הרצאה לזכרו של אראל שליט ז"ל 22.2.19
מדינת ישראל הוקמה על רקע של תקומה ,שואה, עם רוח של גאולת הארץ ,התחדשות ויצירת יהודי חדש-הצבר. מתוך המצב ההישרדותי והבניה החפוזה, נוצרו שני קומפלקסים תרבותיים של היהודי הנודד והצבר ופיצול גדול ביניהם לגבי שני הדורות הראשונים . הפיצול מנע התחברות אל העצמי והזהות האינטגרטיבית של העם המתפתח כאן בארצו. הפיצול המתבטא גם בנפשו של היחיד יפגע על כן בגיבוש זהות יהודית ישראלית ולמעשה יהיה על כל יחיד למצוא את דרכו לבניית זהותו היהודית הישראלית בתהליך האינדיבידואציה שלו. לעיתים קרובות איחוי הפיצול של שני הקומפלקסים יעשה בדרך עקיפה ואפילו מפותלת וחיפוש כביכול ב"שדות זרים" עד הגעת היחיד לזהות אינגרטיבית
צר לי על שהלכת ידידי אראל, היה לך עוד כל כך הרבה ליצור ולתת
והקוסמופוליטן שבך ידע לעשות חייל לאן שלא הלכת,
ואני שגדלתי כצבר תמיד התקנאתי ביכולתך הבלתי נלאית להיות איש העולם.
שנינו אראל ואני גדלנו לאבות שנולדו באירופה בתקופה דומה
ועם האנשלוס, אביו נחלץ לשוודיה ואבי עלה בגיל 16.5בעליית הנוער לפלשתינה!
ולאבי שנפטר בקיץ האחרון: אכתוב, מתוך נשמתו,
"לך לך מארצך וברח ממולדתך, שכח וזרוק את תפילותיך
לנוכרי בין ליל תהפוך בארצך אשר אהב אביך ושפת אמך תהיה למקוללת
למזרח, מזוודה קטנה עמך תנדוד ואמך האהובה לנצח תישמט.
וכאשר הגעת, את שם ילדותך הקרבת למען ארץ אבותיך
ואחר וזר, למרות הכול, נהפכת לתמיד במולדת החדשה אשר הבאתיך….
הנה בני, כאן אימא אדמה אותך תעטוף, אל רחמה תאסוף "
ומיומנם של בני עליית הנוער שבאו עם אבי ארצה:
רות: "אני מתגאה שיש לי ארץ -ארצי, ולתמיד זאת תהיה ארצי, בשבילה אהיה מוכנה תמיד, בעדה אלחם תמיד, ארץ ישראל את תהיי מולדתי הנאמנה לעולמים!"
ומיומנו של שאול-אבי ; "שמתי את המעדר על השכם ונדמה לי שאיכר אני מבטן ומלידה, בווינה הייתי תלמיד ובית הספר מילא את כל עולמי! נאלצתי להיפרד ממשפחתי להשאיר את אימא היקרה בגיהינום הסכנות והנה אני עובד בכפר עברי בארץ ישראל, המעדר המונף נופל על האדמה ולכל נקישה ליבי עונה בהד.
רוח קלה באה מן הים ונושבת על פני. השמש עולה ומחממת את אויר הבוקר הקר ואני פוזם לי ״ אדמה הראש קדימה אדמה זה שם של אימא״ ומילה אחרונה זו מזעזעת את נימי לבבי .
״אימא ! איך עזבתיך חיה אהובה, אוהבת, ונענה למען אם אחרת, דוממת שותקת, שאולי תשמש פעם מחסה גם לך . כל נקישת מעדר, כל קומץ זבל הנזרק בידי אל בין רגבי האדמה, כל זרם מים שאני מרווה בו את האדמה הצמאה – כל אלה מקרבים אותי אל היום ההוא הנכסף, ליום שבו אימא אדמה תיתן מנוחה מחסה ומזון לאימי הורתי ..״…
הארץ הזו שבה אנו חיים נבנתה על תשתית של חלוצים ומהגרים, תרבותה צמחה מתוך תרבותם של עולים מגלויות שונות, על אפר השואה ועל התחדשות של העם היהודי בארצו . יסודותיה נבנו גם מתוך תנועה של התחדשות וגם מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית של בניה, עבודה, התיישבות, עבודת האדמה .תרמה גם מאד לבניה רוח של התחדשות העם היהודי השב לארצו, שאין דוגמתה בהיסטוריה.
