ב 6.2.17 מריזה שלנו הלכה לעולמה. בתוך הכאב שלי חיפשתי אותה ומצאתי מעט אחיזה בדברים שאמרתי לפני שלש וחצי שנים כשהתכנסנו יחד לחגוג את יום הולדתה התשעים.

כְּדֵי לִהְיוֹת גָּדוֹל, הֳיֵה שָׁלֵם : מְאוּמָה

    בְּךָ אֵינוֹ מַגְזִים אוֹ שׁוֹלֵל.

הְֶיֵה שָלֵם בְּכָל דָּבָר. שִֹים אֶת כָּל מָה שֶּאַתָּה

   בִּמְעַט מִזְעָר שֶאַתָּה עוֹשֶֹה.

כָּךְ בְּכָל אֲגַם הַיַרֵח בִּמְלוֹאוֹ

   זוֹרֵחַ, כִּי גָּבֹהַּ הוּא חַי.

פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה 14.2.1933

על העמוד היציב  שירי רִיקְרדוּ רֶיְש מפורטוגלית רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש 

                                          אני מריזיאנית.

אני רוצה לשתף ויודעת שרבים מהקולגות, מהתלמידים ומהמודרכים של מריזה שחוגגים כאן יחד את יום הולדתה התשעים, חשים מריזיאנים. למזלנו, בכל שנות ההכשרה היו לנו הרבה מורים טובים שלִימדו אותנו, ואנו מוקירים להם תודה ומטפלים לאור מה שלִמדו אותנו.

בתוך כל השפע, זכינו ללמוד ממריזה וספגנו לתוכנו את הנשמה היתרה של המריזיאניות. איך מסבירים מהי מריזיאניות, דבר כל כך פשוט שהוא כבר חלק מאתנו?

אפשר לומר כי זהו תהליך מקביל לדרך אותה עובר פעוט שלומד לדבר. השפה שהוא שומע מחוץ לו, מדייקת עבורו שפה פנימית של ידיעה שקיימת בתוכו ועדיין אין לו מילים עבורה. כשגדל התינוק והוא כבר אדם מדבר, שפתו קולחת והופכת להיות חלק מהשפה הפנימית בתוכו, חלק בלתי נפרד ממי שהוא.

זה טבעי שלא הרבה מבקשים לשוב ולהתחקות על מהויות ושורשי השפה שרכשו, זוהי תשוקה של בלשנים שהם כעין תאולוגים של שפה. את התשוקה הזו פגשנו אצל מריזה, ודרך התשוקה שלה פגשנו גם את זו שלנו.

כל מטפל מגיע לעבודה הטיפולית עם צופן פנימי שונה, כמוהו גם המטופל. שניהם מדברים באותה שפה, שנשמעת אותו דבר, אבל במהותה היא שונה.

כמו משורר שכותב שיר אחד ואם מאתיים אנשים קוראים את השיר שלו הרי שהוא כתב מאתיים שירים.

אז איך מדייקים? איך מדברים באותה השפה?

המריזיאניות במהותה היא הקשבה למעבר למילים יחד עם מלאכת התרגום. המריזיאניות היא הקשבה מתוך ידיעה עמוקה שהשפה הטיפולית היא כמו קרן שמש אחת שמשתברת לאינספור קשתות. 

דרך הקשבה לחלומות וחכמת השאלה, מריזה מדריכה מסע בתוך שורשי שפה איתה מהלכים המטפל והמטופל יחדיו בגן שהם מקימים. לעיתים זהו גן סמוי מן העין, לעיתים ג'ונגל, לעיתים שממה.

אצל מריזה עצם המפגש בין מטפל למטופל הוא הגן.

בהדרכות ובהצגות המקרה, עומדת מריזה בשער הגן, לא נכנסת פנימה, צופה בתהליך הטיפולי ובחלומות, ומוסרת מעדר, מגרפה צינור השקיה ואם יש צורך גם איזה שתיל. היא עושה זאת או דרך שתיקות או דרך שאלות.

