מתוך כנס בתי הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית מאי 2016
הנושא עליו אנו מדברים היום –אינדיוידואציה, התהליך אשר בעזרתו אדם נעשה באופן פסיכולוגי בלתי מתחלק כלומר נפרד, ישות בלתי מחלקת של שלם הוא נושא מורכב ובעל ניגודים . משום שמחד גיסא הוא מושג הנותן לנו לשרטט איזו סכמה של תהליך כללי ארכיטיפי הטבוע באדם ,המאפשר לו להיות במקביל למאורעות חייו יותר ויותר עצמו . אבל מאידך גיסא ,במהותו הליך זה הוא פרטי סובייקטיבי וחד פעמי! הוא מרכב גם משום שהוא מושג השואף למקום אישי בלתי מתחלק וטהור(undivided ) ,אך למעשה זהו תהליך מושפע ותלוי ביותר באחרים עמם בא האדם בקשר. הוא גם מושג מרכב משום שהוא ענין משתנה ומושפע מהיכן שנמצא האדם ברגע נתון .ועוד מרכבות הינה , משום שהוא גם תהליך בעל ניצנים בילדות ,ובין השאר מתחיל במקום האחר, הבלתי מקובל שלנו ,המקום של הברווזון המכוער, האין שייכות ,תחושת היתמות ,אך הוא עצמו מתעצב בעיקר בבגרות .פורדהם רואה הקבלה בין התפתחות האגו ויציאתו מתוך הסביבה האימהית לבין התפתחות התודעה ויציאה מתלות בקולקטיב. ועוד מרכבות הינה מתוך כך שאין לתהליך הזה איזה יעד ממש ברור ומוגדר ! והילמן ,הפוסט מודרני ,טוען אפילו שניתן לטעון שיש לנו הרבה 'אינדיבידואציות' בזמנים שונים ,כמו ריבוי האלים באולימפוס….כי אנו עצמינו כמו עצמיים מרובים . (Samuel 85)
ולאור כל זאת נזכור שיש במושג הזה מרכיב לא קטן של יחסיות ומסתוריות, הוא תהליך עלום וקוסם לנו ,בדומה לתינוק קטן שנולד ואיננו יודעים באמת את גורלו כאשר יגדל.
נתחיל מכך שהפסיכואנליזה מאז תורתו של פרויד עברה מספר מטמורפוזות במקביל להתפתחות היונגיאנית שעוברת גם היא התפתחות והשפעה. בפסיכואנליזה הפוסט פרוידיאנית אנו רואים בעיקר הליכה מעבר לתורה פסיכודינמית פיסיקאלית של דחפים ובעיקר מין ותוקפנות. היא מתפתחת מעבר לתורה שמרכזה קונפליקט של הדחפים מול כוחות נגדיים של אגו וסופר אגו המשרתים את צווי החברה והמציאות, שעל פיה בני אדם אמורים לאהוב ולעבוד ובזאת בריאותם ובגרותם . בעת החדשה אנו רואים תורה של עצמי ומערכות יחסים ,דגש על יחסי אובייקט ,יחסי זולת עצמי ויחסים אינטר-סובייקטיביים שהם תופעות חשובות ביותר. עם זאת כל התוספות, גם כמו אלו של ויניקוט, המביא את העצמי כאיבר של משמעות ואת הבנותיו הנפלאות על כך שהאדם זקוק להרים עצמו דרך יצירה ,ואת אמונותיו בלא מודע כמקור ,בהסמלה כחלק מריפוי, וכן שהמשחק קשור למערכת העצמי ולא האני ,עדין לא מספיק נותנות לטעמי מקום לאדם כאדם . הן אינם רואות את התינוק האנושי כנולד עם טבע כפול גם של בע"ח אך גם של אדם ,כבעל רוח ונשמה, כבעל יכולת מולדת לשפה סימבולית ודמוית ,אינטלקטואלית וחווייתית. הן אינן מתייחסות לאדם כנולד עם אינטליגנציות שונות : א' מחשבתית, א' רגשית ,א' גופנית וא' אינטואיטיבית וכיצור אנושי בעל נפש מתפתחת לאורך החיים . הגישות הפסיכואנליטיות לא מספיק עוסקות לא בנפש המשתנה במעגל החיים ולא באישיות המתפתחת לאורך החיים , (ראייה שעבור האינדיבידואציה האישית שלי הייתה מאד מרכזית כבר מעבודת הדוקטור שלי "התפתחות בדימויי אב ואם בשלב המעבר להורות " על פי הגישה של Life span development ). הגישות הפסיכואנליטיות לא מספיק עוסקות בנפש וברוח האדם, ככאלו העוברות התמרה והרחבת התודעה מתוך אירועי חיים אשר במעגל החיים ובאמצע החיים! ובכלל, הפסיכואנליזה הרווחת גם לא עברה באופן רשמי לעסוק ברוח ובנפש האובייקטיבית: קרי, כל מה שהתפתח והצטבר בנפש האנושית והפך למאגר דנ"א כללי של רובדי הנפש הקולקטיבית ,או "נפש העולם" . גם לא עוסקות דיים בחברה ובתרבות כמרכיבים בשכבות הלא מודע של הנפש ובקומפלקסים התרבותיים חברתיים שלנו.
וכמובן יוצא מכך שבתורות האחרות אין גם מענה לנצחי אשר בנפש ,לעל זמני והסימבולי- רוחני כניגוד והשלמה לחומרי קונקרטי והמתכלה!
