בין קוממיות לנכבה / יהודה אברמוביץ'

הרצאה בכנס האגודות היונגיאניות, מאי 2022

לפני מספר שנים הרציתי בכנס יונגיאני בוילניוס שבליטא. שאלתי את עצמי וגם את הקהל, איך הרגיש תושב העיר בשנת 1945 כשהדי המלחמה נדמו, כשהעשן התפזר והוא הסתכל סביבו וגילה ששכניו היהודים, שליש מאוכלוסיית עירו פשוט אינם. הבתים התרוקנו והשקט שהשתרר הרעיש יותר מכל המולה.

מן הראוי לשאול אותה שאלה גם את אריך נוימן, מה הרגיש בסוף ינואר 1949 כשהדי המלחמה נדמו, כשהשתרר השקט וכשהסתכל מחלון ביתו שעל שפת הים ברח' גורדון מס' 1 ומסביבו, במרחק שבין 15-ל 30 דקות הליכה, סומייל, שייך מונס, מנשיה, אג'ליל וכמובן יפו ואחרים התרוקנו.

האם השקט נבלע בשמחה, בהתעלות, בפעמי המשיח של השכנים?

האם הצליח הפליט מברלין, זה ש-15 שנה קודם נס על נפשו ונשאר כל ימיו מחובר בכל נימי נפשו לתרבות גרמניה, להדחיק את המציאות? (אם כן, מה סוג ההדחקה. במאמר הוא מבדיל היטב בין מושגי ה-SUPPRESSION וה-(REPRESSION האם גם הוא נפל למלכודת הרקולקטיביזציה, כלומר איבד את ראייתו האישית, את האחריות האינדיבידואלית ונבלע בקולקטיב ? תהליך שממנו כל כך הזהיר.

אז מה ראה אריך נוימן? האם ראה ? האם רצה לראות ?

ואולי השאלה היא לא האם ראה אלא האם "פסיכולוגית המעמקים והמוסר החדש" הוא המורשת שרצה להנחיל.

נתחיל בעובדות. בנובמבר 1947, בעת הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה בארץ ישראל מנתה האוכלוסייה היהודית של המדינה היהודית שבדרך כ-500,000 נפש בעוד שהאוכלוסייה הערבית בתחום היהודי מנתה כ-416,000 +/- 90,000 נפש. מספר כמעט שווה של יהודים וערבים. האוכלוסייה של המדינה הערבית המתוכננת בארץ ישראל אמורה הייתה לכלול כ-700,000 ערבים וכ-8,000 יהודים.

במאי 1948, בתחילת מלחמת העצמאות, האוכלוסייה היהודית כבר מנתה כ-650,000 נפש ובמפקד האוכלוסין הראשון שכבר בוצע במדינת ישראל בנובמבר 1949 מנתה האוכלוסייה היהודית 712,000 נפש והערבית 160,000.

בין תאריכים אלו, בין נובמבר 1947 לבין נובמבר 1949 – בין 750,000 ל-900,000 נפש (על פי נתוני ארגון "זוכרות") הפכו לפליטים.

קוריוז היסטורי הוא שהאוכלוסייה הערבית במדינה הצעירה מנתה קצת יותר מ20% מאזרחי המדינה ועם כל גלי ההגירה ההמוניים שבאו עם השנים אותו אחוז נשמר גם בשנת 2022.

"פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש" עוסק בבעיה שהטרידה את נוימן יותר מכל. שאלת ההתמודדות עם הרוע. בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר כותב GERHARD ADLER שעבור נוימן זוהי בעייתו הבסיסית של האדם המודרני.

הספר נכתב בשנות מלחמת העולם השנייה, בתל אביב, בין השנים 1942 ל-1944, עבר מספר עדכונים ומהדורות ונשלח לעיונו של יונג לראשונה בשנת 1947. פורסם לראשונה עם הקדמה של יונג ב 1949.

