מפגשים מיסטיים: התרחבות או פסיכופתולוגיה, בעקבות האדם המיסטי של נוימן / אבי באומן

המיסטיקה עליה מדבר נוימן עוקבת אחר ההתפתחות ומתרחשת בכל שלב התפתחותי תוך כדי המפגש של האני עם הנומינוזי[1], ,הארכיטיפי החוץ תודעתי .המפגש הוא חלק חיוני מן ההתפתחות התקינה של האני והתודעה ,תמיד עוצמתי ומסכן את האני ,כל פעם מחדש .לכן חשוב התזמון הנכון ,נחוצים תנאים אנושיים מכילים, וחוזק אני שכבר נוצר.

מתי מפגש כזה אכן יביא להתפתחות ומתי לפסיכופתולוגיה?

נוימן אומר :היווצרותה והתפתחותה של האישיות האנושית כמו גם יצירתה והתפתחותה של התודעה מבוססות על תהליכים מיסטיים (על פי הגדרתנו לעיל-מפגש עם הנומן), אשר מתרחשים בין האני כנושא התכנים האישיים לבין התכנים הנומינוזיים (המפעימים מעבר, החוץ תודעתיים) , המצויים מעבר למרחב האישי. (האדם המיסטי 29 )[1]

בעוד פרויד שתורתו הינה תורה של דחף ,פיתח מודל התפתחותי על פי השלבים הפסיכו-סקסואליים בילדות, האני ככלל בעת שמתפתח, לומד להתמודד עם הדחף, לשלוט בו ולעדן אותו לאור ביקורת המציאות  ובעזרת האני העליון(המצפון) .

נוימן עוסק בתיאוריה של התפתחות של האני והתפתחות התודעה. גישה על פיה, האני הופך מאיבר נפשי מתפקד על פי עקרון המציאות יותר ויותר למרכזה של התודעה המתרחבת ובהמשך החיים מתגלה לו שהוא מחובר לעצמי ,הוא נעשה מודע לציר אני -עצמי. זהו אם כך אני ,שמעבר לחשיפתו לדמויות אנושיות עוזרות ,מגדלות ולתרבות אשר סביבו, הוא חשוף גם ללא מודע. הוא חשוף ללא מודע  לאו דווקא זה היצרי (האיד הפרוידיאני) אלא הלא מודע הקולקטיבי, אשר משתתף בהתפתחות. הוא חשוף לעולם ארכיטיפי ובא אתו במגע באופן תמידי על פי עקרון הצנטרוורסיה- עקרון שעל פיו כל ארכיטיפ יופיע כגורם בשלב המתאים .ועקרון הפרסונליזאציה שעל פיו האנשים המגדלים עוזרים למעבר מהארכיטיפי לאישי אנושי[2]

פרויד מדבר על קיבעונות-פיקסציות , שעלולים להתקבע כתוצאה מחוסר איזון של סיפוק-תסכול לא מתאימים ,הפוגעים בהתפתחות האני ועומדים במרכזן של הנוירוזות. נוימן לעומתו ,במקרה של סיבוך בהתפתחות או פתולוגיה ידבר בנוסף על העולם הייצרי ועל אינטראקציה עם ההורים, על מפגש לא תקין עם הנומן- הארכיטיפי המפעים . זהו מפגש שקורה מול העולם הארכיטיפי בהקשר של הסביבה המגדלת. זהו מפגש העלול להסתבך ולגרום  לשיגעון ,סטייה וכו.

גם אדינגר בספרו האגו והארכיטיפים שם דגש על הקשר והחיבור בין האני והארכיטיפים אך הפתולוגיה אותה מדגיש אדינגר ,עלולה להיווצר כתוצאה של ניכור וניתוק מעולם הארכיטיפים [3]. נוימן ידגיש בהמשך דבריו את מיסטיקת התמורה וסכנת ההצפה או ההיסחפות לנומינוזי ללא תמורה.[2]

גם יונג עצמו אומר שארכיטיפים הם כמעין מערכות של נכונות לפעולה ,הם גם דימויים ורגשות ,התנהגויות ומאורעות נפשיים  אך הוא אינו נכנס לתיאור של מפגש  האני עימם בזמן ההתפתחות כסוג של נומן או כזה זה הנסוג ,הדמוני .וגם לא של האני המתרחב ביחס לארכיטיפים  [3] הוא כן מדבר על ההתפרקות והופעת הארכיטיפים במצבי פסיכוזה.

