו, דברים שקובעים את הביוגרפיה. הוא חושב שהתיאוריות הפסיכולוגיות הרגילות קובעות את מסגרת החיים, הגדילה ההתפתחותית, שלב אחר שלב, מהילדות דרך ההתבגרות הבעייתית, משבר אמצע החיים, הזדקנות ומוות. אלו הם חיים שהם נרטיב ללא עלילה, שהם גזילה של הביוגרפיה האמיתית שלנו. הוא מציע את תיאורית הבלוט (acorn), הבלוט שבו טמון כל הפוטנציאל של עץ האלון, שבגרעין שלנו מקופל היעוד של הגורל שלנו, שהוא יחודי לגמרי לכל אדם. כאילו יש בנשמה של כל אחד מאיתנו קוד בסיסי, יחודי, שקובע את גורל חיינו. ובשפה של הילמן:
"…this book is about calling, about fate, about character, about innate image. Together they make up the "acorn theory", which holds that each person bears a uniqueness that asks to be lived and that is already present before it can be lived" (p. 6)
הוא נגד התיאוריות המסבירות את סיפורי החיים על פי תורשה וסביבה, כי אין בהן הסבר ליחודיות של כל אדם. יש משהו נוסף שהוא הקובע של היחודיות. הוא נגד התיאוריות הסיבתיות ותלויות הזמן. התיאוריה שלו היא ללא זמן (timeless), שקוראת את החיים לאחור ולא רק קדימה. בקריאה לאחור הוא מתכוון שהגדילה היא פחות המושג המרכזי בביוגרפיה, ושההתפתחות משמעותית רק אם היא נותנת ביטוי לדימוי המקורי, שנמצא באדם מלכתחילה. פיקסו אמר, "אני לא מתפתח; אני ישני" (I don't develop; I am). מטבעו של דימוי שמקופל בו הכל מלכתחילה, וכמו שאתם יודעים, הילמן אינו מדבר על סימבול, הוא מדבר על דימוי – image, וזה מרכזי מאוד בגישה שלו, כמו גם הדמיון (imagination). זהו הדימוי בבלוט. אנו נולדים עם אופי משלנו; הוא נתון. הוא מתת מהמלאכים השומרים על לידתנו.
הילמן הוא ניופלטוני מובהק. את הרעיון הבסיסי הוא לקח מאפלטון, אשר אצלו לנשמות תפקיד מרכזי ביש המושלם. הן המתווכות בין עולם האידיאות לבין העולם הגשמי. והרעיון הוא: לכל נשמה יש דימון (daimon) יחודי משלה, עוד לפני ירידתה לאדמה ולידתה בתוך אדם מסוים. הדימון הזה, שהוא בן לוויתה של הנשמה, בוחר דימוי או דפוס שלפיו האדם יחיה על האדמה. האדם לאחר לידתו שוכח זאת, אך הדימון זוכר את הדימוי השייך לדפוס היחודי של האדם, הוא מדריכו ונושא הגורל שלו.
מה זה דימון ביוונית? ובכן, במילון כתוב: אלוהות, כוח עליון, רוח אלוהים, תת-אל, מלאך אישי, יחוד, גאוניות, שד. בלטינית genius . ובכן, הדימון הוא כל הדברים האלו גם יחד. אצל אפלטון הוא יצור ביניים בין האלים לבין בני האדם. סוקרטס העיד בדבריו שהרבה פעמים פקד אותו הדימון שלו, "דבר מה אלוהי", מלאך שומר שהיה מדריכו בפעולותיו. בצורה מיוחדת במינה זו התקשרה המיסטיקה אצלו עם התבונה, הדריכה את התבונה ופעלה עימה.
ובכן, הנשמה נולדת עם הגורל שלה והיעוד שלה, עם הכרח משלה. הנשמה היא הבוחרת את נסיבות חייה – את הגוף, את ההורים, את המקום ואת הנסיבות שיתאימו לה ושייכים להכרח שלה (necessity). ושוב לפי אפלטון, אנו נולדים עם פרדיגמה (paradigma) בסיסית, כזו שנותנת צורה לגורל שלנו.