גם אם מלוא הזוועה של המלחמה עדיין לא התגלה לנוימן בזמנים הראשוניים של חיבור הספר, הפרסום עם העדכונים המאוחרים היו לאחר שאימת השואה, ההרס של ערי אירופה וגם הקוממיות היהודית בארץ ישראל והמחיר ששולם בעטיה היו כבר ברורים.

שני טקסטים מכוננים, עמוקים, ומעוררים למחשבה נכתבו בעולם היונגיאני בעקבות לקחי המלחמה. "תשובה לאיוב" של יונג ו"פסיכולוגיית המעמקים" של נוימן. הטקסטים שונים בגישתם ובמורשת שהנחילו. בעוד שב"תשובה לאיוב", יונג מלמד סנגוריה על האדם עקב טבעו הפגום (ככה על פי הבנתי), נוימן מטיל על האדם את מלוא האחריות. לא רק על הרוצחים. גם על "…אלו שראו ונמנעו ממעשה, אלו שהביטו הצידה כיון שלא רצו לראות, אלו שלא ראו למרות שיכלו לראות, וגם אלו שעיניהם לא יכלו לראות, כולם וכל אחד בנפרד למעשה בברית עם הרוע. כולנו אשמים….. האנושות אשמה" ככה הוא כותב בהקדמה לספר.

האתיקה הישנה על פי נוימן היא אתיקה של צווים. אתיקה של "עשה" ושל "אל תעשה". בבסיסה עומד רעיון האדם המושלם, האדם לדוגמה. את הרוע יש להעלים, להתנכר לו, להדחיק אותו, ללחום בו, לסבול ולהקריב קורבן על מנת להשתחרר מרוע ולהיטהר. הדרך למושלמות עוברת דרך השלילה או ההדחקה של כל מה שלא מתיישב עם החוק. החוק על פי האתיקה הישנה הוא אוניברסלי, תקף תמיד, כך הם "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד" וכו'. התפתחות האתיקה, טוען נוימן, מקבילה להתפתחות התודעה וכאשר התודעה חלשה הרוע הופך להיות ה"שעיר לעזאזל". ככזה, הרוע תמיד יושלך על הזר או על האחר. תמיד "הזר הוא רע והרוע הוא זר" בעולמה של האתיקה הישנה. האתיקה הישנה היא אתיקה של קולקטיב, של שבטים, של בתי אב, אח"כ של גזעים, של עמים, של חברות. תרבות של אנחנו והם. כולנו צודקים וכולכם אשמים.

נראה שהמאורעות האחרונים במזרח אירופה ממחישים יותר מכל את מושגי האתיקה הישנה, את מלחמות הטובים מול הרעים, כשאנחנו עם הטובים בעוד שכל הרוע והאיכויות הדמוניות מושלכים על הצד האחר.

האתיקה הישנה, טוען נוימן, מנסה לשחרר את האדם מכוחו של הלא מודע, היא מנגנון הגנה של המודע. מנגנון הכרחי, אך מנגנון של שלב מעבר. זה, מכיוון שמחד היא משחררת את התודעה, אך מאידך מעוררת את הפיצול בנפש, את הריחוק מהצל, את תהליכי ההשלכה ועל כן היא הופכת ל CONTAGIOUS למדבקת, לכזו שמפיצת מחלה ורוע. האתיקה הישנה אמנם יצרה את התנאים לחברה האנושית ולאדם בתוכה להתפתח, אך כיום היא גורמת למגפות, לפנדמיות MASS EPIDEMICS)).

האתיקה החדשה מתחילה ממקום המפגש עם הצל. האתיקה החדשה דורשת אחריות של האדם על כל חלקי אישיותו. לא עוד הגמוניה של מבנה חלקי אלא מניחה את מכלול חלקי האישיות בבסיס ההתנהגות האתית.

קבלה אמיתית, אמיצה של הצל היא אירוע שמזעזע את האדם המודרני. זהו תהליך שאל לו לעבור רלטיביזציה או הקטנה, מסוג" ככה כולם" או "בכולם יש את זה" או "הרוע שלי הוא לא כזה נורא בעיני האחר" ועוד. האינפלציה של האגו מוקרבת כאן על מנת שדיאלוג עם ה"אחר" הפנימי יתאפשר.