בעצם בפסקה ראשונה המוזכרת למעלה  ,נוימן אומר לנו כי תהליכים של מפגש עם הנומן מלווים תמידית את ההתפתחות של האישיות האנושית והתודעה . כלומר, בכל שלב של ההתפתחות הנפשית (אישיות ותודעה) יש מפגש עם עולם ארכיטיפי!  והתכנים של הנומינוזי משתנים בהתאם לשלב. השאלה הנשאלת מה הם האלמנטים האנושיים  בסביבת האדם מול אלו הפנימיים ,המהווים טריגרים למפגש עם הנומן וכאן תשובתו הינה הצנטרוורסיה .

שאלה נוספת קריטית לטיב השינוי הינה מה עוזר לאני, מה יביא לשינוי הטרנספורמטיבי לתוך החיים ומה יכול להוות כמכשול ולגרום לטראומה ובעקבותיה לדמוניזציה של הנומן לחוויה שאינה מקדמת אלא מקבעת אימה וחרדה. וכאן תשובתו הינה יחסים אנושיים המתווכים את הארכיטיפ היעדר טראומות וכוחות אני מתאימים .

והדבר נכון לכל שלב ושלב ,אם זה מול ארכיטיפ האם והאם הגדולה -יחסי אם תינוק כסיטואציה ארכיטיפית או ארכיטיפ האב יחסים אדיפאליים כסיטואציה ארכיטיפית נומינוזית שיכולה להפוך לדמונית, אם זה מפגש עם השפה המילולית כנומינוזית מרחיבה או כדמונית מפחידה…כולל ,או אם מדובר בארכיטיפ גיבור שיכול להרחיב או לחזק או להפוך לגיבור מפוחד  . או אם ניקח את החברה כנומן מקסים ועוצמתי , עבור הילד או שהופך כגורם מפחיד ומשפיל .

או ניקח את המפגש הנומינוזי עם האנימה/אנימוס ובתקופת השפעתם ,ההתאהבות כנומינוזית ומרחיבה או שתהפוך לחוויה פוגענית ופוצעת .

או בגיל אחר העצמי הפעיל מאד באמצע החיים כנומינוזי או כסוחף לכוונים רוחניים פתולוגיים ופסיכוטיים…

נוימן מוסיף: התהליך היצירתי מתאפיין בחוסר יכולתו של האני להיאחז בעמדתו בתוך התודעה. תוך כדי התהליך חייב האני להתמסר להתנסות של המפגש עם הלא–אני. בזאת מוותר האני על מציאותה של התודעה, שבה העולם נחווה מתוך הניגוד בינו לבין האני. (30)

 

נוימן מוסיף לנו כי גם בתהליך היצירתי והטיפולי כיצירתי, האדם חייב לוותר על חלק מעמדת האני הרציונאלי מציאותי ולתת מקום לעולם הלא מודע ,שאינו אני וזה מה שמאפשר יצירה ,משהו חדש נוצר המשלב אני ולא אני. מה שאומר שיצירה כמוה כהתפתחות ומשלבת מפגש של אני ולא מודע ויכולה להביא לקידום טרנספורמטיבי ואולי תרפויטי של הטראומטי והדמוני. .