זהו הרעיון הבסיסי של הילמן בספר זה, והוא מפתחו כפי שנראה, ובודק את משמעויותיו לגבי נושאים רבים. זהו ודאי רעיון שמסביר את היחודיות של כל אדם, את הגרעין הפנימי של כל אחד – הבלוט שנושא את הפוטנציאל שלו, את משמעות החיים שלו. כבר אצל ילדים רואים את היחוד הזה, הצורך שלהם למלא יעוד משלהם, הרבה פעמים דרך הפרעות התנהגות, הפרעות שהנטייה בתרבות שלנו היא לשים עליהן תוויות דיאגנוסטיות, לחפש תרפיה ש"תרפא" אותן. הצד של הילמן הפוסט-מודרני, החתרן, הבועט בכל המוסכמות ו"שוחט" את כל "הפרות הקדושות" בפסיכולוגיה, בולט מאוד בספר זה.
"המתודה" שלו של המחקר, ואיני יודעת אם לשים את המילה מתודה במירכאות או לא, בספר זה היא לקחת סיפורי חיים של אנשים בולטים בתרבות, בכל התחומים, ולהדגים דרכם את החיבור של כל אחד מהם ליעוד המיוחד לו. טענתו היא שאנשים גאונים, יוצאי דופן אלו מדגימים באופן בולט את התיאוריה של הבלוט. אך תיאוריה זהו נכונה לגבי כל בני האדם.
הוא מתבסס על אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות וראיונות של אנשים מפורסמים. מביא סיפורים של אישים כמו פיקסו, לוחם השוורים הספרדי המהולל מָנולט (1917-1947), יהודי מנוחין, גולדה מאיר, אלה פיצ'גרלד, ג'וספין ביקר, ג'קסון פולוק, פילוסופים ידועים ועוד רבים רבים אחרים.
אנשים יוצאי דופן אלו, extraordinaire, מייצגים את היעוד באופן ברור. הם דוגמה לכוח של היעוד הפנימי, לצורך להיות נאמנים ליעוד, גם מול קשיים רבים. נראה שאין להם ברירה אחרת. אך לכל אחד מאיתנו יש מלאך שומר – genius, שנושא את היעוד המיוחד לו. אף אדם איננו גאון (genius) בעצמו, מכיוון שהגאון, או הדימון או המלאך הוא מלווה בלתי אנושי ובלתי נראה, ולא האדם עימו הגאון חי.
הילמן עוסק באנשים יוצאים מן הכלל, שלדעתו מורים על הכלל בצורה מוגדלת ואינטנסיבית; האקסטראורדינייר מגלה בצורה בולטת את האורדינייר. הוא מעדיף לחבר את היוצא דופן לא עם אבנורמליות או פתולוגיה אלא עם אקסטראורדינייר.
החיים של אנשים מפורסמים, יוצאים מן הכלל, נותנים את המימד של הדמיון לחיים שלנו, המימד של החשיבות שיש לחיים.
הפסיכולוגיה נוטה לתאר אנשים יוצאי דופן בקטגוריות דיאגנוסטיות. הפסיכולוגיה הזניחה לגמרי את הצורך לדבר על יופי, על אהבה… (בזמן האחרון רואים בפסיכואנליזה חזרה לדיבור על אהבה. כמו ספרו של סטפן מיטשל Can Love Last?, מאמר של חגית אהרוני בגיליון האחרון של "שיחות" – "אהבה יומיומית" על אהבת המטפל את המטופל, ועוד. המילה אהבה חזרה לשיח הפסיכואנליטי ולא רק המילים יחסי אובייקט).
הילמן אומר שיש לראות את סיפור החיים כדימוי (image), שיש להסתכל עליו, לראות את יופיו, ולא רק לנתח אותו ולתת לו פירושים. הוא מתקיף את הפסיכולוגיה הרגילה על השפה שלה, היבשה והממיתה. בספרו זה איננו משתמש במילים פסיכולוגיות כמו "בעיה", "אגו", "מודעות", "עצמי". הוא משתמש במילים כמו "genius", "מלאך", "דימון" ו"גורל" כפי שראינו.
