על יונג אינני צריכה לספר בקהל זה, על פוסטמודרניזם אולי כן. המילה פוסטמודרניזם כבר אומרת שהלך רוח זה (והוא הלך רוח יותר מתיאוריה) הוא פוסט, בא אחרי המודרנה, ולא יכול להתקיים ללא מה שנקרא המודרניזם, כמו שהפוסט-פרודיאנים לא יכולים היו להתקיים ללא פרויד והפוסטיונגיאנים ללא יונג, וכמו שכתב סמואלס על הפוסטיונגיאנים, שהם בקשר ובזיקה ליונג אך עם מרחק ביקורתי ממנו (1985), כך הפוסטמודרניזם יש לו זיקה עמוקה למודרניזם עם לקיחת מרחק בקורתית, ופה הדגש על הבקורתיות.
הילמן הוא דוגמא מובהקת של חשיבה פוסטמודרנית, ומי שמכיר אותו לא יופתע מדבר שאומר על הפוסטמודרניזם. אך על הילמן עצמו וכיצד גישתו הארכיטיפלית מדגימה חשיבה פוסטמודרנית פאר-אקסלנס, אדבר מאוחר יותר.
על הפוסטמודרניזם אדבר בקיצור, על "קצה המזלג", שכן רוצה להתמקד ביונג וכמו כן, כמו שאני תופסת מונח זה באופן סוביקטיבי, והסוביקטיביות בהקשר זה חשובה ומודגשת כפי שנראה. אקדים ואומר באופן כללי שאני רואה את הלך הרוח הפוסטמודרני כהתפתחות מרתקת בתרבות של ימינו.
ובכן, ניתן להסתכל על הפוסטמודרניזם כסגנון, כדרך של תפיסה, כסוג של תודעה (ולא תיאוריה מגובשת), שהתחילה להתפתח לקראת סוף המאה ה- 20 וסוף האלף השני. תודעה שהיא בראש ובראשונה בקורתית כלפי הלגיטימיות של החלום המודרני הרציונלי, כאילו הנאורות והמדע יובילו את האנושות לאושר ולקידמה; הטלת ספק וחוסר קבלה של סיפורי-העל (הנרטיבים) הגדולים – כמו ההומניזם, הקפיטליזם, הקומוניזם וכל ה"איזמים" שנוצרו בתקופה המודרנית (וראינו מה קרה לקומוניזם!).
הפוסטמודרניות, שיש בה מן הספקנות והחתרנות, מעמידה לבחינה מחודשת את שאלת האמת המוחלטת, את הרציונליות המודרנית, את המיתוסים התרבותיים החותרים לפתרון, שחרור וגאולה. הדגש בגישה הזו הוא על ה"שוני", ה"הבדל", ה"רבוי" (הפלורליזם), על כך שאין אמת אחת אלא "אמת" התלויה במי שמגדיר אותה, על כך שאין היררכיה של "שווה יותר", "עליון", "נאור", ו"שווה פחות" אלא כל האפשרויות הן ברות החלפה אחת בשניה, ובאותה רמה של לגיטימיות. דגש על "האחר", "השונה", המיעוט בצד הזרם המרכזי של התרבות.
אנסה להעביר את הפוסטמודרניזם, כפי שאני רואה אותו, מכמה אספקטים – סביב מושגים ששומעים עתה הרבה בפרקטיקות של התרבות ובתקשורת עצמה:
השפה, ויש דגש רב על השפה, שוב איננה נתפסת כמכשיר של רפזנטציה (יצוג) של "המציאות", אלא כמכשיר של פרזנטציה (הצגה, הופעה, משחק). במילים אחרות, אין השפה מיצגת מציאות מחוץ למשתמש בה (שהוא ממילא לא יכול לדעתה, הטענה הישנה של האידיאליזם הפילוסופי), אלא יותר "מציאות" אישית וסוביקטיבית. השפה, בטענה הקיצונית ביותר, איננה מתארת "מציאות" אלא ממציאה "מציאות". היא משרטטת את גבולות המחשבה האנושית. הפילוסופיה של הלשון הפכה להיות המפתח לראיית העולם, עוד מימיו של ויטגנשטיין ואחרים.
מכיוון שיש עמדה של ספקנות כלפי ה"אמת", שכן אין אמת אחת אלא אמיתות רבות, תלוי בפרספקטיבה של מי מגדיר את האמת, ומכיון שאיננו יכולים לדעת מה יש שם ב"מציאות" מחוץ לשפה, כפי שראינו, הרי שמה שיש לנו בבטחון זו השפה עצמה, הטקסט. ואמנם היה זה ג'אק דרידה שאמר (1974) – "אין שום דבר מחוץ לטקסט".
מכאן הנטיה של הפוסטמודרניזם, כולל הילמן, לכתוב בשפה נמלצת, הרבה פעמים "פומפוזית", לשחק במילים, לפרק מילים, לחפש השורש שלהם, להחליף חלקים שלהם ולהגיע למשמעויות חדשות ומפתיעות.
הכל הפך להיות שיח (Discourse), בשפתו של מישל פוקו (1989). סדרה של מילים שאינן חותרות בהכרח לאחידות וליציבות, ומקבלות את משמעותן מקונטקסט מסוים – כמו קונטקסט פוליטי, חברתי, אמנותי וכו'. גם פוקו טוען שאין עולם משמעותי מחוץ לשיח.
מכאן גם החשיבות של הנרטיב – הסיפור באמצעות השפה הנותן פרשנות מסוימת לאירוע, פרשנות סוביקטיבית הנותנת לו את המשמעות (והדגש הוא על הסוביקטיביות). ואמנם הנרטיבים הקטנים, הסוביקטיביים, הפכו לברי חשיבות ולא הנרטיבים הגדולים, האוניברסאליים שמתימרים לתת משמעות אחידה לכל הסוביקטים, השונים כל כך האחד מהשני, ולהביא לפתרונות ולגאולה.