הארץ הוקמה על כן בחפזה, גם מתוך צו השעה, מתוך הכרח, מתוך בריחה, מצב הישרדות ודחיפה של רדיפות שואה .
ויחד עם כל המורכבות הזו נזכור שהארץ צמחה במקום שחי בו מראש עם אחר, שגם הוא חלק ממנה, ששכן הוא וגם אויב .
על כל אלה, שמאפיינים גם התחלה חדשה, גם מצב חרום אך גם כמעין גאולה, גדל הדור שלי. אין ספק שזהו מצע שעמו צומחים כעשבי פרא גם קומפלקסים תרבותיים לרב.
ברור אם כך שיש קומפלקסים הנסחבים מן העבר אך גם כאלו הנוצרים כחדשים בהמשך, מתוך המצב המיוחד .
אין ויכוח, שעם הטראומות והבהילות שנוצרה נבנה בעם המתחדש הזה, בהשאלה, כמעין אגו חרום, עמוד שדרה מפותל, מלווה בהיבריס מסוים. וכן יש להניח שייקח לו לעם הזה זמן רב להתחבר לעצמי אוטנטי, ולייצר ציר "אגו – עצמי " ברור של האומה הזו.
התמהיל המוזר של הרב תרבותיות עם הבריחה מהגלות, של התנועה הציונית המורדת ושל הצורך לחדש, להתחדש, של המשאלה ליצור תרבות חדשה–ישנה צברית, יושב ביסוד האומה הזו .
א. נוימן פיתח מושג של אני חירום ברמה של היחיד, אך ניתן להשתמש במושג גם בתיאור מאפייניו של עם חדש ישן שנולד מחדש ומתחדש.
ממשנתו של נוימן אנו למדים שהאב הוא זה המשנה תרבות, זה המביא מהפכה, ולצדו תמיד האב הממשיך תרבות, ערכים או דת ומעביר את אלו לדור הבא[1] .
ננסה לעיין בסוגיה, איזה מין אב יהודי מורכב היה לנו כאן בתקופת העלייה, השואה הבנייה ? אב יוצר רוחני או אב מעשי ? ועוד בנושא, האם הדחיפה לעלייה ובניה כאן הינה מכוון האב והיוצר ומעביר התרבות או האם מכוון כאן את המהלך, משהו עמוק יותר שהוא ברובד העצמי השורשי של העם הזה ? או לחילופין, האם בכלל לא מציף פה את העלייה דחף חזק של געגוע לאימא אדמה, חיפוש בית למקלט או כמיהה לשורשים, שהיו כל כך חסרים בגלות ליהודי הנודד או לחלק מן העם הזה לפחות? והשאלה עד כמה זוהי צמיחה בתוך מצב חירום? אולי שלושת הנקודות העולות כאן נכונות.
כי בוודאי לא לכולם היה זה חירום ; חלקם חיפשו אידאולוגיה ציונית חדשה לצאת מדימוי וקומפלקס היהודי הנודד, חלקם חיפשו את העצמי היהודי הקדום יותר וחלקם ודאי חיפשו בפשטות את הבית החדש אחרי האכזבה של ארצות המוצא.
נוימן אישית כעולה, אמנם בתחילה אינו מחובר למצב החרום, אינו מודע לחיפוש האב הקדמון ולא לעצמי היהודי, אך הוא כן עושה עליה כחלק מהאינדיבידואציה שלו כיהודי וכל השאלות יתעורר בו חזק מאד לאחר שיהיה כאן תקופה.
ובעניין האב, כאן במצב המיוחד של הארץ הנלחמת על עצמאותה יש פרדוקס, כי בתקופה של מלחמה על הארץ, במצב של מאבק על שחרור, מצב של בנייה ונתינת קו, זהו האב, שהוא המנהיג, הגיבור, איש אמיץ וחדור אמונה.