בשנים שמריזה הדריכה אותי הייתי משתאה כיצד כל שתיקה וכל שאלה מצמצמת את האינסוף הטיפולי לנקודה אחת שמדייקת את אותו הרגע, ממש כמו בתפיסה היהודית בה האינסוף מתקיים בנקודה אחת שנקראת קוצו של י'.

יש משהו בעבודה של מריזה עם הלא מודע שמבהיר עד כמה הוא רחוק ומתעתע ובו בזמן קרוב ונגיש ואין הבדל בין השניים.

ובתוך כל זאת דרוש הרבה אומץ: האומץ לא לדעת.

לשאול שאלה שלא על מנת לקבל תשובה. לפתוח בחיפוש מתוך ידיעה כי אם עולה שאלה, הרי שיש מאחוריה תשובה גלויה או סמויה.

מריזה לימדה אותנו כי האומץ לא לדעת כל כך חיוני למעשה הטיפולי. בתוך מסע טיפולי, דרך החיפוש, מטופל יחוש בהתעוררות גם בלי גישה ישירה לתשובה. לכך דרוש אומץ הן מהמטופל והן מהמטפל.

בפרספקטיבה, לאחר זמן, גילינו כי כל רגע של אומץ הדדי לחפש בלי לדעת או לא לדעת, חושף שתיל והטיפול הופך לגן.

גילינו כי זהו גן שהופך אט אט לחלק מהשפה הפנימית, הטיפולית והאישית שלנו.

היה מרגש לראות כי השפה המריזיאניות מתייחסת באותה טבעיות ובאותו כבוד לכל סוגי הבְּרִיאוּת הפתולוגיות או המחלות, ובאותה פשטות ובאותו כבוד לנגיעה של האלוהים כסימבול של השאיפה המיסטית.

אלו גם אלו חיים בכפיפה אחת באותו גן.

ובתוך השפה הצפונה, שורשיה ועומקה 'רצים סרטים' 'דוהרים חלומות'. ומריזה, כמו תסריטאית מיומנת מפיחה חיים בכל דמות בחלום, ראשית או משנית. אין סרט טוב וסרט לא טוב אם זה סרט נפשו של אדם, אין חלום חשוב יותר או פחות, היא ששה על כל חלום ועוסקת בחיבורים ובחיבורים רגשיים.

על ידי כך מתבטלת גם ההיררכיה שיצרו קומפלקסים וחלקים נידחים מקבלים את מקומם. משהו בביטול ההיררכיה מאפשר לכל חלק למצוא את קולו שאולי הושתק במשך שנים. מכל הדרכה יוצאים כמו מסרט טוב.

ועוד דבר שלמדנו הוא את חכמת הסבלנות, ההמתנה. המריזיאניות מראה כי  ההמתנה משיבה את השפה הפנימית של התשוקה והסקרנות לטיפול. מחייה את הסקרנות הקיומית, ואת יצר ההרפתקנות. בהמתנה אפשר לפגוש באמיתות קיומיות שחיות בעמקי הנפש.

למדנו להכיר בכך שלעתים יש לנו כמטפלים פחד ללכת רחוק בלי לאחוז בידיעה. דרך התבוננות בטבעיות שבגישה המריזיאנית למדנו שאפשרי להתגבר על הפחד וכשמגיע הזמן, להעז ולהיכנס עם המטופל לעומקי הגן. זו חכמת הטיפול ואהבת אדם במהותה.

ועכשיו מריזה אהובה, השאלה היא איך מיישמים את הידע הזה. העברת לנו הרבה סודות. (חוץ מסוד אריכות הימים והעמקת האיכויות משנה לשנה) אני יכולה להבטיח לך, ויודעת שיחד איתי עוד חברים, נשתדל להמשיך לטפל (ולחיות) עם התשוקה המדבקת שלך להתחקות על מסתרי השפה הפנימית הטבעית, שהיא הולוגרמה לכל חלקי הנפש. ושנזכה להעביר הלאה את לפיד המריזיאניות.