ואולם ,אומר נוימן: לכל הצורות המיסטיות משותפת האינטנסיביות של ההתנסות. האינטנסיביות הזו מובילה לכך שהדחף הדינמי והמהפכני של ההתרחשות הנפשית מוציא את האני אל מחוץ למבנה התודעתי שלו. כתוצאה מכך הנומינוזי מופיע תמיד בתור היפוכה הגמור של התודעה.(31)

נוימן ממשיך ומסביר את עוצמתו של תהליך השנוי .האני ,אם זה של הילד ,המתבגר ,המבוגר הצעיר , המאהב או האדם בחצי השני ,כל אחד בשלב שבו נמצא, נכנס למעין רגרסיה במפגש עם הארכיטיפ החדש . רגרסיה משמעותה שכורכת גם הסתכנות והשפעות בלתי צפויות היכולות להביא לפתולוגיה נפשית . ניקח לדוגמא בגיל ההתבגרות: ההתאהבות ראשונה שהיא רוויית נומינוזית, ראשית זוהי כמעין רגרסיה וסיכון ומעמידה בשאלה האם החוויה שיחווה האני-הרומאו הצעיר (Romeo-Juliet  (או היוליה הצעירה תביא לטרנספורמציה או לפגיעה ואולי כמעין מוות בעקבות הסערה ? ומתי כן ומתי לא….

הנומינוזי מהווה, עבור כל תודעה וכל אני שהוא, את השונה, ״האחר המוחלט״. הוא אינו ניתן להגדרה, אלא חופשי במהותו. הקטגוריה הפסיכולוגית של חומר אוטונומי, שאותה משייכת תורת התסביכים אל תוכן לא מודע, שהוא בהכרח מוזר, מפחיד עד מאוד ובלתי תלוי בעליל. יוצא מכך שהנומינוזי מציג לאני, כל פעם מחדש, את תלותו הכמעט מוחלטת של זה האחרון בגורם חסר הגדרה, אך שליט ועוצמתי. הנומן מופיע תמיד במקום הנגדי, ההפוך לתודעה, ובזאת מוכיח בעליל את חוסר היכולת לקבוע דבר–מה לגביו. המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני.(32)

על פי נוימן החוויה של הנומינוזי זהה לחוויה של האחר המוחלט המוזר, המגיע מעולם אחר ,(כביכול החוץ תודעתי) המשתלט על האני ולו לשנייה גורם לו לזעזוע טוב או רע, שלא מיד נדע את סופו. ולא נוכל מיד לנבא את השפעתו להמשך ההתפתחות.

כאן נוימן מדגיש עבורנו את עצמות העולם הארכיטיפי שעלול או עשוי לייצור תוך כדי המפגש הבלתי נמנע עימו את הזעזוע והשינוי. יהיה זה סביב עצמתם של האם הגדולה ,האב הגדול ,הגיבור הנלחם באם ,במפלצות וברוע או המפגש עם המין האחר ועוד….הדגש הוא מצד אחד על הכרח ההתפתחותי, אך גם על הסכנה בלתי נמנעת ועל אפשרות התמורה. המיסטיקה ,המפגש עם הנומן כורך בתוכו היקסמות ,זעזוע ,שינוי ולעיתים חבלה. וכאן שוב נכנסת חשיבות ההכלה האנושית, זו הנותנת לחוויה העוצמתית המרגשת והמפחידה מיכל שיביא את הצמצום האנושי הכרחי.: אמא, אבא מיכל, חברה ,כוחות פנימיים וחברות……

נוימן ממשיך ואומר: תוך כדי תהליך המפגש עם הנומן מתרחש שינוי. שינוי זה מתרחש אמנם אצל מי הנומן נגלה אליו, אבל השינוי כולל גם את הנומן עצמו. שני הקצוות של ההתרחשות הזו, שאותה אנו מכנים ״מיסטית״, כלומר האני כמו גם הלא–אני משתנים תוך כדי התהליך שבו שני הצדדים מפוררים וממוססים את הגבולות המבחינים ביניהם.(33)

