יש כמה דרכים לפתור את ה"קומפלקס התרבותי"[1] הזה של ההורה האידיאלי ולשחרר את ההורים מן השאיפה הבלתי מציאותית להיות לכאלה. דרך אחת ,להבין ולקבל שגם לארכיטיפ ההורה יש צל. משך שנים עסקתי בצל של ההורות,של האם ושל האב , בצד המוסתר והאפל של ארכיטיפים אילו ועל כך גם כתבתי בספרי שערות הזהב של השד[2] . דרך אחרת היא לעסוק לראות את הארכיטיפ הזה בתוך הציר של הורה –ילד ולראות את ההדדיות שישנה בתפקיד הזה. הדדיות ,שבהכרח מוציאה מן העניין את האידיאלי ומכניסה יותר את המושג של ההורה המקשיב והמודע למערכת היחסים שלו עם הילד.
אנו לא נולדים הורים ולא נעשים להורים מיד כשנולד הילד, אך כולנו באים לעולם כבר כילדים עם תבניות מסוימות של אמהות ואבהות ,של הורה אידיאלי ושל הורה דמוני. בכולנו טבועות גם תבניות ודימויים של תינוק, של ילד ושל נער ובכולנו קימת תבנית על מהות היחסים בין הורה וילד. התבניות הללו שבחלקם מולדות ובחלקן חברתיות ,מקבלות צורה אישית ודימויים סובייקטיביים בעקבות יחסינו עם הורינו ועם החברה בה אנו חיים. עם הזמן הן משתכללות מתעצבות ומקבלות צורה אישית שתלווה אותנו כל חיינו ותמשיך להשתנות ולהתהוות ביתר שאת במפגש עם ילדנו במשך שנים רבות,כאשר נהפוך להורים .
המאמר יוצא מנקודת מוצא כי הורות, שהיא למעשה חלק מציר של יחסים , מתגבשת תוך תהליך אשר בו שותפים גם אישיות ההורה וגם זו של הילד עם כל מה שמביא איתו לעולם. כולנו יודעים היום כי כל ילד מביא לעולם מטען משלו ויוציא מן ההורה, האב או האם ,וריאציה מסוימת של הורות או צד מסוים שיצא מן ההורה איתו ולא עם ילד אחר במשפחה. לדוגמה,ילד אינטרוברטי או אקסטרוברטי ,ילד בעל מזג סוער או שקט יפעילו את ההורה בדרך שונה. ילד שידמה להורה או שאופיו יתנגש עימו יוציא ממנו תגובות שונות ואחרות . בן או בת עם תכונות כאלה ואחרות יוציאו מכל הורה מכלול תגובות שונה .
גיבוש החלק ההורי שבתוכנו,אותו חלק רדום מעט עד שנולד ילדינו, מתהווה מתוך המתח שבין המקורות הפנימיים להורות : הקומפלקסים האישיים , והתבניות הארכיטיפיות האידיאליות ו/או הדמוניות מצד אחד ובין המקורות החיצוניים : החברה הקולקטיבית- נורמטיבית, הקומפלקסים התרבותיים והילדים עצמם ומה שמביאים עם עצמם מן הצד האחר.
מכיוון שהתבניות הן הפנימיות והן החיצוניות של ההורה,אינן אישיות-סובייקטיביות דיים, יש צורך להפוך אותן לכאלה וכאן בא לביטוי גם חלקו של הילד ב-דיאדה הזו . הקשר עצמו הוא שיעשה את הווריאציה הסובייקטיבית וינטרל בצורה מסוימת את ההשפעות החברתיות החזקות ,הקולות הקולקטיביים . במידה והמשפחה חייה בקולקטיב חזק המכתיב נורמות של מוסר,ציות ,ויתור על האישי,תפקידה כווסת ומגן נעשה חשוב יותר. ככל שהמשפחה תהיה חזקה יותר ,אישית יותר והקשרים עם ילדיה סובייקטיביים יותר יש להניח שתשמור על הילד ועל העצמי שלו . כאן חשוב להדגיש כי על המשפחה ה"חזקה" לשמור בעיקר על הילד הרגיש ,המופנם ,האינדיבידואליסט שגרעין העצמי שלו יכול בקלות להיפגע ב"הפצצות קולקטיביות " גדולות יותר.
