להיות מטפל בטראומה – מפגיעה וניתוק לחיבור וטרנספורמציה | איתמר ברנע

הרצאה בכנס: "חיים חצויים – שבר ואיחוי במרחב הטיפולי"

 

אי-אפשר לדבר על טראומה והשפעותיה מבלי לדבר על החברה והתרבות בתוכה היא מתקיימת בזמן המסוים, בשלב ההתפתחותי של התרבות הישראלית. החברה הישראלית כחברה שפגשה טראומה קשה בשואה, בנתה עצמה פה בארץ על אגו ועל כוח, ושנים רבות דחתה מתוכה כל ביטויים של חולשה, פגיעות, השפעות של טראומה שאנחנו קוראים לה היום פוסט-טראומה.

כך היה גם ביחס ליוצאי השואה, וכך גם ביחס להשפעות של טראומות של מלחמות וטרור, על נפשם של האנשים.

גם הנפגעים עצמם לא דיברו במושגים ההלו, ובכלל כל המושגים של פוסט-טראומה לא נכנסו לז'רגון המקצועי עד תחילת שנות ה-80.

עמיה ליבליך שנפגשה עם שבויים במהלך שנות ה-80 שישבו מספר שנים בשבי המצרי לא מתייחסת כלל למושגים הללו וגם האנשים דיברו בעיקר על הצדדים של ההתמודדות שלהם ופחות על כאבים ופחדים והשפעות ארוכות טווח. גם מחקר שלי מסוף שנות ה-70 לא הראה השפעות שליליות על אישיותם של טייסים שהיו בשבי בהשוואה לקבוצת ביקורת ואני רמזתי שאולי באישיותם יש משהו יותר בשל מעצם העובדה שעברו חוויות קשות, והתמודדו איתם. ההגדרות של פוסט-טראומה התפתחו מאוחר יותר ועדיין מתפתחות. ב-DSM מדברים כיום על קטגוריה לא רק של ASR, ASD, PTSD, ו- PTSD כרוני, אלא גם על האפשרות להכניס מושג של  Complex PTSD – שינויים אישיותיים בעקבות טראומות (מתמשכות בעיקר), שזה בעיני קשור יותר למושג של הפרעות אישיות שמתפתחות כתוצאה מטראומות מוקדמות ושינויים אישיותיים שמתפתחות כתוצאה מטראומות ממושכות מאוחרות.

טראומה אפשר להגדיר רק בדיעבד, רק לאחר זמן ניתן לראות כיצד האירוע או האירועים השפיעו על היחיד והחברה. היכולת שלנו להתבונן בצורה יותר מורכבת במה שקורה לאנשים בעקבות טראומה קשורה גם ביכולת החברתית לתת לגיטימציה להשפעת החוויות הקשות ולהתבונן בתהליכים שעוברת החברה והפרטים בתוכה, בעקבות כך. התהליכים של החברה ושל הפרט מקרינים האחד על השני. כיום אנחנו, בשלב שנותן לנו אפשרות להיות מחוברים הרבה יותר לחרדות, לכאבים, לפגיעות וגם לחלקים הציליים שלנו, ההרסניים, מצב שנותן לעיתים תחושה של פגיעות ואפילו מעלה שאלות סביב חוסן חברתי. יתכן אפילו שעברנו מקיצוניות של התמודדות וכוח ותחושת אומניפוטנטיות, לתחושה של "בוכים", חרדים, לא מתמודדים ועדיין אין אינטגרציה חברתית בין החלקים השונים שבתוכנו.

אנחנו מבחינים בספקטרום הרבה יותר רחב של תגובות למצבי טראומה שהחברה עוברת וגם הפרטים, ולמעבר מהצד של הכוח והעוצמה, לצד של הפגיעות וההכרה בחלקים הללו, וכל זאת לדעתי כשלב באינדיבידואציה שלנו כקולקטיב וכפרטים.