נוימן מדגיש עבורנו שהתהליך, כמובן אם מתנהל נכון ,מביא לשינוי בשני הקצוות של ההתרחשות .מצד אחד  האני המטלטל עובר שינוי מתרחב או מזדעזע אך עבור האדם גם וחווייתו עובר שינוי גם הנומן-הארכיטיפ עצמו  , שהופיע בעצמה מרגשת ומפחידה ,עובר פרסוניפיקציה ויורד לרמה אנושית יותר. ישנו תהליך של דמיון בין השניים אומר נוימן, כמו האם המיילדת את הילד מתוך הארכיטיפ ,עוזרת לייצר בו שינוי ובעצמה עוברת שינוי מהארכיטיפי לאנושי ובכך רואה בו ילד אמיתי ובעצמה אימא . העולם הארכיטיפי הופך באופן אישי וסובייקטיבי לאמיתי . הגיבור שהיה גיבור-על מקסים ,ושייך לעולם אחר, הפך לחלק עוצמתי אמיתי בתוך האני אמיתי ,לא גרנדיוזי אינפלציוני ולא חלש ומפוחד   . או עצמת ההתאהבות הראשונית ששותפה הייתה לנומן הפכה לאהבה אמיתית של בני אדם ולא לאובססיה חולנית ולא מצד שני לסכנת רגרסיה מסוכנת לאם הגדולה….

נוימן אומר: מהבחינה הזו אפשר לומר כי מקומו של הנומינוזי העל–אישי הוא באדם ורק בו, כיוון שהאדם משמש מקום המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני. (34)

נוימן מדגיש כי האדם עצמו הוא הוא מקום המפגש, המכל ,בכך רומז נוימן כי צריך עצמת אני ותודעה אנושיות מסביב לאדם המתפתח עם החוויה המיסטית ,זאת על מנת שהמפגש יתקיים כמשהו טרנספורמטיבי עבור החיים . האנושיות מבחוץ או ובפנים היא המכילה את המפגש ומאפשרת לו להיות אפקטיבי וטרנספורמטיבי.   הפתולוגיה שעלולה להיווצר כאשר תהליכים כה עוצמתיים מתנהלים ללא מיכל אנושי כמו אם אב, חברה ,יחסים חיוביים וקרקוע בעולם ועוד…ולהיפך לעיתים להיפך כאשר המיכל הכביכול אנושי קיים ופועל כלא אנושי ומאד שלילי ופוגעני יביא אז לדמוניות וחרדה!

כאשר הדמויות האנושיות שליליות המפגש העוצמתי עלול להפוך לדמוני ,מחבל ומביא לשינוי רגרסיבי שלילי אולי בלתי הפיך.. שעלול להפוך כחלק מן המבנה האישיותי בכל שלב ללא סביבה אנושית מכילה פוגענית או חסרה עלולה להיות פגיעה עוצמתית כאשר בבסיסה המפגש עם הנומן העוצמתי שהיה אמור להביא לתמורה לתוך החיים .

נוימן מוסיף: מציאותו של המפגש הזה היא אחד מן התנאים הבסיסיים של הקיום האנושי. לאחר שהגדרנו את תהליך המפגש והשינוי של האני והלא–אני כתהליך מיסטי, אפשר לומר כי הקטגוריה המיסטית היא קטגוריה יסודית של צורות ההתנסות האנושיות.(35)

נוימן נותן למפגש של האני עם העולם הארכיטיפי דרגה של תנאי בסיסי של הקיום האנושי ! כלומר המפגש טבוע בנפש האנושית ובדרך התפתחותה והתפתחות התודעה, התנאי של מפגש עם הלא אני . לא מספיקים המפגשים והיחסים עם הסביבה המגדלת, גם המבט הפנים נפשי והחוויות של המפגש עם הארכיטיפים הוא חלק מן העניין. שלא כמו בתיאוריה הפסיכואנליטית שבה האני מתפתח דרך כמו שאמרנו בעיקר הסובלימציה של הדחפים ,היצרים  ויצירת המבנה של האני והאני עליון, או מתוך האינטראקציה עם הסביבה ,או כדי ליצור יחסי אובייקט ,כאן המפגש הינו עם הלא אני ,עולם ארכאי ארכיטיפי מודגש כחלק מההתפתחות. הלא מודע והעל מודע נמצא כל הזמן כחלק מהתהליך ההתפתחותי.

לכן נוימן מנרמל את המפגש המיסטי הזה וטוען שהוא חלק מן ההתנסות האנושית ויישאר ברפרטואר החווייתי של האדם . אך נחזור לשאלתנו : מה קורה במצבים שבהם ההתרחשות מקבלת צורה לא נורמלית ,טראומטית ,דמונית והעניינים מתגלגלים למקום של הפרעה . זוהי כמעין טרנספורמציה שלילית ,התפרקות שתהווה חלק מהבנת הפסיכופתולוגיה..

