מבוא ל"מקורות התודעה היהודית " מאת אריך נוימן | תמר קרון ודוד וילר

הרצאה בכנס מעגן, נובמבר 2018 , וביום עיון לזכרו של אראל שליט ז"ל , אוניברסיטת בר-אילן, פברואר 2019.

 

לאחר עליתו ארצה בשנת 1934, החל אריך נוימן לכתוב חיבור ארוך, אשר כותרתו בוורסיות מסוימות הוא "פסיכולוגית המעמקים של האדם היהודי" ובוורסיות אחרות "מקורות התודעה היהודית". הוא סיים את כתיבת החיבור בין השנים 1940-1942 ולאחר מכן הטמין אותו במגירתו, מסיבות שאינן ידועות לנו. החיבור לא פורסם, ולאחרונה תורגם לאנגלית ויֵצֵא לאור לראשונה במהלך שנת 2019. התרגום לעברית על ידינו יֵצֵא לאור במהלך 2019-2020.

עניינו של חיבור זה לא במקורות התודעה היהודית בלבד, אלא גם באושייות מחשבתו של נוימן, המחברת פסיכולוגיה אנליטית, אוריינטציה אקזיסטנציליסטית-דיאלוגית ויהדות. אלה לא הוטמנו או הודחקו יחד עם כתב היד, אלא חוזרים ועולים בכתביו המאוחרים יותר. ההתבוננות הייחודית של נוימן ורעיונותיו המקוריים מופיעים שוב, בעיבוד והרחבה נוספים, בספרו החשוב "פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש" (1948), ובמאמרי ארנוס שנכתבו בשנים בהן הגיעה יצירתו של נוימן לשיאה, בין שנת 1948, שנת קום מדינת ישראל לבין מותו טרם עת בשנת 1960.  במאמרים אלה פיתח נוימן את המושג המרכזי שהינו תרומה רבת משמעות לפסיכולוגיה אנליטית ופסיכולוגיה בכלל – הציר אגו-עצמי, שיסודותיו מצויים  בכתב היד "מקורות התודעה היהודית" וכן רעיונות משמעותיים לגבי היצירתיות, רעיונות שמקורותיהם בקבלה ובחסידות. ניתן למצוא בהם קטעים שלמים שנוימן העתיק מכתב היד הטמון.

משמעותו הייחודית של תרגום חיבור זה לעברית עבורנו היא להביא בפני קהל הקוראים בעברית את המבט המקיף הראשון מסוגו של קישור הפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית ליהדות. תהליך התרגום היה עבורנו תהליך של היכרות מעמיקה עם התפתחות חשיבתו של נוימן. כתלמידים בהכשרה היונגיאנית, ראשית היכרותנו עם כתיבתו של נוימן היתה בקריאת ספריו הידועים ברמה הבינלאומית "האם הגדולה"  ו"מקורות התודעה". בשני ספרים אלה השפעתה של המחשבה היהודית על חשיבתו אינה ניכרת. בעבודתנו על תרגום מגרמנית לעברית של שלשה מאמרים מאוחרים של נוימן נתגלתה בפנינו השפעה זו שהובילה אותנו להתעניינות בטקסט על "פסיכולוגית המעמקים של האדם היהודי "[1]   אשר לא פורסם. ככל שהתקדמנו בתרגום הטקסט מגרמנית לעברית  נחשפה בפנינו החוליה המחברת בין חשיבתו הנובעת ממקורות יהודיים לבין המשגתו המאוחרת בפסיכולוגיה אנליטית –יונגיאנית. תקוותנו היא שהספר המתורגם לעברית יתרום לשיח העכשווי על החיבור בין יהדות לפסיכולוגית המעמקים, ויציב את נוימן כאחד מראשוני הכותבים בארץ על חיבור זה.    

ברצוננו לתאר ביתר פרוטרוט את השנים 1934-1940 בחייו של נוימן, בהן היה עסוק הן במחשבתו וכתיבתו והן בעולמו הפנימי בסוגית היהדות ומצבה בעידן המודרני.

השנים 1933 -1939 הן שנות "העליה החמישית" לארץ-ישראל. כ-20% מהעולים עלו ממרכז אירופה – אוסטריה גרמניה וצ'כוסלובקיה. מרביתם של עולים אלה היו משכילים ואנשי תרבות, והביאו איתם לארץ אורח חיים מערבי, מתבולל ברובו. אריך נוימן ומשפחתו, כרבים מבין העולים של העליה החמישית, לא הצטרפו להתיישבות העובדת, אלא התיישבו בתל אביב.

מתוך מכתביו בשנים אלה ליונג, ניתן ללמוד על מחשבותיו והתלבטויותיו של נוימן בשנים אלה, וכן על תכניותיו לגבי החיבור "מקורות המחשבה היהודית".

נוימן כתב ליונג שנים-עשר מכתבים בשנים 1934 -1940, שכולם משקפים את סערת רוחו ורגשותיו המנוגדים ביחס להתערותו בארץ-ישראל, וביחס ליהדות. קראנו אותם לאחר פרסומם לראשונה בשנת 2015[2],  כשלש שנים לאחר שהתחלנו בתרגום הטקסט "מקורות התודעה היהודית" מגרמנית לעברית. קריאת המכתבים העניקה לנו מעין אישור לשאלות שלוו אותנו מאז תחילת העבודה על התרגום: מה הניע את נוימן לכתוב טקסט מקיף על היהדות , מקורותיה והתפתחותה, עבודה שדרשה ממנו להעמיק בתחומים שאמנם נגע בהם בימי האוניברסיטה, אך לא התמחה בהם.