חברות מסורתיות יותר ,דתיות , הקיבוץ בזמנו ,גרמו שלא מדעת לפגיעות בילדים רגישים יותר ובעיקר כאשר האם והאב מושקעים ובלועים היו יתר על המידה בקולקטיביות. הורים אילו לא פעלו בעזרת האינסטינקטים הטבעיים שלהם כהורים,לא לקחו קו מספיק אינדיווידואלי של עצמם ולא פיתחו את העצמי האישי הייחודי להם ,בכלל ובהורות בפרט. ניתוק מן העצמי האישי שלהם הביא לכך שילדיהם לא הרגישו מוגנים דיים ולא מוכלים ,ילדים אילו גם לא חוו מספיק הורה אשר מבין ומלווה את העצמי האישי שלהם. ניתן לשער שבמקרים אילו גם ההורה לא יכול היה לחוות מספיק תהליך של בניית עצמו כהורה מעבר להורה שמשמש כנציג של הכלל ,של הציבוריות. הורה זה לא יכול היה להוות ווסת הולם וגרם לפגיעה בציר הורה ילד .במקרים קיצוניים ניתן היה לראות כי [3]האם הגדולה, דימוי ארכיטיפי שקיים בכל ילד ומושלך על האם והאב האישיים, הושלכה על הקולקטיב שהכזיב.
נקודת המפתח בהתהוות ההורה היא התהליך . יש בתהליך המורכב הזה, שיתוף של חוויות אישיות שהיו לנו כילדים, לעיתים אימוץ של חוויות ודימויים ,לעיתים דווקא דחייה או מאבק פנימי עם חלקי אובייקט של ההורים ,לעיתים אפילו חיפוש תיקון דרך הילדים .לעיתים קיים שימוש לא מודע בילדים על מנת לפצות או לשחזר מצבים . בכל מקרה, עד כמה שיהא האדם מודע יותר לעצמו ,חושב ומנסה להבין ולהקשיב הוא ייתן לעצמו להשתנות ולהרחיב את תודעתו בהתאם לצרכים המשותפים של ילד הורה והתוצאה תהיה טובה יותר. אנו משתנים ליד אחרים, אחרים משתנים לידינו ובכלל ,בתוך כל קשר, ככול שהאחד משתנה כך גם האחר . הדבר נכון ליחסים זוגיים,הוריים חבריים,יחסי מטפל-מטופל . השתנות לצורך העניין זוהי גם השלמה והרחבה של תודעה כללית ופרטית שלנו כהורים גם תודעת העצמי[4] בכלל וזה ההורי בפרט.
במערכת יחסים של הורה וילד, כמה שקטן הילד גם הוא רוצה להרגיש את השפעתו על ההורה :"מקשיבים לי, לוקחים אותי בחשבון,אני משפיע ,אני שותף". השינוי גדול וחיובי יותר בתוך יחסים שיש בהם פתיחות, אהבה , כעס והקשבה אך כמובן שתקשורת אלימה תביא לדבר הפוך, יש אחד המפחיד ואמנם משנה את האחר, אבל נשאר אטום והאחר משתנה אך מתוך פחד והדחקה מסוכנת. כדאי להזכיר גם שאנחנו לא נוכל לשנות מה שלא נקבל אותו תחילה תמיד ובמיוחד לגבי ילד, אבל כך גם לגבי עצמנו. למרות שיש בחינוך חלקים של אילוף זאת לא דרך המלך לשינוי. הרבה הורים ובכלל אנשים,צודקים,חכמים ואומרים דברי טעם אך הטונים שלהם,התקשורת והאטימות הרגשית מסיטה את הנושא.ילד יגיב בדרך כלל יותר לטון מאשר למילים ולתוכן . ההדדיות ,גם אם היא לא שוויונית וגם אם לא תמיד מדוברת חשובה להתפתחות.