זהו מצד אחד איש החזון, אך כזה שאינו איש הרוח בלבד , הוא אינו הרב, זהו אינו ראש הקהילה מן הגלות, אלא אב חדש, איש המעשה המצביא והגיבור-דויד המלך. שבעת צרה יכול גם להיזון מארכיטיפ הטריקסטר.
דוגמא בולטת הוא דויד בן גוריון והמצביאים הגנרלים הצברים אשר סביבו –אבות חדשים.
וניזכר לרגע, איך היו השירים של אז ויש בהם יסוד ארכיטיפי של בנייה ; ״אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה!״ "נבנה ארצנו ארץ מולדת כי לנו לנו ארץ זאת", כלומר ארכיטיפית זהו האב המוביל אל הבנייה, העתיד מצד אחד ומן הצד האחר האם הגדולה ואחדותית אליה כמהים כל כך.. היא המקבלת ומכילה, הפותחת שעריה לבניה ובנותיה השבים הביתה פצועים, נרדפים.
ועוד מן הצד הפחות מודע, הרגשי והארכיטיפי זהו האב הגדול האלוהים כביכול אולי העצמי- ויש לומר בזהירות, האב הגדול המחזיר אותנו לארץ אבותינו אחרי הליכה גדולה בגלות ואחרי טראומה שיש יגידו המגיעה לנו כי אולי חטאנו.
הנה זהו כבר תמהיל לבלבול ארכיטיפי היוצר קומפלקסים; יש פה התעלות מצד אחד, קורבנות מן הצד האחר, צורך בכוח, בכיבוש ומה לא . דתית יש בו הצדקת כל מעשה, אך מתחת מבעבעת החרדה מן העתיד ועליה שלל קומפלקסים ישנים שבניהם: אתה בחרתנו ואתה תצילנו .או קומפלקס, "לנו לא יעשו זאת שוב" או קומפלקסים של שמאלניים, אנחנו לא נעשה לאחר מה שעשו לנו.
מעניין לראות ואפשר לראות זאת דרך מטופלים, איך סקטורים שונים באוכלוסיית הארץ נתפסו לפן זה או אחר הניזון מארכיטיפ זה או אחר: או האם הגדולה והארץ, האדמה, או האב הגדול והתחדשות העם בארצו או ההתחדשות הסוציאליסטית ובניית ארץ מערבית חילונית עם ערכים ישראלים צברים חדשים.,
בגלל הקשר העמוק בין הקומפלקסים של היחיד והנוירוטיות שלו, לבין אלו של החברה בה הוא חי, מעניין יהיה להבין ומה צמח כאן עם הזמן ועם ההתגבשות . מה התפתח גם אצל היחיד על גבי ההתעלות והאינפלציה . מה התפתח מתוך החרדה והרגרסיה לאם הגדולה לעומת הכמיהה לעצמי, שההגעה אליו כמו שאנו למדים מנוימן קשה להשגה ללא עבודה אינדיבידואליות, שהייתה טאבו בדור הראשון.
עם הזמן בשנות הארבעים חמישים גם היהודי הנודד נוימן מחפש לעצמו מקום, אדמה, זהות מתחדשת שורשים וחיבור ללא מודע הקולקטיבי היוצר, אשר סביבו זמן קולקטיבי קריטי שבו העם חוזר לאדמתו ויהדותו .
נוימן מחפש גם בתוך עצמו וגם מחוצה לו את היהודי החדש הקשור לשורשיו ויוצר בו זמנית אדם חדש . ואולי על כן המוטו החשוב לנוימן, ההזהרה שלו, דווקא בגלל הקריעה מאירופה, הטראומה והחיפוש, שרק לא יהיה כאן נתק ופיצול בגיבוש האדם החדש על האדמה החדשה .