 

קטע ממכתב 27N   מתאריך 5.12.1938 (תורגם מאנגלית על ידי ת.ק. וד.ו.)

"…זהו נסיון לתאר את התנאים המקדימים הקולקטיביים של חלק מסוגית היהודי המודרני. נסיון זה מתמקד בסוגית ההתגלות הפנימית.

בחלק הראשון ברצוני לתאר כיצד פעל עקרון ההתגלות הישירה ביהדות הקדומה, וכיצד עמד בעימות פרודוקטיבי עם הזיקה החזקה של העם אל האדמה ואל המציאות. שימור המצוות  – (כהגנה בפני) החילון בעקבות החוויה הטראומטית של הגלות, וכתוצאה מכך, תוך כדי קבלה לכאורה של תורת הנביאים התיאוקרטית, עקרון האדמה כה התחזק עד כדי ההדרה של ההתגלות הישירה.

אפוקליפסה, משיחיות אסכטולוגית (נצרות קדומה), דחיקת ההתגלות הישירה והפנימית לשוליים ופריצת הגנוסטיקה  (עד כאן הגעתי בטיוטה הראשונה).

אחרי פרק קצר על דחיקת ההתגלות הישירה בתלמוד ותנועת הנגד בקבלה, יבוא הפרק הרחב על החסידות.

תחיה דתית של היהדות שבמרכזה היחיד, אך כעת בזיקה קולקטיבית על ידי המשכיות הקבלה של המצוות שהן בית האסורים  המחייב של ההתגלות הישירה.

(בענין זה גם יש כבר סמינר שהכנתי בראשי פרקים)

התבוללות ושוויון זכויות (אסימילציה ואמנציפציה) כדה-קולקטיבציה הכרחית של התודעה היהודית. עקירת השורשים ואובדן הזיכרון.

על סוגית היהודי המודרני. באמצעות חמרים מחלומות ופנטזיות ברצוני להצביע על הקשרים היסטוריים-קולקטיביים. עליה מחדש של ההתגלות הישירה, אך כעת ביחיד, בהקשר ישיר ראשית לאינדיבידואציה, ושנית לסוגיה הקולקטיבית של ההתגלות ביהדות. עליית פן האדמה כמקום ההתגלות העכשווי – זאת במהופך לתיאור הסוגיה ביהדות הקדומה ושבמתח הניגודים לעקרון "הרוחני" , המופיע כמונע לכאורה את ההתגלות הישירה. הווה אומר, בעוד שמקודם עקרון ההתגלות עמד בניגוד לעקרון האדמה הפגאני, כעת הוא עולה כשהוא קשור בצורה חיובית ועוצמתית לסמליות המזרח-תיכונית הגנוסטית-פגאנית, וזאת במתח ניגודים לקיום המצוות.

…יכול אתה לתאר לעצמך עד כמה עבודה זו מעניינת מחד, ומאידך עד כמה אין לי כלים עבורה. אולם אני נוקט למען עבודתי הפסיכולוגית שמותר לי לאסוף את החמרים הללו גם כהדיוט, עד כמה שהם נגישים לי וברי שימוש.

התפרשות זו אל המרחב התיאולוגי, אל מדעי הדתות ואל התחום ההיסטורי היא כמובן במובן מסוים דילטנטיות. אולם סוגית היהדות בוערת בי עד כדי עזות המצח להתיר לעצמי נסיון זה כל עוד אני מודע לזמניות וליחסיות שלו. 

…תכנים אלה מעסיקים אותי בשנים האחרונות ללא הרף. אלא שהמציאות השטנית מכבידה עלי מאד להעמיק ולעבד את הדברים, מאחר ואני זקוק לזמן ושגרת חצי-יום בשבוע לא מספיקה לשם כך

אי הוודאות המוחלטת לגבי כל עתיד, ובנוסף לכך התחושה שאני בכל זאת במקום הנכון מעניקה לי – לפחות מדי פעם – ביטחון מוזר ופרדוקסלי ואני משוכנע שתבוא התחלה מחודשת, הן כיחיד והן כקולקטיב. בנוסף, העובדה שדווקא התנסות אינדיבידואלית זו מחוברת כל כך להתנסות הקולקטיבית אשר מממשת עצמה כל פעם מחדש בהיסטוריה, חיבור זה בין האינדיבידואלי ביותר לקדום ביותר, יש בו משהו עוצמתי וכמעט גורם אושר."

במכתבים אלה מתוארים בדידות ומועקה, אולם ידוע לנו שהיו לנוימן קשרים חברתיים , הן עם תלמידיו ותלמידותיו, והן עם אחרים, מחוג האינטלקטואלים הגרמנים שעלו לארץ ישראל באותה תקופה. למרות שלא היה בקי בשפה העברית הוא קרא בעקביות עתון "דבר" בעברית, וכן נעזר בתרגום לגרמנית מעברית של מקורות שנזקק להם.. קרל פרנקנשטיין, ידידו הקרוב של נוימן עוד מימי נעוריו, לימים פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית, עלה ארצה בשנת 1936, והקשר ביניהם נמשך מאז כל השנים. יתכן שנוימן נעזר בו בתרגום של המקורות מעברית לגרמנית.

