את הרעיון לשם של הדיון הזה בדבר המצאת האויב קיבלתי ממאמר של אומברטו אקו משנת 2008 שפורסם תחת השם הזה. הוא פותח את המאמר בתיאור נסיעה במונית עם נהג פקיסטני מנמל התעופה של ניו יורק לעיר. תוך נסיעה הנהג היה עסוק לקלל את ההודים ובשלב מסוים הסתובב ושאל "ומניין אתה אדוני?" כשאקו ענה מאיטליה הוא שאל, "כמה אתם?" והתפלא עד כמה האיטלקים מעטים, ועוד אינם דוברים ביניהם אנגלית. אח"כ שאל "מי האויבים שלכם?" "אין לנו" השיב לו אקו והנהג התעקש להסביר את עצמו, כלומר אלו שמולם אתם נלחמים והם נלחמים בכם. עדיין השיב לו אקו שכבר יותר מחמישים שנה שאין לאיטלקים אויבים להילחם בהם, והנהג נשאר מאד לא מסופק והביט על אקו כמו על ילד לא כל כך מפותח ולא כל כך מבין. (עוד מוסיף אקו שכדי לכפר על הפציפיזם המעצבן שהפגין השאיר לנהג טיפ מכובד). בעצם אומר אקו בהמשך, היה עלי לומר לו שאין לנו אויבים חיצוניים. האויבים שלנו פנימיים, אנחנו עסוקים בלהילחם אילו באילו.
במאמר בJAP תחת השם "DO BE MY ENEMY FOR FRIENDSHIP'S SAKE" עוסקת רוזמרי גורדון בשנת 2005 בבעיה המורכבת של הזהות ובצורך שיש ב"אחר" על מנת לחדד מולו את המאפיינים, התכונות והגבולות היוצרים אחדות (COHESION) ונפרדות. אותו הצורך קיים בין אם מדובר באדם מול חברה ובין אם מדובר בחברה אחת מול אחרת. הצורך ב"אחר" קשור בשרטוט הגבול, וככל שתחושת הזהות חלשה ושבירה יותר, הצורך ב"אחר" גובר. עוד היא מדברת על הצורך ב"אחר" כמיכל להשלכת הצל וכמטרה לתחושות התוקפנות להם נזקק האדם לשם חייו, התפתחותו ותחושת החיוניות (WELLBEING). על מנת להיעשות עצמנו, היא כותבת, אנו זקוקים לחוויות "האחר". כשה"אחר" שבתוכנו הוא לא מודע, לא מוכר ולא נגיש אנחנו מחפשים את "האחר" בחוץ, הופכים אותו לאויב על מנת לחדד ולחוש את תחושת הזהות והנפרדות שלנו.
הצורך ב"אחר" ברור. המודעות לכך שהפרט הוא נפרד, שלם, יחיד במינו (UNIQUE), לא ניתן לחלוקה, או במילים אחרות, עובר תהליך אינדיבידואציה, כל זה יכול להתרחש רק בחברה אנושית. תהליך שמתרחש מול אחרים מחד, ומאידך באופן פנימי ע"י הפרדה של ה"אני" מהאחר הפנימי, כלומר מהלא מודע. תחושת השלמות של האדם קשורה בדיפרנציאציה, בהכרת החלקים השונים ובאינטגרציה שלהם. בהכרת האני והזר ובשילוב שלהם.
ובכל זאת, איך ולמה אנחנו הופכים שוב ושוב את ה"אחר" לאויב. מהו התהליך שדרכו אנחנו ממציאים לעצמנו אויבים ללא הרף.
הרהור ראשוני על כך עלה בי לפני כמה שנים כשלבית שבו אנחנו גרים הגיע שכן חדש. אני גר בבית דירות, במרכזה של עיר גדולה, ארבע קומות, 11 דירות. יחסי שכנות רגילים, "שלום שלום" במדרגות, ריב מקרי על הגינון או חשבון החשמל המשותף, מה שלום הילדים !? כלומר יחסים שלווים ורגילים. ואז הופיע שכן חדש ולשכן עוד היו רעיונות על שינוים ברכוש המשותף – "נעשה ככה, נעשה אחרת…". תוך זמן קצר השכן הפך להיות האויב המשותף שלנו, השכנים השלווים. הוא הפך בעינינו למסוכן, תובעני, אלים ועוד. אנחנו מולו הפכנו פתאום לטובים שבחברים.