נוימן על כן עסוק הוא מאד בשני דברים: אחד, שהאני בשילוב עם התודעה החדשה לא יהיו חלילה מנותקים מהכוליות הקדומה ומכאן חשובה לו ביותר המודעות לציר אגו- עצמי כדי שלא יהיו בלועים בתוך אותה כוליות. ושתיים, דווקא בגלל השיבה "הביתה" לארץ האבות חשוב לו ביותר שההתחדשות בעת משבר תתפתח קדימה ולא תחזור מדי אחורה שעלולה להיות רגרסיה לאם הגדולה[2].
באחד ממכתביו הראשונים ליונג כותב אריך נוימן מתל אביב,
"מוזר להכיר בכך שהדור שלי יהיה דור ביניים ורק ילדינו יהיו הראשונים ליצור את הבסיס לאומה הזאת. אנו רוסים, גרמנים פולנים וכו. איזו הזדמנות תהיה זאת שכל העושר התרבותי שאנו נושאים אתנו יוטמע באמת ליהדות.
כדאי לציין שעלייתו של נוימן לארץ ישראל, החיפוש היהודי ויציאה מאירופה בזמן הופכת עם הזמן לגורם מרכזי משפיע בכוון שמתפתחת התיאוריה שלו. והוא נעשה מודע לסכנות הטמונות לאותה התחדשות והתקדמות. ללא הכרה במוסר וללא הפרדת הנשי מן האימהי או הקטנת החשיבות של הנשי והאימהי, שהם בעלי משקל רציני בנפש ובהוויה, קיימת סכנה של הרס .
באותו מאמר אותו הציג ביום הולדתו ה100 של פרויד, מעלה נוימן ומדגיש כי במשך דורות שלטה בעם היהודי הזנחת הנשי מול הפטריארכליות החד צדדית הגורמת לחוסר איזון. הטיה זו יכולה להביא להיתפסות בלתי מודעת ומבוקרת לארכיטיפ האדמה במקום העצמת התודעה המטריארכלית , היתפסות אותה אנו רואים כאן בארצנו.
כמו כן, באותו חיבור האדם מיסטי מתריע נוימן, כי חוסר נפרדות מספקת בנפש, הפרדת האנימה מן האם או חוסר נפרדות מספקת מן האם הגדולה ביחד עם בעיתיות, מצוקה אישית אך גם קולקטיבית, יכולים להביא לסכנה של היתפסות למיסטיקה שקרית . הדבר יכול להופיע גם כמשהו קולקטיבי משיחי ולא מבוקר וגם כמשהו שמציף ממקומות ארכאיים אורובוריים[3] ולא כחיבור אמתי של אני ועצמי. מקום בו "התחלק" גם יונג ועשה טעויות .
כדי להבין את בעיות היחיד והקומפלקסים שלו, כדאי לראות לאלו קומפלקסים תרבותיים גרמה הקטיעה מן העבר התרבותי שנוצרה בדור שהיה שותף להקמת המדינה; מה נעזב ונישכח שם בגולה ומה יצר פיצולים וקומפלקסים שממשיכים להשפיע עד ימינו.
ובעיקר חשוב לנו כמטפלים להגיע לתשובה על השאלה מה יכול להביא לאיחוי, מה הגורם המאחד. אציג כאן דרך אישית שלי שאדגים לגבי עצמי .
חשוב לציין ולראות כיצד הפוליטיקה לעיתים קרובות היא זו המחבלת באיחוי ואפילו מביאה חומר דלק נוסף לפיצול.
ורצוי גם להדגיש שכמו בנפש היחיד, גם בנפש האומה, קומפלקסים חזקים ולא מעובדים יכולים ליצור נתק עם העצמי ולעצור תהליך של התפתחות. להביא להתגבשות ויותר מכך לשמר התקבעות.
כמו גם אצל היחיד עד שלא יתמודד עם הקומפלקסים שלו הם עלולים לתפוס ולחסום את דרכו אל העצמי.
עם העלייה והתרבות החדשה שהייתה בצביונה אשכנזית, לחלק מן האוכלוסיות ואולי לא בכדי, נוצרה ירידת ערך האב וסמכותו, ירידה זמנית שאחר כך יצרה צורך בפיצוי והחזרת כוחו וסמכותו של האב מול מקימי המדינה . לצד זה סביב האב הירוד התפתחו והתקבעו קומפלקסים של נחיתות וקיפוח.