מרטין בובר ואריך נוימן לא נפגשו מעולם פנים אל פנים. נוימן כתב לבובר מכתב אחד בשנת 1935 וצרף אליו פרשנות לסיפור של קפקא. בובר ענה לו בלבביות, אך עם רמיזה שלדעתו פרשנותו של נוימן חד-צדדית .

גרשום שלום ונוימן נפגשו פעם אחת בלבד בשנת 1934. במכתב תגובה של שלום לגוסטב דרייפוס אשר שלח לו את מאמרו על "התודעה היהודית של אריך נוימן", משנת 1981,  מציין ג. שלום שנוימן מעולם לא סיפר לו על כתב היד.[3] הוא מספר שגם בשנות החמישים, כאשר היו נפגשים, שוחחו רבות על סוגיות ביהדות, אך גם אז נוימן לא הזכיר את כתב היד, אפילו לא ברמז. בנוסף להפתעה מהבשורה על קיומו של כתב היד כותב שלום: " מהחיבור שלך (הכוונה למאמר של דרייפוס) אני רואה עכשיו עד כמה היה יכול להיות שונה הניתוח של נוימן את החסידות אילו היה יכול לקרוא בעצמו, מלבד את בובר, את הטקסטים המקוריים. הוא ראה לגמרי נכון." ג. שלום לא קרא אף פעם את הטקסט עצמו.

שנה לאחר המכתב המצוטט לעיל, בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין והחלה מלחמת העולם השניה. ב- 15 לנובמבר 1939 כתב נוימן מכתב שבעינינו הוא רב משמעות מבחינות רבות.

קטע ממכתב N33 מתאריך 15 לנובמבר 1939

"…ואני עומד ללא דעה מוקדמת, מול משהו בלתי נתפס. במהלך ההיסטוריה האינדיבידואציה היא התוצאה של ההתפתחות היהודית, אולם בו זמנית היא גם חיסול היהדות. האימרה שלי שלא מדובר יותר ביהדות אלא באדם היהודי, ביחיד כמרכז ההתגלות וכמרכז המימוש של העצמי – אך נראה לי שלצד החיסול  של היהדות הישנה , נדרשת לשם כך התחלה יהודית חדשה, וכיצד אאמין בכך, ומדוע עלי להאמין בכך?

רואה אתה, פרופ' יונג היקר, אם יותר לי להכניס כאן וידוי מאד אישי, – אינני מאמין בכך, הכל מצביע כנגד זאת, ואני כה עייף מהיהודים ומהיהדות – ויחד עם זאת כל דקה פנויה וכל מחשבה היא על  נושאים אלה ואני חייב להגן על עצמי שלא אבלע לגמרי בעבודה זו. הרי אינני בור ותם, והזדהות עם משה, עם הנביאים וכדומה הן עובדות ידועות לי. (תחושות משיחיות…) אולם עמדותי לגבי היהדות הן כה מהפכניות, וגם נסיונותי ליצור רצף מהפתיחות להתגלות של היהודי הקדום, דרך המהפכה החסידית הפנימית ועד ליהודי המודרני, הם בגדר פרשנות חדשה – איך אוכל לעזור לעצמי בפרדוקס הזה?"

נוימן לא כתב את חלק ג של הטקסט,  על סוגית היהודי המודרני. כפי שכתב ליונג במכתב דלהלן:

קטע ממכתב 33 N מתאריך 1 לאוקטובר 1945

"…לאחר שהשלמתי עבודה מקיפה למדי על היהדות הקדומה – על תולדות הנפש של האדם היהודי – ( עבודה זו חלף זמנה ויכולה לשמש רק כאוסף מקורות). כתבתי ספר על המשמעות הפסיכולוגית של החסידות עבור היהודי המודרני שאני עומד מאחריו גם כיום.

אחרי שכך הגעתי אל מצבי הפנימי הנוכחי, הסוגיה היהודית והעבודה עליה הגיעה עבורי לסיום, וזאת דווקא בתקופה בה סוגיה זו עלתה לנגד עינינו בעולם באופן הנורא שאינו ניתן לתיאור ואני, תוך כדי כך, חזרתי לפסיכולוגיה "טהורה". "

ואמנם הפסיק נוימן לכתוב על היהדות ועבר לכתוב את הספרים הגדולים והמפורסמים ביותר מבין כתביו :"מקורות התודעה" [4],"האם הגדולה" [5] והספר על "פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש"[6]. אולם הקשר העמוק והמחויבות ליהדות נמשכו כמקור מים חיים בכל כתביו ובחידושיו המשמעותיים בפסיכולוגיה האנליטית, אשר קיבלו ביטוי והמשגה ברמה מופשטת יותר במאמרי ארנוס, ואף התייחסות ישירה למקומה של האמונה היהודית בתודעתו.

 

 תכני החיבור ורעיונות מרכזיים

במבוא לחיבור כותב נוימן:

"מן הבחינה ההיסטורית הגענו לנקודת מפנה אשר במהותה הינה היפוך של מה שהתרחש בחורבן בית שני. אז שלטה בעולם היהודי הסיסמה: היהדות חייבת לשרוד, גם אם במחיר הסבל של העם היהודי. כיום הסיסמה היא הפוכה: העם היהודי והאדם היהודי חייבים לשרוד, גם אם במחיר הסבל של היהדות.

