מתנגדי החיסון, אשר להם בעיית אמון בסיסי בממסד וכוונותיו ולא בקלות יתאימו עצמם לנורמה, פועלים לא תמיד במודע בהשפעת סיבוך ריגשי או תרבותי המכוון את התנהגותם . הטיפוס המופנם-הסובייקטיבי מטבעו וחשובה לו ייחודיותו פועל מתוך שמירה על עצמיותו שנפגעה הוא רגיש לכפייה,חודרנות הממסד, לפעולה לפי נורמות והוא סולד מהתנהגות העדר.
הטיפוס המוחצן האובייקטיבי בדרך כלל, זה המושפע מהתרבות בה גדל יכול להגיב בסירוב חיסון ממקומו החברתי השולי שקיבל בחברה, או ממקומה הפריפריאלי הכללי של החברה שבה גדל ואז יילחם את המאבק החברתי דרך התנגדותו.
הטיפוס החרד, האדם הנמנע בגלל חרדה לגוף. הטיפוס שמקבל חרדה מכל מה שקשור לחדירה לגוף: הכנסת חומרים לגוף, דקירות, זריקות, טיפוס אותו ניתן בדרך כלל להרגיע ולעזור לו להתחסן. עליו לא ארחיב במאמר זה.
כיצד אפשר להבינם וכיצד יבינו הם את עצמם?
התפתחות היחס לממסד אישי משפחתי וחברתי
כולנו מאז היותנו ילדים גדלים בתוך חברה, ממסד או קולקטיב, אליו אנו שייכים, בתוכו מתחנכים ובו נוצר בנו האמון החברתיֿ, הציות, לקיחת התפקידים וההזדהויות שלנו ומתפתחת בנו גם היכולת להיות כמו כולם בלי להרגיש איום על עצמיותנו.
האמון בממסד, הציות, עמדתנו והרגשתינו כלפי הממסד שמתגבשים בתוכנו במהלך ההתפתחות, קשורים כמובן לחוויות שחווינו בילדותינו בחברה בה גדלנו ובדרך שבה המגדלים והמחנכים שלנו פעלו מתוך הזדהות, צייתנות או מרידה בקולקטיב בה גידלו אותנו. לחלופין, חשוב לא פחות עד כמה תת התרבות שבה גדלנו הזדהתה או לא הזדהתה עם הממסד או אפילו התנגדה לו כחלק ממהותה!
אנו נושאים למעשה בתוכנו, גם את הדרך שבה הורינו הזדהו והאמינו בממסד ובנורמה החברתית לצד אמונתם בפרט -באינדיבידואל וחופש פעולתו וגם את אוסף החוויות שאנו עצמינו חווינו ואת הדרך שבה קלטנו אנחנו את יחסו של הממסד כלפי האינדיווידואליות שלנו, הייחודיות שלנו .
אנו מושפעים מכמה כיבד הכלל את מי שאנחנו, כמה הייתה מצידו חודרנות והשתלטות עלינו או כמה נתן מקום לביטוי עצמי. וכמה נוצר לחץ על מהותנו להיות מה צריך להיות על פי סכמה מוכתבת מסוימת.
לצד החוויות שלנו ושל הורינו שליחי הממסד הראשונים עבורנו, קיים בכל אחד מאיתנו מעצם לידתנו שני צרכים : מצד אחד הצורך הייחודי האינדיווידואלי שלנו להיות עצמינו עם הגבולות, הפרטיות והייחודיות ולצד זה השאיפה להיות שייך, להיות חלק, להזדהות עם החברה ולקחת תפקידים שונים ומתגמלים.
שני הצרכים הללו ומידת חשיבותם שונים מאדם לאדם .יש שאצלם הצורך האישי להיות עצמך ולקבל יחס הנותן מקום לעצמי וביטוי עצמיות קודם כל, הוא הדומיננטי יותר, ויש שאצלם צורך ההשתייכות, להיות חלק מכולם, לקחת תפקיד ולהיות מקובל חזק יותר והוא יוביל וישפיע .
כל אחד מן הצרכים הללו המאפיינים אותנו יכול להשתבש בגדילתנו אם בגלל לחץ יתר ולעיתים אפילו חבלה פעילה או אם מכיוון שלא קיבלנו את הסיפוק המתאים בשל סיבות שונות.
ילדים אשר אצלם הצורך מראש להיות עצמם חזק יותר, האינדיבידואליסטים יותר, יהיו רגישים במיוחד אם יגדלו בחברה שבה האינדיבידואל מחוק והציות הנדרש לכלל מרכזי או נוקשה .
למשל ילדים בעלי צורך אינדיבידואלי חזק במיוחד מטבעם שיגדלו בחברה דתית מאד, קיבוצית מאד, או נוקשה בדרישותיה הקולקטיביות להיות כמו כולם, עלולים לפתח התנגדות, חוסר אמון ואפילו יש חשש, שכדי לשמור על תחושת הייחודיות שלהם יהיו זקוקים תמידית להתנהגות של מרידה באותו ממסד. ילדים כאלו עלולים לפתח התנגדות קשה לנורמה חברתית במיוחד אם גם הוריהם שאמורים להגן עליהם מפני דריסת הממסד לא הבינו לרוחם, לא שמרו על הצורך בפרטיות והזדהו מדי עם אותו ממסד.