בתורתו של יונג ובהמשך של נוימן ,שכן עושה אינטגרציה גם עם פרויד ועם יחסי אובייקט ותורת העצמי , יש מקום מרכזי במבנה הנפש ובהתפתחות האישיות לאבני הפינה הקולקטיביים. יש מקום לאנרגיות הארכיטיפיות המופעלות ומזינות את הנפש ואת בניית האישיות במקביל למערכות היחסים של האדם התינוק ,הילד, הנער והאדם הבוגר וסביבתו האנושית. האנרגיות הארכיטיפיות על צורתן השונות והמשתנות דוחפות את האדם כתינוק, ילד וכנער צעיר בשני כוונים . מצד אחד בכוון של הפעלת הסביבה אימהית ,אבהית חברתית וכו' שלו, להוציא ולקבל מהן מה שצריך להתפתחותו .ומצד שני הן דוחפות להפעלה עצמית ובעיקר להגיע להפרדה, להיפרדות ולבנייה של האני המתפקד ושל האני כמרכז תודעה !. בהמשך החיים, כאשר מרכזיותם של ארכיטיפים אחרים מתגלה ומתעוררת לפעולה דרך דמויות ומצבי חיים שונים ,אנרגיות אלה מזרזות ומפעילות את האדם המבוגר להסתגלות ,להשתייכות להיות חלק מקולקטיב ,לממש תפקידים, לפתח קשר זוגי ולבנייה בתוך החיים, כמו בניית משפחה ועוד!
כאן בשלבים אילו של סוף הגיל הצעיר בולטת יותר התפתחות החיים המעשיים וההתפתחות הנפשית מעט נרדמת (לא אצל מטפלים שנפשותיהם הם כליהם ) ואז עם הזמן ועם הגעת האדם לאמצע החיים ,מתעוררים באופן ארכיטיפי קולות פנימיים שונים ומשונים או קריאה פנימית ליתר עצמיות וייחודיות .
מתוך מצוקה בדרך כלל ואינסטינקטים בלתי מוכרים לעיתים נוצרת דחיפות בלתי מוסברת לאינטגרציה ואיחוי מחודשים של כל חלקי נפשו של האדם לעבר אני ועצמי מתחדשים ומופרדים מעט מהקולקטיב. התהליך מזכיר את האופן שבו האגו והתודעה נפרדו בזמנו מטריטוריית האם! הקריאה הפנימית הינה לעבר עצמי מחובר ואינטגרטיבי שיעבוד עד כמה שניתן בהתאמה עם האני המתפקד ועם מרכז התודעה, והפעם, עם פחות השפעה של ה'כלל' ה'נורמטיבי' .כלומר הארכיטיפים דחפו ופעלו תחילה לכוון ה-להיות חלק ,לקבלה מן הסביבה ,היניקה ,החל מההיריון מחוץ לרחם בתקופה האורובורית (נוימן –התפתחות התודעה),נוכחות ארכיטיפית של האם הגדולה והאחדות עמה .בהמשך ארכיטיפ האם ,האב ,החברה ,הגיבור, כל פעם שיוך וקבלה ולאחר מכן היפרדות. תהליך של קבלה, מימוש ודחף לדיפרנציאציה . בהיפרדות ודיפרנציאציה, הכוונה גם להפיכתם של הכוחות הארכיטיפיים לאובייקטים אנושיים ואישיים וגם ליכולת להשיג אוטונומיה וגיבוש עצמי פנימי . התנועה עם כך בגיל הצעיר הינה מצד אחד לעבר מוזנות ,בניה, ומצד שני לעבר היפרדות והתגבשות !כדי להעביר את הליבידו ,להשקיע בסביבה ולבנות.
במציאות כמובן, לא תמיד דרכי ההשתייכות והצורות של הקבלה וההזנה נכונות ושלימות ונוצרים חסכים . כמו כן לעיתים ההיפרדות הופכת לפיצול וההתגבשות חלקית ומודבקת בצורה לא שלימה ובריאה .לא תמיד התגבשות היא נורמטיבית ולעיתים לא די אדפטיבית ! נוצרים גם דפוסי הישרדות למיניהן ,דרכי הגנה ופיצולים ובמיוחד במצבי טראומה ומצוקה 'ילדית' ,נוצרים דפוסים של מערכות הגנה עצמית שמתקבעים ובגלל ראשוניותם, שואבים את כוחם גם מאנרגיות על אנושיות דמוניות ומעולם מאגי וארכאי! עולם של שדים ורוחות ! שאינדיבידואציה בעתיד תהיה ממנו והלאה ! (ד' קאלשד על טראומות)
בכל מקרה, בדרך כלל איכשהו כמעט בכל אישיות גם בהפרעות למיניהן , גדל ונבנה האני והפרסונה המסייעת , נוצרים קומפלקסים אישיים ותרבותיים קרובים או מפוצלים.
בדרך כלל אנו רואים כי נוצר ומתעבה שם מאחור הצל האישי עם השפעות של צללי ההורים ,זאת בניגוד לאני שנבנה, מתגבשת אנימה, הנפש הפנימית הנשית ,חלקת הנפש העוזרת במימוש יחסים וחיבורים ונוצר ומתגבש האנימוס החלק המחייה הגברי העוזר בביצוע וביכולת להפריד ,לתפקד ולפעול עם כוח ומשימה . הם מתגבשים ככאלה ואחרים מופרדים יותר או פחות מדמויות האם והאב , מוסתרים יותר או גלויים .נוצרת למעשה אישיות מודעת מעט או יותר בהתאם למבנה ,לתנאי הגדילה ,לטבעה ולמזגה הקדום של האישיות עצמה .