לגבי גלויות מסוימות, עולים חדשים וזרים במולדתם, נוצרו קומפלקסים של עולה חדש עם המאפיינים שלו שלפי מה שאני רואה בטיפולים עברו גם לדור הבא .וכמובן לא נשכח את יצירת הפליטים החדשים, אוכלוסיית ערבים וחרדים, שאינם חלק מרכזי מן האוכלוסייה .
ולגבי חלק מן הדתיים, מתוך הדרתם בתקופה הראשונה, נוצרו קומפלקסים הקשורים בדתיות ובצורך של ממשיכיהם להנכיח את התפיסה הדתית על הקולקטיב . והמסורתיות שהפכה לחלק מזהות המזרחיים, נעשה למבצר עליו יש להגן מפני האשכנזיים החילוניים.
ובאשר לקומפלקסים התרבותיים המאפיינים את העם הזה, אותנו הדורות השני והשלישי אחרי ההקמה [4].
קומפלקסים תרבותיים נוטים לתפס יחיד או קבוצה ולהציף . הם עושים את האנשים מאותה קבוצה להיות רגישים בנקודות מסוימות, ובאותם מצבים להיות תוקפניים, נעלבים או קנאים, מאשימים או נאשמים . הם נוטים להיות מושלכים על האחרים, או על האויב או על תת קבוצה אחרת באוכלוסייה . לעיתים קרובות כמו אצל נפש היחיד הקומפלקסים התרבותיים מסיטים את הקבוצה מין העצמי המחבר, חוסמים את הגורם המביא את מה שמעל, את הרוח ואת המשמעות, את השוויון האנושי, ולעיתים את האנושיות בכלל ואת המטרה הכללית הגבוהה.
הניתוק מהעצמי מביא לניתוק מהשורש, מהלא מודע הקולקטיבי, החלשה נפשית, חברתית, עדתית והתנהגויות שונות מתוך ההחלשה . זאת בדומה לקומפלקסים האוטונומיים ברמה האישית, כאשר יש קומפלקסים חזקים הגורמים לחסימה של הציר אגו עצמי .
למרות שיש תמיד סיבה להתפתחות הקומפלקס, גם ברמה האישית, הוא נוטה להיות משהו שמוציא אדם או קבוצה מתודעה ושליטה ואז הוא מוביל אותנו במקום שאנו נישלט בו.
היהודי הנודד-
אזכור ראשון בכתב לסיפור היהודי הנודד מופיע במידע שנרשם בכנסיית סנטה מאריה דה פראריה שבבולוניה, ובו דווח על נזירים שפגשו את היהודי הנודד בארמניה בשנת 1223. בשנים שלאחר מכן הופיע הסיפור בכתביהם של היסטוריונים אחדים, והתפשט במערב במאה השלוש עשרה על ידי חיבורו של הנזיר מתאוס מפאריס[5].
אחת האגדות מספרת שכאשר הובל ישו למוות ועל כתפו הצלב הכבד, ביקש לפוש בביתו של יהודי, אך זה גרשו וזירזו ללכת לקראת גורלו. ישו הגיב על כך ואמר לו: אני אמנם אלך, ואולם אתה היהודי תהיה נע ונד בארץ עד שובי. לפי נוסח אחד של האגדה, היה אותו יהודי סנדלר ירושלמי ושמו אחשוורוש או בנוסח אחר אחשוור; ולפי נוסח אחר- שומר ביתו של פילאטוס ושמו קרתפילוס.
אז זהו, שהיהודי הנודד תמיד יחפש לאן כדאי לנסוע מכאן או משם, בכל דור הסיבה יכולה להיות קצת אחרת ואפילו כאלה שנוצרו כאן, כמו הצבר הזקוף, הישיר, העוקצני הלוחם, ירדו לאמריקה ולברלין. ו
בימינו אנו הצברים החדשים אלו שצומחים סביב הארץ השלמה, סביב אנחנו מול הגויים יש והשתנו ונעשו תפוסים בקומפלקס כהנא ומיסטיקה אורובורית בשפת נוימן.