הילדים שחשובה להם ההשתייכות, הנורמה, הכלל, אלה המוחצנים יותר, שעבורם הצורך לקחת תפקיד ולקבל הכרה מן החברה חזק יותר מהצורך בביטוי אינדיבידואלי ייחודי, יסבלו פחות מאותו לחץ להתאים עצמם אל הממסד. ככה עושים, זה מה שמקובל ואני איני יוצא דופן, אני כמו כולם .להיפך, להם לעיתים קרובות יהיה חשוב במיוחד להיות כמו כולם..
ולגבי מצבים קיצוניים יותר, כמו לחץ להתחסן כמו כולם, הקומפלקס -סיבוך, שיכול להתעורר אצל המופנמים יותר, שהצד הפרטי מרכזי אצלם ובמיוחד אם נפגעו בצורך שלהם להכרה בייחודיות, יכול להביאם לחוסר אמון, לקנאות עצומה ולצורך של ביטוי בדרך מיוחדת כלשהי של עצמם, ואפילו אנטי ממסדית . הסיבוך עלול לעלות במיוחד כאשר זה נוגע לעצמם, גופם, בריאותם וכאשר מרגישים שנילקח מהם חופש הבחירה ואז במיוחד ייטו לסרב חיסון
גם האדם המוחצן המחפש הכרה חברתית יכול לפתח חוסר אמון בממסד וחוסר הזדהות, עד כדי התנגדות לחיסון, אך דפוס כזה זה יקרה בעיקר במצבים בהם הוא לא התקבל בחברה או אפילו נידחק לשוליים.
או שהוא צמח בחברת שוליים ואז התפתחה אצלו נטייה לאנטי ממסדיות או כעס על החברה או שיסבול מתחושת אחרות, אאוטסיידריות או קיפוח ונחיתות. אנשים כאלו יגדלו להיות חשדנים כלפי הממסד ולהתנגד לכל מה שיידרש כנורמה או צו חברתי כולל התחסנות. גם להם למוחצנים שכאלה יש סיכוי גדול להיות מתנגדי חיסון.
אם ננסה להבין את המופנם המתנגד חיסון, עלינו לקבל שכנראה הרגיש ריסוק של האינדיווידואליות שלו, שהוא מגיב מתוך התמרדות הגנתית נפשית בעיקר במצבים כאשר כולם עושים משהו מתוך אמונה בממסד וכי סובייקטיבית יש לחץ מסיבי עליו כי ההתחסנות הפכה לנורמה.
האבסורד הינו כמובן שאותם מתנגדי הממסד, הלא מאמינים והפגועים ממנו, הם הסיבוך שנוצר אצלם מאפיל על הרציונאליות ועל הנחיצות הבריאותית של החיסון. מה שמנצח את ההיגיון הבריאותי גופני במקרה שכזה זהו הקומפלקס ההסתבכות הרגשית שנוצרה על מנת להגן והפכה להגיון המוביל, לבעיה שיכולה לחבל בבריאות האדם !
אצל המוחצנים שהחברה דווקא חשובה להם המלחמה היא נגד, זוהי האנטי ממסדיות של האנטי סוציאליות . ההתנגדות לחיסון ולממסד במקרה זה נובעת ממקומם השולי החברתי או ששייכים לחברה שולית בחברה הכללית. למשל, מתנגדי חיסון בחברות שחלק מהאג'נדה והם כמוחצנים חווים אותה במיוחד חזק. אצלם התנגדות לחיסון זוהי האנטי ממסדיות!
המתנגד לחיסון המופנם יוצר כמעין שמירה עצמית, התגוננות מהפגיעה הראשונית של הממסד באינדיבידואליות האישית שלו . בחוסר ההכרה שחווה ובלחץ להיות כמו כולם מאז ילדותו. ״אתה לא יכול להיות יוצא דופן״!! דווקא אהיה!
בכל מקרה, האדם המתנגד לחיסון, גם זה הנילחם נגד וגם זה המנסה לשמור על הדרך שלו בכל מחיר שלא להיות כמו כולם, שניהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות כמו כולם. אבל רצוי לשניהם להכיר את הפגיעה שלהם ולדעת על מה הם נלחמים או מתגוננים . להכיר בכך שלפעמים הצורך המתוסכל בהכרה והפגיעה יכולים בקלות להובילם בדרך ריגשית שאינה הגיונית. הם תפוסים ברגש של חוסר אמון עמוק וצורך שמירה עצמית שמקורה בעבר.
הלא להיות כמו כולם, הצורך להגן על זכויותיי על גופי על רצוני הפרטי הפכו אצלם למלחמה על זהות!
חוסר אמון בממסד והתנגדות להיות כמו כולם שחווים עד אבסורד, יכול לפגוע קודם כל באדם עצמו ולעיתים קרובות יכול גם לפגוע מתוך נקמנות לא מודעת גם בסביבתו .
