מסע החורף – מסע בנבכי נפש האמן כדימוי למסעו של אדם להגיע לעצמו / אבי באומן

המילה והצליל הם הנושא של שוברט .אם צלילים מדומים ואם צלילים ממשיים של מוסיקה. והרי זה מה שמטפלים עושים רוב היום: מקשיבים ,מאזינים קולטים את המוסיקה שמעבר ומדברים ,שרים ויוצרים יצירות במלל ובצליל . גם אנו והמטופל עוסקים בחומרים פנימיים קשים  ברגשות קשים ואפלים ,בעולמות חשוכים ומעבר להתלהבות שלנו ושמחת היצירה והעבודה אנו גם מושפעים מהמטופל נכנסים, נדבקים בשלהם או מחדש בשלנו, ונמצאים רבות במסעות ניגרדו-  כניסות לתקופה האפלה השחורה  למיניה. ועל כך נעסוק  במאמר זה.

ולפני כן וידוי אישי, כאדם צעיר בעשרים שנה ,כחלק מביטוי עצמי בתקופה שבה עזבתי את משרתי הציבורית בבית החולים ויצאתי לחיים מקצועיים יותר עצמאיים ,כולל עבודה פרטית ,סיום ההכשרה היונגיאנית , התחלתי ללמוד שירה קלאסית- בל קאנטו והייתי מושקע בכך מאד .. ולאחר זמן לא ארוך של פיתוח קול וסולפז' הגעתי למחזורי השירים שתפסו אותי ממש.  היו אלה שני מחזורי שירים של שוברט : "הטוחנת היפה" ולאחר מכן "מסע החורף"  שניהם מחזורי שירים נכתבו על ידי המשורר פילולוג מילר, ששוברט הוקסם והלחין אותם.

המורה שלי לפיתוח קול דב קפלן ז"ל שהתלהב מאד לעבוד איתי על "הטוחנת היפה ": מחזור העוסק בגלגוליה של האהבה ותוצאותיה הקשות מאד, לא ממש רצה לעבוד איתי לעמוק על מסע החורף, שהוא מסע לילי חורפי של אדם מדוכא ומיואש שבורח ויוצא לחפש את דרכו במסע אפל ומוזר. המורה עצמו היה אז שלש שנים לפני מותו ,הסתבר בדיעבד וכנראה חש כי עיסוק זה הוא לא בשבילו.

כמובן ששני המחזורים הללו עניינו אותי גם מבחינה פסיכולוגית  והאנימה-הנפש הפנימית , חגגה לה באותה תקופה גם את החופש שלי ממסגרת בית החולים ומהצבא הקרבי ובכלל. הטוחנת היפה ,שהמוטיב המרכזי בו הוא האהבה הבלתי ממומשת של המשורר המוקסם, הרומנטי שהולך אחרי קולו של הנחל המרשרש מלא ההשלכות ואחרי אשליות שאינו זוכה באהובתו . במחזור זה, הוא נפעם כמשורר ואהבתו נועדה ככל הנראה להיות כהשראת כתיבה על טווח רגשותיו ודמיונותיו ועל טיבה של האהבה בכלל . אהבה רומנטית זו של הנווד המשורר מסתיימת בייאוש ואכזבה עד כדי משאלות מוות לקפוץ לאותו נחל שגרם לאשלייתו. ומכל ההשראה הזאת זכינו אנחנו ביצירה. הסיום של הטוחנת היפה עוסק באובדן האהבה , בייאוש, בדיכאון, במוות ואותם נושאים שמקבלים מקום מרכזי במחזור השירים הבא של שוברט, המחזור של מסע החורף אותו גם כן כתב שוברט ,לקול אדם לשפה ולצליל, כמה שנים לאחר מכן.