וכמה הוא פואטי ואולי גם נשאר פוארי, כאשר הוא כותב על התוכן של ספרו זה:
"It has much to do with feelings of uniqueness, of grandeur and with the restlessness of the heart, its impatience, its dissatisfaction, its yearning" (p. 40)
אולי אביא סיפור אחד שהילמן מספר על הרגשת יעוד מהילדות (הוא מביא בספרו סיפורים רבים). הסיפור של יהודי מנוחין. מנוחין הלך עם הוריו לקונצרט בהיותו קטן מגיל 4. הוא מאוד התרשם מהכנר לואיס פרסינגר שניגן סולו. ובהופעה אחת של הכנר הזה, מספר מנוחין, הוא ביקש מתנה ליום הולדתו הרביעי כינור ושפרסינגר ילמדו לנגן. הוא קיבל ביום הולדתו הרביעי כינור צעצוע מקרוב משפחה, עשוי ממתכת עם מיתרי מתכת. הוא פרץ בבכי, זרק את הכינור ולא הסכים לגעת בו. יהודי מנוחין ידע מגיל צעיר זה מה היעוד של חייו.
הבאתי עד כה את הפרק הראשון של הספר, שבו הילמן מביא את עיקרי התיאוריה שלו על הפוטנציאל הטמון באדם מלידתו ונותן לו את יחודו, תיאורית הבלוט (ה- acorn), ועל רצונו לגאול את הפסיכולוגיה מהגישה צרת המוחין והיבשה שאליה נקלעה.
אביא את תוכן שאר פרקי הספר בקצרה.
פרק 2 בפרק על גדילה והתפתחות, מדבר הילמן על כך שהתפתחות איננה רק כלפי מעלה, כפי שהיא נתפסת בתרבות המערבית. יש התפתחות, והיא המשמעותית בעיניו, בגדילה כלפי מטה (growing down). הנשמה יורדת למטה מהשמיים ששם טמונים שורשיה, למטה לאדמה לחיים האנושיים. כמו בודהא שהתחיל את גדילתו כלפי מטה בגיל מוקדם בחייו, כאשר עזב את מנעמי הארמון המוגן, כדי לרדת לרחוב ולפגוש את החולים, הזקנים, המתים. גם בקבלה, הילמן מזכיר, העץ שורשיו בשמיים והוא מתפתח כלפי מטה, כמו הנשמה.
הילמן מביא לדוגמא את סיפור חייה של ג'ודי גרלנד, אשר מגיל שנתיים וחצי הופיעה על הבמה בשירה ובריקודים, והיתה לה הצלחה גדולה. היא התחברה ליעוד שלה כבר בגיל זה. גם בשנותיה בהוליווד הצליחה מאוד בסרטים. בחייה האישיים סבלה מחרדות קשות, אלכוהוליזם, לקיחת תרופות בכמויות, אכילה מופרזת, מיניות בלתי מובחנת… עד למותה בגיל צעיר. אנו היינו מייחסים זאת לסוג של הפרעת אישיות. הילמן מבין זאת בחוסר היכולת שלה לרדת לאדמה, לחיים הרגילים של חיי משפחה ובית, חוסר היכולת שלה לגדול למטה – להסתגל לחיים המציאותיים של האדמה.
במיתוס של אפלטון, לגדול למטה משמעו שהנשמה בוחרת לרדת לאדמה דרך ארבעה אופנים – דרך הגוף, ההורים, המקום והנסיבות. כל אלו נבחרים על ידה כדי לממש את הדימוי הבסיסי הטמון בה לאדם המסויים.
פרק 3 הילמן מקדיש להורים פרק שלם שהוא קורא לו התעתוע של ההורים (the parental fallacy). יוצא כנגד הפנטזיה הרווחת בתרבות המערבית ובפסיכולוגיה שההורים שלנו קובעים במידה רבה את גורלנו. הוא מציע רעיון שונה, שאולי נראה פרמיטיבי, והוא שהדימון שלנו הוא הבוחר הן את הביצית והן את הזרע בבוחרו את ההורים. החיבור של ההורים בא מההכרח שלנו, ולא הפוך.
הטעות הזו בקשר להורים נובעת לדעתו מהפנטזיה שלסיבתיות יש כיוון השפעה אחד – מהגדול לקטן, מהמבוגר לצעיר, מבעל הניסיון לחסר הניסיון. הילד מושפע בעיקר מהקוד הטמון בגרעין שלו, על פי הילמן, מההורים, אך גם מאנשים אחרים, מהתרבות שבתוכה גדל, מהטבע סביבו, מהיקום כולו. ראיית כל הסיבות לגורלנו בהורים עושה אותנו לקרבנות שלהם וקורבנות של העבר. כמו כן, אנו משליכים על ההורים כוחות ארכיטיפליים ומיתיים, מה שנותן להם כוחות עצומים, כוחות לא להם.