יותר מזה, הגישה הפוסטמודרנית מערערת לחלוטין דבר הימצאות היררכיה של ערכים, שיש בה מין הפטרנליזם, שקובעת מה "עליון" ומה "תחתון", על פי הערכים של המערב, ויותר מדויק – הגבר הלבן המערבי (הגישה היורוצנטרית והפאלוצנטרית). הטענה החדשה היא שהערכים של המיעוטים השונים (ביניהם של הנשים), עומדים באותה רמה של לגיטימיות. מכאן אף הערעור על מושג הנורמליות (נראה זאת גם אצל הילמן) שכאילו יש "ממוצע" או "מרובע" שהוא הסטנדרט הרצוי.
עמדה זו כנגד היררכיה של ערכים, אנו פוגשים עתה בתרבות עצמה, שבה יש לגיטימציה שווה לשיח פלוסופי, לסרט, לגרפיטי על הקיר…
העמדה כלפי הסוביקט גם היא השתנתה – הסוביקט שוב איננו הסוביקט האנליטי כי אם הסוביקט הצרכני, "האדם המיידי" של חברת השפע. והוא סוביקט צרכני לא רק של מוצרים אלא אף של רעיונות – הוא יבחר אילו רעיונות לאמץ, וגם בהקשר זה ניתן לומר שה"לקוח תמיד צודק".
מכיון שהדגש בפוסטמודרניזם הוא על הרבוי (הפלורליזם) בכל תחום, אין מרכז אחד אלא מרכזים רבים בעלי אותה חשיבות. הדגש איננו על האיחוד או האינטגרציה, כפי שהיה במודרניזם, אלא דווקא על הפירוק – הדקונסטרוקציה כפי שהדגיש ג'אק דרידה. מדובר בדיסאינטגרציה של אחידות כוזבת, מכיון שאיננה באמת קימת אחדות אלא במשאלות שלנו, ומכיון שדוקא הפירוק יכול להביא ליצירת החדש.
העמדה הפוסטמודרנית, המעמידה בספק וכופרת בכל סוג של "אמת אחת נצחית", גם איננה מקבלת שיש משהו מהותי (אסנציאלי) אנושי. הטענה היא שכל דבר הוא תלוי קונטקסט היסטורי ולוקלי מסוים. כל דבר תלוי פרשנות. במציאות זו שולט שלטון יחיד אל אחד, שאנו בודאי מכירים – הרמס, שליח האלים, אל הקומוניקציה, המסחר והפרשנות האינסופית.
ההומור בשיח הפוסטמודרני הוא חשוב, שכן אין פה התיחסות רצינית במיוחד, נסיון ליצור תיאוריות חדשות או לתת תשובות לדילמות אנושיות. אלא כעין ניהילזם חדש שהסינטזה ממנו והלאה, הומור שנותן ביטוי לדיסאינטגרציה של העולם. זהו ניהליזם שהרבה פעמים מאפין סוף אפוק (תקופה) – כמו סוף מאה או סוף אלף.
בגישה הפוסטמודרנית, המדגישה רבוי, יש מן ההכרח גם דגש רב על דמיון (Imagination) ויצירתיות. האדם שוב אינו נתפס כמגלה אמיתות קימות בעולם "שם בחוץ", אלא האדם כממציא – נרטיב, טקסט, אמנות… לא במקרה מהפכת הסטודנטים בפריז (יולי 1968) חרתה על דגלה סיסמה ישנה-חדשה: "הדמיון לשלטון". ובאמת תחילת הזרם הפוסטמודרני, כבר ניכרה בסוף שנות ה- 60 ובשנות ה- 70 של המאה העשרים, בעיקר בצרפת, עם אמירותיהם החתרניות של פלוסופים כמו מישל פוקו וג'אק דירדה, של פסיכולוגים כמו ג'אק לאקאן, ג'ימס הילמן וחבורתו ועוד. ניתן להבין תופעה זו על רקע האכזבה העמוקה מהחלום המודרני לאחר שתי מלחמות העולם, כולל ההופעה של אושויץ על במת ההיסטוריה. האכזבה מהתקוות שתלו בנאורות ובמדע המודרני הרציונלי שכאילו אלו יביאו גן עדן עלי אדמות.
ובשפתו של דוד גורביץ, אשר כתב ספר מצוין על פוסטמודרניזם (1997): "השאלה הנשאלת היום איננה, איפוא, איך לחזור לגן העדן, אלא איך לרהט את הגיהנום" (עמ' 98).
בעידן פוסטמודרני זה, מול ההתפרקות והניהיליזם החדש, אנו עדים לנטיה לרוחניות, חיפוש בדרכים אזוטריות ואף מיסטיות אחר משמעות (ורואים זאת בבירור בתנועות הנקראות "ניו-אג'יות"), ולנסיון להתחבר לפילוסופיה ולדתות של המזרח הרחוק, כמו לבודהיזם למשל (אף בתחום הפסיכולוגיה, כפי שניתן לראות בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה האנליטית). נטיה לרטרו – חזרה לתקופות שונות בעבר בהרבה מובנים, ללא פחד מרגרסיה עם נוסטלגיה. וזאת בניגוד למודרניזם שסיסמתו היתה: קדימה, להתפתח לגדול…
אביא את הגדרתו של גורביץ (שם) לפוסטמודרניזם:
"…. הפוסטמודרניזם הוא בעצם "הלך נפש" (תהליך, רגישות תרבותית כוללת), סגנון אמנותי ו"סגנון חיים" שדוחה כל השקפה אסנציאלית אוניברסלית והיררכית על אודות הפרקטיקות של התרבות, ומציג תפיסה רב-קולית, קרנבלית ופלורליסטית, שמבליטה את ההבדלים בין זהויות, תרבויות ובני אדם" (עמ' 25).