כלומר, אמרתו המפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש: "אשריי שאינני אחראי לחלומותי" אין לה מקום בעולם החדש.

כלומר, זוהי לא אתיקה חלקית ולא עוד אתיקה אינדיבידואליסטית שכן האתיקה החדשה מביאה בחשבון את השפעת האינדיבידום על הקולקטיב. את האחריות האישית ואת ההתמודדות של האדם המודרני עם איש ההמון (MASS MAN) שקיים בכולם.

מטרתה של האתיקה החדשה, טוען נוימן, להביא לאינטגרציה, למבנה שכולל בתוכו הפכים ומטרתה אינה להפוך את האדם לטוב, אלא להיות אדם אוטונומי מבחינה פסיכולוגית. לא מדבק בחיידקי הצל (INFECTIOUS).

כשהרוע פועל באופן לא מודע הוא כמו חומר רדיואקטיבי שמקרין את המוות סביבו. מאידך, רוע המופעל באופן מודע על ידי האגו ומוכר על ידי האדם אינו מזהם את הסביבה, טוען נוימן.

בניתוח פסיכולוגי של התפתחות נורמלית, טוען נוימן, על מנת שאדם יגדל להיות עצמאי ובלתי תלוי, חיוני שיחווה מידה מסוימת של רוע. חיוני גם שהאדם יוכל להתגבר על הקונפליקט המתעורר בסיטואציה מעין זו.

עוד הוא מדגיש שהשגת העצמאות האישית תלויה ביכולת של האגו לא רק להתאים עצמו לערכים הקולקטיביים של החברה, אלא גם להבטיח את מימוש אותם צרכים אינדיבידואליים שעומדים בניגוד לערכים הקולקטיביים ומשמעות הדבר היא גם לעשות את הרע.

כאן נכנס מושג ה"קול", "THE VOICE" (המצפון האישי הפנימי או הקול האלוהי, קולו של הSELF). "הקול" הוא זה שעומד לעיתים בקונפליקט עם קולו של המצפון. מצפון שמבטא את מכלול הערכים החברתיים שבהם חי האדם. ה"קול" דורש מדי פעם את מה שבעיני האגו נתפס כ"רוע" ודורש שזה ייעשה!

למרבה הפלא לעיתים ההימנעות מלעשות את הרוע הופך למעשה לא אתי בעיני "הקול".

כלומר כאן נמצא הקונפליקט האתי: האדם נדרש לעיתים לעשות את מה שנתפס כ"רוע" מנקודת המבט של הקנון התרבותי אך לא באופן לא מודע, ללא אחריות, אלא ע"י עמידה בקונפליקט ועל ידי קבלת ה"רוע" האישי הנדרש על ידי הצו האלוהי, או במילים אחרות על ידי ה"קול" הפנימי.

כמובן שמורכבות המצבים האנושיים אינה מאפשרת המלצות על איך על האדם לנהוג במצבי קונפליקט כאלו. הרי ה"טוב" עבור האחד הוא ה"רע" עבור האחר וההפך. לפעול ללא ברכת הקולקטיב הוא תמיד מצב מסובך ובודד. עם זאת, זוהי הדרישה הקשה ביותר המוטלת על האדם על ידי האתיקה החדשה.

אל לנו לטעות, קבלת המסרים של "הקול" אינה אומרת קבלה לא מובחנת של כל מסר שעולה מתוכנו. המשמעות היא שמידת הרוע ש"ניתנה", או ש"הוקצבה" לאדם צריכה להיות מעובדת, נישאת ובחלקה ממומשת באופן מודע.

האתיקה החדשה מחנכת על כן את האדם לאומץ האתי של לא להיות טוב יותר או רע יותר ממה שהוא באמת.

ומכאן המסקנה שהאתיקה החדשה היא אתיקה של אינטגרציה וכל מה שמקדם אינטגרציה יהיה ה"טוב" וכל מה שמעכב או מזמין פיצול יהיה "רע".