פנים רבות של חלקי האישיות שנוצרו אינם במודעות מלאה וחלקם יכולים להיות בחיבור מה אך לא מודע ,והם נוטים להיות מושלכים על הסביבה ,על האחר או האחרת . כמובן שנוצרים גם דפוסים נוירוטיים של סכסוך פנימי וקונפליקט בין חלקים ! כל זה בסדר ,כי זה חלק מהתפתחות וזה מאפשר ליצור קונטקטים, התחלה של קשרים, אהבות ושנאות ומתפתח לקשרים רחבים יותר ולבחירות גורליות לעיתים ,שגם להן תפקיד בהמשך עיצובו של האדם לעבר העצמי שלו.
בגישה הפרוספקטיבית היונגיאנית, הרואה קדימה , המבינה תכלית ולא רק סיבה, ניתן לבחון כל קשר ,כל אינטראקציה, כל השקעה אנרגטית באהבה או שלא באהבה ,כמשהו שהאני והעצמי זקוקים לו או לפחות מסוגלים להוציא ממנו מרכיב שהנפש יכולה לגדול ממנו .לעיתים זה שחזור ואפילו חזרה כפייתית או תיקון נרקיסיסטי ! ולעיתים משהו חדש ונקי לגמרי , אך תמיד ניתן להסתכל על כך כמשהו שהאדם בוחר בו : גם מתוך סיבות בעבר אך בעיקר מתוך תחושה קדימה, העצמי המתפתח . וכיונגיאנים, ׳ חיוביים תמיד', כדאי גם לבחון כמובן עד כמה יש בבחירות גם יסודות הרסניים לא מודעים ,כי גם זה יכול להיות קיים בכל בחירה .
פעמים רבות לא יודע האדם למה ולשם מה עושה מה שעושה ברגע נתון של בחירה ,כל בחירה , האם זוהי חזרה ושיחזור, האם זו הגנה, האם מתוך דפוס הישרדות של חוסר ביטחון! למשל, האם בחר באשתו, או היא בבעלה ,כחזרה על דפוסים קודמים , האם כדי לתקן? האם מתוך חוסר ביטחון וצורך להעלות ולפתח עצמי וכו'. אבל בשלבי ההתבוננות והאינטגרציה ,שבאים בדרך כלל מאוחר יותר, בשלהי אמצע החיים ,יש לאדם אפשרות להתבונן וכדאי שיהיה זה מתוך קבלה עצמית . יש לאדם אפשרות חדשה להבין ולדעת משמעות בחירותיו אם בבן בת זוג, במקצוע, עבודה או אפילו בגישה פסיכולוגית זאת או אחרת בעבודתו . ועוד ,הוא יכול לעשות זאת כאינטגרציה והטמעה ,כהבנת משמעות שתהווה חלק מן השלם שלו.
אפשר לומר אם כך, שבתוך תהליך החיים גם תהליכי ההפרדה של מודע לא מודע ושל החלקים השונים של האישיות והנפש ,גם המעבר מן המטריארכט לפטריארכט (נוימן הילד) שחשובים בראש ובראשונה ליצירת המבנה הראשוני, וגם החיבור והאינטגרציה של כל מה שנותק ,התפצל או מראש לא היה מחובר נכון, שחשובים ליצירת העצמי והקשר אליו ,כל אילו ייתרמו להתפתחות האישיות ולתהליך של היות עצמי .
ובכן ,אחד הדברים המרכזיים בהם חידש לנו יונג הינו, כי התהליך הזה, עליו אנו מדברים כאן היום ,היות האדם הוא עצמו כאדם, הוא תהליך השואב את כוחו ממקורות ארכיטיפאלים המופעלים בהשראת היחסים ועל כן גם מתוך היחסים ! הוא תהליך הכולל בחירות לא מודעות ובהמשך הבנת הבחירה .
ההבנה הינה עם הכוונה האישית העתידית ולא רק ילדית של העבר ! ובהמשך ככל שגדלה המודעות גדלה בד בבד לקיחת אחריות .
זהו תהליך שמתחיל בהפרדה ,ביצירת אני מופרד ובעל ייחודיות שהוא מרכיב הכרחי לחיבור לעצמי! וממשיך לאורך כל חייו של אדם . הוא מושפע כל פעם מכוחות ארכיטיפאלים אחרים שכל אחד מהם מתקשר לאספקט אחר של העצמי והוא מקבל תאוצה בחצי השני של החיים מתוך הבחירות האישיות המתחילות להיות יותר ויותר מודעות . יונג האמין שדווקא בתוך הדמיון הבסיסי הקיים בין נפשם של בני האדם ניתן ורצוי מאד לראות ולדבר על האדם כיצור חד פעמי ,ייחודי ,על הטוב הרע המנוגד והמורכב שבו! כן חשוב לשפוך אור על גידולי הפרא שצמחו בנפשו כהגנה ואלה שכבר אינם משרתים כל מטרה וגם על כאלה שהפכו אצלו לטבע שני.
וטוב שלכל מטפל יהיה בראש את יסודות התהליך הזה וינסה לראות היכן נמצא המטופל שלו על הציר הזה ! אם זה ילד הנמצא בבניה ובנפרדות ,אם זה מבוגר ואז מקומו בציר האינדיבידואציה של החיים עצמם ככלל וההתפתחות הנפשית בפרט. כי גם מבוגר כרונולוגית יכול להיות עדין עסוק נפשית או תקוע בשלב הנפרדות! או בשלב של גיל ההתבגרות. כמו 'פואר-אטרנוס' (הנער הנצחי) למשל.