כמטפלים מעניינינו להתמקד על ניתוקים מהלא מודע הקולקטיבי בגלל עקירה, הגירה וניתוק לא בריא משורשים, בין השאר גם ניתוק משורשים דתיים ומסורתיים. נוכל להזכיר קומפלקסים אוטונומיים לא מודעים ולא מעובדים, בעיקר באוכלוסיות ללא אינדיבידואציה, ללא כל אינדיבידואליות ולא משנה כרגע אם יהיו שייכים לשמאל החילוני או לימין על רבדיו השונים .
הצבר
הצבר הוא סמל ישראלי אנטי יהודי נודד, הוא שורשי שאינו נודד. דמותו של, שרוליק, הוא צבר מרגש ואוהב מולדת, הוא דבק בישראליות ומסור מולדת, אז מה קרה לו עם השנים ? מתוך שאלה של היום, הרי הייתה בו שלילת הגולה.
האם הגלות אף פעם לא עזבה אותו שואלים הרצל ובלפור חקק שנולדו 1948 כתבו בשנת ה60 למדינה[6]
"נולדנו סמל של דור המדינה ונושאי שליחות ההורים, ההורים הציוניים מעירק רצו לקרוא לנו הרצל ובלפור והסבא מורד מעירק אלדד ומדד, והציונות ניצחה.. "משמעות בזהות של המדינה המשיכה אימא, שתפרה חולצות עם סמלי דגלים טנקים חיילים ומגן דויד .מאבא נחלנו מחויבות לציונות לדגל ולהמנון, מסבא את המדרשים על א"א, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה שחיכתה לבנית גואליה.
בשישים למדינה מבכים הרצל ובלפור את הצברים היורדים מן הארץ . "מה קרה לצבר"?, הם שואלים…
אני מייצג את דור הצברים שנולד מיד עם קום המדינה, דור שנולד לאותם הורים ניצולים שברחו כנערים ואיבדו משפחותיהם .דור ההורים שלי היה דור שהגיע חדור אמונה , הם היו דור שאיבד מולדת שבגדה בהם, משפחה, אם, אב ונתבקשו להיות כמעין ישראלי חדש .
ההורים היו דור שנתבקש לוותר על שפה, על תרבות, דור שנאלץ לעשות אדפטציה שטחית ומהירה . ויותר מכך אולי דור שנתבקש להסתגלות קשה יותר, בארץ הנלחמת על עצמאותה, להכות כל פעם שורש במקום אחר.
אנחנו הדור השני היינו אמורים להיות המשפחה שאבדה . אנחנו נהיה הדור החדש האחר, הזקוף, הלא גלותי, שיידע לתקן את הגאווה הפגועה . הדור שיהיה העתיד הישראלי, זה האוהב את ארצו, נאמן לה מקריב למענה ולא עוזב אותה לעולם. בקיצור שיהיה הצבר החדש, מחודש משופר ואחר.
ובמקום אחר הסברתי את אפשרות קיבעונו של דור זה לעיתים בפואר (ארכיטיפ הנער הניצחי) או בסנקס (ארכיטיפ בעל הראש הזקן)[7] .
מתוך כך, יהיה לי הכי מתאים לדבר על סך התופעות, ולהדגים דרכי ודרך מסלול חיי ובחירותי, ודרך המשא ומתן שלי עם היהדות, את הנתק היהודי. לתאר דרכי את הישראלי החדש שלא יודע, כביכול, על גלותו לא על אירופיות .
אנו הדור היודע מצד אחד על בוריו את התנ"ך ואוהב אותו בדרך "רומנטית" (שלש פעמים בבית ספר)יודע על גיבוריו הקדמונים, יודע על השואה והתקומה, יודע שעליו להיות מישהו חדש, גאה, חזק, לוחם וכובש ללא חת . אך לצד זה זהו דור שבאופן לא רשמי ולא מודע, לוקח לו זמן להבין שהוא בעצם בתפקיד. לחלק מבניהם של הדור לוקח זמן להבין שיותר מאשר הצברים האחרים הוא בעצם יהפוך למטפל, גם כי הוא צריך לטפל בעצמו אחרי כל הצבריות הזו והמלחמות . אך יהפוך למטפל גם כי הוא מטפל בהוריו, מפצה ומחייה, נר הזיכרון ונושא הלפיד.