יונג מגדיר אינדיבידואציה – "כתהליך החשוב יותר בטיפול ובהתפתחות האדם, שבו מתרחש תהליך של חיבור הניגודים, שמאפשר לאדם להתקרב יותר למקום שאליו האדם נבחר להיות מלכתחילה". יונג מדגיש את השותפות האקטיבית של האגו בתהליך החיבור ללא מודע והוא מדגיש את התהליך הרליגיוזי והרוחני באינדיבידואציה. התהליך האישי של האינדיבידואציה על מנת שיתרחש בצורה מספיק עמוקה ומשמעותית דורש את הליווי החיצוני של "אם טובה דיה" של ויניקוט. את הקבלה והליווי (החסד והגבורה גם יחד) של התהליך הקשה הזה שמאפשר לאגו לפגוש את החלקים השונים שבתוך עצמך שצפים ועולים לאורך השנים, "החלקים שאיננו רוצים לראות בעצמנו" (הצֵל). ה"אם טובה דיה" מאפשרת ליצור את תהליך ההכרה הפנימית בחלקים השונים ומאפשרת לעבור את התהליך הקשה והכואב  הזה שכולל בתוכו התקדמויות ונסיגות, מפגש עם "חיים ומוות" בתוך עצמך, עם שמחה ועצב, עם בניה והרס, עם שליטה וחוסר שליטה, עם אמונה ועם ספקות, עם הצלחה וכישלון ועוד. "האם הטובה דיה החיצונית" ו"האם הטובה דיה הפנימית" שמתפתחת בתוך הנפש מאפשרת לתהליך האינטגרציה הזה להתרחש.

חשוב לזכור שכאשר אנחנו עובדים עם טראומות של מבוגרים, במהלך הטיפול בטראומות הללו ברוב הפעמים, אנחנו גם מגיעים לטראומות יותר מוקדמות ולקומפלכסים בין אישיים שהתפתחו אצל האדם בילדותו. הם מהווים את התשתית המבנית עליה האדם מגיע כאשר הוא פוגש טראומה בחייו הבוגרים.
חשוב להדגיש "שהעדנה" שיש כיום לעיסוק בנושא הטראומה איננה רק בגלל שאנחנו פוגשים יותר טראומות של מבוגרים וגם טראומות מוגדרות בילדות, אלא שבתהליך ההתייחסות של הפסיכולוגיה לנושא הזה בהתחלה אכן הגרעין היה העיסוק בטראומות ובהשלכותיהן, כגון בעבודותיו של ג'נה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובתחילת עבודתו של פרויד שהדגש שלו היה בעיקר בנושא טראומה מינית. לאחר מכן ביטל פרויד את מרכזיות הטראומה ושם דגש מרכזי על פנטזיות לא מודעות כגון תסביך אדיפוס, חרדת סירוס וכדומה, ותיאורית הדחפים, גישה שכיוונה יותר לפנטזיות הלא מודעות ודחתה את החזרה לעיסוק ומתן משמעות לטראומות חיצוניות ב-80 שנה!
גם התפתחות של אגדות עם ומיתוסים רבים מספרים את הסיפור של מצבים טראומתיים, הטרגיות הקשורה בהם, ודרכי התמודדות עמם. כיום יש חזרה יותר לחיבור שבין טראומות ממשיות והתפתחות סימפטומתולוגיה, תוך דגש על כך שהאיום הממשי על הנפש יוצר שרשרת של תגובות הגנתיות ואישיותיות שמשנות ומשפיעות על האישיות ויוצרות סימפטומים.
על פי הגישה של האינדיבידואציה יש מקום לחבר בין העולם החיצוני הממשי של הטראומות החיצוניות לבין העולם הפנימי, הדחפים, הקומפלכסים והארכיטיפים שמניעים אותנו, על מנת לקחת אחריות פנימית ולהיות בדיאלוג עם החלקים הפנימיים שבתוכנו שמושפעים ומתעוררים בעקבות הטראומה.

ועכשיו אעבור לאירוע הטראומתי שלי וכיצד הוא השפיע עליי כאדם וכמטפל. הקונטקסט שאנחנו מדברים עליו הוא תקופת מלחמת יום הכיפורים, תקופה שהתאפיינה בהרגשה של כוח ואומניפוטנטיות!