ו- Christopher Hauke, שכתב ספר על יונג והפוסטמודרני (2000), ועוד נדבר עליו רבות, מגדיר פוסטמודרניזם כך (בתרגום חופשי שלי):
"…. העמדה הפוסטמודרנית מאופינת על ידי סופם של הנרטיבים הגדולים, הירידה בכל המושגים האסנציאליים (המהותיים), והעליה בקבלה ובלגיטימיות של "אמיתות" בסדר גודל קטן, אשר מביאות נרטיבים לוקליים וגורמות לרב-שיח ובכך מעלות את הערך של רבוי ושוני" (עמ' 114).
בשפה שלנו, ניתן לראות את הפוסטמודרניות כצל של המודרנה. מכיון שהמודרניזם, על הנאורות שבו והרעיונות בדבר האושר האנושי, התעלם מהצל שבהכרח קיים באדם, כפי ש – Helen Morgan כותבת (2000), אזי הפוסטמודרניזם עולה עם הצד השני ולעתים בהגזמה. כי ככל שהחזון בהיר יותר כך הצל הופך לשחור יותר, כידוע לנו.
אני רוצה להביא כמה דוגמאות כיצד הרוח הפוסטמודרנית נראית בכמה מתחומי התרבות של ימינו, וזאת שוב על "קצה המזלג", שיוותר לנו זמן לדבר על יונג והאם אפשר לקרוא את כתביו בקריאה פוסטמודרנית.
נתחיל בפסיכולוגיה כמובן. בפסיכואנליזה היה זה לאקאן מחלוצי הפוסטמודרניזם, בכך שהדגיש את המילה, וכאשר דיבר על המסמן והמסומן טען שהעולם שייך למסמנים ולא למסומנים!
בצורה הבולטת ביותר אנו רואים את ההשפעה של הפוסטמודרניזם על הפסיכולוגיה הנרטיבית. במכון ברקאי למשל, עסקו בהוראה ובטיפול משפחתי נרטיבי, פוסטמודרני, עוד משנות ה- 80 המאוחרות של המאה הקודמת. בטיפול הרעיון הוא שהנרטיב שבונים המטפל והמטופל יחד באשר לסיפור חייו של המטופל, הוא המשמעותי ויכול להביא לשינוי ולא "המציאות" של סיפור חייו, שאותה ממילא אין אנו יכולים לדעת (ו"מציאות" מנקודת ראות של מי?).
Raya Jones (2007)שכתבה ספר על יונג ופוסטמודרניות, שעליה עוד ארחיב את הדיבור, רואה בפסיכולוגיה הנרטיבית כהתפתחות החשובה ביותר בפסיכולוגיה בשנים האחרונות. הפסיכולוגיה הנרטיבית אשר ממוקדת ביחודי של כל אינדיבידום, כאשר יחידות האנליזה שלה הם החיים האינדיבידואליים והסוביקטיביים של היחיד. סיפור חייו של אינדיבידואל הופך להיות הבסיס ל"מחקר", ולא יחידות סטטיסטיות מכל סוג. ז"א, במחקר הנרטיבי מתבססים על סיפורי חיים אישיים. Hillman (1996) כתב ספר שלם על הקוד של הנשמה, שבו מבסס את טיעוניו על סיפורי חיים של אנשים, אמנם אנשים ידועים ומפורסמים, אקסטראורדינר, אך לדעתו היוצא מן הכלל יכול להוכיח את הכלל – במקרה זה שלכל נשמה של אדם יש קוד יחודי ויש יעוד (Calling) משלה.
ואם כבר דברתי על הילמן, אדבר מעט על הפסיכולוגיה הארכיטיפלית שלו, אשר יש בה לדעתי כל הסממנים של הפוסטמודרניזם ואזכיר רק חלק מהם.
את הדגש של הילמן על השפה ומשחקי המילים מכיר כל אחד שקרא משהו כלשהו מכתביו. הילמן דיבר על פסיכולוגיה פולתיאסטית עוד ב- 1971, במאמרו הנודע Psychology: Monotheistic or Polytheistic (1971), שבו מעמיד בספק את עליונות המונותיאיזם על פני הפולתיאזם, ואת עליונות העצמי של פני הארכיטיפים האחרים. הוא טוען שהאלים המרובים מיצגים טוב יותר את כוחות הנפש מאשר האל האחד. המיקוד שלו הוא על המרובה והשונה במאמר זה. כמו כן, הוא קורא תיגר על עליונות ומרכזיות העצמי, וטוען שכל הארכיטיפים בעלי חשיבות שווה – אותה עמדה לעצמי כמו לאנימה ולאנימוס. וזאת מכיון שאין הוא מדגיש איחוד ואינטגרציה, אלא דוקא פירוק ורבוי.
לדמיון ומכאן לדמוי (Image) יש מקום מרכזי בפסיכולוגיה הארכיטיפלית, שכן המציאות שלנו היא מה שהאדם מדמה לעצמו – זהו המימד האונתולוגי של התיאוריה. תהליך הדמיון קורה בנשמה, ולפסיכותרפיה קורא הילמן "soul making". ואם בשביל דרידה אין דבר חוץ מה"טקסט", ובשביל פוקו "השיח", הרי בשביל הילמן האינפורמציה הבסיסית היא הדמוי וסיסמתו היא "Stick to the image" (1983). ההנחה שלו היא שהפסיכופתולוגיה היא אינהרנטית לנפש האנושית, ויותר מזה הכרחית. הוא כתב מאמר על ההכרח בפסיכולוגיה אבנורמלית (1980), שבו טוען שהנורמליות היא פנטזיה, מכיון שהיא משהו מרכזי, ממוצע, בינוני שלא באמת קיים אלא במציאות המפונטזת. הפסיכופתולוגיה הכרחית, כפי שקימת אצל כל האלים, והיא הנותנת את היחוד לאדם האינדיבידואלי. במילים אחרות, דוקא הקומפלקסים וההפרעות נותנים היחוד לאדם.