בעוד שהלפיד של יהדות ככלל בער והאיר מעל לקידוש השם של גורלות יהודים שנשרפו, עונו , נתלו ונדקרו, עתה מצהירה עצמה זכותו של היהודי כיחיד החייב להבין שהמדובר הוא בחייו ובדמו. בימינו הנושא  אינו עוד היהדות, אלא כל יהודי ויהודי כיחיד. ——- הטענה שמדובר בכל יהודי ויהודי ולא ביהדות לכשעצמה, איננה נובעת בפשטות מהעובדה שהפסיכותרפיה האינדיבידואלית עומדת בתחילתן ובסופן של הבעיות שנידונות כאן. היא נובעת מכך שמשמעות התהליכים ההיסטוריים של היהדות הובילה להכרח להתבונן ביחיד, וההצלה והלידה מחדש של היהדות יכולה לבוא רק מהיחיד.חקירתנו מנסה לעמוד על הסוגיה הלא מודעת של היהודי המודרני, אשר שורשיה בלא-מודע הקולקטיבי היהודי. ככזו היא מחייבת חקר מעמיק של תכני וסוגיות היסוד של ההוויה היהודית אשר פעלו והשפיעו בתולדותיה, ואשר רק בגילוים מתאפשרת הבנת הבעייתיות העמוקה של האדם היהודי המודרני."

 

לחיבור שני חלקים. חלק א מורכב משלשה פרקים כשכל אחד מהם דן בתקופה בתולדות עם ישראל החל מההתגלות בהר סיני ועד לפיזור העם בארצות העולם. חלק ב דן בחסידות כמהפכה תודעתית ביהדות.

חלק א

בפרק הראשון נוימן מתבונן ביהדות המקראית,  בתהליך הפיכת הקולקטיב לעם וההתגלות בהר סיני שהיא האירוע המכונן בתולדות היהדות הקדומה.

תיאור ההתגלות הישירה, הכשל הגדול של העם וצמיחת הנבואה באופן פרדוקסלי מתוך המתח יהוה-אדמה – כל אלה מובאים כאירועים מכוננים מבחינה נפשית מנקודת הראות האנליטית-ייחודית של נוימן. הם גם הבסיס לאבולוציה ביהדות מהחוץ אל הפנים, מהקולקטיב אל היחיד, מהתיאוקרטיה המקורית אל האפוקליסה.

"מתח הניגודים שמיים ואדמה הוא סוגיה מרכזית עבור האדם היהודי, ועוצמתה יוצאת הדופן היא אחד מסימני ההיכר שלו מאז ועד היום.  תפיסת העולם של דת הנביאים מתבססת  על המתח יהוה-אדמה, על הניגוד ביניהם ועל השתייכותם זה לזה. משמעות דת הנביאים נתפסת במלואה רק כאשר מבינים את הניגוד כנען-ישראל כקונפליקט פנימי של עם ישראל. בקונפליקט זה מגיע המתח יהוה-אדמה לשיאו הייחודי-היסטורי בדת הנביאים."

מעמד ההתגלות בהר סיני הוא ארוע מכונן בהתפתחות התודעה היהודית  לא רק מעצם ההתגלות, אלא גם באסוניות שבו, שכן הוא כשל של העם שיש לו תוצאות, טוען נוימן, עד היום. ההתגלות היא פריצה של הלא-מודע הקולקטיבי.

"העם כולו הכין עצמו לפריצת הלא-מודע הקולקטיבי על הפן הפנימי שבו, באותו אופן שהיה נהוג מימי קדמות האנושות בכל העמים, בכל חלקי העולם ובכל הזמנים. הכוונה להתנזרות, "טיהור", צום, וכדומה, פרוצדורות בעזרתן יצרה האנושות מאז ומעולם הפנמה של הליבידו ועוררות של הלא מודע. משיכת הליבידו מהעולם החיצוני פנימה מעוררת כפיצוי, את הלא מודע הקולקטיבי.

…אמצעי הכנה אלה מוצאים אנו גם במעמד הר-סיני.  אולם על אף שהעם שומר על הכנות אלה ועל אף שהמרחק ממקום ההתגלות הולך וגדל, הזעזוע הנפשי של העם הממתין, האימה המציפה פן תפגע בהם ההתגלות הישירה כה עצומה , עד כדי כך שהעם פונה למשה בבקשה לחסום את ישירותה של ההתגלות, ולקבל אותה בתיווכו.

עובדה מכרעת בתולדות היהדות היא שלא כל העם יכול היה להיכלל בכבשן של מעמד הר סיני. על אף שמדרש אחד אומר שסיני נכפה על העם כגיגית   הרי לא כך קרה. אלא שההתגלות הישירה נתגלתה למשה בלבד. העם לא יכול היה לעמוד בפריצה קולקטיבית אימתנית זו, ונאחז בחרדתו בחיצוניותה של התופעה בלבד. 

בסירוב או בדחיה של העם את ההתגלות הישירה, העם אשר לא היה יכול לה, יש לראות תופעה מרכזית של הקיום היהודי.  תחילתה של הנבואה מיוחסת לסירוב העם להשתתף בהתגלות הישירה, כפי שנכתב בספר דברים,  ומכאן ניתן להבין שהיא פיצוי על הדחיה של ההתגלות הישירה. 