גם מי שעושה עבודה על ה'צל' שלו למשל והוא בשלהי גיל הארבעים יאלץ לעיתים גם לעשות הפרדה מכאיבה בין הצל המשפחתי או זה של האם או האב מתוך צלו שלו!
כולנו יודעים כי האדם כאחד ,כיחיד וייחודי ,כשלם ,יכול פוטנציאלית להיות גולת הכותרת של נזר הבריאה האנושי אך הוא יכול להתעוות או ליפול ולהיות גם הדבר הכי מזוויע של הבריאה ! אי לכך ,הדרך המובילה למקום הזה של ב'צלם' ,דורשת תהליך של התבוננות ומודעות עצמית ,יכולת אינטגרטיבית, יכולת מוסרית וקבלה עצמית . נראה כי ה'עצמי הקוהוטיאני' המוכר לנו לטובה,איננו דורש את אותה עבודה פנימית ואינטגרציה גם של החלקים ה'ציליים' שבנו ,של עבודה לעיתים קרובות ממקום של בדידות כמו באינדיבידואציה ! כי לפי קוהוט הוא נוצר מתוך יחס האחרים ,מתוך המירורינג ,האידאליזציה והתאומות אך לא מתוך ההתבוננות הפנימית והעבודה העצמית על הצל ועל הקומפלקסים האישיים שיכולים לשלוט בנו בכל רגע ורגע.
העצמי על פי תפיסתנו והגדרתנו הוא מורכב יותר , מתגלה בתהליך (unfold ) וחלקו הרב נמצא כבר שם אך איננו מודע ויהיה מודע רק בהמשך כשנחייה ונעשה ! הנקודה האישית והכללית הפנימית והחיצונית מתלכדות לכדי שלימות הניגודים המוכלים לכדי דבר אחד ,אך זוהי עבודה ואחריות אישית! עבודה של התבוננות באומץ ובמודעות אינטגרטיבית ,בחיזוק הולך וגדל של הציר אני עצמי , עצמי אני .
כיהודים בעלי תרבות קולקטיבית של עם ושל אידיאולוגיות ציוניות וגם של ישראליות של פעם ,יש יטענו שלנו קצת בעייתיות עם המושג ,כיון שהיהדות עסקה ועוסקת בעיקר בנו כעם, כאומה כקבוצת אנשים נבחרת ומשרתת את יעודה בעולם . וכך הייתה גם הישראליות האידיאולוגית שבה אני גדלתי ,ואולי בגלל זה היה חשוב לי כל כך למצוא גישה הנותנת דגש כה חזק לפרט . היה עלי להשתחרר מתפיסה אשר הולכת נגד הרעיון של אינדיבידואציה ומאמינה כי העם והכלל, ההתיישבות והקיבוץ ,הוא הוא העיקר והוא הוא שצריך לשמור על ייחודיותו . למרות שבהסתכלות רחבה ומעמיקה בטוח שגם בהבנת היהדות אפשר לפרש את הכללי והקולקטיבי גם כמקום הפרטי. היציאה ממצרים למשל , הנדידה במדבר ארבעים שנה או כל התהליך של קבלת הלוחות בהר סיני אפשר לפרשם כתהליך אישי. ויש כמובן תפיסות חסידיות וקבליות עם השפעה חסידית שמדגישות את הכרת שורש נשמתך בתוך הקונטקסט הכללי והכרת חכמת הלב (בעל הסולם למשל) . חסידות מסוימת לפחות בוודאי תסכים עם הפנימיות כחלק מהתפתחות שתתרום בסופו של דבר לכלל. דווקא מתוך השתחררות מסוימת מהתסביכים האישיים והתרבותיים תתרום טוב יותר את הייחודי שיש לך לתת.
הרעיון של האינדיבידואציה כן הולך לעומת זאת עם התפיסה הפוסט מודרנית של 'עידן הדלי', ושל האדם כמשרת את היקום דווקא מתוך עצמו וייחודיותו . יונג רואה עם כך בתהליך ההתפתחות הנפשית הזו שמקורו בעצם בתהליכים ארכיטיפאליים הטבועים בנפשנו ,כמשהו המוכתב מבפנים ויקבל תאוצה בשלבים אלה או אחרים של החיים מתוך מצוקות ומשברים כאשר 'הממלכה' ,התודעה הישנה חולה .
מעבר לכל יש כוח פנימי שדוחף לתהליך הזה ,כוח שייעזר בכל מיני מצבים אנושיים למיניהם או מצבים שעד נקודה מסוימת ״ עבדו ״. אני מדגיש אליבא ד-ניומן בעיקר ,כי הארכיטיפים של הקשרים עומדים בבסיס ההתפתחות הנפשית והם שייצרו את המצבים אשר יביאו ויזרזו תהליכים . זהו דבר שאזכיר כיוון שאמונתי היא ,שהקשר מרכזי ביותר להתפתחות בכלל ולמטופל בפרט. דבר זה השפיע גם הוא על בחירתי בזמנו בגישה אנליטית יונגיאנית ולא פסיכואנליטית מרוחקת כמו שהייתה בתקופה בה התמחיתי כמטפל.