ניתן לדבר עוד ועוד על הילמן והפסיכולוגיה הארכיטיפלית שפיתח יחד עם עוד אנליטיקאים פוסטיונגיאניים, ותראו שבפוסטמודרניזם "אין דבר חדש תחת השמש" בקונטקסט של הילמן.
אני רוצה לתת דוגמאות מתחומי תרבות אחרים, חוץ מהפסיכולוגיה, כיצד הפוסטמודרניזם משתקף בהם, אך הפעם בקיצור נמרץ:
רואים זאת בבירור בתחום האינטרנט – שבו יש זרימה חופשית של מידע, ללא בקורת, ללא סיווג של שווה יותר ופחות – הסוביקט הצרכן יבחר. התופעה של האינטרנט אף מכירה בהכרח ברמות שונות של מציאות, ונותנת להם כאילו מעמד שווה – "המציאות הוירטואלית" יכולה להשפיע עמוקות על "המציאות הממשית", כפי שראינו רק לאחרונה על השפעת ה- Facebook כטריגר למהפכות בארצות ערב. ועל כך ניתן עוד לדבר רבות…
בתחום ההיסטוריה – הטענה הבסיסית של הפוסטמודרניזם היא שתלוי מנקודת ראות של מי היא מסופרת. אין אמת היסטורית אחת, אם בכלל ניתן לדבר על "אמת", כי עולות שאלות לגיטימיות כמו האם "אמת היסטורית" איננה בעצם "טקסט בדיוני", האם ההיסטוריה המסופרת איננה עוד ז'אנר של ספרות, ועוד. בארץ למשל, ישנם "היסטוריונים חדשים", פוסט ציונים, הטוענים שההיסטוריה שונה בתכלית כאשר מסתכלים עליה מנקודת ראות הפלסטינאים, או בני עדות המזרח, או הנשים…
בתחום האומנות – כל מי שמבקר היום במוזיאונים ורואה אמנות בת זמננו, יכול לשאול האם זו אמנות? ובכן, אם האמן יוצר "עבודה" או "מיצג" וטוען שזו אמנות, מי יכול לומר אחרת? זו החויה שלו, ובמקרה הטוב גם שלנו. לשים כמה אוביקטים ידועים בסדר חדש האחד על יד השני , סדר חדש ומפתיע, יכול לתת חוויה עמוקה ומרתקת – וזו אמנות. לא היכולת לצייר או לפסל עומדת למבחן, אלא הדמיון ליצור קונטקסט חדש לאובייקטים מוכרים, ואף ההומור.
בחוברת אודיסיאה (2010) מצוטט הרברט מרקוזה שאומר: "אופיה הרדיקלי של האמנות בת זמננו, ה"אלימות" שבבניה מחדש המאפיינת אותה, מבקשים להדגיש כי אינה מורדת נגד סגנון זה או אחר, אלא נגד סגנון באשר הוא, נגד תבנית אמנות שיש לאמנות ונגד ה"משמעות המסורתית שלה" (עמ' 18).
במילים אחרות, האמנות מעצם טיבעה היא מרדנית. כאשר מתגבש סגנון או תבנית לאמנות, מיד קמים אמנים אשר מורדים ומביאים סגנון חדש וכך הלאה.
בתחום הפלוסופיה – מספיק אם אומר מילים אחדות על פרדריך ניטשה (על אף שיש עוד פלוסופים רבים שניתן לדבר עליהם בהקשר זה של הפוסטמודרניזם). הוא נחשב למקדים ולמבשר של הפוסטמודרניזם, על אף שחי במאה ה- 19 (1844-1900). בספרו הנודע ביותר "כה אמר זרתוסטרה", שיצא לאחרונה בתרגום חדש של אילנה המרמן (2010), הוא לא רק הורג את האלוהים, אלא מנתץ כל מקובלה, יוצא כנגד כל "אמת".
הוא זה שהגה את רעיון הפרספקטיביזם – כל האמיתות או האמונות אינן אלא מכלול של פרספקטיבות, נקודות של הסתכלות פרשנית על העולם. במילים אחרות, ראית העולם תלויה בפרספקטיבה ממנה אנו מסתכלים; אין עולם אחד נתון, "שם בחוץ".
בתחום הספרות – אפשר להביא דוגמאות רבות. המאפין הספרות הפוסטמודרנית הוא שימוש בפנטזיה סוריליסטית עד כדי "קרנבלית", כמו בספריה של אורלי קסטל-בלום למשל, ביחוד "דולי סיטי" (1992). יכולה להיות ספרות היפר-ריאליסטית עם גוון ביזרי, כמו בסיפוריו על רימונד קרבר האמריקאי. זו ספרות שאינה מבחינה בין ז'אנרים, פנטזיה ומציאות מופיעות באותה רמה, כמו למשל בספריו של הרוקי מורקמי היפני, ועוד ועוד.