אנו נוכל לדייק את המפגש הבעייתי עם הארכיטיפ ,הנומן לפי שלב התפתחותי זה או אחר. כאשר ההורה או הסביבה לא רק שלא תווכו את הנומן ועזרו בהכלתו ,אלא גרמו נזק. יצרו למעשה קומפלקס אוטונומי.

לדוגמא ,בשלב הגיבור הנלחם באם הנוראה או אז המפגש הנומינוזי יכול להביא לאינפלציה, לאסון ולהתפתחות של הפרעה נרקיסיסטית אם האני לא יקבל סביבה אנושית מכילה ונותנת נראות -מראה. או במפגש ראשוני נומינוזי עם המיניות של הנער או הנערה שמעלה חוויות עוצמתיות ובמקום סביבה אנושית מכילה ומסבירה היה מלווה בייסורי מצפון אימתניים מענישים או ניצול מיני ,או חשיפה מוקדמת מאד לפורנוגרפיה ,אלו מפגשים היוצרים טראומה דמונית לגבי המיניות או המין השני.    או לחילופין המפגש הנומינוזי של נער או נערה תוך השלכת האנימה או האנימוס בהתאהבות הראשונה שהיווה פגיעה וניסיון התאבדות לעיתים פוגעניים ובלתי הפיכים .

או בחצי השני של החיים המפגש הנומינוזי עם העצמי ועוצמתו שעלול לזרוק את האדם לכת פוגענית או דתיות קיצונית  מבלבלת..

הדיוק בסוג המפגש הבעייתי עם הנומן ובאיזה בשלב ההתפתחותי שנעשה ,ייתן לנו אינדיקציה והבנה עמוקה לגבי הפסיכופתולוגיה שנוצרה…

נוימן אומר: בכל מקרה של מפגש עם הנומינוזי מוקף האני בזרועותיו של הלא–אני. לכידה זו מובילה בהכרח למהפך ולשינוי באישיות. אותו שינוי באישיות יכול להיות אחיזה רגעית של הלא–אני באני, אבל הוא גם יכול להיות מהפך ממושך. השינוי יכול להתרחש בדומה לתהליך מסודר, אך הוא גם יכול לשנות או להרוס את מבנה האישיות באופן מפתיע, הנראה כפריצה כאוטית וחסרת כיוון. השינוי יכול להופיע כחוויה דתית, כחוויית אהבה, כתהליך אמנותי ויצירתי, כרעיון או כשיגעון. בכל מצב שבו מופיע היסוד המיסטי, מתערער מצבו היציב לכאורה של העולם הסובב את האני. באירוע כזה מבהיק לרגע העולם הנסתר, עולם הרקע הדינמי, אשר משתנה תדיר.(36)

נוימן נותן לנו להבין גם את העוצמה ההרסנית והמערערת שטמונה במפגש עם הנומן . המצב של האני המוקף בלא אני המתמסר ומחובק על ידו ,מסמל את הסכנה שבמפגש . נוימן רומז כי התהליך יכול להיות דומה למשהו מסודר ,אולי מוכל ומפוקח ולא כאוטי אך השינוי הלא מסודר והלא מתווך יכול להיות כשיגעון . ההצצה לנסתר-כביכול מיסטי  ולו כרגע  ,כמוה כנגיעה שלעיתים הינה קריטית להמשך ההתפתחות התקינה של האדם..

תהליך התפתחותה של האנושות מתקדם, כפי שכבר אמרנו, לעבר הרחבת התודעה וחיזוק האני. אולם התפתחות זו נשענת על התופעה המיסטית, כלומר: על התהליך היצירתי, שבו האני נפגש עם הלא–אני ומשתנה בעקבות זאת. הסינתזה של התנועה הכפולה הזו מצויה בשיוכה של התפתחות התודעה להיסטוריית התפתחותן של התבניות שבהן הנומינוזי מופיע. כל התנסות בנומינוזי מובילה, בד בבד עם השתחררותו של האני מכבלי התודעה, להתקרבות למצב הבראשיתי ולפיכך גם לדפוס של התנסות חלקית בעצמי.

