החלום השלישי / יהושע זיו

הצעה מקדימה: לאחרונה הצעתי לועדת הוראה לפעול ליצירת מסורת שעיקרה המלצה לאותם אלו שמלמדים, מרצים, עורכי סדנאות וכדומה, לפרסם באתר שלנו חומרים אותם הם מעבירים בערוצי הלמידה השונים.  כמובן כל אחד יבחר את הפורמט המתאים לו. הרי כולנו משקיעים משאבי זמן, חשיבה ויצירתיות בהכנת החומרים הללו. חבל שלא נחשף כולנו לאותם תכנים. נדמה לי שיש גם משהו של קשר וחיבור בנינו, כאילו פותחים חלון, מאפשרים הצצה לאותם חומרים המהווים את קרקע החשיבה המשותפת לכולנו ובעיקר לאופן בו כל אחד מאיתנו מבין וחווה  את אותם תכנים.  
כסנונית ראשונה אני רוצה להביא שיעור, ששופץ למאמר. שיעור מתוך סמינר על ארכיטיפ הילד. גם בארגון החומר היה לי חשוב לשמור על תזכורים שאכן מדובר, לפחות במקור, בשיעור.
מקווה שאכן תיווצר מסורת שכזו.


 

"חלום הלילה השלישי" מתוך "TEN NIGHTS OF DREAMS", מאת הסופר נאצומה סוסקי, תרגם מיפנית זהר מילכגרוב.
(פגישה בסמינר "ארכיטיפ הילד" במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. דצמבר 2019)

את החשוב מכל הוא כבר עבר,
כל מה שמטיל צל על חיינו –
הוא כבר חופשי ממנו, קל ומאושר,
הוגה-דעות דגול, פתר את החידה,
יודע משהו שגם שלמה המלך
בחייו עוד לא ידע.

תמחה על מותך?!
הלא זו שאלת השאלות:
בפני מי תמחה?!

חנוך לוין "הילד חולם"

 

בהמשך לדיון שאנחנו מקיימים בשבועות האחרונים במהותו של ארכיטיפ הילד, אני רוצה להציג לפניכם את החלום השלישי מתוך עשרה חלומות אותם מביא סוסקי בספרו. אך לפני כן ברצוני לסכם מעט את הדברים עליהם דיברנו עד כה, גם ע"מ להכשיר את הקרקע לחקירת החלום ולתרומתו להבנה מעמיקה יותר של ארכיטיפ הילד והאופן בו הוא פועל בנפשנו.

כמו שכבר אמרנו, תחום החקירה שלנו מחייב שימוש בשפה ה"מיתו פואטית" אותה מציע ד.קאלשד.

קאלשד (Trauma and the soul) נעזר במושג  " MYTHO-POETIC " ע"מ לתאר את השפה הפנימית, שפה של סמלים ודימוים, בה "מדברת" הנפש. לדעתו, לרוב זו השפה היחידה המסוגלת לדבר את העולם הפנימי. קאלשד שאל את המושג מאנרי והנרייט אנטוניה פרנקפורט. מושג זה מתאר שלב היפותטי, לכאורה, של המחשבה האנושית שקדמה לחשיבה המודרנית. לדבריהם זו חשיבה בה האנושות לא חשבה במונחים של הכללות וחוקים בלתי אישיים. במקום זאת בני האדם ראו בכל אירוע מעשה רצון של ישות אישית. דרך חשיבה זו מסבירה לדבריהם, את נטייתם של  הקדמונים ליצור מיתוסים הנותנים הסבר לאירועי החיים. במובן זה השפה המיתו- פואטית נותנת לשפה המיתולוגית תוקף הזהה לשפת מציאות הריאלית – מטריאלית. קאלשד מדגיש את הדואליות כהכרחית גם בקיומן של שתי השפות הללו.

הסופר סלמאן רושדי, "מספר הסיפורים" (קאלשד), שכתיבתו מאופיינת בשפה המיתו – פואטית, כותב בספרו "בית גולדן": "לפי אבי, זה עידן של ספרי עיון… בזמן שהסיפורים המומצאים נמקים…"

לעניינו חשוב להכיר את השפה המיתו – פואטית כשפה פנימית, שפה של סמלים ודימויים כפי שהיא באה לידי ביטוי בתוצרים של העולם הפנימי (מיתולוגיה, אומנות, ספרות, שירה ובעיקר בחלומות). שפה זו מקבלת משנה תוקף בהקשר לארכיטיפ הילד אך גם בהתייחסות לילד החי במציאות הריאלית, לאופן בו הוא חושב, מדבר את צרכיו, את עולמו הפנימי והחיצוני.

אני רוצה להתייחס לסיפורה של פנדורה ע"מ להתמקד בתקווה המסתורית, המסתתרת בתחתית תיבת המתנות שלה, כאילוסטרציה לנושא בו אנו עוסקים – ארכיטיפ הילד.

המיתוס של פנדורה מהווה את אחד מספיחי מעשהו הנועז של פרומתיאוס שגנב את האש (במובנה הרחב ביותר) מהאולימפוס ומסר אותה לאנושות, שהייתה אז בשחר קיומה. רוברטו קאלסו טוען שבאותה עת התקיימו יחסים קרובים בין בני האדם והאלים. אלו וגם אלו שוטטו  יחדיו במרחבי הארץ והתקיימו בנחת ובאושר חסר דאגות, מעין תמימות הנאחזת בחוויית השלם.  עדיין ההפרדה בין האלים לבני האדם הייתה מעורפלת. בדומה למצבו הנפשי – הקיומי של התינוק האנושי, החי בחוויה אורובורית בה הוא חווה את העולם, את אימו ואת עצמו כמהות הקיום כולו (נוימן).  בד בבד החלו אלי האולימפוס, וזאוס בראשם, להתעקש על הפרדה ברורה יותר בין האנושי לאלוהי (כמו גם בין האגו לסלף). ובמובן זה פרומתיאוס איתגר מגמה מבדילה זו.

מגמה מבחינה (מפצלת) זו, מחייבת הכרות עם המגבלה והחלקיות האנושית . זהו אקט מורכב, הדורש תשומת לב רבה, (כפי שלמדנו במאמרו של הילמן "הבגידה "). הילד או הילדי, זקוק לתמיכה רבה ע"מ לשרוד התפתחות זו, אך חשוב מכך, לעולם תחווה התפתחות זו כפצע, כפציעת השלם.