בתחום הקולנוע – אזכיר כמיצג את פדרו אלמודובר הספרדי, אשר בסרטיו יש אוירה קרנבלית של דמויות שונות וססגוניות (זונות, הומוסקסואלים…). סיטואציות אבסורדיות ויחד עם זאת מאוד אנושיות, עם הרבה דמיון והומור. הוא נותן לגיטימיות לסגנונות חיים שהם בשולי החברה ולא בזרם המרכזי. הקצה, השונה והיוצא דופן הופך להיות מרכזי בסרטיו. ומי זוכר את סרטו של וודי אלן "לפרק את הארי" (1998), אפרופו פירוק, שבו וודי אלן הוא סופר אשר נוסע לאוניברסיטה מרוחקת לקבלת פרס על ספריו, ומלווה אותו זונה כושיה בלבוש פרובוקטיבי?
בתחום הארכיטקטורה – הגישה היא של דקונסטרוקציה. לא עוד קוים ישרים ומבנים פרקטיים כמו במודרניזם, אלא בשפתו של גורביץ (1997) – "הבנין מעתה לא אמור להיות רק "נכון", "נקי" (מודרני) אלא גם מרגש, סיפורי, מואנש ואפילו פטפטני". (עמ' 21) מביא לדוגמא את La Villette בפריז.
ועל ארכיטקטורה אדבר עוד כאשר נשאל האם ה"מגדל" של יונג הוא מבנה פוסט מודרני?
בתחום המוסיקה – כמובן יש סוגים רבים של מוסיקה פוסטמודרנית, אך אני רוצה לדבר על ג'אז כמיצג – בהדגישו את האילתורים, הסוביקטיבי; היותו עירוב של מוסיקה מערבית ואפריקנית, אשר נתן לגיטימציה למיעוט הכושים בארה"ב. נראה לי שמי שאוהב ג'אז אף יאהב את התרבות הנותנת מקום למגוון רחב של אפשרויות חיים, למשמעויות פרשניות רבות ומגוונות כמו בפוסטמודרניזם.
גם בשביל הילמן, המוסיקה של הפסיכולוגיה הארכיטיפלית היא ג'אז, והוא שואל מהי המוסיקה המתאימה לגישה פסיכולוגית מסוימת, מה שהרבה תיאוריטיקנים לא יעלו בדעתם לשאול.
בתחום הפרסום – בעידן שלנו המילה בפרסומות ברדיו, הדמויים בפרסומות בטלביזיה – הם הקובעים ולא ה"אמת" של המוצר. למשל כאשר חשבו להעלות את דמוי המשטרה בארץ לפני כמה שנים, יצאו במסע של פרסום. ומה עם שנוי במשטרה? יש לומר שיש אף סלוגנים פרסומיים שהם מאוד נכונים, כמו "זה מטורף לא למחזר" מבחינה אקולוגית….
כמובן שהעמדה הפוסטמודרניסטית זוכה לבקורות רבות. אל לנו רק להתלהב ממנה. אפשר לראות עמדה זו, בשפתו של גורביץ (1997) כ"תאוריה אנרכיסטית וחתרנית ששומטת את השטיח מתחת למוסכמות הרציונליות הקימות. כלומר הן כתיאוריה המפרקת את האמונה הליברלית באינדיבידואליזם ואיננה מציבה כל אלטרנטיבה חיובית משל עצמה, הן כסוג מסוכן של סופיזם דקדנטי". (עמ' 25)
ניתן לדבר עוד רבות על הבקורת שמעוררת העמדה הפוסטמודרנית, ואף להביא עוד דוגמאות על השפעתה על התרבות בת זמננו. אך אולי סוף סוף נלך ליונג, ונשאל השאלה: האם יונג הוא פוסטמודרניסט? ונראה שהתשובה היא כן ולא, אך בל נקדים את המאוחר.
אנדרו סמואלס, במאמר שכתב באתר של האגודה היונגיאנית הבינלאומית (2003) "יונג היום, יונג מחר", כותב שהמאה הקודמת, המאה העשרים, היתה של פרויד. המאה הזו, העשרים ואחת תהיה של יונג. הוא מנמק את אמירתו הנבואית הזו בכך שהתרבות המערבית הופכת להיות הרבה יותר מורכבת, ויונג ראה את עצמו כעין תרפיסט של התרבות, לאחר שראה את הבעיות של האדם המודרני של חד-צדדיות, המטריליזם, תלות היתר ברציונליות, הפיצול בין גוף ונפש ובעיקר אובדן המטרה והמשמעות.
ובאמת יונג במקומות רבים בכתביו ביקר את המודרנה. די אם אזכיר כמה נקודות ממאמרו שיצא עוד ב- 1933 – The Spiritual Problem of Modern Man (1933), שבו מדבר על הבעיות של האדם המודרני ברוח קרובה מאוד לפוסטמודרניזם, כאילו נכתב היום. יונג כותב במאמר זה על האכזבות של האדם המודרני מכל הצפיות, של דורות רבים, לשלום ולאושר. על ההתפכחות והאכזבה הן מהמדע המודרני והן מהדתות הגדולות. ומה יותר פוסטמודרני מאשר לומר, כמו שיונג אומר, שזו מגלומניה לחשוב שהתרבות של האדם הלבן, האירופי, הנוצרי זו האמת היחידה. הוא כותב על החיפושים של האדם המודרני אחר משמעות, חיפושים הדוחפים אותו לתחומים כמו אסטרולוגיה, אנתרופוסופיה, ספיריטואליזם… על ההתענינות הגוברת בפלוסופיות של המזרח הרחוק. על החיפוש בתקופה המודרנית אחר שיכות בינלאומית כמו בארגון של חבר העמים, ובתחומים כמו ספורט, קולנוע ואף מוזיקת ג'אז.
על השפעת האמריקניזציה על אירופה, בעיקר בקצב החיים. היתם מאמינים? הוא עצמו כותב שאיננו יודע לאן כל הדברים האלו יובילו את האנושות.
הבעיות הרוחניות של האדם המודרני שיונג העלה כבר ב- 1933 אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני המלחמה הנוראה השניה הן הן שהביאו לעידן הפוסטמודרני.