יצאתי למשימה של קרב אוויר ב-21 לאוקטובר 1973, לקראת סוף המלחמה, עם תחושה שהמלחמה עומדת להסתיים ואני הצלחתי לעבור אותה באופן אישי בשלום, למרות שרבים מחבריי נהרגו או נפלו בשבי. נכנסנו לקרב אוויר באזור החרמון, כשאני עם הנווט גיל הרן (ז"ל) שאך זה הגיע מחו"ל. התיאום בינינו היה מאוד לא טוב ולא הצלחנו להפיל את המִיג מיד בתחילת הקרב. נכנסנו לקרב אוויר צמוד, כשאני רודף אחרי מיג לכיוון דמשק, מנסה להפילו ולא מצליח, ואז בקטע הסופי כאשר התכוונו לחזור לארץ מחוסר דלק, בצעתי תמרון אחרון כדי להפילו, ולא הצלחנו. לפתע בצורה מאוד מפתיעה ומהירה, נפגענו והופלנו. ברגע אחד עברנו ממצב של כוח למצב של היפגעות אנושה, נפלנו למטה, הגובה היה נמוך והמהירות נמוכה ואני משכתי בידיות ההפלטה לנטישה. המעבר החד, ממצב של עצמה, למצב חסר כוח, ממצב שהביטחון הוא בשמיים, ו"השמיים הם הגבול", למצב של היפגעות ונפילה, ממש כמו בסיפורו של איקרוס – שהתקרב לשמש עד שהדונג שעל כנפיו נמס, כנפיו התרופפו והוא צנח אל המים! מעניין שבסיפור של דדלוס ובנו איקרוס, הם ברחו מה"כלא", המבוך – המינוטאורוס, באמצעות כנפיים שדדלוס המציא והוא הזהיר את איקרוס לבל יגביה עוף יותר מידי ולבל יטוס נמוך מידי לבל יירטבו נוצותיו במים. ואכן איקרוס נפל בחזרה אל הכלא הנפשי. גם הטיסה היא כנראה חלק ממסע הגיבור שלי, של ההשתחררות מהאֵם הגדולה, והנפילה בשבי נחוותה כנפילה בחזרה אל לועָ הארי, אל בטן האדמה בחוזקה למעגל נוסף של האֵם הגדולה! הסיפור  הידוע בקרב טייסים שהאמא מבקשת מהבן שיטוס לאט ונמוך כדי להגן עליו, מבלי דעת שעבורו זאת הטיסה המסוכנת ביותר! לעיתים עודף הגנתיות של האם מייצרת פגיעות אצל הבן שמפילה אותו במקום הרגיש והלא מוגן שלו, ראה מקרה אכילס.

כשהיינו על המצנחים הגיעו מטוסים וירו על מצנחינו בתותחים, הרגשתי חוסר אונים גדול מאד ללא הגנה עצמית, תחת מטחים של יריות מיעפי מטוסים שנכנסים ויוצאים. בהסתכלי למטה ראיתי עצמי נופל לתוך מתחם סורי גדול שחייליו מחזיקים את נשקיהם ויורים עלינו ללא הפסקה. נפגעתי מספר פעמים בגופי על המצנח ניסיתי לדבר ולדווח על מצבי, זרקתי את האקדח, ופגעתי בקרקע תוך כדי ריסוק הירך הימנית שנפגעה כבר קודם לכן על ידי כדורים. ואז התגלתה התמונה המאיימת ביותר, שורה של חיילים סורים, כמאה חיילים מתקרבים בשורה, מסתערים ויורים לעברי בעודי יושב חסר אונים על הקרקע. כדורים פוגעים סביבי ובהמשך גם בי. החיילים התקרבו עד לטווח של מטר וחצי כשחייל סורי כיוון את אקדחו וירה בי בחזה. אז נפלתי כאשר הקצין הסורי הורה לו להפסיק לירות. החוויה שחשתי באותו זמן היתה שאני מתבונן בגופי מבחוץ כאילו שהנפש יצאה על מנת להגן על עצמה בפני ההשמדה. זה היה מצב שבו הרגשתי בביטחון שאני עומד למות בעוד רגע. בתוך זה היה גם רגע של עצב והשלמה ופרידה מאשתי שהייתה בהיריון, מהורי ממשפחתי, ומהמדינה – "טוב למות בעד ארצנו", אמרתי לעצמי, עשיתי את המיטב שיכולתי עבור המדינה. רגע של חיבור למיתוס הישראלי ברגע שלפני המוות. הרגע של העצב הוא רגע של חיבור נפשי גם במצב הכי קיצוני במפגש עם המוות, לעומת ההתנתקות והמבט על עצמי מבחוץ כמה דקות קודם לכן. "חבל", אמרתי לעצמי על מה שקרה, "עכשיו אני נפרד מהחיים". זאת לעומת הדיסוציאציה – כניתוק, כהגנה בפני הנורא מכל, כהגנה בפני המוות, בפני ההשמדה האנושית לא רק של הגוף, אלא של הנפש, של העצמי, של מה שאנחנו כבני אדם, לא כקליפה, אלא כמהות אנושית. משם הובלנו לבית החולים. גופתו של גיל (ז"ל) הושלכה על גופי בטנדר בו הוסענו וידעתי שהוא מת ושוכב עלי. היה זה מסע הזוי של מת-חי בדרך לבית החולים ולשבי,גם בחוויה הפנימית שלי וגם בעצם נשיאתו של גיל(ז"ל) עלי לאורך כל הנסיעה.  כאשר הגעתי לחדר הניתוח, לאחר התעללות של אזרחים בכניסה לביה"ח, נדלקה מנורת חדר הניתוח, התחילו להישאל השאלות על ידי החוקרים – אנחנו לא ננתח אותך וניתן לך למות אם לא תענה לנו על שאלות שונות. ומה שקרה לי בזמן הזה שפשוט שכחתי אפילו את שמות חברי מהטייסת והם התחילו ללחוץ עלי ולהגיד לי ומה עם שם זה ואחר של חברי ואני החלטתי שאינני עונה לשאלותיהם, משלים עם מצבי ומתמודד בדרך שבחרתי, אבל היתה גם התופעה של שכחה אמיתית – לא זכרתי את הדברים הבסיסיים – מה שאנחנו קוראים היום שכחה דיסוציאטיבית.