דומה שעיקר המאמץ היה להגביר את כוח הפיתוי של פנדורה, שיופיה מתואר כ"יופי אלוהי". עוצמת הפיתוי נדרשת ומדגישה את גודל המאמץ הנדרש ע"מ להיפרד מאשליית השלם האורבורי, מגן העדן של התמימות וחוסר המודעות, אל אותה מציאות אנושית בה מתקיימים, כהכרח, כל מכאובי העולם. אירוע פנדורה העביר קו ברור יותר, (מבית מדרשה של אננקה)  בין האלוהי לבין האנושי. (על ההכרח דיברנו כשעסקנו במאמריו של הילמן )  כאמור הילד בהתקיימותו האורובורית מצביע על איכותו כמכיל את השלם, תרום הפיצול ההכרחי בין האגו  לסלף, בין "המלך לבין בן המלך" כלשונו של נוימן. במובן זה אנו חוזרים ומדגישים את איכותו הנצחית – הנומינוזית של ארכיטיפ הילד

אלים רבים היו שותפים ליצירתה של פנדורה: אתנה, הרמס, הפייסטוס ואפרודיטה. כל אחד העניק לפנדורה מתנה שנבעה ממהותו, מכישוריו אך גם מתחושות הנקם והתחרות שאפינו את מערכת היחסים באולימפוס. ומשנפתחה  התיבה ירדו על האנושות כל התחלואים, הצרות והמגבלות כולל מגבלת הסופיות. (בהקשר זה אני רוצה להפנות אתכם למאמר של הילמן Athene, Ananke & The Necessity of Abnormal Psychology ). אלא שבתחתית התיבה  נחה לה בשקט ואולי אף בחרדה ובחוסר אונים, התקווה, עדינה ושברירית. זיאוס מיהר לסגור את התיבה בעוד התקווה שוכבת בתחתיתה. מכאן ואילך, זקוק האדם למאמץ, עבודה קשה ואף לקשר כל שהוא עם האלוהי, ע"מ לגאול את התקווה מהמצב הקאפסולרי בו היא מצויה. לתוכן התיבה, כדימוי נפשי, כלומר הצרות, המחלה, החלקיות והמוות, כמו גם לתקווה, יש התקיימות נצחית בנפש האנושית.  אפשר גם לחשוב ולהבין את מהות המתנות ונותניהם, ע"מ להתייחס לתנאים הנדרשים לתקווה כמו גם לילד האלוהי ע"מ שיוכל להשפיע על ההתפתחות הנפשית.

אני רוצה לטעון שהתקווה, כפי שהיא מופיעה במיתוס, מהווה ייצוג של אספקט מרכזי בארכיטיפ הילד.   הדואליות המאפיינת את ארכיטיפ הילד מתוארת מאד במדויק במיתוס שלפנינו: התקווה שמצד אחד מאופיינת בשבריריות רבה, אולי אפילו בחולשה וחוסר אונים.  ובעיקר, שגאולתה מחייבת תמיד, קיומו של זולת חיובי, מה שמדגיש עוד יותר את ממד התלות וחוסר האונים, ומצד שני התקווה כמו גם הילד הארכיטיפי, נושאת בתוכה את גרעין ה"A.N.D" הנצחי להתפתחות העתידית, את השאיפה והאפשרות לשינוי ולאינדיווידואציה. כמו שנוימן מציין הגרעין הזה הוא נצחי ולא ניתן לכיליון ("אדם ומשמעות"). הסיטואציה שכפה זאוס על התקווה, מייצרת התקיימות קאפסולרית, דיסוציאטיבית, התקווה נעולה מפני החיים הראליים, היא לא יכולה להשפיע מהאנרגיה החיובית, הגלומה בגרעין קיומה. אך שוב עלינו לזכור את הנצחיות של התקווה, כמו גם של היצירתיות שמקורה בילד הנצחי. נוימן כותב "אין בעולם מצב בו היצירתיות הבלתי מותנית איננה חיה, לכן גם אין בנמצא מצב של שבי במובן העמוק. שבי יכול להתקיים כהגבלת החירות החיצונית כפי שגם חופש היצירה יכול להתקיים בתנאי שבי חיצוניים. מכך לא משתמע שאין צורך להמשיך במאבק למען חופש היצירתיות, הן הפנימי והן החיצוני. אולם מאבק זה תמיד מוכרע מראש או גם לעיתים בדיעבד – מה שבגדר היינו הך – לטובת חופש היצירה…  האדם הוא תמיד יותר מאשר אגו המפורר לחלקיקים ואין התפתחות תעשייתית או טכנולוגית היכולה לשדוד אותו מהיותו האדם היצירתי – הבורא. אפילו במצב של כהות החושים ואף במצב של פירוק האישיות הוא למעשה רק נסוג אל תוך הגרעין החבוי בו…"  (אדם ומשמעות).

לעניינינו "הגרעין החבוי" הוא אותו אספקט יצירתי נצחי המגולם בילד הארכיטיפי. במסורת החסידית ישנן מעשיות המתארות את הילד התמים שרק בזכותו נפתחים שערי השמיים ביום הכיפורים. כלומר לילד יש גישה ישירה יותר לממד האלוהי.

(במיתוס של פנדורה, ברור שמרכולתה,  היא מעין פשרה בין האלוהי לארצי. האנרגיה – האש שהייתה מנת חלקם של האלים בלבד, הועברה בגניבה לאנושות, זו אנרגיה אלוהית שמלווה את ההתקיימות האנושית בכפוף למגבלות המציאות הראלית. וכמובן שלהתקיימות האספקט האלוהי יש גם תג מחיר)

להבנת החלום שלפנינו (חלום הלילה השלישי) אנו נדרשים גם להתייחס לכוח הגלום בילד הארכיטיפי הדוחף להתפתחות ולאינדיווידואציה. זה כוח שאמור לפעול לאורך כל החיים, אך כבר אמרנו שהוא זקוק להכרה ובעיקר למבט חיובי ע"מ להביא עצמו אל האור, כמשפיע על  המציאות. חשוב לציין שהאנרגיה הארכיטיפית לעולם לא תשפיע את כוחה המאזן אלא דרך מגע אנושי.

קאלשד מדבר על הקפסולה בה מצוי הילד האלוהי במצבי טראומה. קאפסולציה תופיעה כהגנה דיסוציאטיבית מפני הפגיעה ההרסנית של המציאות. (קאלשד מדבר בעיקר על מצבי טראומה מתמשכת הבאה לידי ביטוי במערכת יחסים ראשונית)

ארכיטיפ הילד, כמו כל ארכיטיפ, הנו בעל מופע של ניגודים . מצד אחד השלם, התמים, הסקרן והיצירתי, במובן מסוים מסמל את ה- self true, בלי פרסונה, בלי הגנות. בעל דמיון עשיר ויכולת לפנטז, מה שמאפשר ראיה למרחוק, ומכאן גם כוחו היצירתי. עדיין ללא מגבלות המציאות. והקוטב המנוגד עיקרו חוסר האונים, חולשה והתלות הנובעת מעצם היותו חשוף כל כך למגבלות המציאות, אותה עדיין לא למד. עדיין מאד זקוק לתיווך של המציאות החיצונית (ע"י הוריו).  הילד מסמל את הפגיעות הרבה והפצע. במובן זה ארכיטיפ הילד מכיל בתוכו גם את המרפא הפצוע, (זאת נראה בחלום הלילה השלישי). התקווה, גם היא מכילה את אופציית הריפוי. וגם היא, כמו גם הילד, זקוקה לחסד, לתשומת לב רגישה ואוהדת ע"מ  שתעז להרים את ראשה, להיאבק בעוצמת הנקמנות של זאוס, ע"מ להביא לידי ביטוי את יכולת הריפוי הגלומה בה.