נוימן מזכיר לנו  כי התפתחות התודעה האנושית הכללית מקבילה להתפתחות של האדם הפרטי ותמיד כאשר ניפגש בנומן הוא בסכנה של חזרה למצב בראשיתי. סכנת הרגרסיה תמיד קיימת .

מה זה אומר לנו על הסכנה של השינוי הלא תקין ,הפתולוגי במקום התווספות לתודעה להיווצרות העצמי או גילוי אנו עדים לפסיכופתולוגיה מתפתחת סביב השלב שבו נימצא הילד הנער או המבוגר.

כאשר אנו בוחנים את מסלול החיים של האישיות החל בלידה וכלה במוות, ממצב ההכלה הגמורה בתוך הלא–מודע ועד לאינטגרציה המתרחשת בשלב הסופי, מתברר לנו שבמהלך השינויים שלה חוצה האישיות אזורים ארכיטיפיים שהשפעתם מתגלה בחלוקת החיים לפרקים טבעיים. המסלול ה-כמו–שמשי של האני, העולה מנקודת המזרח ונופל אל נקודת המערב, חוצה — בהתאם לחוקי הטבע — חלק מסוים של הרקיע הארכיטיפי, המצוי בתוך הלא–מודע הקולקטיבי. ואולם המערכת הפסיכו-קוסמית, שדרכה עובר האני המשתנה, הנה רחבת ידיים וגדולה יותר מאותו רקיע. מעל ומחוץ לרקיע של הדימויים הארכיטיפיים נמצא המרחב האורובורי, המרחב הקדם–צורני של הפלרומה חסרת הצורה. במרחב זה מצויים הערפילים הקוסמיים של האלוהות, אשר ממלאים את העולם הפנימי והנפשי של האנתרופוס. שם הם מהווים את הנומינוזי הלא מוגדר, את הריק האלוהי.

השלב הראשוני בתוך מסלול ההתפתחות -האורובורי אומר נוימן ,הוא קדם צורני הוא הכוליות הבלתי מאובחנת הכל אחד והאדם הוא חלק מתוך השלם חסר הצורה . חוויית האחדות הראשונית הזו שהיא נומינוזית במהותה, חשוב שתהפוך תוך תווך אנושי לחלק חיובי בסיסי של האדם עם היקום. משם יבוא לאדם היחיד בטחון בסיסי באחדות עם העולם.

אך חשוב שהשינוי ,התמורה החיובית שבה היסוד האורובורי הופך לתחושת בטחון ריגשי בסיסי, תתווך על ידי האם הפרסונאלית או מי שמשמש אותה, חובקת את הילד בתוך ההיריון החוץ ריחמי. ואם לא ,החוויה יכולה להיות תחושת אובדן קטסטרופאלית של סוף העולם ,כליה … שתישאר עם האני  בהמשך דרכו בפרקים בהם יחוש סכנה.

המפגש המיסטי בין האני לבין הלא–אני נוצר בעקבות פריצתו של היסוד האורובורי–פלרומטי לתוך מרחב שבו נמצאים החיים האנושיים. בניסוח מהופך ניתן לומר, כי בכל מקום שבו מתרחשת תופעה מיסטית, מבקיע האני את דרכו מבעד לשמים הארכיטיפיים עד הגיעו לספֶרת הקיום האורובורית–פלרומטית.

והאני המתפתח אומר נוימן עם הבסיס הזה, נודד בהתפתחותו בתוך השמיים הארכיטיפים ובכל נקודה במסע פוגש בארכיטיפ אחר אשר ירחיבו בהתפתחות אך יצמצמו באנושיות בתוך החיים. זאת ועוד, בכל שלב תישאר הטבעה מיסטית שתלווה את האדם באופנות מסוימת שתישאר עימו גם כחוויה מיסטית . אך אם ההתפתחות תלווה בטראומה אותה נקודה מיסטית עלולה ללוות גם  בשיגעון .ובכל סכנה יש חשש שיחוש האדם קטסטרופה ואת סופיות העולם…