פסגת יצירתו של שוברט והמיוחד לו מכל מלחין אחר הוא הליד- השיר לקול ולשפה ולמוסיקה של פסנתר . שירה שמתאימה עצמה לכל מלה למשפט ולמשמעות המילה. לא ליווי למילה אלא שכתוב המילה בצלילים.  המילה היא מרכז ולא רק אמצעי להגיד משהו. באמצעים המוסיקאליים של סולם מתאים, מקצב, עצמת הטון המנעד ,הקול האנושי והפסנתר ,מילה וצליל ,הוא יוצר את השלמות שבין הניגודים בין מילה וצלילי בין תבונה ורגש בין חומר ורוח ,בין אדם ופסנתר .

בלידרים באה לידי ביטוי האינדיבידואליות התמציתית של שוברט:  יציאה מתבניות מקובלות והבעת הפן האישי ביותר שהיה נדיר בתקופתו. שוברט גם ידע לבחור את החומרים שישמשו לו כהשראה בחייו הקצרים, שלושים ושתיים  שנים ומלאי התסכול והסבל  . סבל שהיה גם בחייו המקצועיים בהם סחט את עצמו וזכה למעט הכרה ומעט מאד פרנסה ,גם בחייו האישיים ביחסיו עם אביו המורה הדורש  והקשוח , וגם בחייו הבריאותיים ומחלותיו בכל השנים האחרונות.

אך ככול שהלכו חייו ונעשו קשים ידע בכל זאת לבחור ולהפיח רוח חיים  בחומרים מופנמים ועמוקים ,עד שלא יכולת להבחין בין המשורר כותב המילים לבינו.

בשנתיים האחרונות לפני מותו בהיותו בן 29-30 כתב את פסגת הלידרים מסע החורף  . הוא היה מתוסכל ביותר באותה תקופה מכך שלא קיבל משרת מנצח בחצר הקיסר ומחוסר יכולת להשיג את האישה אותה לא יכול היה לפרנס .

שוברט כנראה ידע שמחלתו הינה ללא מרפא, הוא התמזג עם המשורר מילר שכתב את המילים ומת גם הוא מהתקף לב בן  שלושים ושתיים שנה, עוד לפני ששוברט גמר לכתוב.. הוא התנזר מחבריו, התבודד ונעלם לכמה חדשים ואיש לא ידע מה בדיוק עושה. לחברו הטוב אמר: "בקרוב יהיה לי להשמיע לך את השירים המחרידים ביותר ששמעת" . הוא היה באותה תקופה כלי של עבודתו וכנוע להוצאתה לאור. בתקופה זו סחט שוברט את תמציתו עד תום.

נצא אם כך למסעו של שוברט . אפשר לראות במחזור כמעין יציאה למסע אינדיבידואציה (מסע של להיות עצמי) בכלל, אך מסע בנבכי הניגרדוnigredo-  -הדיכאון והחלקים השחורים שבתוכנו בפרט .

דרך מסעו של שוברט ביצירה נכיר  גילויים שונים, סמלים,  דימויים הקשורים בנטישה , דיכאון ,אבדן ,ייאוש, תעתועים הכרה בגוגל האישי ובעיקר במוות.  המסע הוא כמו  מסע הלילה של הגיבור: לילה, קור ,קרח מצוקות של חוסר מגע ועוד.

השיר הראשון: לילה טוב-   הוא שיר של יציאה לדרך . "באתי לכאן כזר ואני יוצא מכאן כזר למרות מספר אביבים טובים", אומר בסולם מינורי ההלך המאוכזב מן האהבה ובכלל ,אדם המרגיש כמו אורח בעולם הזה .

הוא יוצא כביכול בתחושה חגיגית של התחלה חדשה ומאוששת , אך המסע הפנימי בקטעים הללו מתחיל כמו בדרך כלל מתחושת זרות, תחושה של להיות מחוץ לכלל ויוצא הדופן והלא רצוי על ידי משהו, מישהו , לא רצוי על ידי קולקטיב שלם או אתה כלפי עצמך…. וכך מתחיל או ממשיך הרבה פעמים מסע פנימי.