ברור לנו שהתמימות הזו חייבת להיפצע. – הסלף מכיל בתוכו כבר את גרעיני פירוקו של השלם, כמו שגן העדן מכיל כבר את פרי ידיעת הטוב והרע.

כבר ראינו שגם הילמן וגם קאלשד מדברים על הכרח התקיימותה של הדואליות. קאלשד בעקבות כותבים מזרם יחסי האובייקט, כמו  וויניקוט,  מדבר על שתי פוזיציות המאפיינות את תהליך זה של פציעת השלם: האחת החוויה של התינוק שייצרשברא את השד המטיב, כיצירה שלו עצמו, ומאידך, מאוחר יותר, כאשר השד אובד לו, והוא חייב למצוא אותו.   הדיאלוג בין שתי פוזיציות נפשיות אלו, מייצרות את "מרחב הביניים". קאלשד וויניקוט  מדברים על מרחב הביניים שבין החלק הפנימי, היצירתי,  "אני המצאתי-יצרתי " לבין החוויה של המציאות החיצונית "אני חייב למצוא". (כאשר "אני חייב למצוא" נחווית ברמה של קריטיות טראומטית מתפתחות הגנות דיסוציאטיביות, המשבשות ולעיתים אף מונעות את השפעתו החיובית של ארכיטיפ הילד)

גם מלני קליין מדברת על אותה סיטואציה דואלית, אם כי היא מדגישה יותר את חווית הפיצול המאפשרת את אשליית השלם, הפיצול עיקרו בין השד האידאלי המייצג  האובייקט החיובי כמספק ומזין. ובהמשך השד הרודפני, האובייקט השלילי והייצוג הפנימי של השד כמסוכן בשל המודעות המתפתחת לתחושת הרעב – החסר.

מרחב הביניים  הוא השדה הנפשי בו מתקיימים חיי הנפש. בתוך ומתוך הדיאלוג הקונפליקטואלי שבין הגרעין היצירתי הפנימי, הנצחי המיוצג ע"י הילד האלוהי, לבין מגבלות המציאות החיצונית. לעניינו חשוב להדגיש שמרחב הביניים הוא מהות ההתקיימות הדואלית.  וביחד עם זאת איננו יכולים להמעיט במרכזיותן של הדמויות ההוריות כמתווכות לילד את המציאות החיצונית. אספקט האנימה של אותן דמויות, חייב להיות פעיל בתהליך זה, בו תחווה המציאות החיצונית, אכן כמגבילה אך לא כהרסנית, מפרקת ומשתקת את האגו או כשפת המיתוס, נועלת את התקווה בתיבתה הקפסולארית של פנדורה. בשלב זה עלולות להתפתח הגנות דיסוציאטיבית אותן אנו פוגשים מאוחר יותר בקליניקה.

בהקשר זה מציג קאלשד (Trauma And The Soul) כדימוי למרחב הביניים,  מסכה הנקראת "מספר הסיפורים". זו מסכה שנוצרה ע"י אמן לא ידוע בחופה הצפוני של אלסקה. המסכה המתארת את "מספר הסיפורים", מאופיינת בעין אחת  פקוחה, הממוקדת בעולם המציאות החיצונית, העולם המוכר, המטריאלי, וגם במערכות היחסים הבין אישית כפי שהיא באה לידי ביטוי במציאות. ומצד שני העין הסגורה, הממוקדת בעולם הפנימי, של חלומות ודימויים מעולם המיטו-פואטי. פה מדובר על מבט תוך נפשי, בו שולט הדמיון כמתאר מציאות בעלת תוקף לגיטימי. כלומר היכולת של  הנפש לספר את סיפורה ("מספר הסיפורים") מותנה בדיאלוג בין שני העולמות המנוגדים. רובנו מרגישים נוח יותר בעולם העובדות המוכרות, בעולם המתנהל בתוך חוקים וכללים רציונאליים. אנו חיים בתרבות השמה דגש על עובדות העולם המדעי רציונאלי. במישור הזה כולנו חווים, כביכול, שליטה מלאה יותר בחיינו.  המבט לעולם הפנימי, החשוך, תמיד קשה יותר וכך גם לגיבור שלנו בדרכו אל מעבה היער.   במובן זה העיוורון הוא דימוי ארכיטיפי המדגיש את יכולת המבט פנימה. כך דרך משל, אצל טרזיאס הנביא במיתולוגיה היוונית. (בהקשר זה חשוב להזכיר את רעיונותיו של נוימן, הבאים לידי ביטוי בספרו "אדם ומשמעות" בדבר הנוף המצומצם יחסית הנראה דרך המבט החוצה, אל המציאות הריאלית, לעומת הקיפו האין סופי, הנצחי – אלוהי, של העולם הפנימי.

ועם הרקע הזה (ומה שלמדנו על ארכיטיפ הילד עד כה) אני מציע שננסה להבין את הטקסט שלפנינו.

"חלום הלילה השלישי" מתוך"TEN NIGHTS OF DREAMS", מאת הסופר נאצומה סוסקי, את חלום הלילה השלישי תרגם מיפנית זהר מילכגרוב.
(נאצומה קינוסקה, או בשם-העת שלו, נאצומה סוסקי. 1916-1867. אחד מהסופרים הידועים והמשפיעים ביותר בספרות היפנית. מספריו תורגמו לעברית: בוצן, כר דשא, אני חתול 1.2.3

חלום שחלמתי:

נושא על גבי ילד שמלאו לו שש שנים. אין ספק זהו ילדי. אך למרבה הפלא, ברגע אחד נטרפות עיניו, והוא הופך לקרח.

כששאלתי "מתי נהרסו עיניך?" ענה "בעבר הרחוק מתישהו" קולו קול ילד, אך מילותיו מילות מבוגר.

שדות אורז ירוקים מקיפים את השביל הארוך והצר. צלה של אנפה מטיל חושך מדי פעם.

 "הלכת אל השדות", אמר מהגב.

"איך אתה יודע?" הפניתי ראשי לעברו.