כלומר,תהליך שמורכב מהיכרות, הכרה בזרות והפיכת הזר למסוכן.
את התהליך הזה, של הכרת הזר והפיכתו למסוכן מתאר יפה טקיטוס, ההיסטוריון הרומי הנפלא בן המאה השנייה לספירה כשהוא בא לספר לרומאים מי הם היהודים. ( מופיע ב'דברי הימים' – -HISTORIARUM LIBRI בתרגום חופשי) הוא אומר:
כל מה שקדוש לנו טמא עבורם, מה שטמא עבורנו כשר בעיניהם, הם שונים, אינם אוכלים חזיר, לא שמים שמרים בלחם, נחים ביום השביעי, מתחתנים רק בינם לבין עצמם, נימולים על מנת להראות שהם שונים מאחרים, קוברים את מתיהם ולא שורפים אותם, לא סוגדים לקיסר. עד פה הכרה בזרות, ומכאן והלאה הטון משתנה: הם סוגדים לחמור, בזים להוריהם, לארצם ולאלים. במקום אחר הוא מתלונן על הריח הרע של היהודים. כלומר תיאורו של הזר מתחיל בתיאור עובדתי והולך ונהיה יותר ויותר נגטיבי, מאוים.
הרבה פעמים בתיאורי "האחר" ניתקל בתיאורים של כיעור, תיאורים של פחדנות וכאלו המעוררים גועל.
לא מזמן מודרך מארץ מזרח אירופית מספר לי במהלך הדרכה על מטופל שלו, שבין היתר גם מחזיק כלב. מסתבר שהכלב נוהג לנבוח על צוענים, "אתה יודע הוא מזהה אותם והם פוחדים מכלבים". חייכתי לעצמי וסיפרתי לו שעד לא מזמן נהוג היה לומר שהכלבים מזהים את היהודים ושדווקא היהודים פוחדים מכלבים. מעניין אגב, שבישראל נהוג לחשוב שהכלבים מזהים ומפחידים את הערבים.
בתחילה פטרתי את העניין ביני לבין עצמי כעוד טיעון גזעני מיני רבים. שאלתי את עצמי את אותה שאלה שחוזרת תמיד, עד כמה יש לעסוק בגזענות ככזו, דהיינו לתקוף אותה ישירות כשזו מרימה את ראשה באנליזה או לנקוט בגישה אנליטית, לבחון היבטי העברה וכו'.
בהמשך חשבתי שאולי אין כאן טיעון גזעני אלא תיאור מציאותי, כשהכלב חש את הפחד והרתיעה של בעליו מהאחר, ומגיב בתוקפנות הנובעת מהזדהות חייתית.
תיאורי הנשים בפי גברים, "האחר" המיידי , נועדו לעיתים קרובות לעורר תחושות פחד וגועל. הקישור לשטן, לכישוף, לחיות נחותות ועוד מופיעים בספרות הדתית. תיאורה של האישה ע"י נזיר צרפתי, אודו מקלוני מהמאה העשירית, קורא (בתרגום חופשי): יופי הגוף כעומק העור. לו הגברים היו יכולים לראות דרכו היו נגעלים רק מהמראה. כל הקסם הנשי מצטמצם לפלזמה, דם, מרה ונוזלים אחרים. רק תאר לעצמך , הוא כותב, מה מסתתר בנחיריים שלה, בגרון, בקיבה. בכל מקום לכלוך וזוהמה… רק מעורר רצון להקיא. איך תרצה לחבק שק הפרשות שכזה. אצל BOCACCIO החילוני, נאמר על הנשים ".. שום חיה אינה מלוכלכת יותר ממנה. אף החזיר ששורץ בבוץ לא מכוער כמוה. אם תרצה להכחיש זאת, חפש במקומות המוצנעים והסודיים שלה, שם היא מחביאה את המכשירים המפחידים בהם היא מסלקת את הנוזלים המיותרים".
מובן שמול תיאורים כאלו אפשר להציב תיאורי קדושה אידיאליים, אך אלו גם אלו, בין אם האלהה או זלזול, שותפים לתהליך הדהומניזציה של האחר. והאחר, ברמה החברתית תמיד יהיה מכוער, מסריח. אלו הם האישה, הזר, היהודי, החדש, הכופר. לפעמים האויב יכול להיות גם תופעות טבע כמו זיהום האוויר למשל, או עולמות רעיוניים שונים משלנו, הקומוניזם ( או הניצול הקפיטליסטי), אוכלי הבשר (או הטבעונים) ואולי ההומוסקסואלים שמפיצים מחלות, או הפליטים, המהגרים הלא חוקיים שבוודאי מביאים איתם את הטרור האיסלאמי.