נתחיל עם תבנית האם הארכיטיפית ,חוויותיה עם אמה שלה ויכולתה של האם להיות פתוחה ולהשתנות בעקבות הילד :
כאשר הופכת האישה לאם ,ציר האם ילד שחוותה מן הצד שלה כילדה, מתחיל להיות פעיל מחדש וכן גם הארכיטיפ שבבסיסה של הנפש פועל מחדש . החוויות של האם כילדה את הוריה ובעיקר את אימה ישפיע ביותר החל מן ההיריון. תבנית האם הארכיטיפית, הקומפלקס (חיובי או שלילי) שהוא הווריאציה האישית מתחיל להתעורר . אצל האם, בגלל ההיריון ,הרובד הפיסי והחלקים הארכיטיפים החזקים יותר מתחילה, ההתעוררות מוקדמת יותר . כל העולם רואה מיד שהיא עומדת להיות לאם. הבדיקות המקדימות שעוברת ובכלל הקשר והקשב לעובר ועוד מפעלים מוקדם. בר בשנות השמונים שעשיתי את המחקר על הכניסה להורות [5]מצאתי שככול שהאם משכילה יותר, ייקח לה יותר זמן ,רק אחרי הלידה ,להגדיר את עצמה כאם באופן שונה מאיך שרואה את תפקיד בעלה כאב.
בכל מקרה בהפיכתה לאם מתעוררת היא מחדש לעיצוב שלב שני בדימויים הללו היו לה דימויים מצדה כבת ועכשיו מתעוררים ומשתנים מן הצד שלה כאם. היא לומדת איך לגבש את דרכיה כאם מול צרכים אחרים שלה ,היא לומדת כיצד לשלב את האמהות באישיותה הכללית ,כיצד להסתדר עם הקומפלקסים אותם מעבירה מבית ילדותה. כי ברור לכולנו כי אנו "סוחבים" גם את הקומפלקסים של הורינו על גבינו וכי יש סיכוי שגם נעביר אותם במידה מסוימת לילדנו . האם החדשה מתחילה להיות קשובה לילד המסוים אותו מגדלת ,והוא שיעזור לה בגיבוש המחודש של דימויי האמהות .חשוב לזכור כי לידת הילד עם אהבת האם, מעוררת גם צפיות שונות , מעלה פחדים ,מוסיפה לתלות לאמביוולנטיות , מעוררת הגשמה ומימוש, שינוי ביחסים עם בן הזוג ועוד ועוד. הלידה גם פותחת צדדים שונים של האישיות . הילד שבתחילה הוא רק תינוק עם צרכים, פותח רגשות ונותן את השפעתו תוך מתן תגמולים ו/או הכבדות . האם מגלה את כמה חייבת להיות עסוקה הרבה מאד בצרכים של משהו אחר. עד כמה קשובה לפיסיות ,לגוף ולרגשות והוא "מלמד" אותה כיצד לגבש מחדש ,לתקן ולא לשחזר את אשר מכירה. התינוק משקף לה מהי אמפטיה והבנה רגשית ומתי זה לא נכון מה שעושה. כמובן שבכל שלב הצרכים משתנים והאם נדרשת לעבור עוד ועוד שלבים ולומדת את עצמה במצב של משתנה מתלות מחלטת , שחרור מסוים ,לתת את הילד גם לאחרים לסמוך לוותר על שליטה ,להתגבר על פחדים ולא לראות בשחרור הילד נטישה .דוגמה לאחד הדברים המרכזיים הקשים בעיצוב האמהות הוא כיצד לשחרר ,לתת חופש ונפרדות ,לוותר על שליטה לחרוד פחות ולהאמין בילד . ועוד, כיצד לא להיות עסוקה מדי במה אחרים חושבים וכיצד להיות אותנטית . העובדה שהילד כחלק ממך כאם ,כמייצג אותך ,כנותן לך כוח או כמספק לך צרכים מסוימים חייבת להיות במידה ואם תקשיבי הילד כבר ילמד אותך בכל שלב ושלב אם הדבר מעבר למידה..אם תתגאי מדי ללא התחשבות הוא יבייש אותך למשל . אם תהיה עסוקה מדי בעצמך ועוד ועוד הוא יכביד יותר . גם הילד לומד אותך אבל זה קורה לאט יותר לפי יכולתו הרגשית והקוגניטיבית. ייקח זמן רב אך הוא ילמד להתחשב בך. להיות נפרד להיות פחות תלוי. "עכשיו אימא במצב רוח ,…עכשיו צריך להיות לבד …" יש כאן תהליך לא סימטרי אך הדדי לכמה שנים .