שני ספרים נכתבו על יונג ופוסטמודרניזם (למיטב ידיעתי), ספרים שכבר הזכרתי, של Christopher Hauke (2000) ושל Raya Jones (2007), והמענין הוא שהראשון מנסה להוכיח, בכל דרך, שיונג הוא פוסטמודרניסט, והשניה טוענת שיונג ופוסטמודרניזם הם הפכים.
אנסה לדון, מכמה נקודות ראות, בשאלה האם ניתן לקרוא את כתביו של יונג קריאה פוסטמודרניסטית. ובכן, מנקודת ראות של הבקורת על המודרניזם, ראינו שיונג הביע, לא פעם, בקורת מאוד דומה לרוח הבקורתית של הפוסטמודרניזם.
באשר לפלורליזם, הרי שיונג בכתביו בהחלט משקף את הרבוי בפסיכה האנושית – את המורכבות, את הרבגוניות, את הקולות המרובים בנפש, את השורשים התרבותיים הרבים והשונים… וזאת בראש וראשונה באמצעות הקומפלקסים של הנפש, אשר יכולים להיות אוטונומיים ואף להתנהג כאישויות "עצמאיות", מה שהוא קראsplinter personalities. ויש לנו הרבוי אף מבחינת מבני הנפש – האגו, הפרסונה, הצל, האנימה והאנימוס, העצמי.
אל נשכח גם את רבוי הדיספלינות השונות שמהן הושפע יונג בבנית התיאוריה שלו, כמו מיתולוגיה, אלכימיה, פלוסופיה, גנוסטיקה, אנתרופולוגיה, שמניזם ועוד ועוד.
על רבוי המיתוסים שהשתמש בהם לביסוס רעיונותיו על הארכיטיפים, די אם נסתכל על הספר Symbols of Transformation (1956), הספר שעמו נפרד מפרויד, שמכיל עשרות אם לא מאות של מיתוסים מחלקי עולם שונים ומתקופות שונות.
בהקשר לרבוי, אומר כמה מילים על פרויד ויונג. אני רואה את פרויד כדוגמא מובהקת של מודרניסט, מהרבה בחינות. אף Helen Morgan (2000) שכתבה מאמר על החברה המערבית המודרנית מנקודת ראות יונגיאנית, כותבת שפרויד הפך להיות הפסיכולוג הראשי (psychologist in chief) של המודרנה. ואמנם בשביל פרויד יש מיתוס אחד שהוא הפרדיגמה לפעילות הנפש האנושית והוא המיתוס האדיפלי; יש אנרגיה נפשית אחת והיא האנרגיה המינית. הבריאות הנפשית מתבטאת בהסתגלות האגו למציאות החברתית, המודרנית. האגו נתפס כערש הרציונליות ובדיקת המציאות. פרויד אשר סבר שהפסיכואנליזה כתיאוריה מסבירה את כל ההתנהגות האנושית, וכשיטת טיפול יכולה לרפא כל נוירוזה, מזכיר בהחלט את האידיאות הגדולות, או במילים אחרות הנרטיבים הגדולים של המודרניזם. אולי זו הצגה פשטנית של פרויד, ובודאי של הפוסטפרוידיניים. בכל מקרה, בהשוואה לפרויד יונג נראה בקורתי וחתרן, כמעט אנרכיסט!
אזי מבחינת הרבוי (הפלורליזם), ניתן להסתכל על יונג כפוסטמודרניסט. יחד עם זאת, אל נשכח שיונג דיבר על מרכז אחד של הפסיכה (המודע והלא מודע) והוא העצמי ה- self. וזהו מרכז שיוצר היררכיה של חשיבות ערכית; שכן העצמי הוא מעל כל חלקי הנפש האחרים והפונקציה העקרית שלו היא זו של אינטגרציה ואיחוד הניגודים, ולא של פירוק. במובן זה יונג נשאר בהחלט מודרניסט. שכן ראינו שהפוסטמודרניזם הולך כנגד היררכיה ובעד פלורליזם שווה ערך, כנגד מרכז אחד ובעד מרכזים רבים בעלי אותה לגיטימיות, כנגד האינטגרציה ודוקא בעד הדיסאינטגרציה והדקונסטרוקציה.
מנקודת ראות של האסנציאליזם, שכזכור לנו הפוסטמודרנים טוענים שאין דבר שהוא אסנציאלי (מהותי) לנפש האנושית, שכל דבר הוא תלוי קונטקסט היסטורי, חברתי, פוליטי וכו'. הרי שאף פה יונג נשאר מודרניסט, בטענו שהארכיטיפים הם מבנים מהותיים של הנפש, שאינם תלויים בזמן כלשהו או במקום כלשהו, וזו נקודה מרכזית בתיאוריה שלו. מצד שני, יונג תמיד טען שהארכיטיפים אינם כוללים תוכן מסוים, אלא הם מבנים של הנפש המאפשרים תפיסה, חויה והתנהגות אנושיים. התוכן שלהם כן תלוי בקונטקסט היסטורי ותרבותי.
הפסיכולוגיה של יונג, כמו גם הזרם הפוסטמודרניסטי, הולכת מעבר לתיאוריות מיכניסטיות, רדוקציוניסטיות ורציונליות של המודרניזם עם מושגים כמו הסינקרוניסיטי, הנומינוסיות ועוד. עם הפתיחות לרליגיוזיות, למיסטיקה, עם הערכה גדולה לדמיון, כמו שכותב Hauke (2000) בספרו. ואמנם יונג, כידוע לנו, היה קרוב לרוחניות, לרליגיוזי, למיסטיקה, לפלוסופיות של המזרח הרחוק – כל הדברים החוזרים אף בפוסטמודרניזם. ניתן להסתכל עליו גם כעושה "רטרו", בכך שהולך אחורנית לתרבויות עתיקות ולמיתוסים עתיקים, הולך לאחור לדיספלינה של ימי הביניים – לאלכימיה, דיספלינה שהתקימה לפני הנאורות והרציונליות של התקופה המודרנית, ועוד.