פרק 4 הילמן מדבר על גרעין עם כל הפוטנציאלים שלנו (acorn), על קוד של הנשמה, על דימון שמלווה את גורלנו – כולם מהעולם הבלתי נראה (invisible). הוא מקדיש פרק ליחסי הגומלין בין הנראה לבלתי נראה בעולמנו. רואה שלושה גשרים אפשריים בין השניים: מתמטיקה, מוסיקה ומיתוסים. הוא כמובן מתמקד על הדימויים מהמיתוסים שמחברים אותנו לעולמות בלתי נראים ונותנים משמעות ועומק לקיום שלנו. הוא גם מדבר על האינטואיציה כמאפשרת לתפוס את מה שמעבר לנראה, שכן לאדם יש געגוע אינהרנטי לראות מעבר למה שהראייה שלנו הרגילה יכולה לראות.
פרק 5 כדי שהפוטנציאל הגלום בנו יצא לאור, יש לנו צורך שמישהו יראה אותו ויעודד את הגשמתו. על כך הילמן כותב בפרק שקורא לו:
"Esse is Percipi": "To Be Is To Be Perceived". הילמן מביא הרבה דוגמאות של אנשים גאוניים שמישהו תפס את הכישרון המיוחד שלהם בגיל מוקדם, התפעל מהם ועודד אותם ללכת אחר היעוד שלהם. ה-acorn צריך מנטור – תפיסה והוקרה של מישהו מבחוץ המעודד ומטפח; בדרך כלל אין זה אחד מההורים. מביא את סיפורו של צ'רלס דרווין, אשר היה תלמיד מאוד בינוני בבית הספר, ואחד ממוריו ראה את היחוד שבו ושכנע את בית הספר לשלחו במשלחת מדעית. את הסיפור של גולדה מאיר אשר אחותה ראתה בה את כישרונה המיוחד ועזרה לה לברוח מהבית ולהמשיך בלימודים גבוהים. ועוד ועוד סיפורים.
ותראו איך הילמן מגדיר מנטור – אדם שיש לו תפיסה קריאטיבית בעניינים אנושיים, כזה שיכול להתאהב בפנטזיה של מישהו אחר, כזה הרגיש לדימויים, ויכול לראות את היחוד של האחר ולומר את זה.
מה זה אומר לנו כמטפלים? האם אנו יכולים להיות בתפקיד של מנטור, במובן הזה של הילמן, למען המטופלים שלנו? כדי לפתח את האינדיבידואליות היחודית שלהם, היעוד שלהם בחיים.
פרק 6 מה עושה את האינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו כה יחודית? התשובה של הפסיכולוגיה המסורתית היא דואלית – טבע וחינוך (nature & nurture), גנים וסביבה. לדעת הילמן זהו הצורך של החשיבה המערבית לחלק כל דבר לשניים. לזוג הנורמטיבי הזה של תורשה וסביבה, הילמן מוסיף את הגורם השלישי, הדימון המלווה את האדם בחייו, והוא לדעתו אחראי על היחודיות של כל אדם.
הילמן דן בהרחבה במושגים של גנטיקה ושל סביבה. מה שמעניין בדיון שלו על הסביבה הוא הדרך שבה הוא מתייחס לסביבה, במובנה הרחב ביותר, ולא רק החברתית והאקונומית. אלא במובן של כל פרט בסביבה כולה, ביקום כולו, כמשפיעים על הגורל של היחיד. יש לזכור שהילמן בשנותיו האחרונות מאוד מתעניין באקולוגיה, ואף כתב על זה רבות.
פרק 7 בפרק הבא שואל הילמן מהו מזון הבריאות לנשמה? איזה מזון יש לתת לנפש שתפתח הכישרון הבסיסי והיחודי שלה, אותו יעוד ששייך רק לה?
הוא מדבר על הצורך לתת החינוך הטוב ביותר מבחינה תרבותית, על הצורך לעודד את הדמיון אצל ילדים. ומעניין לראות אילו גורמים מעודדים את הדמיון לדעתו. הוא מדבר על שלושה גורמים:
שלהורים או המטפלים הראשוניים של הילד תהיה פנטזיה לגביו,
שיהיו אנשים משונים בסביבתו (כך שיוכל לראות אפשרויות של חיים לא נורמטיביים),
שיתנו כבוד לשגעונות שלו!