אין בכוונתי להיכנס כאן להמשך האירועים במצב השבי ורק לומר שהיה בו מצב של איום מתמשך על החיים, חוסר אונים רב, חקירות מתמשכות, מצב רפואי קשה, ואמונה רבה שאעבור את זה ואחזור לארץ.

אמשיך כעת בתיאור החיבור שבין החוויה האישית לבין התיאוריה והטיפול.

יש משהו שהנפש עוברת בהטבעה של דיסוציאציה שהיא נוצרת בגוף. הגוף מרגיש את האיום הבלתי נסבל לחוויה של השמדתו והשמדת הנפש, הטבעה שלא עוזבת את הגוף והנפש לעולם.

החוויה של האיום של ההשמדה מייצרת את אותו מנגנון ניתוק הישרדותי שבה להגן בפניה, אולם בו זמנית עצם קיומו גורם לפגיעה בחוויה הזורמת של האישיות הרגשית, לתחושות של איום, לחויות של ניתוק, להימנעויות בין אישיות וממצבים מאיימים ומעוררי חרדה. יש משהו מאוד נורמלי בתגובה של הגוף והנפש למצב הלא נורמלי, אולם השלכותיו ארוכות טווח! הייתי אומר שהמערכת החיסונית של הנפש משתבשת – היא מזהה הרבה פעמים דברים שאינם מאיימים כמאיימים ולכן יוצרת סוג של צמצום של הנפש כנגד האיום הנחווה, המציאותי או הפנטזמתי. לא סתם חלק מהאנשים כתוצאה מהניתוקים וכתוצאה מהצטמצמות חשים חוויה של "מת-חי". המקום של הלב, של החיים, של הרגש, של החוויה נחסם וכך גם המקום של החיים.

מנגנון הדיסוציאציה פועל בתוך המודע, ויוצר הפרדות באגו, כפי שאמרתי בין מה שנחווה לבין מה שלא נחווה (vertical split). האדם יכול להיות בפוקוס על משהו ולהתנתק מחוויות אחרות שפועלות עליו בו זמנית, הקשב נעשה צר ומתגונן, והחוויה השלמה נחסמת, בעיקר בצד הרגשי!

אלא שמנגנון ההפרדה זה פועל גם בצורה פרימיטיבית ועמוקה יותר, הוא מנסה להפריד בין המודע לבין הלא מודע, בין האגו ל- self-מקור החיים של הנפש, כמנגנון אינסטינקטיבי שבא להגן על העצמי בפני השמדתו. הדואליות של ההגנה היא בכך שהיא מגינה ושומרת, אולם ההפרדה גם מעוררת באופן אלים התקפה מתוך הנפש על כל חוויה שנחווית כמאיימת. השיבוש במערכת החיסונית של הנפש מעוררת תגובה נפשית ממעמקי הנפש של תוקפנות ואפילו אלימות כלפי האחר או כלפי עצמך וחוסר אונים וחרדה קיצוניים. הנפש תוקפת את האיום גם כאשר לכאורה הוא איננו קיים, זהו השיבוש המהותי. הדיסוציאציה היא עם כן  מנגנון שונה במהותו מההדחקה שפרויד הקדיש לה מרכזיות רבה כל כך בתאוריה שלו כהגנה בפני דחפים וקונפליקטים.