האנפות מצייצות, הלא כן?", השיב. ברגע שאמר כך, זעקו האנפות בשני קולות. למרות שזה בני, נבהלתי. דבר שכזה על גבי, ואין לדעת מה עומד לפני. האזור הפתוח נגמר, ויער עבות הופיע מתוך האפלה. רק בשנייה בה התחלתי לתהות מה יש בו, עלה קול צחקוק מגבי.

"על מה אתה צוחק?"

הילד לא השיב. רק שאל "אבא אני כבד?"

משעניתי "לא כבד" הוא אמר "תוך רגע כבר אהיה".

צעדתי בדממה כאשר היער משמש לי מצפן. הדרך שבין השדות הפכה פתלתלה וכמעט אי אפשר היה לעבור. לאחר זמן מה היא התפצלה לשניים. נעמדתי במזלג הדרכים ונחתי קצת.

"אבל צריכה להיות פה אבן" אמר הצעיר (הילד). ואכן אבן בגודל עשרים סנטימטרים עמדה עד גובה המותניים. למרות החושך, ניתן היה לקרוא בבהירות את האותיות הגדולות שעל פני האבן, אדומות כבטן של טריטון: "שמאלה – היקבוקו, ימינה – היקובו הרה".

"שמאלה נראה לי טוב", ציווה הנער (הילד) בהסתכלי שמאלה אל היער שצלליתו עולה עד מעל ראשינו בחשכת השמיים, היססתי קצת.

"גם לא להסס זה טוב" הוסיף הצעיר. בלית ברירה התחלתי צועד בכיוון היער, חושב לעצמי:

"בגלל העיוורון הוא יודע הכל".

"באמת, העיוורון שולל ממני את החופש, זה לא הולך ככה", אמר.

"אבל זה בסדר, כי אני סוחב אותך, לא?"

"אתה סוחב ועל זה אני אסיר תודה, אך זה לא ייתכן שאהפוך לבדיחה בעיני אנשים, אפילו בעיני אבי"

זה הפך בלתי נסבל. עדיף למהר ליער, לזרוק ולגמור עניין, חשבתי והאצתי.

"עוד קצת ותבין… בדיוק בערב שכזה זה קרה, לא?" אמר מהגב, כמו לעצמו.

"מה קרה?" שאלתי בחשש.

"מה קרה … אתה יודע, לא?" ענה בלגלוג. באותו רגע ממש התפשטה בי התחושה שאני אכן ידע, אך למעשה לא בבהירות. יכולתי לחוש שהיה ערב שכזה. ושרק אם אלך עוד קצת, אוכל לדעת. אך כיוון שהידיעה הייתה נוראית, כל עוד איני יודע, אני חייב למהר, לזרוק ולגמור עם זה. חייב להירגע. האצתי את צעדיי.

הגשם זלף מול עיניי. הדרך מחשיכה, כמעט כבחלום. רק על גבי ילדון קטן דבוק, והוא מאיר את העבר, ההווה והעתיד שלי, כמו מראה אשר לא מאבדת ולא טיפת אמת. בנוסף , זה ילדי, והיא עיוור. לא יכולתי לשאת זאת יותר.

"זה כאן, זה כאן. בדיוק בשורש של הארז ההוא" 

בתוך הגשם נשמע קול הילדון בבירור. בלי לשים לב עצרתי, התברר שנכנסנו לעובי היער. בן רגע העצם השחור שממול נראה כמו הארז עליו דיבר הילד.

"אבא זה השורש של הארז ההוא, נכון?"

"אכן" עניתי ללא מחשבה.

"שנת הדרקון החמישית של תקופת בונקה" (1)

רק אז הבנתי- שנת הדרקון, החמישית של תקופת בונקה!

"בדיוק לפני מאה שנה רצחת אותי, נכון?"

בשומעי מילים אלה – לפני מאה שנה, ערב חשוך, שנת הדרקון, שורש הארז – פרצה לתודעתי ההכרה שרצחתי עיוור. וברגע שהבנתי שאני רוצח, הילד על גבי הפך כבד כפסל אבן של גיזו. (2)

  1. תקופת בונקה, בין השנים 1804 – 1817. משמעות השם "תרבות" , והשנה המדוברת היא 1809.

2. דמות של נזיר בודהיסטי. ביפן רואים בו אחראי על הגנת הילדים. במיוחד נשמות  הילדים המתים.

 

כאשר אנו מנסים להתייחס לחלום שלפנינו, כביטוי נפשי אוטנטי, לא נוכל להתעלם מהרקע התרבותי הספציפי. פה מדובר בספרות יפאנית שנכתבה ע"י סופר יפאני וממילא משקפת תרבות, מסורת ואורך חשיבה האופיינית ליפאן.  אך הגישה של פסיכולוגית המעמקים, הקובעת קיומו של לא מודע קולקטיבי, מאפשרת לנו לנסות ולהתייחס לחומר מנקודת מבט קולקטיבית. הגישה הארכיטיפית – קולקטיבית של פסיכולוגית המעמקים מאפשרת לנו מבט מיתולוגי, ארכיטיפי, המתייחס למשמעות הקולקטיבית של הסמלים השונים. יונג וכותבים נוספים, הצביעו על מוטיבים זהים (אם כי בלבוש שונה) המאפיינים מיתולוגיות שונות בתרבויות שונות שלא היה קיים בניהן שום קשר פיזי.  יונג דיבר על המיתולוגיה כשפת הנפש האוניברסאלית, שפה המושתת על סימבוליקה אוניברסאלית. סמלים שונים מופיעים בתרבויות שונות, ברחבי העולם בקופות שונות, ונושאים משמעוּת זהה עבור מכלול בני האדם. כך למשל כמעט בכל המיתולוגיות, וגם בזו היפאנית, בריאת העולם מתחילה באקט של הפרדה. (מה שניומן כינה "הפרדת הורי העולם") לרוב מתוארת סיטואציה של תהו חסר צורה וחוקיות, בה מתרחש תהליך של הפרדה המגדירה ניגודים. בתחילה בין  שמים וארץ ובהמשך אספקטים שונים של הפרדה כאשר גולת הכותרת היא יצירת הגברי והנשי או הגבר ואישה ובהמשך עולם פנימי ועולם חיצוני. כל המיתולוגיות השונות בתרבויות השונות עוסקות ביצירת הדואליות כבסיס להולדת האנושות.  במיתולוגיה היפאנית מסופר על לידתם של איזאנגי, הזכר ואיזאנאמי האלה הנקבה. איזאנגי שבגופו "חלק עודף" ואיזאנאמי שבגופה "חלק חסר". לאחר שהתוודעו להבדל המהותי שבין שניהם, הציע איזנגי שימלא בחלק העודף שבגופו את החלק החסר שבגופה של איזאנאמי. (שוב ניסיון לחזור לשלם) מהזדווגות זו נולד האל הירוקו, "ילד עלוקה" שהיה מעוות ונכה. (בדומה הפייסטוס), הניחו אותו הוריו בתיבת גומא, ושילחו אותו אל בין גלי הים. (גם תמונה זו מוכרת  לנו מהמיתולוגיה שלנו), לאחר מכן המשיכו והזדווגו והולידו את שבעת איי יפאן. לעניינו חשוב לראות "שהילד המקורי" הארכיטיפי, נולד עם פצע. הוא גם אל וגם פצוע.  המתח שבין הניגודים מחד ותשוקת האיחוד מאידך, מהווים את בסיס ללידת האנושות, במיתולוגיה שלנו – יצירת אדם וחווה ובמשך ישיר החשיפה לפרי עץ הדעת טוב ורע. ההתקיימות  הדואליות והמתח הקונפליקטואלי שבין הניגודים יוכל להתקיים רק מחוץ לגן העדן של חוסר המודעות להתקיימות הדואלית. (כשאני משתמש בביטוי "לידת האנושות", אני מתכוון לאפשרות לחיי נפש במובן הרחב ביותר)