מבחינת עמדתו כלפי נשים, שאותה ביטא במושגי האנימה/אנימוס שלו, ביחוד האנימוס, האם ניתן להסתכל על יונג כפוסטמודרניסט? יש הרבה מן המשותף בין הפוסטמודרניזם והפמיניזם, שכן שתי העמדות הללו יוצאות כנגד התרבות הפאלוצנטרית, שכאילו "המבט הגברי" על העולם הוא המיצג את "המרכז". המבט של האשה, שהרבה דורות היתה "האחר" ו"השולי", הופך לגיטימי לא פחות מזה של הגבר. ויותר מזה, השיח הנרטיבי של הפוסטמודרניזם, שמעביר ידע בצורה סיפורית ומטפורית, יותר מתאים דוקא לחשיבה הנשית!
רבים רואים את יונג, ביחסו לנשים כפי זה התבטא בתיאוריה שלו, ביחוד על האנימוס, כריאקציונר ובמקרה הטוב כרומנטיקן. עם זאת, היה זה יונג אשר העלה את המעמד של הנשי למקום מרכזי בתיאוריה שלו, בנותנו מקום כה מרכזי לאם ולאנימה. מה עוד שכתיבתו היא אסוסיאטיבית ומטפורית, יותר "נשית" ויותר מזכירה אולי את סגנון הטקסט הפוסטמודרני.
רעיה ג'ונס (2007) אשר כתבה ספר על יונג ופוסטמודרניות (המבוסס על עבודת הדוקטור שלה), טוענת שהקשר בין התיאוריה היונגיאנית והפסיכולוגיה הכללית, של ה- mainstream, כמעט ולא קיים. היא טוענת שהפסיכולוגיה של יונג איננה מדעית ומכאן איננה מודרנית, ואף לא פוסטמודרנית, אלא משהו אחר – מה שהיא מגדירה כאמפיריציזם פואטי. היא למשל בוחנת ההבדל בין המיתוס של יונג לבין הנרטיב של הפסיכולוגיה הפוסטמודרנית, וכותבת שבעוד שהמיתוס הוא נרטיב על-אישי, אנושי וקולקטיבי, הנרטיב של הפוסטמודרניזם הוא מאוד אישי וסוביקטיבי. בעוד שבשביל יונג מה שמארגן את החויה האנושית ונותן לה משמעות הם הארכיטיפים, בשביל הפוסטמודרניזם זה הנרטיב (אך מי מארגן ומספר הנרטיב?). לאחר דיון בהרבה אספקטים של הפסיכולוגיה מגיעה רעיה למסקנה שיונג והפסיכולוגיה הפוסטמודרנית הם הפכים, כאשר כל אחד משקף משהו שנדחה על ידי השיח של השני.
יכולנו להמשיך בדיון, מפרספקטיבות שונות, האם יונג הוא פוסטמודרניסט, ולראות שגם כן וגם לא. אך מפאת קוצר הזמן אביא נקודה אחרונה מספרו של Hauke (2000), אשר מקדיש פרק מרתק לשאלה האם אפשר לראות במגדל שיונג בנה בבולינגן (Bollingen) מבנה פוסטמודרניסטי. זאת מכיון שארכיטקטורה הפכה לתחום חשוב בשיח הפוסטמודרני, ומכיון ש- Hauke עושה הכל כדי להוכיח שיונג הוא פוסטמודרניסט, שלא כמו רעיה ג'ונס. הוא עושה זאת על ידי השוואה לביתו הפרטי של הארכיטקט הנודע Frank Gehry, אשר התפרסם בעקבות מוזיאון גוגנהיים בבילבאו שבספרד שתיכנן, ועוד בנינים רבים אחרים. פרנק גרי בנה לעצמו בית פרטי ואישי בסנטה מוניקה שהוא מאד יוצא דופן, ומבטא גישה פוסטמודרניסטית ודקונסטרוקטיבית – הוא עטף בית ישן בהרבה חומרים פשוטים וזולים, כך שנראה כמו חצר אחורית מוזנחת.
יונג בנה את המגדל בבולינגן, על שפת אגם צוריך, כביתו האישי, אליו היה פורש להיות לבד עם עצמו. הוא בנה אותו בשלבים, במשך 32 שנים! (התחיל ב- 1923 אחר מות אמו וגמר לבנותו ב- 1955 לאחר מות אשתו). כל פעם הוסיף חלק, אשר התאים לשלב שבו היה בתהליך האינדיבידואציה של עצמו. המגדל מאד אישי ויחודי, פשוט ו"פרימיטיבי", בכך שהיה ללא חשמל וללא מים זורמים.
בשפת השיח הפוסטמודרני, ניתן לראות את המגדל כמספר הנרטיב האישי של חייו של יונג. בשפתו של יונג, הוא מתאר את המגדל בספרו האוטוביוגרפי MDR (1961) כמקום שהיווה עבורו רחם אמהי, שבו יכול היה להיות מי שהוא ומי שעתיד להיות, כאילו נולד מחדש באבן, כעין קונקרטיזציה של תהליך האינדיבידואציה של עצמו (עמ' 225).
Hauke אומר שהמשותף בין המגדל של יונג לבין ביתו הפרטי של פרנק גרי הוא לא כל כך הצורך לחזור לטבע או לפשטות, אם כי גם, כמו הצורך לבקר את המודרנה על ההנחה שלה שיש להתקדם כל הזמן על ידי סופיסטיקציה הולכת וגדלה של טכנולוגיה. הוא מציג את יונג כמבקר המודרניזם במגדל שבנה, בסגנון חייו ובטקסטים שכתב, ובכך רואה אותו בהחלט כפוסטמודרניסט.