תיאורטיקנים רבים מדברים על החוויה המאיימת הנקודתית או המתמשכת במושגים שונים שהם גם דומים:
ג'ודית הרמן – מדברת על האירוע הטוטאלי שבו חש הסובייקט סכנת הכחדה.
לאקאן – מדבר על הממשי- "הזוועה שלא ניתן לתארה במילים", שאינה ניתנת להטמעה בסמלים; המקום  שתמיד חוזרים אליו מבלי יכולת לשנות.
ויניקוט – מדבר על "המוות שנחווה אבל לא קרה" ועל The fear of breakdown, Unthiktable anxiety.
סליבן – "המפחיד שאיננו אני" – The dreadful not me.
אוגדן – מדבר על כך ש"בלתי אפשרי לשמור על שפיותנו ובו זמנית לחוות את מותנו".

הכוונה לדעתי היא שאי-אפשר לחוות את מותו של ה-self – של החיים הנפשיים ובו זמנית להמשיך ולהיות מחובר ברצף רגיל, נורמלי ורגשי.

ביון – (שבעצמו הוא כנראה פוסט טראומתי ממלחמת העולם הראשונה) מדבר על אלמנט ביתא, המצב הקאוטי הסומטי הויזואלי, האודיטורי והאפקטיבי, "שמוציא להורג את האדם" ומתקיף נגד חיבורים. אלה  מצבים שאי-אפשר לחשוב אותם, לעומת אלמנט אלפא של מתן משמעות ואפקט למצב, מצב טרנספורמטיבי, שמקביל לפונקציה הטרנסנדנטית של יונג.
קלשד – מדבר על כך שהתוצאה של ההגנה היא שמתוך עומקה של הנפש עולים וצצים אלמנטים טרגיים שבנפש – הורסנות חסרת אבחנה, מצבים ללא שליטה, אקטינג אאוט של רוע, שמצוי בטבע האנושי ופורץ החוצה.

כלומר, המצב של המפגש עם הפוטנציאל של ההשמדה האנושית, וההגנה כנגדו, משתחררים מתוך הנפש אל תוך המרחב שבין האגו לעצמי כוחות ארכיטיפליים של רוע וחוסר שליטה שעולים ופועלים מעל פני השטח.

לסיכום החלק הזה, על פי תפיסתי האיום שהאדם חש במצבים הללו יוצר הפרדה לא רק בין מצבי אגו שונים, אלא יוצר הפרדה ושיבוש בין האגו ל-self של האדם, למקור הנפשי של החיים הנפשיים בין אם זה העצמי האמיתי של ויניקוט, או העצמי היונגיאני התקוותי וה-spirit של האדם, זה שדוחף את האדם להתפתחות ומחבר בין הניגודים שבנפש.

השיבוש שנוצר בזרימה שבין האגו לעצמי של האדם מצביע גם על הכיוון הטיפולי העיקרי בנפגעי טראומה – לעזור לחבר מחדש בין האגו לחלקיו השונים של העצמי, תוך הכרה פנימית בשיבושים הבלתי נמנעים והחלקים הקשים המתעוררים בנפש כתוצאה מהאיום.