כמו שהקשר אם ילד עומד בבסיס הצמיחה הגופנית והנפשית כך קשר אב ילד או הורה ילד עומד בבסיס ההתפתחות החברתית והתפתחות האני והפרסונה. ואפילו הקשר להוויה האלוהית. הצירים הארכיטיפיים והדיאלוגים אשר בתוכם ,כמו :אב -ילד ,חברה -ילד ,אלוהים -אדם ,מורה -תלמיד ,אדם אדם, גבר אישה, גבר גבר , זוגיות ,הם אשר מרכזיים להתפתחות ולאינדיבידואציה .,
ואני רוצה להבליט את ההדגש האישי שלי ,שכל אחד מצירי ההתפתחות הללו הם תמיד התפתחות הדדית , ורצוי שהם יהיו תמיד דיאלוג ויחסי גומלין -השפעה הדדית ולא רק דינאמיקה של השלכות . אחד משמש לאחר כמרכיב של התפתחות ובמובן זה הוא שליח של העצמי – האם לתינוק אך גם התינוק לאם ,האב לילד אך גם הבן לאב (באומן ,חשיבות הבן בגורל האב 2010 ), האישה לבעלה וגבר לאשתו. בהדדיות זו קיימים אותם גורמים המביאים להתפתחות . הדמויות המשמעותיות הם שליחים של העצמי או גלגול של העצמי המתגלם באדם אחר, אל או דמות מקסימה ומושכת.
בבסיס רעיון האינדיבידואציה ,הזיקוק הזה עם כך, עומד הדחף הטבוע בנפש להיפתח נפשית ,להתבטא ,להיות עצמי אינדיבידואל ולא הגנה של אנדיבידואליסט. כי היציאה מהמטריארכט או ההגנה וההסתגרות בפני המטריארכט לכוון של עצמיות אינדיבידואליסטית יכול להתבטא בהתכנסות אינטרוברטית גם כלפי הכלל וזאת לא אינדיבידואציה . או לחילופין גם החצנה מוגזמת של האקסטרוורט לעבר הבלעות ועשייה שבקולקטיב יכולה להיות הגנתית . בשני המקרים זהו פתרון זמני אותו יש להבין וממנו יש להשתחרר בתהליך של האינדיבידואציה . רק לעשות ולפעול במקום להיות מודע הוא גם חלק הגנתי במובן זה.
אתן כאן כמה דוגמאות למצבי חיים ולצמתים בחייו הבוגרים של האדם שיעזרו לו לפתח את נפשו ,לעצב את דמותו ולהפיק את מה שזקוק לו , לבנות, לגבש ולגלות את העצמי .
- לאן ,במה ובאיזה אינטנסיביות ישקיע האדם את האירוס שלו ,למשל במי יתאהב ? או כמה משקיע כדי לפתור בעיה ,לחזור על בעיה ,או להוציא ממישהו את מה שחסר היה לו בעבר ובעיקר חסר לו עבור העתיד .
או למשל זוגות שמשלימים אימהות או אבהות עם בני הזוג שלהם .או שמשלימים או מפתחים אנימה או אנימוס דרך בן הזוג .
או אישה שמשלימה את האהבה האימהית דרך יחסים חד מיניים בהם מקבלת את האימהות או השלמת הנשיות דרך אישה אחרת. חד מיני שמנסה להוציא את האירוס מגברים שהיה חסר לו מאבא שלו או מישהו שזה הריגוש שלו.
2. השקעה ליבידינלית אינטנסיבית בעבודה, לתת את נשמתך ולקבל החזר עצמי חשוב. ונזכור שלא כל עבודה אכן מתחברת לעצמי ועל כן ממצה את עצמה בשלב מסוים אם הינה רק עבור האגו או פרנסה. זה אחד הדברים שיכול להתברר בתהליך האינדיבידואציה
3. דפוסי המיניות, והאירוס הכלוא ,או הפרוורסיה או הפנטזיות המיניות ,כיצד יתממשו על מנת לעזור באינדיבידואציה.
4. אילו מערכות יחסים ייצור האדם עם ילדיו משפחתו ,אנשים בכלל קרובים אינטימיים ,כיצד ילמד מתוכם על עצמו בדרך הקשה או בדרך הקלה?
5. ההחלטות או הבחירות הבסיסיות כמה קרובות רחוקות מהעצמי של האדם למשל מקצוע כמבטא עצמי או רק אני ,או בחירת בן בת זוג או במה להשקיע ועוד.
6. הבחירות הרוחניות והאידיאולוגיות של האדם באיזו מידה משרתים את העצמי או לעיתים הימנעות או שירות של אחד הקומפלקסים הלא פתורים שלו.
7. הלמידה , ההשכלה או מימוש החלקים אינטלקטואלים במידה ומשמעותיים עבורו ומה חלקם בעצמי.
8. אפשרויות היצירה האמנות והתרבות שלהם ייחשף האדם ויעשירו אותו-גם עשייה ויצירה עצמית וגם חוויה של אמנות בכלל.
באינדיבידואציה אנו מדברים על מסע נפשי לכוון העצמי ואל הידוק הקשר אני ועצמי עם כל הניגודים שיש בנו. כל זאת מתוך תחנות ואירועים שונים לאורך החיים ובמסע האינטנסיבי של התבוננות בטיפול.
תהליך זה הוא כמעין לידה מחדש, שינוי וטרנספורמציה, להיות יותר ויותר מה שאתה או מה שאתה-אני אמור להיות ואפילו אמורים היינו להיות -אם יש דבר כזה . זה תהליך שיכול להתרחש גם שלא בטיפול אך אנו מדברים כאן על תהליך עם מודעות נפשית והרחבת התודעה והטיפול על כן הוא זרז רציני לתהליך שכזה . יש כאלה שיעשו זאת בתהליך רוחני או דתי אך אנו מדברים כאן על נפשי פסיכולוגי.
