"בבעלותו של אדם דברים רבים שמעולם לא רכש אלא ירש מאבות אבותיו… בלידתו הוא מביא איתו את תכנית התשתית של טיבעו האישי והקולקטיבי." יונג cw4 עמ 728

גישתו התיאורטית והטיפולית של יונג, אשר במרכזה התפתחות העצמי ותהליך האינדיוידואציה, ממשיכה ומרחיבה את הגישה הפסיכואנליטית של פרויד. פרויד טווה את התשתית, גילה את הלא מודע האישי ותאר את הדינאמיקה של האני מול הדחפים והקונפליקטים הבסיסיים של האדם. יונג ראה מעבר לכך. בגישתו לחקר הנפש פרויד דגל בגישה רציונאלית מדעית בלבד , ואילו יונג התעניין במפגש עם הנומינוזי ,עם מה שמעבר, עם המרכיבים הדתיים שבתוכנו וכל הקשור ברוח ובנשמה. פרויד ראה את המאבק באב וההתפתחות הגברית כמרכזיים ואילו יונג הוסיף את המאבק באם ואת מקומו של הנשי בנפש. פרויד ראה את הנפש כבעלת כוחות מנוגדים, כפסיכו דינאמית, ואילו יונג ראה אותה כבעלת ייצוגים של דימוי ,קומפלקסים וניגודים המהווים כמעין דרמה פנימית ועל כן כפסיכו דרמטית.

מדבריו של יונג עצמו לגבי הטיפול

"כאן (בטיפול) עלינו ללכת אחר הטבע כמדריך ומה שעושה אז המטפל הוא פחות שאלה של טיפול ויותר פיתוח האפשריות היצירתיות החבויות במטופל עצמו" cw16 עמ82

הגישה היונגיאנית יוצאת מנקודת מוצא שאנו נולדים עם תשתית ארכיטיפית, איננו באים לוח חלק לעולם אלא בנפשותינו קיימים תבניות מולדות אשר התהוו במהלך התפתחותה של התרבות האנושית . התבניות הללו מקבלות את התוכן המיוחד שלהם בתרבות ובמשפחה שבה גדלנו, ולהן ייצוגים סימבוליים ,דימויים וטונים רגשיים שונים. לשכבה עתיקה זו שבנפשנו קרא יונג הלא מודע הקולקטיבי והיא היסוד, המקור, הים הגדול שמתוכו צומחת אישיותנו . בטיפול אנו מעוררים את הלא מודע הקולקטיבי על מנת להביא לכוחות חדשים בתהליך וכן להקשיב לכוון שבא יתוכו . אנו מקשיבים לשפת הנפש בעזרתם של הדימויים והסמלים בה היא מדברת . כל חלקי הנפש הארכיטיפים – האני, הפרסונה, הצל, האנימה שהיא הייצוג הנשי והאנימוס שהוא היסוד הגברי והעצמי שהוא הארכיטיפ המרכזי והמנחה, הם במהותם חלקים של הלא מודע הקולקטיבי . בתהליך האינדיווידואציה רוכש האדם את חלקי נפש עבור עצמיותו האינדיווידואלית בכך שחל חיבור בינם לבין האני האישי. ככל שעולה מודעותו של האדם בתהליך האינדיוידואציה ,מקבלים הארכיטיפים את האיכות האישית ביותר. ככל שהאדם מודע יותר לעצמו מגיע אל מהותו ומקבל המשקל הסגולי שלו יותר ויותר.
תהליך האינדיוידואציה אשר עובר האדם במהלך חייו מתחיל בחיזוק האני שלו, ביציאה מרשות האם והאב ובבניית אישיות עצמאית. בתהליך סבוך זה שותפים לא רק ההורים האישיים אלא גם ההורים הארכיטיפים השוכנים בתשתית הנפש לטוב ולרע. ההשתחררות מדמויות ההורים והיציאה לחיים מביאה בעקבותיה את ההמשך של "מסע הנפש", במהלכו מתוודע האדם אל עצמו ולעצמי בכלל . הוא מתחיל להיות מודע להשלכותיו,לתסביכים שלו ,לצל ההולך עימו, לפונקציה הנחותה שלו ולחלקי העצמי האבודים כמו האנימה, האנימוס,החלקים הרוחניים ועוד. תהליך האינדיוידואציה מקבל בחייו הבוגרים של האדם העצמה רבה. מרכז האישיות עובר עם הזמן לעצמי, למכלול של המודע והלא מודע, והאני שהיה עד כה כמרכז מקבל אט אט מקום פחות מרכזי באישיות. תהליך האינדיווידואציה הוא בלתי ניגמר ומלווה את האדם עד סוף חייו.
הגישה הטיפולית היונגיאנית רואה אם כן חשיבות רבה למקום בו נימצא האדם בתהליך האינדיווידואציה; חוזקו של האני, הנפרדות מההורים ורמת התודעה הכללית. הגישה הטיפולית תהיה שונה כאשר המטופל-מטופלת הוא-היא אדם הצעיר הזקוק לחיזוקו של האני, לתיקון דמויות ההורים וגיבוש כוחות של יציאה לחיים מזו של טיפול בחצי השני של החיים כאשר האדם המבוגר נפגש ומתעמת עם חלקי נפשו שנדחקו לשוליים. מכאן שגם תפקידם של המטפל-מטפלת משתנה על פי הפרק באינדיווידואציה בו נמצא המטופל. המטפל-מטפלת יכולים לשמש דמות זו או אחרת חסרה או ברת תיקון, דמות מלווה במסע הפנימי, או אובייקט להשלכות של חלקים אבודים. הגישה הטיפולית מתחשבת גם בתרבות ובחברה בה חי האדם ובה ספג את חינוכו.