הוא חושב שהגרוע ביותר שלהורים אין פנטזיה לגבי הילד, וכאילו נותנים לו חופש לבחור בעצמו. כשלהורים יש פנטזיה, יש לילד למה להתנגד, להגדיר עצמו שונה. הגרעין של הילד צריך קרובים מוזרים, טיפוסים, שהם פרסוניפיקציות חיות של פנטזיה. כאילו שההתנהגות שלהם, הדיבור, הלבוש, יש בהם מן הנופך של הדמיון ("משוגעים", שהיו בכלא, שברחו לארץ רחוקה…)
ההכרח השלישי כדי לפתח את הדמיון של הילד, הוא לכבד את האובססיות שלו, השגעונות שלו. בהם הוא נותן ביטוי לעצמיות המיוחדת לו (עצמיות – ביטוי שלי).
פרק 8 הילמן מדבר על הצורך להמציא סיפורים לא "אמיתיים" בקשר לחיים, לעשות קונפבולציות, מתוך הצורך לתת נופך דמיוני או מיתי לחיים. נותן דוגמאות של אנשים מפורסמים, שסיפרו סיפורים לא אמיתיים על חייהם, כאילו כדי להתחפש (disguise) ולהסתיר.
פרק 9 אם הכל מוכתב מראש על ידי הדימון שלנו או טמון בגרעין שלנו, היכן חופש הבחירה? בדיון בשאלה זו הוא מבחין בין גורל לבין פטליזם. פטליזם אומר שכל דבר שקורה לאדם נכתב מראש בכוכבים או נקבע על ידי האל. הוא לא מתכוון לכך. הילמן מדבר על גורל במובן של היוונים – הגורל כקובע רק אירועים בלתי רגילים בחיי האדם. לא כל דבר ודבר הקורה לאדם מקורו בתוכנית האלוהית שיש לגביו. יש לדמות הגורל כגורם שמתערב באופן נקודתי במהלך חייו של האדם, אך בעל משמעות רבה. זהו גורם שבא מהאלה Ananke, שהיא אלת ההכרח (necessity). יש אירועים בלתי רגילים בחיינו שבאים מההכרח, ההכרח שבא ממקור בלתי רציונלי. על כן הרבה פעמים כל כך קשה להבין את החיים, אפילו של עצמנו.
המסקנה שלו היא שמה שאנו, לא יכולנו להיות אחרת. אין חרטה, אין דרך לא נכונה, או טעות אמיתית. הבנת ההכרח בדרך זו עושה טעויות שלנו לטרגיות, אך לא הופכת אותן לחטאים שיש לכפר עליהם או תאונות שיש לתקנם.
פרק 10 ובקשר לנושא של מפגשנו היום – הנושא של הצל, הילמן שואל – האם יכול להיות יעוד להרוג? האם הבלוט יכול לתת מחסה לזרע רע? או אולי לפושע הפסיכופט אין בכלל נשמה? בעצם אלו שאלות על טבע הרוע. כדי לדון בשאלות אלו הוא חוקר את התופעה שנקראת היטלר. ועל פי שיטתו, הוא מגיע למלאך רע, דמוני, ששלט בגורלו של היטלר. הוא מונה מאפיינים שטניים שהיו להיטלר, כמו לב קר, מבנה אופי נוקשה ואובססיבי, אהבתו לאש (אש הגהינום), הנשים עמן היה בקשר התאבדו או ניסו להתאבד, חוסר כל חוש הומור (מעולם לא חייך ולא צחק!) ועוד. מאפיינים שמצביעים על כך שהדֵימון הפך לדמוני. הוא מביא הסברים של הפסיכולוגיה המסורתית להתנהגות פסיכופתית רצחנית, וטוען שאין הם מספיקים. ההסברים כמו הורות רעה ומתעללת, פגם גנטי, סביבה של פשע, השלכת הצל החוצה. טענתו היא שיש יעוד דמוני (Demonic Call), שהופך להיות הכרחי לאדם שזה יעודו כמו כל יעוד אחר. ה-acorn מופיע לא רק כמלאך שומר, מזהיר ומייעץ, קורא לנו ליעוד שלנו. הוא יכול להופיע גם ככוח הרסני וממית, כשטן בעצמו.
