פורסם בביטאון האגודה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית – "חכמה מאין", חוברת מספר 2, יוני 1997
רמת גן ,10.2.96
אמי הייתה בת 95, אלמנה, אחרי שנתיים של הידרדרות גופנית ונפשית: תשישות, חרדה, חוסר אונים, נוקשות ביקורתית שהדפה כל שינוי, שכחה, בלבול, מתח והתנתקות רגשית. התעניינה בעיקר בנכדים הקטנים יותר שהרעיפו עליה את החמימות התמימה לה הייתה זקוקה כל כך. בהדרגה השתבשה הקואורדינציה המוטורית שלה וכל עזרה הייתה בעיניה אונס משפיל. בצעירותה לא חונכה לצאת מן הבית ולהתעמת עם החיים. בית אבות לא היה מתאים לה. דירתה ברמת גן לא השתנתה מאז עלייתנו ארצה עם אבי ואחותי ב- 1939. הרהיטים העתיקים שהבאנו מפירנצה אפשרו לנו לשמור על הזיכרונות ועל התרבות המשפחתית המקורית. דירה זו ברמת גן, עם האווירה החמה והמיוחדת, הייתה לנו מרכז יציב, תומך ומאחד.
בשנתיים האחרונות סעדנו את אמא, אחותי ואני לסירוגין. חזרה זו לבית הורי והמפגש האינטנסיבי עם אמי, העמידו אותי פנים אל פנים מול זיכרונות חדים של קיפוח רגשי בילדותי באיטליה, שם היו הורי שקועים ב"חיים המתוקים" יותר מאשר בהורות. שקעתי בזעם ילדותי, רחמים עצמיים ותחושת מחנק שחשתי בבית הורי בגיל ההתבגרות.
הכאב היה צורב ופתאומי. הוא הביא אותי כאילו לתחתית השאול, אך דווקא עוצמת הסערה אפשרה לי לאט לאט להתפייס פנימית עם אמי.
במידה ואמי נחלשה, בה במידה חשתי את האובדן ולמדתי ליהנות מן המיוחד שבה. על כך העידו גם החלומות שהפכו מסיוטים לחוויות של מציאת דרך או מפגש מרגיע.
בחודשים האחרונים נקלענו למועקה ואימה: איך נתמודד מול הסבל של אמא ולאיזה תהום נדרדר במערכת הרפואית המודרנית?
שבת 3 בפברואר.
ב 5 לפברואר לפני תשע שנים נפטר בעלי מהתקף לב. היום בדמיוני מבזיק:"האם היה התאריך גורלי?" אמא התעוררה עם שיעול לח. חשבתי: "ברונכיט, מחר מוזמן רופא ואינני רוצה להפר את השקט היחסי שלה בהתרוצצות לחדר מיון, מה עוד שצליל השיעול שלה כל כך מוכר לי". הכרתה כבתה מעט, אך היא אכלה בצהריים. השיעול נהיה קצבי יותר. התכנסתי לדריכות קשובה, תמהה על מה שקורה. בקשתי בליבי לתת למתרחש לזרום בשקט כי לא אסבול שמישהו יפריע לנו. התיישבתי מולה, כי ישבה בכורסה שלה. כיסיתי אותה, שמתי כרית מתחת לראשה וליטפתי את ידה בלי הרף. חיפשתי מילות תפילה שאלוהים ייקח אותה ברכות, שיעזור לנו במעבר אל המוות. עזרה לי הדממה האינטימית של השבת.
נתתי לעצמי לזרום בזרם הטבעי של החיים אל הלא ידוע במיכל הנשי. השיעול דעך בהדרגה. פתאום פקחה עיניה כאלו ראתה רחוק מעבר לעולם, ואח"כ סגרה אותן ברוגע כאלו נרדמת. לא ידעתי האם נרדמה לחיים ומחלימה? או שמא אל המוות, אל השלווה הסופית? לאט לאט הבנתי שכנראה היא נפטרה. פתאום חשתי גל של רגשי תודה כלפיה על זה שהיא נתנה לי את הזכות להיות אתה במותה. היא גלתה לי את סוד הדרך וראיתי אותה באצילותה. חשתי כאלו באותו יום היא החזירה לי כל מה שנתתי לה, ולעצמי דרכה, בשנים האחרונות.
במסורת היהודית המוות בשבת הוא מוות צדיקים. כאלו הוד השבת שיקף הוד נפשה של אמי.
ובדממה אז היה הד. בשבילי הדממה באותה שבת הייתה הכרחית כמו אותה הדממה ברגע המכריע של טקס המיסטורין לאלה דמטר באילאוסיס, באותו רגע בו כנראה היו המשתתפים מתבוננים בדריכות עמוקה על הגרעין המוצג, וכך חווים את קדושת המסטורין של הקשר בין החיים והמוות.
לכאורה לא היה ביני ובין אמי הרבה מן המשותף. לא היינו "על אותו גל" השקפות חיינו היו מנוגדות בתכלית, אך המשותף בינינו הייתה דווקא חדוות החיים, ההתפעמות ביום- יום בבית, במשפחה, בטבע, בתרבות, דברים "קטנים" שערכם לא יסולא בפז. המאחד הזה צף ועלה בי באותו רגע מיוחד- ופתאום ידעתי שכבר לא אוכל לחלק אתה תובנה חד-פעמית ויקרה זו.