(מופעים ארכיטיפים בהתפתחות האני ראה מאמר)

על העצמי ,מופעיו בארכיטיפים השונים והציר אני עצמי | אבי באומן

אמירתנו הקודמת, כי האדם הוא ״הומו מיסטיקוס״ במהותו, מתייחסת לכך שההתפתחות הטבעית משלב לשלב, על המפגשים הארכיטיפיים הכלולים בה, מטביעה חותם מיסטי בהתפתחות הפנימית של כל אדם, גם אם הלה אינו מודע לכך. השפעה זו באה לידי ביטוי במספר לא מבוטל של משברי תמורה באישיות. משברים אלו תואמים למשברים המתרחשים באורגניזם האנושי, והופעתם נקבעת על ידי התערבות סדרתית של אברים נפשיים, כלומר של ארכיטיפים.

הבסיס הארכיטיפי של האורובורוס מאד משמעותי וקריטי להיווצרות השינויים הבאים של מפגשים עם העולם הארכיטיפי . כדי להיכנס למפגשים חדשים ומתקדמים עם הנומן האדם חייב להיות מספיק חזק ועמיד אחרת ייפול בקלות למיסטיקה אורובורית בסיסית אך פרימיטיבית ההימשכות לכתות לטכסים מוזרים ומיסטיים או למשיחיות שקרית קשורה עם בעייתיות עם השלב הזה. ונקודה נוספת הינה באיזו מידה רכש האדם את האופנות לחוות מיסטיקה גבוהה או נשאר במיסטיקה האורובורית

כאשר האני, שעבר את השינוי, יוצא מן ההתנסות המיסטית ושב אל מרחב החיים האנושיים, ניתן לדבר על מיסטיקה של תמורה בתוך העולם האנושי. אבל כאשר האני נקרע מתוך מרחב החיים האנושיים ומנותק ממנו, או כאשר הוא מתנכר לו או שואף להתרחק ממנו, הרי אז מדובר במיסטיקה ניהיליסטית–אורובורית. לפיכך, התנהלותו של האני לאחַר ההתנסות המיסטית שלו הנה בעלת השפעה מכרעת על כיוון ההתפתחות. מיסטיקאי אשר עובר את כל השלבים בדרך של  האינטרוברסיה המיסטית עד לנקודת  הריק, אך חוזר מנקודה זו בגישה יצירתית המחייבת ומאשרת את העולם האנושי, משתייך לקטגוריה של מיסטיקת התמורה בתוך העולם.

 נוימן מזהיר בפני פתולוגיה של מיסטיקה אורובורית שאינה מביאה לטרנספורמציה-תמורה בתוך החיים עצמם ובעצם מדבר על מיסטיקה במסווה פסיכופתולוגיה .

למעשה בכל אחד מן השלבים ההתפתחותיים יכולה במקום אופנות מיסטית מקדמת להתפתח כמעין מיסטיקה או אידיאולוגיה המסתירה מאחוריה פתולוגיה נפשית הנסחבת משלב כלשהו לא פתור.

הגיבור לא ילחם את מלחמת הגבורה שלו אלא עלול להצטרף לחבורת צעירים מרדנים אנטי סוציאליים הנלחמים בממסד או בחברה ללא כל מטרה אישית ברורה שימוש בכוח שלא יביא לכל תמורה אישית .

או נראה פולחן של מיניות ואהבה עם נופך מיסטי ( בעולם העתיק קדשות ובשנות השישים אהבה חופשית ) כאשר ההתפתחות האישית אינה קיימת ואינה מביאה לטרנספורמציה של אנימה או אנימוס….

בשנים של החצי השני וציפייה למפגש עם העצמי ,האדם יכול לגלוש או להתדרדר להתחברות וחיפוש ברמה הקולקטיבית דתית רוחנית מיסטית ובעיקר מרחיקה אותו מעצמו ומחייו האמיתיים .מתפתחת כמעין פתולוגיה אשר המיסטיקה והחיבור לנומן למעשה מרחיקים  את האדם מעצמו מאינדיבידואציה והנומן הופך לקולקטיבי דמוני ולא אישי… זהו תהליך שאינו משרת את החיים ובוודאי לא את החיים האינדיבידואלים אישיים שמהם תגיע מיסטיקה מפותחת יותר.