המסע מתחיל מן הדחייה ,היתמות, האי השתייכות, האכזבה, חוסר הרמוניה או כישלון: הם אילו הגורמים הדוחפים ליציאת עצמינו למסע .  דווקא במקום מוזר כזה זה מתרחשת  תזוזה. למרות שהרבה פעמים יש גם היתקעות ,עצירה, משבר עמוק שלא יוצאים ממנו  ואי יכולת להמשיך…

אין כאן בחירה מרובה הוא אומר …"הן לא אני בחרתי לצאת בזמן הזה" בלילה בחושך את דרכי אטווה". ברור שאין זה מסע רגיל של יציאה לקראת משימה מוגדרת וברורה.

אין במסע מפגש עם אף דמות מוגדרת, למעט בסוף המחזור מפגש עם האיש הדחוי והמוזר עם תיבת הנגינה, שלו ולנגינתו הנצחית יבקש המשורר לתת את שיריו.

אך יש כאן במסע כזה ,מפגש בלתי נמנע עם עצמך ,עם החלקים הקשים של גורלך שנעשה ברור יותר ויותר.  עם הזמן זהו מפגש עם רגשותיך הקשים ביותר עם מגבלותיך :בדידותך, ניתוקך, מגע עם חוסר היכולת להגיע לחיים פנימיים זורמים ועוד ועוד. וכמובן בסופו גם עם עובדת מותך הנפשי סימבולי  או הסופי.

"צל לבנה בדרך לי רע נאמן, עקבות חייה אני מחפש על פני מישור לבן". המסע הוא אפלולי ועקבותיו עלמות ונעלמות, לא נדע לאן נגיע כאשר אנו יוצאים. כמו בטיפול, בו מופיעים החלקים הקשים. . היוצא הנזרק ,נדחף בלא ברירה, אומר לנו שוברט דרך מילר.. "האהבה אוהבת לנדוד מאחד לשני, כך אולי אלוהים עשה אותה.. אומר המשורר ביובש…הוא רוצה להשאיר סימן לאוהביו כי הוא נפרד, נוטש לפני שננטש . הוא רוצה להשאיר לעצמו את התקווה לחזור,   שהאהובה תדע ,שהאחרים ידעו שחשבתי עליה ,עליכם, שלא הפרעתי… רק חשבתי וכתבתי "לילה טוב."…. .

את הבית האחרון כתב ש. בסולם מג'ורי כדי לתת מקום לתקווה שקטה . גם בהמשך ישתמש שוברט בסולם זה כדי לבטא לעיתים גם תקווה ,פנטזיה , נוסטלגיה או תעתועים שהם מנת חלקו של מסע שחור זה.

השומעים הראשונים את המחזור נדהמו ממצב רוחו האפלולי והשירים ,עבור אותה תקופה היו בלתי ניתנים לעיכול. שוברט אמר להם חכו אתם תאהבו זאת בפעם השנייה.

אלה שהכירו את שוברט ידעו מתוך איזה כאב נכתבו….

בשיר השני "השבשבת" : "מה אתם יודעים על כאבי ?" שואל הסובל שנכנס לדיכאון הזה. הוא נמצא בסערה רגשית כמו התרנגול-השבשבת  על בית האהובה, כמו מצפן מסוחרר שאיבד את כוונו. בלבול גדול ברגשות כמו קינאה ,כבוד ,גאווה חרטה ,פגיעה וכעס עצמי. ביזוי עצמי ולעג עם ספק מכרסם הוא הרגיש דחוי ופצוע.

" רק לא כל כך חזק…."  מתחנן  הסובל  והכתיבה של המילים על ידי מילר והמנגינה בהתאם על ידי שוברט הם הדרך היחידה לבטא סבל זה בכתיבה.

"האמן אינו מרפא את פצעיו דרך הסתגלות לקולקטיביות כמו שיכול משהו אחר להשיג. הוא חש תמיד שאינו מתקבל, הוא נלחם על עצמיותו  ורוצה להיות נאמן לעצמו!!"  אומר אריך נוימן  .היצירות ידברו אל כולם וכך גם יתקבל האומן מאוחר מדי לפעמים.