…בה בעת שמשה חווה כל זאת על ההר, פורץ חטא עגל הזהב בקרב העם. עגל הזהב הינו הסמל האורגיאסטי המהלל בריקוד ובשירה את הקוטב האדמתי.  כיצד קרה כך, וכיצד ניתן להבין זאת? כמדומני שזו התוצאה  המצערת של הפיצול בין משה והעם שנוצר בשל אי היכללותו של העם בהתגלות הישירה.  העם נדחק אל הקוטב המנוגד – הקוטב האדמתי. במיתוס הגדול והטרגי הזה של האירוע המכונן של היהדות    

כך, בסופו של דבר, נכשלה ההתגלות הגדולה בסיני  במהותה המרכזית ביותר. העם לא זכה להיות חלק מההתגלות הישירה. לא זו בלבד שלא היה יכול לשרוד בה, אלא הצליח רק במאמצים עליונים ובאבדות רבות להינצל מהשקיעה הרגרסיבית.. אי יכולת זו הביאה מאוחר יותר לייסוד מוסד הנבואה .סיפור היסוד של העם היהודי –  ההתגלות בסיני אשר הפכה את הציבור שיצא ממצרים לעם –  המתחיל בכשל הרה אסון, מאפיין את עם הסגולה. היכולת לא בלבד להישיר מבט אל הצל, אלא אף להתייחס לקונפליקט עם צל זה כאל דינמיקת חיים בסיסית – מאפיינת את הנבואה אשר סמכותה מעוגנת דווקא בהיותה נבואת זעם. המתח בין מבט ישיר על הכשל לבין קשי העורף של העם הינו כח מניע לקיום היהודי. הוא קשור באופן עמוק הן לטבע הפרדוקסאלי של יהוה והן להכרה ולקבלה של פרדוקס הקיום. "

המתח יהוה –אדמה על הציר האנכי נמשך, ואף מועצם לאורך כל המסע במדבר. למסע במדבר שני מאפיינים פסיכולוגיים: האחד המסע במדבר הוא שרשרת מתמשכת של כשלי העם שקשורים תמיד בהשתלטות ארכיטיפלית של פן האדמה. השני, שהאוריינטציה הנבואית הבסיסית שמשה מייצג, מצויה בקונפליקט עם המגמות המנוגדות של הכוהנים והלוויים.

תמורה משמעותית בעלת השלכות מרחיקות לכת בתולדות היהדות והתפתחותה  היא העלמותה של ההתגלות הישירה וסיומה של הנבואה. בתמורה זו רואה נוימן את המקור למעבר אל היחיד כנושא ההתגלות בעולם הפנימי: "כאן אנו רואים תחילת הדרך לאינטרוברסיה, המובילה למהפכה החסידית."

הפרק השני : מתאר תהליך של החזקות הפיצול בין הנבואה לכהונה, כפיצול בין אינטרוברסיה ואינטואיציה לבין אקסטרברטיות וחישה, והשתלטותה של הכהונה ושל החוק הכוהני. התהליך כולו מתרחש עדיין בקולקטיב, אולם מתלווה לו "פיצוי סמוי באינדיבידואליזם הדתי": הפרסונה של החוקה והכהונה אוסרת חוויות התגלות, והן נדחקות לצל – כתבים אפוקליפטיים, המנפחים את דמות המשיח – המתווך ומרחיקים את הגאולה לקץ הימים.

נוימן מתבונן בהשפעת הגנוסטיקה על התפתחות התודעה היהודית מנקודת המבט הפסיכולוגית-ארכיטיפית ומציב במקום "הגאולה" את התודעה אשר יורדת אל הלא-מודע. הסכנה הכרוכה בירידה זו היא אובדן התודעה.

 

בפעם הראשונה בטקסט זה מופיע הקשר שבין ה"עצמי" לאגו. בגנוסטיקה נגאל האגו על ידי הזדהות האגו עם העצמי, אולם לא על ידי הרחבת התודעה, אלא על ידי התמוססות האגו בעצמי, קרי – האלהת האדם. הבעיה בתהליך התמרה זה , אליבא ד'נוימן, שהרוע של העולם הגשמי איננו חלק בהתמרה ואיננו בר-גאולה, והאגו המזדהה עם העצמי חווה תמיד את העולם כשלילי.

"ממבט זה ברור שהעמדה האולטימטיבית של הגנוסטיקה והגנוסטיקה בכללותה, לא יכלה להתקבל על ידי היהדות".

התגברות הלמדנות והמצוות כדרך להמשך קיום העם  הביאה  להדחקה מוחלטת של הקוטב האדמתי הקשור באובדן האדמה.

נוימן מרחיב ומאתגר את הקורא בתיאור פסיכולוגי-ארכיטיפי של השתלטותה של האם הגדולה השלילית באופן מחתרתי וסמוי, דרך הערצת הלמדנות שהיא כביכול גברית לחלוטין. דווקא עם השתלטותו של עקרון התודעה הגברי ביהדות, הווה אומר החוק הכוהני והפרשנות הנוקשה לשימור התורה והמצוות, העקרון הנשי הדחוי ומודחק חודר ללב היהדות בדבקות השמרנית לכל אלה, אשר היא מתכונותיה של ארכיטיפ האם.

מגמה מנוגדת התפתחה ביהדות החל מימי הביניים המאוחרים, הלא היא הקבלה על כל צורותיה וזרמיה. ותנועת ההתעוררות הגדולה – כפי שנוימן קורא לה – של החסידות, שבאה בעקבותיה.