אולם תמיד תעמוד במרכז הטיפול העבודה עם חלומות, שימוש בדמיון ובהשלכות, כדרך למפגש עם הלא מודע. מפגש זה מרחיב את התפיסה העצמית ותפיסת העולם, לתפיסה מורכבת הכוללת את ההכרה בקטבים המנוגדים המתקיימים בנפש הלא מודעת ולקבלתם כחלקים של שלמות אחת.

על פי הגישה היונגיאנית התהליך הטיפולי אינו חד צדדי, אלא הדדי במהותו. גם הלא מודע של המטפל וחלקים שונים של אישיותו שותפים פעילים בתהליך. זוהי אינה גישה הגורסת בעמדה נמנעת, מרוחקת ומדעית אלא בתהליך של מעורבות מודעת, מפגש של שניים, ויצירת מרחב משותף שבתוכו מתנהל הטיפול. יונג דימה את המרחב הטיפולי שהמטפל והמטופל שותפים לו למיכל אלכימי משותף, המשמש כמקום השראה לעליית תכני הלא מודע היצירתי, לאפשרות של מפגש עם הדימויים הפנימיים. העבודה הטיפולית בתוך מיכל זה כוללת דמיון פעיל, ועבודה סימבולית דרך התחברות לסמלי החלום, למיתוסים, אגדות, ולפעולות יצירתיות אחרות, כגון השימוש בארגז חול. הגישה היונגיאנית יכולה להיות מיושמת גם לטיפולים בהבעה ויצירה – אמנות, תנועה, פסיכודרמה וביבליותרפיה. בשל הרוחב התרבותי שבו משתמשת הגישה היונגיאנית על המטפלים להרחיב את השכלתם התרבותית, ללמוד על תרבויות שונות, מיתוסים של עמים עתיקים ,סיפורים ואגדות וכל חומר המייצג למעשה את הנפש הקולקטיבית.

הגישה היונגיאנית קיבלה לאחרונה תנופה ונעשתה ליותר מוכרת בעולם כולו זאת עם הגעגועים והחיפוש הגובר לגישה טיפולית המשלבת את מקומם של הרוח והנשמה. בעולם היונגיאני מתקיימים זרמים שונים שהתפתחו אחרי יונג. ביניהם הפסיכולוגיה הארכיטיפית השמה דגש על המכלול הארכיטיפי ולאו דווקא על ארכיטיפ העצמי כמרכז – גישה אשר התפתחה בעיקר בארה"ב והדמות המובילה בה הוא גיימס הילמן. הגישה ההתפתחותית שיסד מיכאל פורדהם והתפתחה בבריטניה, השמה דגש על הגיל הצעיר וקרובה יותר לזרם הקלייניאני בפסיכואנליזה.
בארץ נפוצה בעיקר הגישה המסורתית של יונג עם דגש מיוחד על התוספת של אריך נוימן שהיה תלמידו המוכשר ביותר של יונג והוא שיסד את החברה היונגיאנית בישראל. תרומתו הייחודית של אריך נוימן הוסיפה להבנה בכמה תחומים: ההתפתחות של התודעה והציר אגו –עצמי, הבנה מעמיקה של ארכיטיפ האם הגדולה ומרכזיותו בנפש, חקר הלא מודע היצירתי ופיתוחו של "מוסר חדש" – המוסר המיוסד על מודעות לכל ממדי הנפש.

."אינדיוידואציה אינה….. מבודדת את האדם מן העולם אלא אוספת את העולם אליו" יונג ,זיכרונות חלומות מחשבות