מול אלו ואולי בגללם, מופיעה המשיכה האדירה ל"אחר". מספיק שאדם או רעיון, או פונקציה פנימית יהיו אסורים על מנת לעורר את הכמיהה.
כשהוולקיריה ברונהילדה האהובה על אודין מפירה את נאמנותה, אודין מטיל עליה עונש לחיות בבידוד ולהיות לבת זוגו של הנקלה בגברים. כשהיא מתחננת לסליחתו, הוא מקיף אותה בחומה של אש – להגנתה כביכול, כזו שרק הגיבור שבגיבורים יצליח לחצות. ברור שהאתגר להתקרב ולעבור את המכשול מושך את כל הגיבורים לנסות את כוחם, אבל רק זיגפריד יצליח (ומי אינו רוצה להיות קצת זיגפריד שיציל את ברונהילדה מזעמו של אודין?).
או בדוגמה נוספת, היפהפייה הנרדמת, בארמון שמוקף חומות של קוצים. רק הגיבור שיצליח לחדור את החומה, לנשק ליפהפייה יעיר אותה ויזכה בה. האם קיים "צו גיוס" לגיבור יעיל יותר מזה!?
עמוס עוז מתאר ברומן האחרון שלו "הבשורה על פי יהודה" את הצורך של יהודה בישו ושל ישו ביהודה, שכן לולא יהודה לא הייתה צליבה וללא צליבה אין נצרות. ישו ויהודה שונים, זקוקים זה לזה במהותם, הפכים, אויבים, ובכל זאת חיוניים האחד למהותו של השני ואולי שניהם הם חלק מתכנית אלוהית אחת.
מטופלת בשנות הארבעים מספרת חלום. מדובר באשת קריירה, נאה, משכילה, נבונה, כוחנית, בתפקיד מנהלי בכיר ובעל כוח בבי"ח גדול. היא נשואה ואם לילד, אך עבודתה דורשת נוכחות פיסית או וירטואלית כמעט לאורך כל שעות היממה. בעבודתה היא חיה בסביבה גברית, מוקפת גברים, עושה תפקיד שרק נשים מעטות עושות. היא מרגישה נרדפת ע"י הגברים סביבה, מרגישה שלא מעריכים אותה, מקנאים בה, מגבילים את צעדיה. היא מרגישה מנוכרת לעבודתה, שונאת או מזלזלת ברוב עמיתיה, מרגישה כלואה ובו בזמן זקוקה למעמד, לכוח, לכסף, להשפעה על חיי אחרים. ברקע קומפלקס אב שלילי וקומפלקס אם אמביוולנטית.
חלום: מסתובבת בלילה עם קבוצה של חברים (גברים). נהיה בוקר ואני מבינה שלא הגעתי הביתה ובן זוגי נשאר עם הילד. אינני מוצאת את הדרך. תוך הליכה אני מבינה שאני נרדפת ע"י קבוצה של גברים. לא ברור אם אילו עבריינים או משטרה. אני בורחת, זה כאילו אני, אני, אך מי שבורח הוא גבר. (זהו גבר שבורח -אבל זו אני). אני ממשיכה לברוח ובינתיים יורד שוב הערב, נראה שהצלחתי להתחמק. אני מגיעה לבריכה אולימפית, יש שם הרבה צעירים, אני מסתכלת על עצמי, אני אישה אבל כולם רואים בי גבר. גבר בכושר. אני (כגבר) נכנסת לבריכה ומתחילה לשחות. הרבה בריכות, בהרבה סגנונות. כולם מסביב מבינים שאני שחיין מקצועי. בטח הגעתי בגלל המיונים לאולימפיאדה. אבל אני יודעת שאני אישה ושאני בורחת.
כלומר יש כאן יחס אל ה"אחר" ששונה מכפי שתיארתי עד כה. האחר, הגברי, במקרה הזה, משתלט על החוויה. הוא אמנם זר אבל הוא חזק מהאגו, בד"כ הוא עם אטריבוטים שליליים, עבריניים ורודפניים. ככזה, הוא מושלך אל הסביבה בעולם האמיתי. חוסר הנפרדות והאבחנה בין האנימוס לבין קומפלס האגו משאיר את החולמת בעמדה "תקועה" ללא יכולת לנקוט עמדה ועם תחושה עמוקה של ניכור מאופייה האותנטי.