ביומנו כותב שוברט חלומות :  בחלום אחד כותב על "סתירה משפילה שקיבל מאבא בבית ליד המטבח". "הוא יוצא מן הבית מושפל. רואה מעגל של אנשים מסתובב סביב משהו שנראה כמו קבר, אנשים חגים במעגל סגור, הוא בחוץ עם השפלתו ,אין לו מקום להיכנס… . הוא מרים את ראשו ורואה מהשמיים יורדות מילים. כמו גשם פלאי מילים מרחפות וצונחות  כשלג.. המעגל נפתח כמעה והוא נכנס וחג בו עם כולם (דבר המזכיר את פליני חג במעגל בסיום סרטו שמונה וחצי. )… מאז מעיר שוברט ביומנו, "כאב ואהבה היו תמיד מחוברים אצלי  באופן שלא ניתן להפרדה…"

הרוח משחקת עם השבשבת ועם הלב בפנים, הכאב הפחד וההלם גדולים, אני יוצא והדמעות ממענות להגיע, וכאשר הן מגיעות הן קפואות ,אינן מחממות ואינן מקלות על הכאב הפנימי הגדול.

בשיר השלישי –"דמעות קפואות" מופיע  בכי בלתי נשלט שאיננו מחמם את הלב, אינו ממיס  את הקפיאה…".דמעות.. דמעות למה אתן יוצאות כל כך פושרות".. ו"לא מסוגלות להמיס דבר..?"

ולאחריו בשיר הרביעי-"קיפאון"  המשורר מפסיק המשורר להרגיש  הוא קורא לו אלחוש  "nambness  " הוא לא מרגיש ,הוא כועס צועק ,הלב שלי קפוא ובתוכו גם דמותה … מה אעשה ..?

אך עדיין לפני הקור הגדול שיבוא בדרך בשיר החמישי- "עץ התרזה" פוגש ההלך לרגע עץ תרזה ולידו באר. זוהי  תמונה שמעירה געגועים עזים וזאת תקווה מסוימת ומשאלה לרגרסיה, כמיהה בחזרה חזרה לאחור .נוסטלגיה מדומיינת .

עץ התרזה סמל למקום מפגש האוהבים ,מקום בו הוא מוצף  חרטה אחרונה ,געגוע אדיר ,פיתוי הדומה לפיתויו של אורפיאוס המוליך את יורידיקה בשאול . רשרוש הענפים אותו תשמעו יפה בשיר…אומר לו "כאן ברגרסיה תמצא מנוחה" . "תוותר, תיכנע, תיפול, תצנח ,תתאבד תשקע בפנטזיות"….והוא שומר על חזקו ולא מסתובב למרות מעופו של הכובע לאחור…

ארבעת השירים הבאים עוסקים בכאב הפנימי בקיפאון וברצון העז להמיס את הקרח של התבל כולה ,את הקרח האוניברסאלי  הדיכאון של העולם כולו .

שיר  שישי   "מבול", מתחיל   "דמעה קפואה על לחיי רציתי שזו תמיס את הקרח רציתי שדמעותיי בחומן ייצרו פלג בעקבותיו אמצא את הדרך אליך חזרה" ..הביתה. שלי?  .או  לבית אהובתי. רציתי לחפור בשלג ולהגיע חזרה לירוק ,לאדמה , לפריחה לבסיס, חי ונושם…..

הקיפאון מודגש והוא כמוטיב מרכזי מינורי ומתבטא בשאת  דרך הקונטרסט בין קול אנושי זועק ומתחנן ובין פסנתר מתגלגל בעוצמת הרגיסטרים. . הדמיות שבחוץ מתרחקות ואין יכולת לגעת בדמויות פנימיות  ומה שהכי מפחיד זה היעדר דמות פנימית מובילה. כמו אנימה-האישה הפנימית או משהו מכוון.. החרדה ענקית להישאר בלי כלום לא בחוץ ולא בפנים…

הוא פונה לנחל :"נחל ,אתה שכל כך חי היית נהר בהיר נסער ,איך אתה שותק ואפילו לא מגיב . מכוסה בקרום קשיח סתום וקר את פניך מכסה" ."אני אקח אבן חדה ואחרוט בך את שעת הפגישה הראשונה, הפרידה הראשונה … אשבור את קליפתך להגיע לדמותך מחדש" . "אך האם מתחת אגיע לאיזה חיים ,או שגם שם אצלך שורר הדיכאון .