המיסטיקאי האורובורי ניצב — כמובן, בלי שידע זאת — תחת השפעתו המכרעת של אותו ארכיטיפ בדיוק שמפניו הוא ירא ושממנו הוא מבקש להסתייג, הלוא הוא הארכיטיפ של האם האיומה. לא נוכל לפרט כאן את הפנומנולוגיה המאפיינת את המצב הזה, ואולם יש לציין כי דווקא האופי הטורף, המפרק, המחליש והמרושע עד כדי שטניות, שאותו משליך המיסטיקאי האורובורי על טבע העולם (שמשום כך הופך, כמובן, לנשי במהותו), הוא מה שמכריע ומשתלט על המיסטיקאי מבפנים. פנייתו של המיסטיקאי למראית עין אל אלוהות כלשהי כמו גם הסתייגותו מן העולם הן למעשה ביטויים לקיבעונו של המיסטיקאי במצב הראשוני. מאחורי העוינות שלו כלפי העולם מתגלה בפנינו הסירוס המבוצע על ידי האם הגדולה; מפני הסירוס הוא מפחד ומבקש לברוח, אך זהו בדיוק הגורם אשר כבר אחז בו מבפנים.

שוב ושוב מזכיר לנו נוימן כי מיסטיקה הינה תהליך שבו המפגש עם הנומן -הארכיטיפי יוצר תמורה עבור החיים והאינדיבידואציה ולא, אנו עלולים להיות ברגרסיה לתחום האם הגדולה והאיומה . הסכנה של המפגש עם הנומן תמיד יארוב לנו עם הנפש לא מספיק חזקה ומודעת. הרגרסיה אל האם הגדולה שעליה פחות מדבר יונג מודגשת על ידי נוימן שמבין את סכנתה!

אנו יכולים להבין ביתר עומק את הפתולוגיות האישיות או החברתיות תרבותיות כאשר נזהה את המפגש השיקרי דמוני או מפחיד עם הנומן והאגו נבלע ,ניסחף ,מוצף או מתפרק מולו התפרקויות פסיכוטיות הצפות והיסחפות בולענית .

הפסיכופתולוגיה יכולה לקבל ממד נוסף כאשר נבין את המפגש הבעייתי עם הנומן  ,מפגש שנועד להביא להתפתחות אך מוביל לרגרסיה לדמוניזציה או להתפרקות.

ההתנסות בנומינוזי היא תמיד התנסות בעצמי, כלומר"  בקול פנימי״, והיא מביאה עמה התגלות מחודשת. על כן מגיע האני, האחוז על ידי התנסות זו, בהכרח למצב המנוגד לדוֹגמה ולרשויות של התודעה השולטות עד אותו רגע. מעצם מהותה, מנוגדת ההתנסות המיסטית והיצירתית למוסר השולט במצפון התרבותי, לדת השלטת ולתוכני התודעה המרכיבים את הקנון התרבותי. בפועל לא מתרחק האני האנושי, הרע, מן העצמי האלוהי, כי אם להיפך: העצמי מותיר את האני האנושי לבדו. כאן חשוב להזכיר את פרשנותו של הבעל שם טוב לפסוק ״את האלוהים התהלך נוח״ [בר׳ ו ט],  שעליו הוא אומר: ״על כן ידע נוח, כאשר התרחק ממנו האב [כלומר האלוהים]: אין זאת אלא על מנת שאלמד ללכת".2

 

[1] נוימן האדם המיסטי הוצאת רסלינג 2006   תרגום יואב ספיר ,עריכה מדעית אבי באומן

 

[2] Edinger : The Ego and the Archetypes

 

[3] Jung CW8,Para277

[1] המפעים ,זה אשר מעבר ויוצר חוויה עצומה ובלתי מציאותית.

א.ב.

[2] נוימן האדם המיסטי הוצאת רסלינג 2006   תרגום יואב ספיר ,עריכה מדעית אבי באומן

[3] Edinger : The Ego and the Archetypes