תגובה הפוכה מהפיכת ה"אחר" לאויב אנו רואים מדי פעם בניסיונות לטשטש את גבולות ה"אחר" ובניסיונות להתעלם מהאחרות של ה"אחר".
בספרו "נוטות החסד" (LES BIENVEILLANTES) מתאר הסופר ג'ונתן ליטל דו- שיח דמיוני בין קצין ס.ס. לקורבנו היהודי. אומר הקצין שכל זמן שהיהודים היו שונים מהגרמנים, התלבשו אחרת, דיברו אחרת, אכלו אחרת, נראו אחרת – היה פשוט לבודד אותם, לשנוא אותם. היום הוא אומר, אתם נראים כמונו, מדברים כמונו אוכלים וחושבים כמונו. לא נותר לנו אלא לסמן ולהרוג אתכם כדי שנישאר מה שאנחנו.
במאמרו WOMAN IN EUROPE מעלה יונג חשש מהסכנה שבשחרור מתפקידי המגדר הקלאסיים. לכאורה, הוא טוען, היינו מצפים ששחרור הגבר מהחד צדדיות הגברית ושחרור האישה מהחד צדדיות הנשית, היכולת לחוות את האחר הפנימי תביא ליחסים זוגיים משופרים. יונג פסימי לגבי התפתחויות אלו.
ואכן נפגשתי בשנים אחרונות במספר לא מבוטל של תיאורי זוגיות הממחישים את ראייתו הנבואית הפסימית של יונג באספקט זה. בין אם הנרטיב מובא מפי הגבר שהוא המטופל ובין אם הנרטיב מובא מפיה של אישה מטופלת הסיפור זהה. זוגות בסוף שנות השלושים אולי תחילת שנות הארבעים של חייהם, בד"כ עם 2-3 ילדים. שני בני הזוג אנשי מקצוע, אקדמאים בד"כ, לשניהם קריירה מפתה, שניהם משתכרים, שניהם שותפים בגידול הילדים, דאגה לבית (במידה כזו או אחרת, אך ברור משני הצדדים שהאחריות משותפת). בין בני הזוג
יש ידידות, הערכה וכבוד. ובכל זאת ולמרות התיאור האידיאלי הזה, אותה תלונה נאורוטית חוזרת ומביאה את הגבר או האישה לחדר הטיפול. התלונה היא שהתשוקה נעלמה. המין גווע. יש ידידות ושותפות אך אין משיכה. בד"כ גם נושא הבגידה אינו עומד על הפרק. זה לא שהתשוקה קיימת והיא מחפשת אובייקט. טשטוש האחרות של ה"אחר" מביא לאובדן המתח המאפשר אנרגיה וחיוניות. במקום המתח הדיחפי יש חרדה לא ספציפית, רגשות אשם ותחושות של ניכור.
במאמר ON THE PSYCHOLOGY OF THE UNCONSCIOUS מפתח יונג את מה שהוא קורא "התיאוריה הפוליטית של הנאורוזה". הוא מדבר על רעיונות שעולים מהלא מודע ושמפרים את ההרמוניה. ממש כמו שפועלים אינסטינקטים אסורים לעיתים. הנאורוזה, הוא טוען, מייצגת ניסיון לא מוצלח של הפרט לפתור את הקונפליקט הפנימי. הנאורוזה היא פיצול פנימי והיא משקפת את רוח התקופה. סביר אם כן להניח שתלונותיהם של מטופלים אלו מייצגות ביטוי של נאורוזה מודרנית. ההכחשה ברמה המודעת וההדחקה של האחרות של ה"אחר" מביאה להקצנה של ה"אחר" בלא מודע. אכן בניתוח חלומות או פנטזיות אנחנו נתקלים בפנטזיות של נשים על גברים גיבורים, PROVIDERS, תוקפניים ואף אלימים לעיתים, כל כך שונים מבני זוגם הרגישים, הידידותיים והתרבותיים שאיתם בחרו לחיות את חייהן. הגברים – הם יפנטזו על אישה אימהית, דואגת, מטפלת, מיניקה פסיבית וממתינה. כל כך שונה מבת הזוג הדעתנית, הפוליטית והפעילה שבה בחרו. ברור שאלו ואלו מתביישים בפנטזיות הילדותיות הללו, העומדות בסתירה גמורה לעמדתם המודעת, נלחמים בהן ובכך מתעלמים מחלקים של אישיותם האותנטית.