אחד הדברים המעניינים שמצאתי אצל פדויי שבי שעברו חווית טראומה מתמשכת, שכולם חלמו בשבי את אותו חלום, חלום שבו אתה יוצא מהכלא ולוקחים אותך הביתה, אתה מתקרב ועומד להיכנס לדלת ואז לוקחים אותך בחזרה. הבית מסמל את המפגש עם "העצמי". בשבי ישנם כוחות שלא מאפשרים לאדם לפגוש בחזרה את העצמי שלו והוא נאלץ לחזור למצב החירומי והישרדותי של הנפש. הטיפול הוא  עבודה קשה של חיפוש החיבור המחודש בין האגו ל- self. חוסר החיבור יכול לבוא לידי ביטוי גם בכך שלעיתים פונקצית החלימה נפגעת בצורה קשה ואנשים מפסיקים לחלום, כך רבים מנפגעי הטראומה נשארים "ערים בלילה"! ללא חלימה תוך חרדה לא מודעת מהחזרה של מוות פיזי ונפשי. אני באופן אישי איבדתי את היכולת לחלום בצורה של צבעים. אני זוכר חלום אחד כאשר למדתי במכון של יונג בשוויץ והייתי באנליזה, שאני טס במטוס לכיוון איטליה לחפש נעדרים עם רבנים, נהניתי מאוד מהצבעים והנופים עד שברגע מסוים התחילה אש נ"מ צבעונית וכל הצבע שבחלום נעלם! זאת היא דיסוציאציה בחלום. החלק החשוב בעיני הוא היכולת לקבל את האפשרות הזאת ולהמשיך לחפש את החיבור לעצמי ולחלקים הנעדרים בדרכים שונות. במקרים קשים ביותר יש סיוט חוזר של השמדה עצמית שחוזר כמעט כל לילה מבלי שיש אפילו אלמנט של פיצוי בתוך החלום שמאפשר דרך כלשהי להתפתחות של ריפוי.

כמטפלים אנחנו מכירים את החדר הטיפולי כ- Temenos, כמקום שיש לו ייחודיות, כמיכל שמעניק בטחון, כמקום שמאפר חיבור מחדש בין חלקי הנפש. היוונים הגדירו את ה-Temenos כמקום מקודש שניתן להרגיש בו את נוכחותו של האלוהים. זהו המקום שאנחנו פוגשים בו את המטופלים, במפגש המודע ובמפגש הלא מודע בינינו, וזהו המיכל שבו נוצר אמון ובטחון שמאפשרים לטרנספורמציה להתרחש. עבורי כמטפל חדר הטיפול הוא בעל משמעות רבה. במצבים שבהם הרגשתי שלא במיטבי מבחינה רגשית, עצם הכניסה לחדר הטיפול והמפגש מטפל-מטופל שנוגע במשמעות, עשתה גם לי שינוי מיטיב ומרפא. העבודה הטיפולית במרחב הטיפולי מאפשרת גם לי לחזק את תהליך הצמיחה הפנימית ופעמים רבות נותנת גם לי מזור וריפוי. מנגד, המינון של העובדה הטיפולית מאוד משמעותי. פעמים רבות חשתי לאחר עבודה ממושכת שנוגעת בטראומה שנשארתי מרוקן, עמוס בתוך עצמי, חשוף, שאינני יכול להכיל יותר, וכתוצאה מכך הופיעו תגובות של תוקפנות וחוסר סובלנות כלפי הקרובים אלי. עם השנים אני לומד לווסת, להבין שהמינון של העבודה בתוך חדר הטיפול יש לו חשיבות רבה. הנושא של ללמוד להקשיב ולווסת בתוך עצמך חוויות שיכולות לעורר תחושה של איום והתקפה נפשית הוא מרכזי בעבודה עם טראומה.

המשמעות עבורי של להיות מטפל בטראומה קשורה גם לכך שמטפל יכול לעזור למטופל עד לנקודה שהוא יכול לעזור לעצמו. אני מרגיש שהתהליך שאני עובר עם עצמי לאורך השנים מקרין על העבודה עם המטופלים וההליכה בנתיב של האינדיבידואציה כסוג של דרך חיים מקרינה על העבודה הטיפולית. למשל המושג של "המטפל הפצוע" – "The wounded healer".

במקדשי הריפוי ביוון העתיקה המורה של אומנויות הריפוי כירון, סבל "מפצע שהוא בלתי ניתן לריפוי". ההגעה למקום הפנימי של ההכרה שיש לך "פצע שאיננו ניתן לריפוי" הוא תהליך ארוך וממושך (שאולי גם כמו תהליך האינדיבידואציה לא מסתיים לעולם…),  הכרה איטית ובדיעבד שיש תופעות שהן חוזרות על עצמן כגון מקומות של ניתוקים ודיכאון, וחרדה בלתי מוסברת ותגובות של חוסר אמון והתפרצויות של זעם ממקור פנימי של מתח לעיתים לא מוסבר, הכרה "שבדיעבד" מסבירה את השלכות הטראומה והחלקים  הבלתי ניתנים לריפוי שבה.