אני רוצה לטעון שהנושא המרכזי, אותו מנסה החלום להציג, עיקרו הפגיעה בהתקיימות הדואלית.

ובכן בבואנו לנתח את המשמעות הפסיכולוגית של החלום שמביא לפנינו נצומה סוסקי, תהיה זו השפה המיתו-פואטית שתעמוד לרשותנו, שדה ארכיטיפי – קולקטיבי המדבר בסמלים. כמובן שבקליניקה חובה עלינו להתייחס קודם כל להיבטים אינדיווידואליים של תכני החלום, כך למשל בחלום שלפנינו, ננסה להבין את מערכת יחסיו של הגיבור עם בנו במציאות הריאלית. מה קרה כשהבן היה בן שש, או כשהחולם היה בן שש. ודאי היינו מתייחסים גם לאסוציאציות של החולם הנקשרות למסע ביער החשוך, לענפות בשדה האורז, או ציפורים בכלל, או למפגשיו עם עיוורים וכן הלאה.("הגיבור" דימוי ארכיטיפי – קולקטיבי לאגו, במקרה שלנו אגו החולם).

דומה שלפנינו, מה שאנו מכנים, "חלום מסע". מסעו של הגיבור – האגו. מסע מסמן בד"כ הליך התפתחותי, פנימי. כמובן שההגדרה "חלום מסע" היא מכלילה ויש לשים לב ולדייק מה המשימות ההתפתחותיות, הספציפיות אותן מסמן החלום (או הסיפור המיתולוגי). מוכרים לנו מסעות של הגיבורים המנסים לגאול עצמם משליטתה של האם הגדולה, אם הטבע, תוך ניסיון למסד ארגון תרבותי של קודים וחוקים המתמודדים עם הטבע הפראי שבנפש האדם. ישנם מסעות שעיקרם תהליכי אינדיווידואציה ופרידה מהקולקטיבי המטשטש את יחודו של האינדיבידואל. בכל מקרה מדובר על מסע של הרחבת המודעות העצמית לתהליכים פנימיים הרלוונטיים להתפתחות הנפשית.  כך למשל החלום הרביעי שמביא נוצמה סוסקי עיקרו מסעו של אדם זקן, מסע בו הנפש מכינה אותו לפרידה מהעולם המטריאלי. זה חלום המתאר, אולי,  את מה שיונג כינה "החצי השני של החיים".

הגיבור שלנו יוצא, או שמא נדחף למסע, כאשר הגורם המניע את המסע כולו, הוא הילד, ילדו של הגיבור, הדבוק לגבו "כחטוטרת" מטרידה. החלום מדבר בשפה סימבולית, על מצב נפשי בו הגיבור כבר ער לילד שכופה עצמו עליו. עדיין מאחור, בגבו, כביטוי לחלק צילי "שהעין החיצונית" לא יכולה לראותו, אך למרות הדיבור המהוסס, שיש בו לא מעט "התנגדות", הגיבור כבר יודע שזה בנו, אולי מתוך שימוש הולך וגובר "בעין העצומה" זו שמסתכלת פנימה. במקום זה חשוב להזכיר שהילד חייב להפוך לחטוטרת מטרידה, שכן זו דרכו היחידה, כסימפטום מטריד, להשמיע את קולו האופוזיציוני לעמדת התודעה המתנכרת. זו הדרך היחידה לגאולתו.

כפי שנראה זה מסע לא קל, יש בו הרבה פחדים ומעצורים, חלקם מתוך הצמדות עקשנית וחרדה להגנות המאפיינות את הקומפלקסים. "הישן", פוחד מ"החדש" שנחווה לא פעם כ"אנרכיסטי".

כפי שכבר הבהרנו, הגישה הסובייקטיבית, בה אנו מתייחסים לדימויי החלום כמייצגים חלקים בנפש החולם, קובעת שמדובר בילד כדימוי ארכיטיפי של הילד הפנימי של  החולם, המיוצג באופן סימבולי על ידי בנו הריאלי. גישה זו מחייבת אותנו להתייחס לילד כמייצג קודם כל את ארכיטיפ הילד. גם כאשר לאורך הדיון אני מדבר על דיאלוג בין השניים, האב והילד, אני מתייחס לילד הארכיטיפי. הגישה הסובייקטיבית קובעת שהשניים הללו, במובן מסוים, הם אחד.

כבר בתחילת החלום אנו למדים שהילד פצוע, "… ברגע אחד נטרפות עיניו, והוא הופך לקרח…"  (דוגמא מאלפת לתופעת האספקט  הקולקטיבי בסיפור המיתולוגי, שכן גם במיתולוגיה שלנו מופיע שמשון כגיבור שאיבד את המגע עם האלוהי, עם הסלף, ובשל כך גם הוא נפצע ואיבד את מאור עיניו ושער ראשו.)

הילד הפצוע דוחף למסע מתוך מצוקתו. ההתפתחות והשינוי מתוך עמדה של מצוקה מהווה רמז מובהק לאספקט "המרפא הפצוע", שכאמור הוא אחד ממאפייניו של ארכיטיפ הילד. בהמשך יספק הילד לאביו הסבר מדייק יותר על פצע העיוורון.  ההתקרחות מתוך חוויה רגשית שלילית מהווה סימפטום מובהק של הפרעה בהתפתחות הספונטנית. אנחנו מכירים זאת מהקליניקה של ילדים. לכן אפשר לראות את ההתקרחות כביטוי סמלי של שיבוש  הצמיחה הספונטנית. אך חשוב שנזכור שזו פגיעה זמנית. צמיחת השער מרמזת על השלב הווגטטיבי, כשלב התפתחותי מאד  מוקדם (נוימן) לכן צמיחת השער לא מושפעת ולא תלויה בעמדת התודעה. השער צומח משום שזה טבעו של שער – לצמוח.  כך גם חזר וצמח שער ראשו של שמשון ואיתו שב לו כוחו.