 

אמפליפיקציה מרגשת של קונפליקט פנימי כמו זה שעליו מדבר נוימן מומחשת היטב באחד הסיפורים הקשורים באבי האומות, אברהם. הסיפור לקוח מה"חדית", ה"ספרות החיצונית" של הקוראן:

כאשר נדרש אברהם לגרש את הגר, לקח אותה ואת בנו הצעיר ישמעאל במסע ארוך אל המדבר. במקום כלשהו הרחק מכל עצרו. אברהם החל מתרחק מאשתו ובנו שנותרו מאחור. אברהם, קראה אליו הגר והוא לא הסתובב והמשיך ללכת כשהוא מפקיר את אשתו ובנו לחום וליובש ולבדידות של המדבר. שוב קראה אליו הגר בתחנונים והוא לא הסתובב והמשיך להתרחק. כשלא ענה בפעם השלישית שאלה אותו הגר האם אלוהים ציווה עליך לנהוג כך ואז השיב – כן. אם ככה אמרה הגר, הוא ידאג לנו.

ניסיונות הפרסום הראשונים של האתיקה החדשה התקבלו בביקורת קשה במעגלים הפסיכולוגיים של ציריך. נוימן הותקף על תכני המאמר. ב-1948 עוד הוסיף "חטא על פשע" כאשר הרצה בכינוס ארנוס של אותה שנה על "האדם המיסתי". חברי המועדון הפסיכולוגי בציריך, מתוך התנגדות ורצון לא להיות מזוהים עם הנרטיב הנוימניאני, מנעו גם את פרסום האפוס המונומנטלי "מקורות התודעה" במסגרת הפרסומים הרשמיים של המועדון הפסיכולוגי של ציריך.

יונג ניסה בדרכו האמביוולנטית להגן על נוימן ועל "האתיקה החדשה", טקסט שאליו התחייב ואף כתב הקדמה למהדורתו האנגלית.

במכתב ליולנדה יקובי, מגדולות המתנגדים לנוימן ולמשנתו, יונג כותב בספטמבר 1948 תוך ניסיון לסנגר על נוימן ועל ה"סכנה", כביכול, שנוימן מהווה לפסיכולוגיה האנליטית הנלחמת על מקומה:

…N. is strongly infected collectively due to his anxious rejection of the outer world. This attitude is responsible for his lack of empathy and this has to be taken into consideration…"

למרות התנגדויות ראשונות אלו "האתיקה החדשה" תפסה יותר ויותר מקום בעולם התוכן והחשיבה היונגיאני של אחרי מלחמת העולם השנייה. המאמר תורגם לשפות רבות, אך חשוב אולי לציין את תרגום האחרון בימי חייו של נוימן, לספרדית, משנת 1959. עבור תרגום זה כתב נוימן הקדמה מיוחדת לקראת הכינוס בברצלונה ב 1959, הכינוס היונגיאני האחרון שבו השתתף. בהקדמה לתרגום הוא מלין על חוסר ההבנה של הטקסט על ידי רבים מבין קוראיו, ואף נוטל אחריות על הרבה מחוסר הבנה זה. הוא מדגיש שהאתיקה החדשה נועדה לאלו שקיבלו על עצמם את עקרונות האתיקה הישנה. האתיקה החדשה איננה מקלה עם האדם אלא להיפך, היא מטילה עול כבד יותר. עוד הוא מוסיף שמורכבות החיים המודרניים לא מאפשרת יותר צמצום של החיים בנוסחאות פשוטות של "עשה ואל תעשה".

מכאן לרלוונטיות של האתיקה החדשה לסכסוך הישראלי פלסטיני ולשאלה שבה פתחתי: מה ראה אריך נוימן מחלון ביתו בינואר 1949? האם ראה? האם רצה לראות?

ההתכתבות של נוימן ויונג כפי שפורסמה לפני מספר שנים, מלמדת על היבטים רבים בהתייחסותו של נוימן לסביבתו, לקשריו עם יונג והעולם היונגיאני ולתפיסת עולמו בהיבט רחב.