בתהליך הזה אין קפיצות דרך. אמר לי פעם מטופל לאחר שנים של טיפול – "לו הייתי יודע בתחילת הטיפול מה שאני יודע היום הייתי מתאבד, ואתה היית מספיק חכם לא להגיד לי את ההשלכות האמיתיות של הטראומה לפני שהייתי מוכן להתמודד עם זה". התהליך הוא איטי והדרגתי וכל דבר צריך לבוא בשלב המתאים לו. כיום אומר אותו מטופל – "אני יודע שיש חלקים שאינני יכול לשנותם ולרפאם, זה כואב ומתסכל אבל חיי כיום יותר עמוקים ומלאים ממה שהיו קודם לפגיעה".

מהמקומות הללו אני פוגש את המטופלים. מהמקום של הפציעה שלי אני פוגש את המטופל במקום הפגוע שלו, לא ממקום של מטפל "בריא" ומטופל "חולה". כל אחד מאיתנו בדיאדה מטפל-מטופל אמור בתהליך מתמשך להתחבר לשני החלקים שבתוכו – המרפא והפגוע. בתחילת הטיפול פעמים רבות אני כמטפל מחזיק עבורו את החלקים הבריאים והמרפאים ומאפשר למטופל להביא את החלקים הפגועים שלו. בעזרת החלקים הפגועים שלי אני מנסה להתחבר טוב יותר לפגוע שבתוכו. בהדרגה המטופל יכול לאסוף בחזרה את החלקים המרפאים שלו מהמטפל לצרכי הריפוי העצמי שלו. בהדרגה נוצר מפגש מורכב, לא רק של המטפל המרפא והמטופל הפגוע, אלא גם בין החלקים המרפאים של שנינו, בין החלקים הפגועים של שנינו ולעיתים גם מפגש בין החלקים הבריאים והמרפאים של המטופל והפגועים שלי כמטפל.

מכלול התחושות והחוויות שהמטופלים מביאים מצויות גם בתוכי גם אם אינני חווה אותן בנקודת זמן בדיוק כמוהם. אין לי תחושה שאני מחוסן בפני משהו שהמטופל מתמודד איתו. החיים הם גלגל, פעם אתה למעלה ופעם למטה, כך גם באינטראקציה עם המטופל ומכאן הכבוד האמיתי שאני חש כלפי מטופלי.

הדיאדה הטיפולית דורשת ממני גם תשומת לב והקשבה עצמית מתמדת כדי לשמור גם על עצמי שלא להיכנס למקומות שעלולים להיות מסוכנים מדי עבורי נפשית. אני זוכר מקרה לפני שנים, בתקופה שהייתה לי קשה באופן אישי, הגיע אליי מטופל שעבר חוויות טראומתיות דומות לשלי, במצב מאוד קשה, במשבר גדול, בחוסר אונים ובחוסר תקווה, בבושה גדולה על מצבו, ותאר מחשבות אובדניות דיסוציאטיביות. אמרתי לעצמי, עברתי דברים דומים, אני לא חש סימפטומים בעוצמה שהוא חש אותם, אני בתקופה רגישה, עלי לשים לב ולהיזהר לשמור על עצמי, לא להיחשף בצורה מוגזמת על מנת שלא להגיע למקום דומה. אני זוכר גם סיוטי לילה שהופיע אצלי בעקבות האינטייק הזה של עולם רע שנכנס ותופס אותי ומנסה להשתלט עלי ומפר את האיזון הפנימי שלי. לקחתי את החלומות הללו לתשומת ליבי מתוך הבנה שבנפשי יש את כל הפוטנציאליים ההרסניים שהוא סיפר לי עליהם והחלטתי שבשלב הזה לא מתאים שאכנס איתו למהלך טיפולי. סיימתי את ההערכה ואכן הפניתי אותו למטפל אחר. הרגשתי שעשיתי את המעשה הנכון עבורו ועבורי בהחלטה מקצועית ואישית מתאימה.