אם כך, ובהינתן הצורך ב"אחר" על מנת להיות עצמנו, על מנת לשאוף לעמדה של אותנטיות ושל שלמות, נדרשת מאיתנו עמדה שונה. בין הפיכת ה"אחר" לאויב לבין הכחשתו נדרשת עמדה מוסרית חדשה. עמדה של CONJUNCTIO בשפה היונגיאנית. אבל מהי משמעותה של סינתזה זו כאן? חיים עם "אחר" פנימי יכולים להפוך לגיהינום נצחי כאשר אחר זה, הוא זר ובלתי נסבל. במקרים כאלו, כאשר נראה לנו שאין מנוס מלשהות בחברתו של "אחר" זה לנצח, לא נותר לאדם אלא להכחיש ולהשליך. מכאן החיפוש המתמיד אחרי אויבים שישמשו כמיכל להשלכות אלו.
ושוב המיתולוגיה מציעה דרך נוספת. לופז-פדרצה מתאר בספרו HERMES AND HIS CHILDREN את המפגש המשולש בין זאוס האב לאחים אפולו והרמס: אפולו שמאס בתעלולים ובגניבות של האח הצעיר מוביל אותו בכוח למשפטו של האב. הרמס מתפתל בדרך, מנסה להתחמק, מנסה אפילו להגעיל את האח הבכור "המושלם" ו"הנקי" בדרך אל המשפט, אך ללא הצלחה. מול כסאו של האב, האח הגדול מאשים את הצעיר שזה גנב לו את הסנדלים המעופפות, את עדר הבקר, שהתחזה ועוד ועוד . והוא בוודאי צודק. אפולו הוא המייצג המושלם של הסדר והתודעה הפטריארכאלית. הרמס מצידו מתגונן, על פי טבעו מוסיף שקר על שקר, מציג עצמו כאח הקטן החלש מול האח הגדול הדורסני, הוא לא גנב רק לקח, לא התחזה וכו' וכו' והכל עם קסם וחוש הומור עד שהאב פורץ בצחוק ושולח את האחים להכיר זה את זה ולהתיידד. בחוכמתו זאוס משלב בפנתיאון את המוסר האפולוני עם המקריות, המזל והגמישות ההרמסית. קשה לתאר עולם שבו אפולו שולט לבדו ובוודאי שעולם הרמסי של מקריות אינו אפשרי גם כן . רק השילוב עושה את העולם חיוני מחדש ומפתיע.
כלומר מול ההשלכה או ההכחשה של האחר נדרשת ההיכרות. הכרת החלקים האחרים בתוכנו והכרת העולם שמסביב. ללא היכרות זו אנו עלולים לטעות ולחשוב שכל אויב אינו אלא מיכל להשלכות שלנו. והלא אויבים אמיתיים אכן קיימים. אם נחזור ל"נוטות החסד" – גם אם היהודי אינו האויב האמיתי של גרמניה ללא ספק הנאצי היה אויבו האמיתי של היהודי. או בדוגמאות עכשוויות, להשלכות קולקטיביות, גם אם לא כל הפליטים הם נושאי הטרור האיסלאמי ייתכן שביניהם מסתתרים גם כאלו שמכוונים להביא את הטרור ללב העיר, או גם אם לא כל הומוסקסואל חולה באיידס סביר שיש גם כאלו שנושאים את המחלה ולכן כדאי להמליץ על מין מוגן ועוד ועוד דוגמאות מסוג זה.
על מנת שהיכרות כזו תתאפשר, על מנת שההשלכה לא תכסה על מציאות אובייקטיבית, נדרש אגו חזק ועצמאי. נדרש אגו שיכול להתבונן פנימה והחוצה, נדרשת יכולת אבחנה משוכללת ויכולת לשאת את השונה.
