Unlike the language of a canonic text, that of the myth is the language of the soul, and every poet, storyteller or anyone, when coming

בגיל 20, בערך, התוודעתי לספרו המופלא של אסימוב- "המוסד". מסופר בו על אדם שפענח את הדינאמיקה של ההיסטוריה בעזרת מדע שפיתח בעצמו, וקרא לו "פסיכו-היסטוריה".

התשובות לשאלה שעולה מידי פעם בנו כמטפלים ,מה מרפא בטיפול ,הפתרון לסוד : מה עושה את השינוי, מה מביא את ההתפתחות או את התיקון ,הינן

“The other, unknown side of my soul, will always exist in the other.” (Jung, psychology of the transference) The Alchemy of the Inner Chorus          

הרצאה בכנס מעגן  2015 בספרו האחרון "הילד" [1] שיצא לאור לאחר מותו,מתאר נוימן את התפתחותו הפסיכולוגית של הילד  כהתפתחות של הציר אגו-עצמי.  הוא מתחיל תיאור זה בהבחנה

מתוך כנס בתי הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית מאי 2016   הנושא עליו אנו מדברים היום –אינדיוידואציה, התהליך אשר בעזרתו אדם נעשה באופן פסיכולוגי בלתי מתחלק כלומר

"אני אלוהים ויש לי פצע בתחת…", אמר יונתן בן השש. גם אלוהים, גם פצוע ורק בן שש. מה משמעות אמירה מטלטלת זו בקונטקסט של טיפול,

הרצאה בכנס מעגן 2015 המאמר הנוכחי יעסוק בעצמי ומופעיו : בהיותו גורם נומינוזי אך מופשט, לובש ופושט צורה ולמעשה כשלעצמו בלתי נראה וחמקמק . ננסה

"מה שנכון לגבי האנושות בכלל הוא גם נכון לגבי כל פרט ופרט כי האנושות מורכבת מפרטים וכמו הפסיכולוגיה של האנושות כך גם זו של היחיד"[1]

ראה אור ב"יקום תרבות – הזירה המכוונת לתרבות עברית" שירה מזמינה קריאות ברבדים שונים של משמעות. עבורי, אחד מן הצירים המרתקים בקריאת שירה, נע בין