לעומת זאת יש מקרים רבים שמגיעים אליי ודווקא המקום שממנו אני בא, מאפשר לתהליך משמעותי לקרות. לדוגמה מטופל שהגיע במצב משברי עם חוסר הבנה וחוסר יכולת לקשר את הסימפטומים וההתנהגויות לגורם הטראומתי שהיה בעברו. לעיתים ההגנות הדיסוציאטיביות גורמות לכך שהאדם כלל לא חש שיש לו בעיה, הסביבה שלו, אשתו והילדים, דיווחו על התנהגויות פוגעניות ודסטרוקטיביות, חוסר קשר רגשי ועוד. במקרה הזה התהליך הוא מאוד הדרגתי על מנת לראות את ההתנהגויות שהוא מסרב לראותם בשל הכאב הגדול שהוא עלול לחוש, אשמה, בושה, ותחושה פנימית של איום בפירוק. בהדרגה ובקצב שלו לעזור לו לנסות ולעשות את החיבור מחדש של האלמנטים הסותרים שבאישיותו שנמצאים בצֵל וזאת מעמדה מקבלת ולא שיפוטית שמבינה את הצורך הנפשי העמוק של ההתגוננות בפני האמת הכואבת, והאיום הטרגי על השלמות הנפשית.

לאט ובהדרגה לעזור לאנשים לקחת אחריות על החלקים הללו שבנפש וזאת במידת האפשר. לא תמיד ניתן להתקדם הרבה בתהליך האינדיבידואציה, אבל גם התקדמות מעטה היא בעלת ערך רב! נתקלתי כבר במקרים "שהסיוט ההורג" של ההשמדה העצמית הנפשית חוזר כמעט מדי לילה בצורה זהה מבלי שנוצרת בו טרנספורמציה כלשהי. גם במקרים הללו ניתן למצוא דרכים של לימוד ויסות עצמי, חיבורים שונים לצדדים מיטיבים בדרכים של יצירה, כתיבה, הבעה, גוף, צדדים שמחזקים חלקים מרפאים ביחד עם ההתבוננות המכבדת במקום של הצדדים הדסטרוקטיביים שמצויים בתוכנו.

העבודה הטיפולית היא בעיקרה לתת עֵדות, להחזיר למטופל את המבט שאבד לו, שרואה אותו, רואה את מה שהוא עבר ונותן הכרה לתגובותיו. נוסף על כך, הטיפול בה לעודד את המבט פנימה, לחזור ולהתבונן אל עבר העצמי הפנימי שפעמים רבות אבד עימו הקשר והאדם מרגיש שהוא "איננו עצמו". העצמי של התקווה, של האמונה, של החיים הפנימיים, של הייחודיות האישית, וגם של הספקות וההורסנות.

יונג מדבר על ה- transcendent function, המקום שמחבר את ההפכים שבתוכנו לדבר השלישי שמעבר לקונפליקט בין ההפכים, או להיתקעות בצד האחד של הנפש תוך הימנעות מהצד האחר. יש פה ביטוי של חיפוש של מה שמעבר לחלקים הדסטרוקטיביים ומתן חיים לנפש שהופרדה בדיסוציאציה.

כל אחד עושה זאת על פי דרכו ועל פי יכולתו, הפגיעה הטראומתית מלמדת אותנו שיש משהו שהוא מעבר אלינו בעוצמתו ובהשפעתו. בסה"כ אני אוחז בעמדה שהיא אופטימית ופסימית כאחד, שמחברת חוזק וחולשה, שמחה ועצב, שליטה וחוסר אונים, ריפוי ופגיעה, עמדה שמדברת על תהליך נפשי אנושי ארוך טווח של התפתחות אנושית שעיקרה הוא המשפט: "והצנע לכת עם אלוהיך". כך אני משתדל לנהוג כלפי עצמי, וכך גם כלפי מטופלי.

לסיום אני רוצה להשמיע את שירה של אתי אנקרי – "מים חיים", שמתחיל ב"הייתי זרה בבית שלי", "יצאתי למרחקים", "למצוא את הצליל שמחבר", "בין הגוף לנשמה", "במים חיים", שיר שמצליח להעביר אותנו את הדרך עמוק אל תוך הנשמה!

הייתי זרה בבית שלי
אז לקחתי תרמיל ומקל
יצאתי לדרך נסתרת
רציתי להתקבל

שהשמים יברכו אותי
שהגשם ישטוף את כולי
במים טובים במים חיים

הייתי זרה בין יקירי
ככה זה קורה מעת לעת
אז יצאתי לנדודי
כי לא היתה לי מילה טובה לתת
שהשמים יברכו אותם
שהגשם ירווה את ליבם
במים זכים במים חיים

הייתי זרה בגוף שלי
ולא רציתי לוותר
אז צבטתי במיתרים
למצוא את הצליל שמחבר

בין השמיים לאדמה
בין הגוף לנשמה
במים טובים במים חיים
מים חיים.