חלק ב

ניתן לראות בקריאה עכשווית שהמסה על החסידות היא מעין קרקע או מקור להתפתחות המטאפסיכולוגיה  של נוימן בשנים מאוחרות יותר, ובעיקר בפיתוח מושגי הציר אגו-עצמי והאין היצירתי. לא ייפלא שנוימן העתיק קטעים שלמים מתוך המסה, שכאמור לא התפרסמה אף פעם, אל תוך מאמריו המאוחרים. מלבד היותה תיאור פרשני של מפנה משמעותי בהתפתחות התודעה   ניתן לראות בה את התפתחות התודעה היהודית של נוימן עצמו.

קשר שבין אגו לעצמי תופס מקום מרכזי בתיאורי הקשר שבין האדם לאלוהים, הן בתקופת היהדות הקדומה, וכמובן בחסידות. היבטים שונים של זיקה זו שהיא הבסיס להמשגה של ציר אגו-עצמי כיחידה דיאלוגית שמתנהלת ומתפתחת על וסביב ציר מתוארים על ידי נוימן מתוך פרספקטיבה התפתחותית של הנפש היהודית.

ובאשר להתפתחות התודעה היהודית, מציג נוימן את "המהפכה החסידית" כמפנה מכונן מהקולקטיביות האקסטרברטית אל האינדיבידואליות האינטרוברטית, מפנה בעל השלכות להתפתחותו של היהודי המודרני כיחיד ושל היהדות ככלל.  המבט של הפסיכולוגיה האנליטית אליבא ד'נוימן על תורת הצמצום, עשר הספירות, תורת המדרגות וכן על סיפורי ואימרות חסידים, איננו פרשני במובן הרגיל של המילה, אלא מאיר את התפתחות התודעה.

"הדגש על הפנימיות הוא תנאי מקדים להבנה אמיתית של החסידות. ללא תפיסה פסיכולוגית המפענחת את מציאותה של הפנימיות כמרכיב מכונן של ההוויה האנושית,  לא ניתן להגיע לתיאור תנועת החסידות אשר הוא מעבר לנסיונות מעורפלים, אסתטיים או דתיים, להערכתה."

כדוגמה להתבוננות הפרשנית של נוימן אביא בקצרה את התיאור שלו על גאולת הניצוצות.

"בפרשנות שלנו של המשפט "יש להאיר את הניצוצות" מהסלע ועד לצמח, מהצמח ועד לבהמה וממנה ועד ל"יצור המדבר", עלינו להתחיל מהתפיסה הקונקרטיסטית עד לפסיכולוגית. כל המדרגות הללו מתקיימות זו בצד זו והן כולן תקפות.

משיבים את הניצוצות האבודים בתוך חוסר המשמעות אל תוך הקשר, והם "מתחברים" אל התודעה האנושית. בכך שהם נכללים מ"רק-קיום-במקרי" (מזכיר לנו את המושג ״ רק אגו״ של נוימן המאוחר יותר )אל תוך כוליות נפשית רוחנית וקדושה, אל תוך סדר גבוה יותר , הם עולים אל שורשיהם, אל אמיתיותם."

 

האדם גואל את המשמעות הרוחנית של הניצוץ, על ידי הפיכת ההיבט הרוחני שלו למודע. תיאורית הגאולה היא גאולת הלא-מודע אל התודעה. התודעה גואלת את הגרעין הלא-מודע הרוחני של הדבר/חפץ או של היצור , הגרעין הכלוא הסמוי העוברי, לידי משמעות ומובילה אותו מהאפשרי אל הממשי. התודעה יוצרת מחדש את החיבור הקדום בין החלק המפוצל בממשות לבין הכוליות המעניקה משמעות וחיים, לפנימיותו של העולם.

כך מוסיף נוימן לגאולת הניצוצות את ההיבט של התפתחות התודעה, בתיאור שמופיע עשרים שנה מאוחר יותר במאמר "הנפש כמקום היצירה"[7], בניסוח אחר.

 

"מדובר (בטקסטים החסידיים) בתהליך טרנספורמציה הדרגתי, שלצד הכיוון כלפי התחזקות החיות מ"האבן המתה" עד ל"אדם החי" מודגש בו זמנית גם הכיוון כלפי תודעה מחוזקת מ"האבן הדוממת" עד ל"ישות הדוברת".

במדרגה התחתונה ביותר, של הדומם,   העקרון הרוחני- יצירתי חבוי במהותו. זהו העולם של המדרגה התחתונה ביותר אשר אילמותו עבור האדם הפרימיטיבי נפרצת לעתים על ידי כך שהדבר "מדבר" , קורא אל האדם. אז זהו דבר קדוש, שניתן לכבדו ושבו משכנה של האלוהות. בסוג זה של דבר/חפץ התגלה הניצוץ , הועלה אל שורשיו, כך קיבל הדבר "מאפיין/טבע של התגלות". כלומר, מיקומו הקדום באלוהות היה לשקוף ומשפיע.

דבר/חפץ, ישות או סיטואציה שהאדם "משתמש" בהם נמצא במדרגת המינרלים. זהו החומרי החבוי במהות שלו, אולם ניצוץ האבן שבו נגאל על ידי כך שהוא בהקשר זה – החומרי – בא בקשר עם האדם, מתחבר עם נשמתו – או נפשו בשפה הפסיכולוגית – , גם אם זה מתרחש באופן לא מודע. האבן החצובה היא אבן אחרת מזו ש"מצויה," אי-שם בהר. האבן הזו היא חלק מההיסטוריה, כלומר היא מחוברת לגורל עד כמה שחיבור זה לא יהיה קטן. כלומר עם התודעה של האדם. היא מעוצבת ונגאלת מהאנונימיות העמוקה ביותר של הקיום."