הדימויים הסמליים המקובלים של תהליך שכזה הם : המסע ,ה'לך לך' של כל אחד ואחד , בריאת האדם השני הפעם על ידי עצמנו ! לידה מחדש דרך מסע ! הסאן יסין . העבודה האלכימית.
או מצבים סימבולים המתארים בפועל את התהליך כמו:
לרפא את הממלכה החולה (אדיפוס), לרדת להאדס באמצע החיים (גיבורים וגיבורות ), לחזור הביתה (אדיפוס), להילחם בדמות הצל (יעקב) , לשחרר את העלמה או העלם , למצוא את האוצר הקשה להשגה , להשיג את גיזת הזהב (מסע הארגונאוטים)או פרח לב הזהב .
ומעט על הפרקטיקה:
עם מה מגיעים בני אדם לטיפול ,מה מביא למשבר , למצוקה , לתחילת תהליך ומודעות לכך שמשהו פנימי דוחף להתפתחות מעבר למשבר שהם חשים. מה דוחף לצורך השעה לשלימות ולאיחוד של הניגודים.כלומר, מה מביא אדם לטיפול ולצורך בתהליך שכזה על פי רב ? מספר דוגמאות כלליות:
# אפשרות אחת הינה שהדברים הפסיקו לעבוד בדרך הרגילה ,יש קריאה לשינוי דרך משבר או הופעת סימפטומים שנראים לעיתים לא קשורים ישירות.
# שבר במקורות החיים או פגעי החיים המתבטאים בתופעות גופניות או נפשיות שמביאים למצוקה .
# מפגשים כאלה ואחרים מקסימים מעוררים ומפעילים או קשים ומורידים , כמו חוויות נומינוזיות ,מפגש עם 'גורו' ועוד…
# פגיעות שונות נרקיסיסטיות או אמתיות שהופיעו פתאום עם החיים ,הגיל.
# כישלונות בכל תחום חיים, מקצוע ,עבודה, הורות, אהבה …
# מחלות או מחלות ילדים-מפגש עם המוות
# שכול ואובדניים
# בעיות בנישואין זוגיות אהבה גירושין
# פיטורין חוסר עבודה בעיות בעבודה, פרנסה מצוקות כלכליות יציאה לגמלאות
#הגירה ,מעבר או פליטות.
הערכה דיאגנוסטית ופרוגנוסטית לגבי האינדיבידואציה:
השאלה האבחנתית לגבי הטיפול, האם וכיצד האדם משתמש בחוויות בטראומות או האובדניים הללו כמקור להתבוננות והתרחבות מתוך קבלה וניסיון ללמוד על עצמו ולא רוצה רק לצאת מידית מן המצוקה. האם קיימת בו היכולת והמוטיבציה להתבוננות .
כדי לדבר על תהליך שכזה מעבר לרק לטפל בדברים בסיסיים וראשוניים כשמגיע אדם לטיפול כדאי לזכור ראשית את חשיבותם של התנאים המוקדמים שהשפיעו על קיומו של הבסיס הרגשי וקיום האמון מן הינקות, הילדות ,הנערות והתבגרות, ומכאן על היכולת והאפשרות של אינדיבידואציה . קשור לכך כמובן הצל של ההורים והמשפחה תחתיהם גדל האדם. משפיעים גם הקומפלקסים הבין-דוריים שהועברו ,מהם ? כמה הם חזקים ומשתלטים.
כלומר עד כמה הייתה יציבות , חיבור והכלה בשלב הראשוני האורובורי והאם הגדולה. כמה הייתה אחזקה תקינה של האם הטרנספורמטיבית את העצמי, של הילד ,כמה נוצרה היפרדות ,שחרור והחזרת העצמי על ידי האם לילד שיתווסף לעצמי הגופני שלו (נוימן הילד)
כמה הייתה יציבות, נוכחות וקליטת האב את הילד ומעברו מן המטריארכט לפטריארכט . כמה הפעיל וחיזק האב את האני של הילד ,גבולותיו ,תפיסת מקומו וכמה נוצרה קבלתו את העצמי של הילד על ידי אותו אב ! איך היו החוויות חברתיות וההשתייכות ובעיקר לבני מינו ויצירת העצמי החברתי ,איך היו היחסים עם המין השני החל מן האהבה הראשונה ובכלל יחסים אינטימיים של אהבה !
ובאשר לאפשרות האינדיבידואציה מתוך הערכה של יכולת נתינת המקום לעצמי: חשוב פיתוח אני חזק דיו שמוכן יהיה לוותר על שליטתו הבלעדית .נחוץ קשר כלשהו מספיק לעצמי ,יכולת התבוננות ופיתוח האני כמרכז התודעה .
כל אלו יקבעו כמה זמן מן הטיפול יעסוק בילדות ובחיזוק הדברים הללו….
כמובן שהעיסוק בעבר יהיה תמיד חלק מסוים מן העבודה אך עד כמה ,יקבעו הנקודות האמורות.
כלומר, השאלה המתעוררת בעקבות אבחנה שכזאת ,מה בין אינדיבידואציה ובין תיקון דברים 'מפוקששים' מהילדות, תיקון חסכי ופצעי ילדות? והתשובה הינה שהדבר לעיתים מעורבב ומבולבל וחשוב הגיל וההתפתחות הנפשית כמו שאמרנו ולעיתים הגיל ההתפתחותי בפער או עם כמעין 'לגונות' לא מפותחות או לא מבוררות .