המכתב הראשון אל יונג אחרי שנות הניתוק שכפתה המלחמה מתוארך ל-1/10/1945. קצת קשה לקרוא את המכתב. נוימן מסכם בו את מה שעשה ומה שכתב בשנים שחלפו. יש בו השמצה של הפסיכואנליטיקאים בא"י (כולם פליטים מאירופה כמוהו) אך אין שום מילה כמעט על העולם שחרב, שום מילה על אסון השואה. גם שום מילה של התחשבנות עם השתיקה של יונג במהלך המלחמה. רק רצון לחזור מהר להשתלב בעשייה תוך "הודאה" שאינו משתף בנעשה סביבו. גם ב-17/121947, מכתב ראשון אחרי כ"ט בנובמבר, שום מילה על האירועים שסביב, על השמחה וההתעלות של הישוב לרגל ההצהרה ההיסטורית באו"ם. הוא כן עסוק בשאלות הוויזה לשוויצריה, האם יקבל מלגות לנסיעה, יש שם שאלות בדבר הוצאת עיתון יונגיאני מרכזי, יש התעסקות בוויכוחים בציריך, אך אין נגיעה בשאלות שעלו כאן סביב הכרזת המדינה, הסכסוך בין יהודים לערבים וכיוב'.

המלחמה פורצת בכל עוזה במאי 48. הבית לידו, בגורדון 3, מופגז בהתקפה אווירית מצרית, אך נוימן עסוק ואף מבטא קוצר רוח לקראת ההפוגה הראשונה על מנת שיוכל לנסוע לשוויץ ולהילחם על פרסום האתיקה החדשה בפרסומי המועדון הפסיכולוגי.

אך האם באמת היה נוימן כל כך מנותק מהנעשה סביבו כפי שעולה מהמכתבים ליונג?

כבר מתחילת דרכו בארץ ישראל הוא כותב על הסכנה שנשקפת במפעל הציוני משחרור הצל הכבוש של היהודי, פרי החיבור לאדמה והנורמליזציה החדשה של הקיום.

ב-12/7/1948 במכתב ל OLGA FROHBE KAPTAIN ידידתו ואשת סודו בסכסוכים של העולם היונגיאני, כשהוא כותב על פלסטינה לעומת ציריך, ועל הקיום המסוכסך שלו בתל אביב הוא מוסיף :

"…..NEVERTHELESS I VERY MUCH BELIEVE THAT I BELONG HERE.."

במכתב אחר ליונג מ- 3/4/1948 הוא כועס על עמיתתו הד"ר ברבנד ששואפת לעזוב את פלסטינה ולחזור לאירופה בעוד היא משמיצה (כנראה) את הנעשה כאן. הוא כותב:

"…I would like to urge you not to believe all the negative things she say -If she does so. She does not see the truly hellish shadow problem at all, not in micro or in macro, it seems to me. Possibly we will all perish from it-only we?- but it is terribly overwhelming to see how the acceptance of the shadow, earth and blood all belong together and how obviously, even today, the longing for roots and the offering up of blood sacrifices to the earth belong together…"

 

 

כנראה שלעולם לא נדע מה ראה נוימן מחלון ביתו, מה רצה לראות ומה יכול היה לראות, לו רצה. נוימן בוודאי שלא נמנה על קבוצת האינטלקטואלים בני זמנו, דוברי הגרמנית והאנגלית, אנשי "ברית שלום" התמימים, שכתבו כמו הסופר והפובליציסט רבי בנימין : "לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן אבותיך, כי אם באהבה ובחסד, בצדק ובאמונה: ואהבת את יושב הארץ, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך וממנו לא תתעלם…"  או כמו מרטין בובר שכתב בהתייחסות לאירועי המלחמה : "… הגאולה הפנימית אין לקנותה אלא עם שעומדים אנו ומביטים בפניה הקטלניות של האמת…"

לא נדע אם נמנה נוימן עם אלו שלא ראו או אם אלו שלא רצו לראות,, אבל נוימן מדבר אלינו דרך הטקסט, ודבריו חריפים ונוקבים היום, כמו שהיו העת כתיבתם לפני כ- 75 שנה.