כאן מביא נוימן את האקט של ה"כינוי בשם" כאקט הגואל את הדבר הטבעי הדומם מהאנונימיות שלו. האקט הרוחני של הכינוי בשם אשר גואל את הדומם איננו אקט של מגיה המעניק לדומם כוחות של כישוף. זהו אקט של חיבור עם התודעה ועם הרוחני העליון.

נוימן מפרש את דרך המדיטציה של החסידות כדרך האינדיבידואציה של הפסיכולוגיה האנליטית. העליה במדיטציה החסידית היא מלמטה – מהעולם הגשמי, כלפי מעלה אל המקור, המכונה כתר או אצילות, האינסוף, האין, ששם מצויים השורשים, ולכן המושג עולה אל שרשיו או מועלה אל שורשיו.  באינדיבידואציה המסלול הוא מלמטה למעלה, מהפרטיסיפסיון-מיסטיק בלא-מודע הקולקטיבי אל האגו המודע.

משמעותו של היחיד מוצגת על ידי נוימן כעקרון יסוד מהפכני בחסידות, משום שהקוטב של הקולקטיביות ששלט ביהדות המסורתית מתחלף בה לקוטב האינדיבידואליות. דגש זה על האינדיבידואליות , להבדיל מהאינדיבידואציה, ייחודי לנוימן בפסיכולוגיה האנליטית. מדובר במקום הייחודי של כל יחיד בעולם, מקום אנתרופוצנטרי בעולם: "הגשמת העולם עומדת על כך שכל אדם ימצא את מקומו בעולם ויגשים אותו."

הדגש על האינדיבידואליות של היחיד ואפשרות הבחירה שלו להיות מודע לאלה, מוצג על ידי נוימן כמרכזי בתורת החסידות, וגם בחשיבתו הפסיכולוגית בהמשך כתביו. בשם החסידות, תוקף נוימן את החשיבה הפסיכולוגית המיכניסטית-דטרמיניסטית : "העולם כבית האסורים של הדטרמיניזם והמיכניזם מושתת על השלכה כוזבת של מבנה התודעה הרציונלית על העולם. ההנחה המנוגדת של החסידות מושתתת על תופעה זו של שבירת הרציפות לכשעצמה כקובעת את מבנה העולם שבו חדלה התודעה (הרציונלית) להתקיים."

נוימן מתאר את האי"ן היצירתי של אלוהים המתואר בקבלה ובחסידות, כמקור התודעה , היצירה והרוח, "שכבת המעמקים של האין שמעבר לתודעת האגו", שכבת הלא מודע הקולקטיבי הגדול. יחד עם זאת התודעה יכולה לחדור דרך "קידמת הבמה" של המציאות הגלויה אל "ירכתי הבמה" ולזהות את הדינמיקה של האין היצירתי בעולם. ניתן לומר שאפשרות זו היא היצירתיות עצמה. רעיונות אלה זכו לפיתוח והעמקה בכתביו המאוחרים יותר של נוימן על היצירה ועל האדם המיסטי.  

תורת הניצוצות הקבלית-חסידית בהיבט הנפשי שלה מתחברת עם מושג מקורי וייחודי של נוימן –"אקטואליזציה של המשיחיות".

מושג "האקטואליזציה של המשיחיות"  כולל שני היבטים: הנכחת ההווה וביטול ממד הזמן והמרחב ב"כאן ועכשיו", והגשמת מדרגת המשיח, הלא היא הגאולה, אצל היחיד. "הפנמת ההיבט המשיחי משמעותה היא שמשיחיות היא מדרגה שעל היחיד להגשימה. ביאת המשיח תלויה בהתפתחות הפנימית של היחיד אולם על כולם להגיע למדרגה זו, לא רק היחיד או מעטים בלבד."

חייו של כל יחיד הם האקטואליזציה של המשיחיות.

בשנים מאוחרות יותר ולאחר שנוימן גנז את הטקסט הזה, הוא חוזר לרעיון האקטואליזציה אך לא בהקשר למשיחיות, אלא בהקשר פסיכולוגי . הוא מעמיד אותה בקוטב הפוך ומשלים לאמפליפיקציה, שהיא טכניקה מרכזית של פרשנות העולם הפנימי בפסיכולוגיה האנליטית. אמפליפיקציה נעזרת באוצר הסמלים הקולקטיבי האנושי על מנת להעניק משמעות קולקטיבית לסמלים בחלומו של היחיד ולפרשם. האקטואליזציה מדגישה את התממשות הכלל-אנושי במשמעותו האינדיבידואלית כאן ועכשיו בחייו הממשיים של היחיד. האמפליפיקציה מחברת את היחיד עם הלא מודע הקולקטיבי דרך פרשנות ההשלכות של הארכיטיפים. האקטואליזציה אינה השלכה אלא התממשות המיתוס  במציאות חייו של היחיד בעולם.

האקטואליזציה של המשיחיות קשורה קשר עמוק לרעיון של התלות ההדדית בין אלוהים לאדם מחד ולמקומו שווה הערך של העולם הזה, העולם הגשמי מאידך. "החסידות בקפיצה נועזת ומכרעת, הופכת את  אופן פעולתו של יהוה לתלויה עקרונית בכוליותו של האדם, או לפחות נמצאת בקשר פונקציונלי עם כוליות זו."