דווקא אותו מתנגד לחיסון המוחצן המשתייך ומזדהה עם תת חברה בה גדל, זה שגדל בחברה או תרבות שאינה מזדהה עם הכלל ואינה מאמינה בו, רצוי מאד שיפתח גישה יותר אישית, פרטית ומשוחררת . הוא זקוק לאינדיבידואציה הזאת בכדי להגיע לבחירה בדרך אישית שלו, דרך המשוחררת מהשפעות שחווה ביחס לממסד!
כדאי לכולנו גם לאלה הזועמים על מתנגדי החיסון להכיר את הסיבוך הריגשי בו אנחנו תפוסים: האם הוא אישי, תרבותי, האם זוהי הרגישות או פגיעה ומהו הפחד המתלווה להתנגדות.
אצל האדם המופנם גם הפחד מהפגיעה הגופנית של החיסון, יכול לעיתים קרובות להיות מעורבב עם הרגישות הנפשית והצורך לשמור על זהות ואינדיבידואליות : לשמור על עצמי רק לא להיות כמו כולם!
את האמון בממסד יהיה קשה לשנות, אבל לדעת כיצד יקבע האדם את הרציונאליות האישית האינדיבידואליות ואת השמירה העצמית הנתונה עכשיו בסכנה בריאותית. על האדם להבין ולהפנים את האי רציונאליות של העיקשות ואת האפשרות לפגיעה עצמית או אם יהיה אינדיבידואל מדי בהגנתיות או אם יהיה תפוס בממסד בצורה מקובעת.
ומה אנו כחברה יכולים לעשות
קשה אולי לכולנו להבין כי החודרנות המאיימת, שאדם מתנגד חיסון אינדיווידואליסט מרגיש כלפי החיסון עם לחץ חברתי המעורר חרדה מפגיעה בגוף. קשה לקבל זאת כפחד שהאדם מרגיש כניסיון של האחרים לחדור ולפגוע בשלימות שלו, בייחודיות, בעצמי שלו כאדם שנפגע בעבר. ההתנגדות, השמירות יתר העצמית והחרדה מהחדרת חומרי החיסון, ניתנים לפרוש כהגנה מהניסיון של החברה לחדור לתוכי, לשנות אותי, לעצב אותי, להשתלט עלי ולקחת ממני את הבחירה ואת עצמי.
במיוחד זה יהיה חזק בהקשר של כפייה עלי, של מה שכולם עושים והלחץ החברתי המופעל על המסרב . הכעס והזעם על חוסר ההתחשבות של מתנגד החיסון באחרים רק מלבה יותר ומפספסת את הנקודה . ועל כן עדיף למתן את הכעס ואת הדגשת הכפייה. פחות בכוח ויותר בהבנה ובתחושת בחירה.
ובכלל קשה לנו כחברה שהיא במהותה קולקטיבית ודורסת אינדיבידואליות לצאת מתוך העולם כביכול אובייקטיבי אל זה שהוא סובייקטיבי אישי ולהבין את הפרט הייחודי האישי.
כמובן שאת המתנגד לחיסון שהגיע מחברה שבה התנגדות הממסדית הינה מרכיב בתרבות, קל יותר להבין, אך כדאי לעודדו להגיע לתפיסה עצמית הגיונית אינדיבידואלית, יותר אישית ומשוחררת מהתרבות שבה גדל. להשתחרר מהכלל ומהקומפלקסים התרבותיים חשוב לכולנו..
ככלל, תפיסה אינדיווידואליות שיש בה את המודעות העצמית לקומפלקסים שבהם אנו תפוסים ריגשית ולנקודות העיוורון שאנו מפספסים, תהיה בכל מיקרה יותר טובה !ראשית לאדם עצמו, אך גם לחברה בה חי .
כל עוד שהאדם נימצא בפחדים בהתגוננות ובתחושת רדיפה יהיה רע לו ורע לחברה בה הוא חי.
לסיכום
מתנגדי החיסון, אשר להם בעיית אמון בסיסי בממסד וכוונותיו פועלים בהשפעת סיבוך ריגשי או תרבותי המכוון את התנהגותם . הטיפוס המופנם כשהוא מסתבך חשובה לו בצורה קיצונית ייחודיותו והוא פועל מתוך שמירה על עצמיותו שנפגעה הוא רגיש לכפייה לפעולה לפי נורמות וסולד מהתנהגות העדר.
הטיפוס המוחצן המושפע מהתרבות בה גדל כשהוא מסתבך יכול להגיב בסירוב חיסון או ממקומו החברתי השולי שקיבל בחברה שבה גדל או ממקומה הכללי של החברה שבה גדל ואז יילחם את המאבק החברתי דרך התנגדותו שהיא איננה אישית אלא קולקטיבית. על כן לשני הטיפוסים רצוי לדעת את סיבוכיהם כמה זה אישי, כמה חברתי וכך יגיעו לתפיסה קוהרנטית ורציונאלית יותר.