הילמן מדבר אף על דרכים למנוע את הרוע. אם כי, אי אפשר לחסל את הזרע הרע (כמו הצל עצמו), אפשר לתת לו ביטוי בטקסים ובאופן סימבולי ולא באופן קונקרטי.
פרק 11 בפרק האחרון דן הילמן על הבינוניות (mediocrity). האם יכול להיות מלאך בינוני? האם יכול להיות יעוד בינוני? מה עם כל ה"בינוניים" שהם הרוב בפעמון של עקומת הנורמליות. ובכן, לדעתו אין נשמה בינונית. נשמה ובינוניות זו סתירה פנימית. נשמה היא אישית וייחודית. בינוניות מוגדרת מתוך השוואה לנורמות, לממוצעים, שאין בהם שום דבר אמיתי לדעתו. כל אחד הוא ייחודי בסגנון שהוא חי את חייו. שכן לא חשוב מה עושים בחיים אלא איך עושים זאת. הוא מדבר על סגנון של עשייה, צורה, והרבה על אופי. האופי שלנו הוא באמת הגורל שלנו (האמירה המפורסמת של הרקליטוס –
"character is fate"). בגורל הוא מתכוון לדימון או genius, אף פעם לא "עצמי". ובאופי הוא מתכוון איך שהאדם מתנהל בחייו זה מי שהוא. אין לחפש עצמי "אמיתי" פנימי, מוסתר. ההרגלים של האדם, הסגנון שבו עושה דברים, המבנה הבסיסי של האישיות שקשה לשנות.
בסופו של הספר הילמן מביא הערה ארוכה על מתודולוגיה. הוא דן בשאלה, האם המטפורה האורגנית של הבלוט שהוא השתמש בה כשם לתיאוריה שלו מתאימה. ובהתייחסו לבלוט פעם ראשונה כסימבול, הוא מביא אמפליפיקציות לעץ האלון והבלוט, בעיקר מהמיתולוגיה, וגם מהפילולוגיה (שורשי מילים בשפות שונות), ומוכיח שזה השם המתאים ביותר, כמובן.
מה אנו יכולים לומר על התיאוריה הזו של הילמן? על כך אפשר לכתוב הרצאה שלמה.
אומר רק כמה דברים. לא רק אנשים יכולים להיות מושפעים מארכיטיפ הפואר אטרנוס, אלא גם תיאוריות. ואמנם התיאוריה של הילמן היא כזו, כפי שהוא עצמו כותב על כך בסופו של הספר. התיאוריה שמדברת על היחוד והיוצא דופן, שהיא חסרת זמן וטוענת לאוניברסליות ואינה טורחת להוכיח זאת. תיאוריה מהפכנית שמתמרדת נגד כל קונבנציה, ויכולה להתמוטט מול מה שנקרא מציאות.
ואמנם לי יש בעיה כיצד להבין את הדימון שלו. הילמן שהוא אויבו המושבע של הקונקרטי, הליטרלי (literal), הרבה פעמים מדבר על הדימון או הג'יניוס, כאילו היו "יצורים" ממשיים. ויש לי בעיה עם עוד דברים בספר זה של הילמן.
אבל – לדעתי, הילמן מחזיר אותנו למימד הפואטי והרומנטי של החיים ושל הפסיכולוגיה! במרדנות שלו, אולי באמת הפוארית, כנגד כל מוסכמות התרבות המערבית ובכללה אלו של הפסיכולוגיה, הוא מכריח אותנו לחשוב מחדש. להיפתח לאפשרויות חדשות ואולי להיות יותר יצירתיים!
אלי הספר הזה מדבר, כי הוא מחבר אותי ליעוד שלי מהילדות, היעוד שלי לעסוק בפסיכולוגיה כפי שהרגשתי כבר בילדותי, על אף שבעירה הקטנה שבה גדלתי לא פגשתי מעולם פסיכולוג. לסגנון שבו אני עוסקת בפסיכולוגיה ואפילו להרצאה זו עצמה. הוא גם מחבר אותי ליעוד מעבר למקצוע, במובן שאני באמת מרגישה שחיי הם "תשובה" הולמת למקום שבו נולדתי ולהורים שנולדתי אליהם.
האם הדברים ששמעתם מספרו זה של הילמן, מחברים אתכם ליעוד שלכם?