הדינמיקה, ההתמרה והשינוי, וההשפעות ההדדיות במשולש אלוהים-אדם-עולם מאפיינות אליבא ד'נוימן את תפיסת היסוד החסידית, ותואמות להשקפתו על התפתחות התודעה האינדיבידואלית כתהליך דינמי וגמיש. "סדר ההתפתחות מגיע לנקודת ההארה והמירכוז של תודעת האגו, שבה הצורה הבלתי מעוצבת מקבלת ייחודיות וחד-פעמיות. עם תודעת אגו מבחינה זו מתקיים היחיד, ועם יחיד זה זוכה האלוהות באספקלריא בה היא רואה את עצמה, את השותף לשיח."

נוימן תופס את האינדיבידואציה של התורה היונגיאנית, אם כן, תפיסה חסידית. "מוגזם לטעון שהחסידות התכוונה במודע למה שפסיכולוגית המעמקים המודרנית מכנה ,אינדיבידואציה',  אולם כפי שהראינו, כל העקרונות של דרך האינדיבידואציה נוסחו והודגשו בה.  עקרון הכוליות המופיע בתורת החסידות שוב ושוב, עיקרון איחוד הניגודים; ואף המרכז, העצמי, מופיע בסימבוליקה של האמצע כתפארת, מלך, לב ואדם קדמון, ותכונות נוספות המופיעות  באדם המודרני כסמלים של העצמי".

הציר האופקי של הניגודים זכרי-נקבי מעסיק את נוימן ברבים מכתביו המאוחרים, ומציג את הגישה הקבלית- חסידית, כקרובה מאד לגישה של הפסיכולוגיה האנליטית.

לא זו בלבד, אלא שבעוד שבקבלה הנישואים בין "מלכות" השכינה , הפן הנשי של האלוהים, לבין "כתר" הוא איחוד הניגודים זכרי ונקבי ל"על-אישי הרמפרודיטי" , הרי בחסידות  "בתהליך איחוד חלקי הנפש מדובר בהפנמה בתוך יחיד אחד."

כשם שיש צורך והכרח בשני העקרונות ובשתי הספירות הללו הן בעולם והן בהוויה האלוהית כך בנפש ובאינדיבידואציה הרוע הוא המדרגה אל הטוב. זאת משום שהרוע מכריח את האדם לבחור ובכך מגביר את המודעות.

 

"העבודה האמיתית למענה נברא האדם היא קבלת הרוע, הכוח לחוות את הרוע כמדרגה התחתונה של הטוב,   לחוות את התחתון כבסיס לעליון, את האדמה כבסיס לשמים, את הנפש כמושב לנשמה ולאחד את חווית שני פנים אלה."

העולם אינו אמיתי ללא הרוע, וכך גם אלוהים. "מעבר לטוב ולרע" הוא מצב חסר תודעה. גאולת הניצוצות איננה מעשה אנליטי המפריד את הרוע מהטוב ומשאיר אותו למטה, אלא מעשה סינתיטי בו מגלה הרוע את נסתרותו ומשחרר בכך אנרגיה של מדרגה נמוכה יותר הנחוצה לשם עליה נוספת במדרגות התודעה. וראה – "פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש!"

נוימן מסיים את המסה על החסידות בפרק קצר על "החסידות ולידת האדם היהודי המודרני" בו הוא מתאר בקצרה את תהליך התפוררותה של החסידות הקדומה כתהליך רגרסיבי . נוימן מתאר במלים חריפות את האשלייה של היהודי המודרני החילוני בתפיסתו את התרבות המערבית ומשאלתו להתקבל בה כחבר שווה-ערך. הוא מתבונן במבט ביקורתי נוקב על ההתפתחותו ההיסטורית והנפשית של האדם היהודי , המביאה אותו שוב ושוב לאסון וכמעט כלייה. אולם יחד עם זאת הוא מציין כי לחסידות שמורה משמעות מכרעת בפסיכולוגיה של העם היהודי.

"בכל עם מתקיימת רציפות חיים נפשיים. פנימיותה של החסידות שהצליחה להיאחז בעם היהודי בעודו במצב קולקטיבי ומצאה את ביטויה במנהגים החסידיים, מכוסה בציבור היהודי המודרני בסוגיות ועמדות אופיניות לזמנו ומצבו. אולם היהודי המודרני החווה את משברי החיים השונים כיחיד המשוחרר מהקולקטיב, עומד כל פעם מחדש בפני שאלות היסוד ותשובות היסוד של הקיום היהודי כפי שעוצבו לפניו על ידי החסידות."

[1] אחת מהכותרות המקוריות שנוימן נתן לטקסט

[2] Analytical Psychology in Exile;The Correspondence of C. G. Jung and Erich NeumannC. G. Jung & Erich Neumann. Edited and introduced by Martin Liebscher.Translated by Heather McCartney.Princeton University Press. (2015)

[3] An Gustav Dreifuss, 24, April 1981. :In: Gershom Scholem, Briefe III 1971-1982. Herausgegeben von Itta Shedletzky. C.H. Beck Verlag. Muenchen. 1999

[4] Neumann, Erich (1949/1973). The Origins and History of Consciousness. Princeton: Princeton  University Press.

[5] Neumann, Erich (1951/1955), The Great Mother. Bollingen, Princeton University Press

[6] נוימן, א. (1949/1969). פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש. תל-אביב: שוקן

[7] נוימן, א. הנפש כמקום היצירה..(1952/2013) בתוך: אדם ומשמעות. תל-אביב: רסלינג

0 0 vote
Article Rating
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x