מעניין שלמרות חווית התלות המכבידה של הילד העיוור (כביכול)  באביו, הוא שומר לעת הזו על כוח סמכותו הנובע מתוך השכבה הארכיטיפית, ודוחף לשינו, כעת ברורה יותר דווקא חרדתו של האב, גיבור המסע בסיפור שלפנינו.  אך החלום מבהיר לנו שהתלות היא הדדית. כרגע המצוקה מאחדת את שני מרכיבי הדיאלוג, הן זו של האב, החרד מתוצאות המסע, והן זו של הילד התלוי חסר אונים על גבו של אביו, חסר אונים במובן שגאולתו תלויה בהתנהלותו של האב. וביחד עם זאת הוא חש כנראה מספיק בטוח באביו, ע"מ שיעז לאפשר לתקווה השברירית להתגלות. כנראה שהילד חש מספיק בטוח באספקט האנימה של אביו, שהוא מעז להביא עצמו לכדי ביטוי הגם בלבוש של סימפטום מטריד. במקום הזה הילד יצליח, אולי, להביא לדי ביטוי את אותם כוחות יצירתיים הדוחפים לשינוי הנחוץ. הטקסט מבהיר לנו עד כמה האב, גיבור התהליך, חרד משינוי. הוא עדיין לא מוכן, לא מסוגל לראות את מה שהילד כבר רואה.  "יודע משהו שגם שלמה המלך בחייו עוד לא ידע" (לוין – הילד חולם).

החלום מבהיר לנו שכעת שניהם, האב והילד, תלויים זה בזה. שוב אנו נדרשים לעיקרון המתח הדיאלוגי שבין הניגודים. שוב אנו רואים שהדואליות הכרחית לכל שינוי והתפתחות.  בשלב זה של התהליך העין העצומה, זו שמסתכלת פנימה, היא זו שמזהה את הדרך הנכונה. העיוורון מקבל את משמעותו הסימבולית הקולקטיבית, כראיה אחרת, ראיה של עולם פנימי. כך גם הנביא טרסיאס, במיתולוגיה היוונית, הנביא שעיוורונו היה מקור כוחו.

נוצר פה שינוי דרמטי, בו הילד הוא המתווך את המציאות הפנימית לאב המפוחד וחסר האונים. כאשר במציאות הריאלית המצב הפוך, לפחות בתקופות מסוימות, בהן ההורה חייב לתווך לילד את המציאות שבחוץ.

פה שוב אנו נדרשים למושג  "מרחב הביניים" המתאר מרחב נפשי המושתת על שתי המציאויות המנוגדות של הנפש האנושית, זו  החיצונית וזו הפנימית. מדובר על אזור נפשי בו שתי המציאויות הללו, מתוך לגיטימיות קיומן, מייצרות מרחב שלישי, בו, ואולי רק בו, אפשריים חיי נפש מתפתחים ויצירתיים. דומה שלאזור הנפשי הזה מכוון החלום.

המסע מתחיל בשביל העובר בין שדות האורז. דומה שכל מי שעבר בשדות האורז במזרח, יכול לחוות את עוצמת השפע של הטבע, הירוק העז הטובל במים המוזרמים ומזינים דרך קבע. תמונה זו ממקמת את תחילתו של המסע בממלכתה של דמטר -אלת הדגן, האלה המייצגת את האם המזינה. כלומר הטבע באספקט המזין שלו. אך גידול האורז מחייב גם אספקטים של אגו: תכנון, מחשבה תחילה (פרומתיאוס), שליטה וארגון. אילו מאפייני האגו שתפקידם לרתום את הטבע לטובתו של האדם. ושוב אנו נזקקים להתקיימותו של המתח הדואלי שבין הניגודים, ע"מ לייצר את מרחב הביניים  שיאפשר את המסע. נראה שרק במקום בו הילד, כמו גם התקווה, חשים במידה סבירה של ביטחון שהדואליות הזו אכן מתקיימת, ונראה ששדה האורז אכן מקיים בתוכו את אותה דואליות, שם  נוצר מרחב הביניים, רק שם הילדי מעז לצאת מתוך הקפסולה המגינה ולהשמיע את קולו הדוחף לשיני. כלומר החוויה של הילד שהמציאות מכילה גם אספקט מזין ויציב, מאפשרת לו להביא עצמו לידי ביטוי.

שלב זה חשוב גם לגיבור המסע, ע"מ להבטיח שכוחות האגו אכן יעמדו לרשותו במסע שעיקרו כניסה ללא מודע, על כל הסכנות הכרוכות בכך. אני רוצה להזכיר לכולנו שהאספקט האימהי מבית מדרשה של דמטר, יכול גם להציף ולהטביע את האגו החלש.  לכן קיומה של הדואליות כל כך חשובה. הדואליות מתגלה לאב גם כאשר הוא מתייחס לדיבורו של הילד: קולו קול ילד, אך מילותיו מילות מבוגר. במובן זה הדואליות של הילד מאפשרת לאב שלא לדחות את דברי הילד כדברים תמימים חסרי משמעות מחייבת. האב עדיין לא מבין את דברי הילד, אך דומה שהוא חש בכובד משקלם המאיים ומחייב כאחד.

"איך אתה יודע?" הפניתי ראשי לעברו.

האנפות מצייצות, הלא כן?"

כאשר עולה שאלת הידע ומקורו, נכנסות הענפות לזירת ההתרחשות הנפשית. הענפות נותנות למסע את הממד הנפשי מעצם התקיימותן הדואלית. הן ניזונות מחרקים ובעלי חיים קטנים אותם הן מלקטות בשדות האורז המוצפים במים. וביחד עם זאת, כבעלות כנף, הן יודעות לעוף ולהתרומם מעל פני האדמה. יכולתן של הציפורים לנוע ולקשר בין שמיים וארץ מציבה אותן כדימוי מובהק לכוח המניע את המהלך מהקונקרטי לנפשי ולהפך. זו התנועה על ציר אגו-סלף כביטוי אולטימטיבי לחיי הנפש. מעניין לראות שגם הענפות "זועקות בשני קולות", כלומר גם הענפות כדימוי טרנספורמטיבי, שומרות על הדואליות. וכשעולה השאלה הכ"כ מרכזית לדיון שלנו, מה מקור הידע, מפנה הילד את אביו לענפות.

הילד כדימוי ארכיטיפי, יודע מה שעדיין לא מודע לחולם, ואכן, האב, בתחושת הפחד שלו, אומר "אין לדעת מה עומד לפני…" מעניין שהילד מנסה לעורר באב את זיכרון התנהלותו בעברו הקדום באזור נפשי זה.