אפילוג
ראינו שהתשובה לשאלה האם ניתן לראות את יונג כפוסטמודרניסט היא כן ולא. כן מבחינת הבקורת שלו על המודרניזם, הפלורליזם של הקומפלקסים, הקרבה שלו לרוחניות ולמיסטיקה, הפניה שלו לפלוסופיות של המזרח הרחוק, ועוד ועוד. לא, כמעט מאותן סיבות, של הקומפלקסים המבוססים על ארכיטיפים אשר אסנציאליים בנפש האנושית ולא תלויי קונטקסט תרבותי, וביחוד ארכיטיפ העצמי שהוא המרכז של הנפש, ויוצר הררכיה של חשיבות ערכית, בהיותו מעל כל הארכיטיפים, כמעט במעמד של אלוהים, ותפקידו הוא אינטגרציה ולא פירוק, ועוד ועוד.
אני אישית, ככל שקראתי וחקרתי על הפוסטמודרניזם, השתכנעתי שיונג הוא יותר פוסטמודרניסט מאשר לא. מסכימה יותר עם Hauke מאשר עם רעיה ג'ונס. הצד הבקורתי והמרדני שלו הוא מרכזי באישיותו לדעתי, וראינו אותו כלפי התרבות המערבית המודרנית ובכלל זה כלפי הפסיכואנליזה (המרד שלו נגד פרויד). הנטיה שלו לרבוי נראית לי מהותית ליונג (אם אפשר לומר מהותי בפוסטמודרניזם). אולי ניתן לראותו כפר-מודרניסט בענין שלו באלכימיה ובגנוסטיקה וכדומה, או פוסטמודרניסט אך לא מודרניסט. קשה לראות את התיאוריה של יונג כנטועה במסורת של המדעים הרציונליים המודרניים. התיאוריה שלו בהחלט איננה "מדעית” במובן המודרני הצר, על אף שהוא עצמו התימר להיות מודרניסט אמפירי, וחזר והדגיש זאת בהרבה מקומות בכתביו כדי להדוף הבקורת שהוא "סתם מיסטיקן".
לקראת סיום, אני מרגישה הצורך ל"הפוך הקערה על פיה" ולומר: אולי השאלה החשובה באמת איננה האם יונג הוא פוסטמודרניסט, אלא מה יכולים לתרום יונג והפוסטיונגיאנים לשיח הפוסטמודרני? עד כמה הפסיכולוגיה האנליטית רלוונטית למאה ה- 21?
משאירה שאלות אלו לדיון של היום .
נותר לנו עוד לראות, האם צדק אנדרו סמואלס, ואמנם המאה שלנו תהיה זו של יונג.
שתי נקודות חשובות לסיום:
האחת – ברוח הגישה הפוסטמודרניסטית, אני רוצה לדבר בזכות פרשנויות רבות של הטקסט של יונג ועל כך שאין דרך אחת להבינו ואין סגנון אחד להתיחס אליו וללמדו לקנדידטים. שלא כמו שניסו להעביר לנו באגודה הגדולה הישנה.
ושתים – הפירוק של האגודה הישנה, על אף הכאב והצער שהביא, היה כנראה הכרחי והולך עם הלך הרוח הפוסטמודרני. שכן רבוי הקבוצות היונגיאניות בארץ הביא דוקא להתפתחות – של סגנונות רבים ושונים, של אנשים רבים יותר שאולי לא היו זוכים להתפתח באגודה הגדולה, והביא אף לכנס של היום!
ביבליוגרפיה
[1] גורביץ דוד, פוסטמודרניזם. דביר הוצאה לאור, 1997
[2] מרקוזה הרברט, מתוך אודיסיאה – מסע בין רעיונות, ינואר 2010
[3] ניטשה פרדריך, כה אמר זרתוסטרא. עם עובד 2010
[4] קסטל בלום אורלי, דולי סיטי. זמורה-ביתן, 1992
[5] Douglas Claire, The historical context of analytical psychology, in young – Eisendrath Polly" (Ed.) The Cambridge Companion to Jung. Cambridge University Press, 1997
[6] Derrida Jacques, Writing and Difference. Routledge, London 1998
[7] Foucault Michel, The Archaeology of Knowledge. Routledge 1989
[8] Hauke Christopher, Jung and the Postmodern. Routledge 2000
[9] Hillman James, Archetypal Psychology. Spring Publications, Inc., 1983
[10] Hillman James, "On the Necessity of Abnormal Psychology: Ananke and Athene". in Hillman J. Ed. Facing the Gods. Spring Publication, Inc., 1980
[11] Hillman James, "Psychology: Monotheistic or Polytheistic". J. Spring 1971
[12] Hillman James, The Soul's Code. Warner Books, 1997
[13] Jones A. Raya, Jung, Psychology, Postmodernity. Routledge, 2007
[14] Jung C.G. Memories, Dreams, Reflections. Vintage Books, 1965
[15] Jung C.G. Symbols of Transformation. Collected works, vol 5. Bollingen Foundation, 1956
[16] Jung C.G. "The Spiritual Problem of Modern Man". in Modern Man in Search of a Soul. A Harvest Book, 1933
[17] Morgan Helen, "Modern Western Society – The Making of Myth and Meaning" in Elphis Christopher (Ed.) Jungian Thought in the Modern World. Free Association Books, 2000
[18] Samuels Andrew, Jung and the Post-Jungians. Routledge London, 1985
[19] Samuels Andrew, Jung Today, Jung Tomorrow. in www.iaap.org, 2003