טענתי היא שבכתיבת "פסיכולוגית המעמקים והאתיקה החדשה" מנסה נוימן להתמודד עם הקונפליקט האישי והקולקטיבי שאליו נחשף ושבו היה נתון. ההתמודדות אליה הוא נדרש היא התנגשות הקוממיות היהודית עם הנכבה הפלסטינית.

ה"קול" הקולקטיבי היהודי קרא לקוממיות לאומית. ה"קול" שהתעורר אחרי שנים של דהומניזציה של היהודי, של רדיפות והפלייה ושהגיעו לשיא הנורא של השואה התממש בהקמת מדינת רוב יהודי. מימושו של ה"קול" תחושת "פעמי המשיח" של האחד לווה באסון של האחר, בתשלום הקשה שהציבור הערבי הפלסטיני נדרש לשלם על שנכשל בניסיון לעצור את מימושה של השאיפה היהודית.

האחד נדרש, אליבא דנוימן, להיענות ל"קול" לעשות את הרע ההכרחי, בעיני המצפון הקולקטיבי המערבי, לגרש ולהחריב ולמחוק את הזיכרון של האחר על מנת לבנות את ביתו.

מישהו שילם כי לא הייתה דרך אחרת.

אבל, אומר נוימן, וזוהי להבנתי המורשת הנוימנינית האמתית של "פסיכולוגית המעמקים", עלינו להיות מודעים לרוע הכרחי שנעשה בשמנו, לקחת אחריות, להביט בפניו ולדעת שמישהו שילם וממשיך לשלם בכל יום.

רוע שנעשה במודע, טוען נוימן, תוך מודעות למעשה, אינו מזהם את הסביבה הוא ניתן להכלה ולעיבוד.

אולי גם לדיאלוג וסליחה.

לעניין הסליחה נדרש הילמן במאמר BETRAYAL משנת 1975.

סליחה אינה עניין פשוט, סבור הילמן. האגו אינו יכול לסלוח, באגו יש גאווה ויש כבוד עצמי. סליחה יכולה לבוא, אם תבוא, רק ממעמקי הSELF. סליחה אפשרית רק באותם המקרים כאשר הזיכרון וההכרה בעוול שנעשה חיים ונוכחים. בשני הצדדים בעת ובעונה אחת. משמעות החטא, (או לענייננו הרוע), טוען הילמן, כשהוא מצטט את יונג לעניין זה, הוא בנשיאה שלו ולא בפריקתו על האחר. המובן הפסיכולוגי של נשיאת החטא או הרוע, הוא הזיכרון שלו. הזיכרון נחוץ לאדם על מנת שבתחילה יסלח לעצמו ועל מנת שכפרה אולי תתאפשר בהמשך.

הכפרה טוען הילמן היא הקשר וההכרה באחר.

לסיום, קטע מספרה של הסופרת מיה סביר "על הפיוס" המתאר את "ועדות הפיוס והסליחה" בין ההוטו והטוטסי אותן היא למדה וחקרה ברואנדה.

הקטע לקוח משיחה עם אישה כבת 50 בת שבט הטוטסי, אחת המשתתפות בוועדות:

"…מי אצלכם בארץ הקודש הוא "טוטסי" ומי ה"הוטו"? לחשה באוזני. זו הייתה דרכה לשאול מי הטובים ומי הרעים בסכסוך שלנו, שכן בעיניה היו בני ההוטו הרעים המוחלטים בסכסוך הרואנדי ובני הטוטסי הטובים המוחלטים, ובניגוד לבני טוטסי אחרים שעימם שוחחתי, לא זיהיתי אצלה בדל אמפתיה לבני הוטו שהיו אף הם לקורבנות, וגם לא נכונות לראות את רצח העם בהקשר של סכסוך שבו שני צדדים.

אני חושבת שאצלנו כל צד רואה את עצמו כקורבן, עניתי.

אההה, התנגנה ממושכות הבנתה, והיא חתמה אותה באמירה קצרה ופוסקנית – זה לא טוב!"