מעניין לראות ,כאשר מדובר בציפיות הילד מן האם , זמן רב יותר מצפה הילד כי האם תפעל מתוך הארכיטיפ של האם או האם הגדולה .הוא משליך עליה תפקיד זה ואישיותה אינה בגדר תפיסתו. מדיווחים של הרבה נשים הן לא חוו את האם כמספיק חזקה , מגנה ,כל יכולה "אם גדולה" . כביכול אישיותה של האם וצרכיה האישיים נכנסו מהר מדי לתמונה והן היו אילו שראו את חולשותיה לפניה אפילו. אצל האב נראה תמונה הפוכה, על פי התפיסות של הילדים ,האב,יותר מדי בתפקיד יותר מדי בפרסונה ,בצרכים החברתיים ופחות מדי אישי ולכך מגיבים בעיקר הבנים שזקוקים למגע האישי והסובייקטיבי. נראה כי עם אמהות מחפשים כנראה להרבה זמן את הארכיטיפי האידיאלי או שבויים בדמוני, במכשפה.
מהבנים לומדות האמהות ,בתחילה תלות מחלטת,"הוא לוקח את מה שצריך ואז מתנתק ,נפרד, נסגר לא רוצה חיבוקים,דיבורים הוא נכנס לבניית הגבריות שלו, כמו שאומרות אימהות . עם זאת צריך להקשיב, יש שרוצים לחוות גם את החלק הנשי,ילדתי ולא רצים אל תפקיד הבן במהירות. הקשבת האם מלמדת אותה לצאת מסטריאוטיפים, תבניות . היא מקשיבה ומאפשרת . אמנם לעיתים האימא זקוקה לתיקון הגברי דרך הילד . למשל אם שהיה לה אב תקיף וסמכותי או שהייתה פגיעה מדי ואז יש מצב שתעודד מדי בילדה הזכר ,רגישות התחשבות, עדינות כשהילד ייתן לה את שלה אך יוותר על עצמו. הקשבה והדדיות כאן יוכלו לעזור מאחר יוש בנים ששלב הפרידה מן האם יחסית איטי יותר ,בעייתי, והשאלה האם זה את או הוא שיורים את האיטיות כדאי לבדוק.
אבהות כארכיטיפ גם היא דבר קוטבי מצד אחד האב המגן ,הנותן גבולות וכוח האב מלמד החוק והסדר הסמכות הנכונה והפרסונה הנכונה ,המפגש עם העולם הממוסד ומן הצד האחר האב המפחיד,המסרס, המחליש השולט ביד רמה ,הלא נותן מקום .גם אצלו חשוב ביותר שתהיה התפתחות והתבנית הפנימית של אב תהפוך לדמות אנושית ומתייחסת .המפגש עם הילד והיחסים עימו הם פתח לעיצוב ושינוי ולא רק לשחזור. הילד , הבן או הבת "ידריך" את האב כיצד לא לדכא ולסרס, כיצד לפעול באופן אישי ואנושי מתוך הקשר ולא לפעול יותר מדי דרך התפקיד או הפרסונה .האב ילמד כיצד להוריד מעליו את הקליפות ולהפוך לאב בשר ודם.