עצמת הפסנתר מדומה לזעקה הנואשת…

השיר השביעי- "על גדות הנחל"

השירים הללו מזכירים לנו כמטפל את המצבים בטיפול במסע הפנימי בהם אין נשמה ויש הרגשת סוף ,גם המאבק לחזרתה של הנשמה  לא מצליח אנו יושבים חסרי אונים מול נפש מיוסרת כל כך…..

ואז לרגע בשיר השמיני "מבט לאחור" ,יש אורות מטעים ומתעתעים, האם זו הנשמה שחוזרת שאני רואה? ..הוא מגיע למסקנות דומות לאילו של קוהלת Kohelet  : "שמחותינו ומכאובינו הן רק משחק תעתועים.,… "כל הנחלים הימה, אלי קבר כל כאב.".

בשיר התשיעי-  "אור פתאום" ,יש המשך של עיסוק בתעתוע.. "אני רגיל אמנם לטעויות אך לא יודע את התעתוע, איך אמצא דרכי?" אומר המשורר ….

ובשיר העשירי –" מנוחה " מגיע ההלך למנוחה מפחידה ולא מנחמת .כי כאשר עוצר ,מרגיש את כל הכאב הצורב במלוא עצמתו  . "דווקא שהייתי בתנועה" הוא אומר הייתה לי רוח מקלה.. כואב בגוף… "השקט מפעיל את הנחש הצפע הפנימי  עם רעלו הצורב"……

ואז בשיר אחד עשר "חלום אביב"  עולה מן הלא מודע חלום נעים, שיר חמוד ויפה שנותן נחמה,  ועוזר לנו להאמין שחלומות הם מרפאים. אך המשורר בז לעצמו על שבחלומות הוא שם את כל יהבו.

האומן רואה עצמו לעיתים כחולם מגוחך ,כבורח ממציאות כואבת, הוא גולש לפנטזיות אביביות וחי שם לעיתים. האומן מודע ומרגיש שתי מציאויות והוא יודע לתת גם לנו חוויות שמוציאות אותנו לזמן מה מן המציאות.

שיר שניים עשר- "בדידות" :"כמו ענן עגום בשמיים בהירים מתהלך לי בודד ועגום." אומר המשורר. כמטפלים אנו יודעים שחיבור לבדידות הינה חלק מכל מסע פנימי משמעותי . וכאשר השק בחוץ הבדידות בולטת יותר.

"חבל שהעולם כה שליו, חבל שהאוויר כה נקי, בהיות הסערה בחוץ הייתי פחות אומלל…..".

משאלות המוות הגיעו .. המשיכה למוות כמרגיע ,אלו מופיעות כמוטיב מרכזי בחלק השני של המחזור. כמו שציינו שוברט מת בגיל שלושים ושתיים בסבל נוראי של מחלה קשה ,יחד עם דחיפה עצומה לסגור את יצירותיו .המוות גם גואל במצבים  שכאלה.

בשיר ארבע עשר, "ראש הישיש"  אומר המשורר : "ציצית לבנה של שלג כיסתה שערותיו.". חשב בשמחה שהזדקן פתאום וסופו הגיע.. אך רוח העיפה את השלג ושוב הינו צעיר.. ,אך, כמה רחוק עד לבור הקבר".. כובל המשורר. איך לסחוב את ההמשך.. מבין ערביים ועד שחר הרבה ראשים הפכו לבן –זקנה עליהם קפצה……מי מאמין לזאת?  לי זה לא קרה במשך כל המסע הזה …

ובשיר חמשה עשר העורב – משק העורב הגיע ואחריו יגיעו גם הכלבים הנובחים בעלי חיים הקשורים למוות… "עורב נדבק אלי האם מחכה לסופי?" הוא חובט בכנפיו בעצלות ובכבדות ומראה את הבלתי נמנע, המוות.  והוא מחכה בעקשנות לגוויית ההלך. ידיעת המוות מנקרת, המוות נעשה לבן לוויה…. כל הסימנים מעידים על כך