היער השחור והחשוך כבר נראה באופק. כסמל קולקטיבי, היער הוא דימוי של הלא מודע בנפש האנושית, לשם מכוון הילד ולשם צועד החולם. כבר הזכרנו את המיתולוגיות השונות המתארות את ירידתו של הגיבור לעולם התחתון, או באגדות עם רבות בהן המסע חייב לעבור ביער עבות. באזור הזה הסכנות רבות, אין מצפן חיצוני, תודעתי. שום דבר לא ממש מובטח, ודאי שהדרך תאבד שכן אין שביל מוגדר (השביל הוא כבר תוצר של האגו שפילס דרך ביער) היער מאוכלס בחיות טרף, המסמלות כוחות חייתיים השוכנים בחשכת הלא מודע של כולנו. רמז לתחילתו של התהליך אפשר לראות בדברי החולם "היער משמש לי מצפן". זו מעין הכרזה שכעת,  אולי בלית ברירה,  אין לו אלא להתמסר ל"עיין העצומה" של הילד היושב על גבו. עכשיו כוחות אחרים מובילים את גיבור.

ככול שאנו מעמיקים לתוך היער כך מתמעט אור התודעה. העיין הפקוחה הולכת ונעצמת, כעת נדרשת העיין הסגורה של "מספר הסיפורים". אנו נדרשים למצפן אחר. "צעדתי בדממה כאשר היער משמש לי מצפן. הדרך שבין השדות הפכה פתלתלה וכמעט אי אפשר היה לעבור. לאחר זמן מה היא התפצלה לשניים". ובכן הדרך הופכת קשה יותר ויותר, חשוכה יותר ויותר ובהתאם עולה רמת החרדה של החולם. "זה הפך בלתי נסבל. עדיף למהר ליער, לזרוק הכל ולגמור עניין", הוא עדיין לא יודע לאן ולשם מה הוא הולך. בשל הדרך המאיימת ובשל שאלותיו של הילד, הוא חש את דחיפות המסע. בשלב הראשון לא מרגיש האב את כובד המשא, הוא לא מודע לרמת ההטרדה. כשהילד שואל אם הוא כבד על גבו של אביו, האב עונה בשלילה. אך הילד, כמי שיודע, בעיוורונו להביט פנימה, "מבטיח" לאב שבמהרה הוא יחוש את כובד משקלו של המשא.  דומה שלרוב אנו פונים למסע הטיפולי, מתוך ידיעת הסימפטום המטריד. לעיתים קרובות נראה שהטיפול החל עוד לפני המפגש הראשון עם המטפל, במצב בו האדם החל לחוש את הסבל והמצוקה. האב עדיין משוכנע או אולי מנסה לשכנע את עצמו שהכל בסדר, אפשר להמשיך כרגיל  "אבל זה בסדר, כי אני סוחב אותך, לא?" אך הילד מגיב באופן סמכותי באומרו שה"סידור" הזה פוגע בהתקיימותו ובהתפתחותו.

נדמה לי שחשוב לשים לב שכבר מתקיים דיאלוג בין האב לבין אותו כוח פנימי המיוצג ע"י הילד. כשקוראים את הטקסט, דומה שבהתחלה מתקיימת כאילו שיחה של הכרות. האב כביכול לא ידע עד כה את מהות פצעו של הילד. העובדה שהוא נושא את הילד העיוור על גבו, נראית בעיניו, לעת עתה, כפתרון מספק. לא כך מרגיש הילד ולכן בכוחו להוביל את האב לאמת המדייקת יותר את הסיטואציה הנפשית.

הילד הוא זה שמפנה תשומת ליבו של האב לכך שהוא עומד בפני צומת.  בשולי האזור המוכר של שדות האורז ובפתחו של היער, יש לעצור ולהחליט. צומת היא נקודה בדרך בה יש לעשות הכרעה. על הגיבור להחליט. הגם שכוחות פנימיים לא מודעים מובילים – דוחפים את מהלך המסע, הרי שהגיבור החולם חייב לקחת אחריות ולהחליט שהוא אכן פועל מתוך הכרעה שלו עצמו. הכרעה מודעת לצאת למסע. ההכרעה היא אקט מודע המתייחס  למכלול הכוחות הפועלים בסיטואציה, הן אלו החיצוניים והן אלו הפנימיים. המסע לא יקיים את ייעודו אלא אם הגיבור עושה החלטה מודעת המחייבת אותו לגייס כוח רצון. זאת למרות שגם בעניין זה לילד, כאנרגיה פנימית, יש מה לומר, "שמאלה נראה לי טוב" ואכן לשם פונה החולם. במובן זה החולם כבר מבין שלילד יש ידע יקר, החסר, לעת עתה לחולם.

היער הולך ומתעבה וכך גם עולה החרדה של החולם. "…היער שצלליתו עולה עד מעל ראשינו בחשכת השמיים…" נוצר מצב מוזר, לכאורה, בו העיוור הוא הרואה והרואה הוא העיוור. "בגלל העיוורון הוא יודע הכל…"  "…הוא מאיר את העבר, ההווה והעתיד שלי, כמו מראה אשר לא מאבדת ולו טיפת אמת. בנוסף, זה ילדי והוא עיוור…" מציין האב תוך שהוא מגלה את הכוח שצופן בחובו העיוורן. יותר ויותר מבין האב את כוחו של הילד כמייצג אמת פנימית בעלת תוקף גם בעולם הריאלי. (זה תהליך של אינטגרציה של הניגודים)

ועוד בעניין הפיצול ותהליך האינטגרציה. הילד אומר: "באמת העיוורון שולל ממני את החופש, זה לא הולך ככה"  "העיוור", כאשר הוא רק עיוור, הקשר שלו למציאות החיצונית, לאנשים שבחוץ, לוקה. שוב נפגעת הדואליות. "אך זה לא יתכן שאהפוך לבדיחה בעיני האנשים, אפילו בעיני אבי" רוצה לומר שארכיטיפ הילד זקוק לאב לשם גאולתו, כמו שהאב זקוק לאנרגיה מהארכיטיפ להתפתחותו שלו. הילד מפנה תשומת ליבנו שגם הוא לא יוכל להתקיים בכפוף להגנות הדיסוציאטיביות המפצלות. נדמה לי שבהתנגדות להיות בדיחה, "…לא יתכן שאהפוך לבדיחה…" דורש הילד מהאב שיתייחס לקיומו הפצוע ברצינות הראויה. 