הגישה עצמה דוגלת שבכל מקרה צריך ללכת עם מה שבא מתוך הלא מודע דרך חלומות וחומר שעולה. מתוך אמונה ביחסים הקומפנסטורים-המפצים בין מודע ולא מודע ,חשובה על ההקשבה ללא מודע שהוא בדרכו יביא חומרים מתקנים, מפצים וטרנספורמטיביים .
כיונגיאני אני אשאל האם המקורות והתרופות לתהליך המרפא הוא רק בעיבודי הילדות ? ורק מתוך הטרנספרנס ? או שיש התעוררות פנימית וחומרים מרפאים מבפנים מתוך החלומות ה-אחלמות או מתוך העיסוק הסימבולי והרוחני של משמעות הבחירות ,הסבל והמצב .כמובן שיש בכ"ז טיפולים שעוסקים בהכרח הרבה בילדות ומשאירים את הנגיעה במבנה האישיות שנוצרה ליותר מאוחר . אך כדאי גם להדגיש כי על אף שמתוך התנאים הקשים והבעיות ,החסכים וכל מה שהעלנו כאן ,נוצר מבנה כזה או אחר ,ולא רק בהקשר הסיבות בילדות, אותו יש להכיר ולקבל . אותה הכרות ומודעות היא כשלעצמה גם בונה ויולדת מחדש . אותה הכרות ,הבנה עצמית וקבלה גם של דפוסי ההישרדות שנוצרו גם הפיצולים גם הקומפלקסים דרך טיפול עצמי ,תביא לטרנספורמציה -התמרה . אם ניתן מקום לחלקי האישיות השונים ולמודעות העצמית ,כיצד אני בנוי או נבניתי זאת אחרי שסיימנו לעסוק ולעיתים ל'דשדש' מדי בסיבות הילדות לבעיות ,יגיע גם שינוי ואפשרות להילוך חדש בתהליך האינדיבידואציה . בתהליך השם דגש פרוספקטיבי על הצל ,על החלקים הקשים הלא מפותחים ,המכוערים ,המביישים ,האפלים שבתוכנו שקשה לנו מפחיד ומדכא עבורנו להכירם. תהליך השם דגש על הכרה ופיתוח האנימה הנפש הפנימית הרגשית המתייחסת המחברת המכוונת ליחסים ולהתפתחות הנפשית . וכן דגש על האנימוס הנפש הפנימית המופרדת הפועלת המכוונת למשמות (למשל אצל אימהות :לצאת מהמקום של האם הדואגת, המגוננת, אל יכולתה לדרוש ,לכוון ,לעצור, לשחרר , זאת מתוך חלק מופרד גברי יותר בתוכה …) .
בשלב מסוים כשהאדם עומד מול עצמו ומסוגל לקבל את החלקים גם הלא רצויים מתוכו, מסוגל להבין להיות אמפטי עם עצמו ,הוא מתפתח עוד צעד ! הוא מאחה ומטמיע עצמו למשהו שלם יותר ואנושי יותר! הוא מקבל בכאב ובחמלה את מה שקרה ,את מה שאפשר ואי אפשר לשנות , מקבל את ההשלכות ,את האחר כאחר ואת עצמו עם ההתכלות האנושית מול הנצחיות העל אנושית.
ובאשר ליחסים הטיפוליים בתהליך הזה:
יחסים בין מטפל למטופל אומר יונג הם יחסים הדדיים לא סימטריים שהם כדיאלוג בלתי נגמר ללא מטרה מדי מוגדרת .
"בבסיסה של הפסיכותרפיה עומדת מערכת יחסים דיאלקטית בין המטפל והמטופל. זהו מפגש, דיון ושיחה בין שתי נפשות בשלמותן, אשר בו הידע משמש רק כמכשיר. המטרה הינה טרנספורמציה, שאינה נקבעת מראש אלא שינוי בלתי נגמר…."( 1958(Jung c/w 11)
ואז בטיפול גם ההשלכות על המטפל והטרנספרנס ,היחסים הטיפוליים כולל הקאונטר-טרספרנס הוא לא בהכרח יפורש כיחסי אם ילד ,הורה ילד או תיקון חזרות ושחזורים . היחסים הופכים ליותר אינטר-סובייקטיביים . יחסים הדדיים לא סימטריים ,השפעה הדדית .
יש לזכור שכמו כל מערכות היחסים בחיינו גם המטופלים לוקחים חלק חשוב ביותר באינדיבידואציה שלנו ,הם פותחים בתוכנו מקומות חדשים ,עוזרים להבין דברים ,חושפים אותנו לשאלות ומגיעים אלינו לעיתים קרובות לא סתם בזמן הזה.
כלומר ,אנחנו כמלווים ,כפוגשים את המטופל בדרך אל העצמי שלו –ואפילו כמשמשים לו זולת עצמי, גם אנחנו תמיד נמצאים במסע שלנו ,עסוקים למעשה בגיבוש עצמי שכזה ודווקא ההדדיות והיחס האוטנטי שכאןחשובים ביותר לאינדיבידואציה, הם שמעלים את האינדיבידואציה האישית של המטפל המשתלבת לעיתים באינדיבידואציה האישית של המטופל .
חשוב להבין אם כך ולהיות מודע עד כמה וכיצד תהליך זה של המטפל נכנס לטיפול ומשפיע עליו . עם זאת חשוב למטפל להבחין מה הם המשתנים שעוזרים לו לטפל מתוך אישיותו ולהשתחרר מן התיאוריה לעבר כוון של עבודה אישית יצירתית מתוך נפשו ואישיותו של המטפל .
