לאריך נוימן יש השפעה מכרעת על חיי. להוציא אנשים ממשפחתי הקרובה או אנשים שאני עומד איתם בקשר הדוק, הוא ללא ספק המשפיע ביותר, וזאת למרות שמעולם לא נפגשנו.
כמו חוקרות וחוקרי נוימן אחרים, אני מרגיש קשר אינטימי אל האיש. ייתכן שהתחושה האינטימית הזו קשורה לכך שהבנת נוימן מתחילה מבפנים. קריאת נוימן מאפשרת חוויה אינטימית מאוד, שכן היא מהדהדת יסודות רוחניים ונפשיים, עוד לפני שהיא ניתנת להשגה בכלי המחשבה.
עולה בדעתי שהעבודה המרובה שהשקעתי בהקמת הארכיון שאנו חונכים היום, הייתה עבורי דרך להחזיר לנוימן שמץ מן החוב שאני חב לו, על כל השפע שהעתיר עלי.
הצטרפתי לעבודה על הארכיון בשלב מאוחר יחסית, לפני כשנה. משהו היה תקוע בהתקדמות התהליך וחשבתי שאני יכול לקדם אותו. ניסוח מדויק יותר יהיה שחשתי קריאה פנימית לקדם אותו. אני חושב שבמושגיו של נוימן, ריכוז כל כתביו שנמצאים בארץ, במקום אחד, כאן בירושלים, בשיתוף פעולה חם בין המשפחה, לבין המכון שלנו, לבין הספרייה, הוא צורה של ׳צנטרוברסיה׳ – תנועה אל עבר המרכז, אל עבר הכוליות.
אני רוצה להודות לשותפותי ושותפי בתהליך:
אני רוצה להודות למיכל נוימן. את התהליך המרגש שהיא תארה בדבריה אני ראיתי נרקם אל מול עיני ממש. מיכל, ׳אנחנו באותו הדף׳ כפי שנהגתי לומר לך פעמים רבות. תודה מיכל.
תודה למתן ברזילי מן הספריה הלאומית, שותפנו, שנרתם כל כולו לתהליך, בחן, יעילות, גמישות והוגנות ובייחוד – באהבה. תודה מתן.
תודה רבה לשותפותי ושותפי בצוות ארכיון נוימן שביני לבין עצמי כיניתי צוות חסמב״ה –
תמר, בתיה, דוד, יהודה, אבי, גלית, הנרי שלא כאן ואחרות ואחרים.
חברות, חברים, עשינו זאת. כתבי נוימן זוכים למנוחה וחיים חדשים בספריה הלאומית.
תודה מיוחדת לננסי פורלאוטי, על תמיכתה ותרומתה, אני רואה בה חלק בלתי נפרד מן החבורה.
אחד המהלכים הראשונים שעשיתי אחרי שנכנסתי לעובי הקורה, היה העברת הארכיון לביתי, ואפסונו במזוודה הכחולה. זה הרגיש לי נכון יותר, בטוח יותר, איניטימי יותר, ועל אינטימיות כבר דברתי. אפרת (רעייתי, חוקרת ואוהבת נוימן בפני עצמה) – זה יהיה עבורנו הלילה הראשון מזה זמן רב, שנישן מבלי להקשיב לנשימות המזוודה הכחולה מן החדר הסמוך. נצטרך להתרגל גם לזה.
אסיים את דברי בשיר שכתבתי על המזוודה הזו ועל מה שבתוכה. למי שפחות מכיר את נוימן, אספר שיש בו אזכורים למוטיבים שונים ממשנתו, והשורות שמסיימות אותו, נחלמו ונכתבו על ידי אריך עצמו, בפתק שמצאנו בתוך המזוודה, וייתכן שהוא חלומו האחרון של נוימן, או לפחות אחד האחרונים שתעד.
המזוודה הכחולה
בַּלַּיְלָה, עָלָה קוֹל רַחַשׁ מִתּוֹךְ הַמִּזְוָדָה שֶׁבְּחַדְרִי.
לְרֶגַע חָשַׁבְתִּי שֶׁזּוֹ הָרוּחַ
הַפּוֹרַעַת בַּדַּפִּים כִּבְעַלֵי שַׁלֶּכֶת, וְחָשַׁבְתִּי
שֶׁהַמִּלִּים הַנְּמַסּוֹת מְטַפְטְפוֹת זוֹ אֶל זוֹ,
וְשֶׁיָּדוֹ הַצְּנוּמָה שֶׁל קַפְקָא אוֹחֶזֶת בְּעֵטוֹ שֶׁל נוֹיְמַן
כּוֹתֶבֶת מִנְּקֻדַּת ״אָמַר בְּלִבּוֹ״ עוֹד כַּמָּה שׁוּרוֹת בִּדְיוֹ שְׁחֹרָה,
אוֹ שֶׁאוּלַי זוֹ הֶמְיַת ״הָאֹמֶר בְּלִיבִּי״ עוֹלָה
מִבַּעַד לַדֹּפֶן הַכְּחֻלָּה, מִבַּעַד לַמֶּרְחָק,
מֵעֵבֶר לַשָּׁנִים //
גֶּשֶׁם רַךְ יָרַד בַּחֶדֶר,
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת וְיָפוֹת כְּעֵינֶיהָ שֶׁל סוֹפִיָּה
הִרְווּ אֶת אֵם הָאֲדָמָה שֶׁיָּבְשָׁה.
מִתּוֹךְ הַמִּזְוָדָה נִשְׁמַע צִלְצוּל שֶׁל טֶלֶפוֹן יָשָׁן,
אוּלַי זֶה חֲלוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן, עַל פֶּתֶק לָבָן:
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְדֶצֶמְבֶּר, אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע,
אֱלֹהִים עַל הַקַּו, נוֹיְמַן מְבַקֵּשׁ לְהַצִּיג אֶת עַצְמוֹ וֶאֱלֹהִים מַמְשִׁיךְ:
"אֵין צֹרֶךְ, אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ, כְּבָר הָיִיתָ פֹּה
(בֶּאֱמֶת כְּבָר הָיִיתִי). הֱיֵה חָבִיב כְּלַפֵּי הַמּוֹצִיא לָאוֹר,
יֵשׁ תַּפְקִיד לִסְפָרֶיךָ –
הַשְׁכָּנַת שָׁלוֹם"