משום שבאזור הלא מודע, הילד הוא הרואה טוב יותר, הוא זה שמוביל את האב למקום המדויק. "עוד קצת תבין… בדיוק בערב שכזה זה קרה, לא? …" "… מה קרה… אתה יודע, לא?" מתנהל דיאלוג דרמטי בו מנסה הילד לקרב את האב לידיעת האמת. גם הילד מבין שהאב מבוהל וחרד. אולי באינטואיציה הפנימית שלו הוא יודע שאב חרד מדי, לא יוכל לשחרר אותו מהקפסולה העוצרת את התפתחותו. לכן הוא מקבל את הדרגתיות התהליך. סיטואציה זו חשובה מאד לכולנו בעבודה הקלינית. אנו תמיד חייבים להתאמץ ולזהות את הקצב של המטופל. לא למהר את התהליך. לעיתים העיוורון כהגנה הכרחי ואל לנו למהר ולמוטט אותה.

אכן בהדרגה, האב מתחיל להיזכר שדבר מה קרה. "… באותו רגע ממש התפשטה בי התחושה שאני אכן ידע, אך למעשה לא בבהירות. יכולתי לחוש שהיה ערב שכזה. ושרק אם אלך עוד קצת, אוכל לדעת. אך כיוון שהידיעה הייתה נוראית, כל עוד איני יודע, אני חייב למהר, לזרוק ולגמור עם זה. חייב להירגע. האצתי את צעדיי". בהדרגה מוביל הילד את האב ל"שורש" האירוע. "זה כאן, זה בדיוק בשורש של הארז ההוא".

במסורות רבות מופיע הארז כעץ קדוש, המסמל גם את הנצחי. במקורות שלנו הארז הוא דימוי למסורת המלכות.  תפארת הארז כמסמלת מלוכה מופיעה גם בספרות חז"ל, "וכשהוא מושל את המלכויות אינו מושל אותם אלא בארזים". (מכילתא דרבי ישמעאל). בית המקדש נבנה מארזי הלבנון. כך גם במיתוס האשורי, גילגמש שבמסעו אחר חיי הנצח, עובר ביער הארזים הקדוש, בוחר בארז הנשגב ביותר בטבורו של היער כיסוד למקדש שהוא עתיד לבנות לאנליל מלך האלים. דומה שהחלום מדגיש שאנו מצויים כעת באזור מקודש במובן של קדושת הנפש האנושית. אולי רק פה, במקום המחבר בין הקרקע של הקונקרטי – מטריאלי, לבין הקדושה והרוח, מקום איליו מגיע הגיבור מתוך בחירה ולקיחת אחריות, רק כאן יכול להתרחש תהליך שאכן ישנה את חיי הנפש של החולם.

ואכן במקום הזה, כשהילד מסמן את הזמן והמרחב של האירוע שהודחק לל"מ,  (שורש הארז, שנת הדרקון החמישית של תקופת בונקה),  רק אז מתגלה לאב האמת הקשה המספרת לו ולנו ששם הוא רצח עיוור, לא סתם עיוור, נראה שהוא רצח את ילדו שלו.  כלומר הוא רצח את היכולת להיות גם עיוור. "בשומעי מילים אלה – לפני מאה שנה, ערב חשוך, שנת הדרקון, שורש הארז – פרצה לתודעתי ההכרה שרצחתי עיוור. וברגע שהבנתי שאני רוצח, הילד על גבי הפך כבד כפסל אבן של גיזו." האב "רצח" את "העין העצומה", את היכולת להתבונן פנימה, לתוך הנפש ובכך פגע ביכולת התקיימותה של הדואליות של פנים וחוץ.  האב מנע התקיימות של "המרחב הביניים" ההכרחי לקיומה החי, היצירתי והמתפתח של הנפש האנושית. דומה שזו תמונה המאפיינת הגנות דיסוציאטיביות בעיקר של שורדי הטראומה אך לא רק הם, הגנה בה האדם מפצל עצמו מההתבוננות פנימה, מהאופציה לפגוש את הכאב הבלתי נסבל של האירוע או ההתרחשות הכואבת. החלק הפצוע, במקרה שלפנינו הילד, נסגר בתוך קפסולה מגינה, כאשר מצד אחד הוא מוגן מפני המגע עם הכאב ומצד שני הוא מתיישב כמשקולת מטרידה על גבו של החולם. אך כעת הוא כבד כפסל של ג'יזו, (נזיר בודהיסטי המוכר כאחראי על הגנת הילדים ועיקר על נשמות הילדים המתים). כובד משקלו של הנזיר, מסמל מחויבות חדשה. אכן על כתפו של האב רובץ כובד משקלה של האחריות לפתח יחס שונה כלפי הילד הפגוע – כלפי הפצע שלו עצמו. כעת הוא חייב ביחס המאפיין את ג'יזו. מסע שעיקרו "שיקום" החלק העיוור ובכך מיסוד מחדש של מרחב הביניים, כקרקע מדויקת יותר לחיי הנפש.

לענייננו חשוב להדגיש, בהמשך לדיון בכתיבתו של קאלשד, שארכיטיפ הילד, על כל הפוטנציאלים הגלומים בו, לא יוכל להביא עצמו לידי ביטוי ולעמוד לרשות האדם אם חלות עליו ההגנות הדיסוציאטיביות המפצלות כפי שראינו אצל החולם של נצומה סוסקי.

*(תודה לבתיה ברוש שתזכרה לי את מחזהו של  לוין "הילד חולם". שדה מורכב וטעון כשלעצמו הראוי לחקירה נפרדת.)

 רשימת קריאה

 

  1. אוחנה דוד – הסדר המיתי של המודרניות/ פרשנות ותרבות * סדרה חדשה / כרמל . ירושלים (בדגש על המבוא)
  2. ויניקוט ד. ו. – משחק ומציאות/ סדרה פסיכואנליזה/ עם עובד
  3. לוין חנוך – מחזות 4 מלאכת החיים ואחרים (הילד חולם)/ הקיבוץ המאוחד- ספרית הפועלים.
  4. נוימן אריך – הילד, האישיות בשחר התפתחותה/ הוצאת חסינות (בדגש על שלושת הפרקים הראשונים)
  5. נוימן אריך – הנני, אדם ומשמעות, שלוש מסות/ הוצאת רסלינג (בדגש על המסה "אדם ומשמעות"/  בהוצאת רסלינג
  6. קאלאסו רוברטו – נישואי קדמוס והרמוניה/ הוצאת מחברות לספרות.
  7. J – Loose Ends, Pramary Papers of Archetypal Psychology- Betrayal / Spring Publications
  8. D. – Trauma and the Soul/ Routledge

(בדגש על המבוא ושלושת הפרקים הראשונים)

  1. Neuman Erich – The Great Mother/ Bollingen Sseries / Princeton

(בדגש על פרקים 9, 10)

 

 

 

0 0 vote
Article Rating
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x