מעבר לכל מצב האינדיבידואציה של המטפל חייבת להילקח בחשבון בזהירות וביחסים הדדיים באינדיבידואציה!
את התהליך שאנו עוברים כמטפלים ביחס לתיאוריה ניתן להשוות לדימוייו של ניטשה בספרו זראטוסתרא ,על התהליך של התפתחות הרוח ! שם הוא אומר :,שלושה גלגולים יש לרוחנו ביחס לרוח הכללית ,בתחילה היא דומה ל'גמל,' נושא משא בשקט ובמסירות (אנו מתמסרים לתיאוריה) ,אחר כך היא כמו 'אריה' שמפתח כוח רצון עצמי(אנו מחזקים את עצמינו עם התיאוריה ומולה ) ולבסוף הרוח היא כמו 'הילד 'היצירתי המתחדש ,המגלה את הדברים של עצמו.[1] אנו מתחברים בתחילה לתיאוריה ,לגישה, נושאים אותה בגאון ,מצייתים ומממשים אותה ,אך עם הזמן היא הופכת למעין נטילת משא . לאחר מכן אנו מגלים כוח ודעות משל עצמינו מעבר לתיאוריה ורבים אתה ולאו דווקא פועלים תוך ציות. ועם הזמן יוצרים משהו חדש רענן משל עצמינו.
הלמידה ההכשרה,הדרך הציבורית והדרך הפרטית אם כן , מביאים אותנו עם הזמן לחיפוש של הגישה הלא קולקטיבית , אנו רוצים את היציאה מן הכלל שבהתחלה הינה מפחידה וכך גם נכנסים להתחייבות שגם היא מאיימת . כפי למשל שהייתה בדרכי עבורי כפסיכולוג הגישה היונגיאנית. בשבילי זה היה כמו לצאת מהמקום הבטוח וללכת למוזר ,לאחר ,ללכת בדרך בודדה ,לא מקובלת זרה ,יוצאת דופן וכו'.
לאחר מכן זה היה להיות בתוך הגישה, ללמוד, להפנים לשחות בתוכה ,ועם הזמן לנסות ולהבין למה דווקא שם,בדרך הזו אני מחפש?!למה להיות יונגיאני ועד כמה להיות ככזה .
דווקא הכניסה העמוקה לגישתו של יונג עזרה לי להבין למה ומדוע דווקא מסלול זה הוא דרך האינדיבידואציה שלי .היא עזרה לי להבין את עצמי ותהליך היציאה מהקולקטיב שלי -שלנו . האמונה הבסיסית כי האדם שואף להיעשות עצמו ופרדוקסאלית יוכל לעשות זאת רק בדיאלוג עם האחר. התגברה אצלי הידיעה שהמטפל הנעשה עצמו ויטפל עם הזמן מתוך סך כל מה שרכש בהכשרתו ועם כל מה שבנוי ממנו מראש, אך גם מכל מה שנולד מתוך המפגשים המרובים עם המורים המדריכים המטופלים , התרבות והחברה ,. הוא יטפל מכל מה שנבנה מכל אילו באינטראקציה עם עצמו ואישיותו וככל שבשל המטפל הוא עובד משם ,מעצמו ואישיותו שהופכת להיות הכלי המרכזי שלו.
הבנתי שבחברה קולקטיבית כמו שלנו, בחברה שכה מלחיצה להיות בקונצנזוס ,להשמיע את הקולות המקובלים ,תהליך האינדיבידואציה של התפתחות להיותך עצמך, מרכזי ביותר הן עבורי כאדם והן כמטפל .
שאלות רבות עוררה הגישה באשר להיותי מטפל בהקשר של האינדיבידואציה : ראשית, למה נעשיתי מטפל מלכתחילה ? ובעיקר אחרי השתתפותי במלחמת יום כיפור ? וכן במי טיפלתי שלא במודע עוד כילד בדרכים שונות מאז ומעולם ? , במי אני מטפל היום אחרי שהשתחררתי כ'דור שני' מלטפל בהורי ?. מאילו חומרים נפשיים אני בנוי ומאלו חומרים של אחרים הושפעתי ולמה ,כמה ומתי המחיר של האינדיבידואציה לזוגיות. והתרומה לזוגיות .
ושאלה אחרונה וחשובה לכל מי שנמצא בתהליך שכזה ,איך תשקף התרומה החברתית מתוך אותה ייחודיותו שאליו הגעת להיות עצמך ?.
- Kalsched D. Trauma and the Soul Routledge 2013
- significant-of-son-to-the-father-s-destiny-in-a-post-patriarchal-age Avi Baumann Montreal IIAP 2010
- נוימן א. (1963/2011 ) הילד הוצאת חסינות עמ'194-200עמ' 201-201 תרגום יעל טרייבר
- לאן ,במה ובאיזה אינטנסיביות ישקיע האדם את האירוס שלו ,למשל במי יתאהב ? או כמה משקיע כדי לפתור בעיה ,לחזור על בעיה ,או להוציא ממישהו את מה שחסר היה לו בעבר ובעיקר חסר לו עבור העתיד .
קישור:
https://jung-israel.org/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/40-the-2) significant-of-son-to-the-father-s-destiny-in-a-post-patriarchal-age
""אני משתמש במושג אינדיבידואציה כדי לציין את התהליך אשר בעזרתו אדם נעשה באופן פסיכולוגי בלתי מתחלק כלומר נפרד, ישות בלתי מתחלקת של שלם" cw 6, 762
[3] Samuels A. Jung and the post Jungians 1985 ch.4 p.89 5)