רוב אבות נכנסים לתפקיד ההורה עם מעט מאד הכנה, אלא מתוך החוויה האישית מדמות האם בתחילה ומדמות האב בהמשך . אצל אבות קיים פחות הקשר הסותר בין קירבה וחופש ,מתן חופש לילד שלא על חשבון הקרבה אלא להיפך. אבות נכונים פחות לתלות הטוטאלית בהתחלה ולהיפך קל להם יותר לתת את הילד למשהו אחר . לאבות גם קשה יותר להקשיב לילד ,להכיל אותו לאורך זמן ולתת לו להשפיע על חלקי אישיות שלהם עצמם . אבות הם גם יותר "טריטוריאליים" קשה להם לתת מקום למשהו אחר על ידם, הם מושפעים יותר מן הקולקטיב ,מנורמות ,ערכים ,הישגים ואלמנטים חברתיים . גם בכניסה לתפקיד המגן,המפרנס,החוק הגבולות והסדר, הם לעיתים קרובות משימתיים מדי . הם עושים את תפקידם ואם לא נכנסו מיד לתפקיד טיפולי גם בטיפול בתינוק, הכניסה לתפקיד האב תהיה יותר אצלם יותר ארכיטיפית ועם אוריינטציה לפרסונה.לעיתים אני שומע: "אבי מילא את תפקידו.את משימותיו .. אבל לא ידע להתייחס ,להקשיב ליצור קשר ".או . "אבי היה עסוק בעבודה וקריירה ובזמן הקצוב היה בעל תפקיד , לא מספיק אישי". גם בנים וגם בנות זקוקים לדמות האב כאדם מתייחס ,אישי, יוצר קשר . עם הבן יש סיכוי ליותר קומפלקסים, כיוון שבקשר זה חשובים גם הקרבה והיחד אך גם להתמודד ולהתחרות . וכמו שנאמר לאב קשה לתת מקום,לשחרר שליטה ולחבר את הבן או הבת בנועם אל אותם האלמנטים שארכיטיפ האב מייצג.
הרבה מן המאבקים הכל כך מדוברים בפסיכואנליזה ,אב-בן ,נוצרים בגלל חסר של החלק האישי ביחסים ,של הקשר והיחס הרגשי. אב יכול ללמוד דרך היחסים עם הבן כיצד לתת מקום,איך לרדת מהפרסונה ,המסכה החברתית ו/או הרובד הארכיטיפי . ללא הקשבה והשפעה הדדית אב בן המאבק יכול ללכת למקומות קשים . בנים מחפשים עם האב את ה ביחד, את העשייה המשותפת את ההכרה ,הערכה העידוד והתחרות ההוגנת אך גם את ההקשבה והנראות.
בנות שהיחס עם אבותיהן גם הוא מתווה דרך ,גבולות הישגים,סמכות אך זקוקות גם ליחס האבהי לגיבוש נשיותן . האב שמלווה ,מתפעל מתייחס מחזק ,לומד איך להתייחס כאב אוהב ולא מפחד,מסתייג, נמנע ומן הצד האחר לא מפתה, אלא נותן חום ומגע במידה ובהתאם לגיל .אב המקשיב לומד דרך היחסים עם הבת ויודע מה לשנות .
אנו יכולים לראות ששני ההורים יצאו מן התפקידים הארכיטיפים ,יצאו מן התסביכים שלהם ויצאו מסטריאוטיפים חברתיים כאלה ואחרים אם יקשיבו לילדים ,אם יראו את ההורות ההדדית כחלק של התפתחות והגשמה ולא רק כעול של חינוך ,עיצוב וטיפול בילדים .
אנו מתפתחים דרך יחסים ויחסים עם התינוק הילד הנער והמבוגר הצעיר יכולים להיות זרז רציני להורה שבנו אך גם כאדם בכלל.
[1] מושג בו השתמש יונג ע"מ לתאר קומפלקסים שהם ברמה התרבותית או תת תרבות אליה משתייך האדם.
[2] "שערות הזהב של השד: אגדות גרים כמראה לצד האפל של הנפש" מודן 2005
[3] מושג נוימנייני ארכיטיפי המתייחס למקור ממנו ניזון הילד וממנו צומחת האישיות והאני האישי
[4] העצמי מתייחס גם לחלקים מודעים אך גם לכאלה שעדיין אינם מודעים ויש אפשרות שיהיו מודעים בעתיד
[5] אבי באומן :"שינויים בדימויי אם ואב במהלך הכניסה להורות ",מחקר דוקטורט ,שהוגש בשנת 1986 אונברסיטה עברית ירושלים