ויש ניסיון  שהוא נואש ואופייני לכל מסע פנימי לברוח מגורלך בכל נושא אפשרי . יונג מדבר עם הזמן נדע באופן בהיר יותר על הצלב שאנו נושאים. כל אחד והצלב שלו ,איש איש והמסע שלו , כל בן אנוש עם המוות שלו ,הידיעה האיומה הזו שקובעת לנו דרך… המסר הופך להיות  ברור וזהו רגע קשה בתהליך האישי . ההכרה במה שלעולם לא ישתנה אצלנו וכלום לא יוכל לעזור. לא טיפולים, לא מסעות לא ארכיטיפים ולא הפונקציה הטרנסצדנטית transcendent function …המבטיחה שינוי.

זהו גורלך גם אם זה המוות המתקרב ,המחלה ,האסון …ההכרה בפצע שלך… זהו שיר התמרור זוהי הכתובת על הקיר.

העמידה מול המסרים הברורים ,מול הדרך הפרטית שהיא שלך, מעוררת בהלך מורת רוח הוא מנסה להתמרד אך השלט חד וברור והוא מוביל רק לכוון אחד….שממנה אף אחד לא חזר…

מרגע שקיבל את עובדת המוות רואה ההלך בבית הקברות פונדק . בדרך שיש בו שלווה, מתחיל לקבל את מותו ואת ההכרה שאלוהים לא יעזור כי הוא נמצא בתוכנו.

שוברט כאמור קיבל את מחלתו בגיל  עשרים וחמש ובעצם שש שנים היא קיננה בתוכו בסבל רב. בשנים אילו קיבל דפרסיות תכופות כאבי ראש, מצבו  גם הכספי הורע ודיכאה אותו העובדה שחזר לשיעורים פרטיים.

"עם המוות נגמרות גם התקוות" כתוב על קיברו של שוברט

שיר עשרים ושלש –"שלש שמשות" שהוא לפני האחרון ,הוא על השמש הדמיונית: שלושת השמשות הנלוות. זהו תמונה מתוך אילוזיה בה רואים פתאום שלש שמשות…  הוא רואה שלש שמשות " אחת כבתה, אז גם השנייה ומה יקרה אם גם השלישית תכבה  ואז אשאר בחושך גמור"…  האם שלושת השמשות הן התקווה האמונה והאהבה …ומה יקרה אם גם היא תדעך?

המפגש האחרון בשיר עשרים וארבע " איש תיבת הנגינה" : הוא מפגש מדהים עם הזקן המופלא והמוזר שמנגן לו לבד את שירו העצוב במונוטוניות נצחית, כמו צלילי השירה האמתית שאינה זוכה למחיאת כפיים. שירה שהיא קשה עצובה ומסתורית אך אינה זקוקה לרחמים. שירה שהיא כמו צלילי הגורל כמו הנצח.

ולזקן היחף, הבודד, הדחוי והמשוגע שהכלבים נובחים על ידו, שהצלחת ריקה מכסף לידו, נותן המשורר מקום.  אף אחד לא מקשיב לו:" הו זקן תמוה האם אלך אתך" ? "האם תסכים ששיריי יפעילו את תיבתך?".  החיבור של המשורר המלחין והאדם בכלל לסבל הנצחי ,אותו סבל הנע ונד בעולם הוא אקורד מתאים לסיים. המנגינות ,כמו המילים השמימיות היוצאות מהנצחי ומתחברות אלינו אל נפשנו הן המחברות למעמקי הסבל האנושי.

צלחת הכסף באמת נותרה ריקה.. שוברט מכר את כל המחזור בגולדן אחד….

העורך: בני הנדל 
מילות השירים בעברית מאת המתרגם עירן לוין, מסע החורף, תרגום 2020

(חובר לראשונה בשנת 1993 הרצאה קייפטאון דרום אפריקה ועובד בהמשך 2016)

 

 

0 0 vote
Article Rating
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x