כדי לשאוף לכך נדרשת אולי גם רביזיה של המודל הנפשי בפסיכולוגיה האנליטית ומכאן גם דגשים נוספים של האנליזה היונגיאנית. כתלמידי הפסיכולוגיה האנליטית למדנו להעמיד את הלא מודע במרכזה של הנפש. למדנו לכבד ולהעמיד במרכז את יכולתו האוטונומית של הלא מודע לייצר סימבולים ואת היכולת המיתופואטית של הנפש. התודעה וקומפלקס האגו שבמרכזה נתפסת תמיד כחלשה, כקטנה ומוגבלת מול האוניברסליות של הלא מודע הקולקטיבי. התודעה היא נס, לימד אותנו אריך נוימן, היא תמיד תהיה חלשה ובסכנת הצפה מצידו של הלא מודע. הפחד מהנשי, FEAR OF THE FEMININE, מקבע אליבא דנוימן יחסים מסוימים בין התודעה ללא מודע. הפחד מהאם הגדולה, מהלא מודע, מפעיל את התודעה, מחזק ומרחיק אותה. אבל ניתן היום להוסיף, שהפחד, כפי שאנו יודעים, גורר אחריו גם שנאה, זרות ועוינות. זרות ושנאה ל"אחר" שבתוכנו. זרות ושנאה שמושלכים על הזר על בן המין האחר, על הרעיון החדש ועל כל מה שהוא "לא אני".
דוגמא נוספת לאמור אנו מוצאים בויכוח בין יונג להילמן בנוגע למשמעות מושג האינטגרציה של האנימה. על פי יונג, וכפי שמופיע במספר מובאות בכתביו, אינטגרציה של קומפלקס האנימה (the personified anima complex) הופך את האנימה לפונקציה בשירות האגו בדרך לאינדיבידואציה. הילמן לעומתו טוען שאינטגרציה משמעותה הכרה (recognition). הכרה באוטונומיה של ארכטיפ האנימה, הכרה שמביאה להולדתה של מודעות חדשה. מודעות ששונה ממודעות האגו ומתקיימת יד ביד לצידה.
ראיה מאוזנת יותר של הנפש, ראייה שרואה את המבנה הנפשי כדיאלוגי בין מבנים שוויוניים. מעין ין ויאנג משולבים שאינם יכולים האחד בלי השני אבל מעמדה של הדדיות ושוויון. עמדה כזו אינה יוצרת פחד, היא יוצרת סקרנות, צורך להכיר ולהבחין . טיפול נפשי שמתבסס על מודל כזה שם דגש על כוחות האגו, מאמין ביכולותיו של האגו לתת משמעות ולקבל אחריות, מחזק את יכולתו של האגו להסתכל פנימה ולהכיר את האחר הפנימי באותה מידה שמסתכל החוצה אל האחר שבחוץ.
המחשה נוספת מעולם הספרות. במחזה "בדלתיים סגורות" מתאר SARTRE אדם שנקלע לחדר סתמי, אנונימי של מלון. בחדר מנורה ועוד שני אנשים סתמיים נוספים. מסתבר שהוא מת ונשלח לגיהינום. היכן המענים, מכשירי העינוי, הזפת? אין כאלו. הגיהינום אומר SARTRE הוא האחר. ההכרח לחיות לנצח עם ישויות שהן לא אני. הגיהינום הוא חוסר המוצא שהזרות והיעדר האינטימיות מביאים. ואולי ניתן להוסיף כאן, ברוח פרשנויות עדכניות של המחזה, שהגיהנום הוא המבט של ה"אחר", הדרך שבה אני תופס עצמי דרך המבט. כלומר, הגיהנום הוא ה"אחר" הפנימי המשתקף במבט.
טיפול נפשי שמבוסס על הכרה והתיידדות עם האחרות של "האחר" יכול להיות המפתח ל"דלתיים הסגורות".
ולסיום: אפשרות מעשירה של מפגש פנימי מסוג זה מתוארת ע"י יאניס וארופקיס, שר האוצר היווני לשעבר, האיש האמיץ הזה, בספרו " MY BATTLE WITH EUROPE’S DEEP ESTABLISHMENT". באחד הפרקים שם הוא מתאר את תחושותיו לפני כניסה לעוד פגישה עם הצמרת הכלכלית של אירופה, שבה הוא יודע שכל מה שהוא מייצג והוא עצמו יותקפו ויושמו ללעג. ציטוט בתרגום חופשי מאנגלית: חששתי שהמתח יגרום לקולי להישבר ואפילו יותר גרוע, שתופיע דמעה או שתיים, אבל כשהרגע הגיע גיליתי לתדהמתי שבתוכי חי זר, כזה שיכול לעמוד במשימת ההתמודדות עם הקרקס של התקשורת, ואולי אפילו להפיק עוצמה מהרגע. מפגש זה עם האחר שבפנים היה בחזקת הפתעה.