ולעניינינו מוטל על כתפיו של דור זה ליצור גם בעצמו ובדרכו את החבור החשוב בין היהודי והישראלי .
אנחנו היינו דור שמבהירים לו, שעליו להסיק וללמוד ממה שקרה לנו בגולה, לא שעלינו ללמוד ממה שקרה להורינו וליהודים לשם אנושיותנו, אלא שצריך ללמוד כיצד לעמוד על המשמר שלא יקרה לנו אסון כזה שנית .
וחזרה אלי ואל סיפורי, הורי היו מגשימים ואידאולוגיים. אבי כותב לאמו בווינה ערב לקיחתה למחנות ; אני ״מבטיח לך ללמוד, לא אשאר חקלאי, לא איכר, יש כאן צורך השעה להתיישבות, אבל אני מבטיח ללמוד, לממש את צפיותייך ממני". זהו דבר שייקח לו עד אחרי הפנסיה עוד 45 שנה אחרי המכתבים הללו. כעת הוא אומר לה:" עלי לזרוק הכל וללמוד מבוני המדינה בעיקר מדויד בן גוריון שכל כך מעריץ " …"עלי ללמוד את המדבר ולעבוד את האדמה", שאצלו בחוויה האישית בפירוש התערבבה כמו שכתוב ביומנו עם אימא אדמה.
לא אכנס כאן לכל הסיבות של בחירתי בפסיכולוגיה, אבל ניתן להבין. אתחיל מכך שעוד בהיותי בן ארבעים וחמש, עשר שנים לאחר שהתוודעתי כפסיכולוג לתיאוריה היונגיאנית, הבנתי מאוחר יותר שבחרתי בה במודע, בין השאר, בגלל הצורך להשתחרר מקולקטיב חזק והצורך באינדיבידואציה . עם הזמן הבנתי שבחרתי בגישה היונגיאנית גם כי מאפשרת לטפל טיפול נפשי עם דגש סימבולי ורוחני וכן בשל האפשרות להתפתח אישית ורוחנית כמטפל . אך עדיין אז, גם עם התחלת ההכרה באספקט הרוחני בנפש, הרגשתי עדיין ישראלי נטו, לא הייתי מודע למשמעות יהדותי ולמשמעות של יהדות אימונית ורוחנית ללא קשר להלכה, שזה למעשה מה שיעניין אותי בהמשך החיים.
באופן פרדוקסלי רק דרך הגישה היונגיאנית, שהייתי בתחילה מוקסם ממנה אך מאד אמביוולנטי כלפיה, כי הייתה נוצרית וזרה בדוגמאות של יונג. היא הייתה עבורי פותחת עיניים בהמשך, ואז, ובעיקר דרך ההבנה הרוחנית של משמעות, ובהמשך דרך הכרת העצמי כמכלול נפשי, הניצוץ האלוקי באדם, הגעתי לאפשרות להתעניין מחדש ביהדות . הכרתי באפשרויות לתת מסגרת פסיכולוגית לדת, לדימוי האל וליהדות עצמה וחוכמתה ועד כמה מרבה לתת לנו משהו משלנו.
מה שמעניין שבגלל הקומפלקסים היהודי והצבר והנתק עבורי, על מנת להשתנות, היה לי צורך נרחב ללכת רחוק ומסביב . לא יכולתי לגשת ישירות ליהדות, כי זה היהודי הנודד "המאוס". אלא היה לי צורך ב"לך לך" על צורותיו השונות, דרך הזר, האחר, האינדיאני או הנוצרי ויש כאלה שעבורם זה הבודהיזם! .היה צורך ללכת בדרך מוזרה משלי: ראשית כדי להתרחק מהאנטי כלפי היהודי הנודד הגלותי וההלכה הכפייתית, שנראתה לי חסרת הרוח. ושנית כדי להתנקות מהפרסונה- הפוזה הישראלית, מהישראליות המסתירה פציעה. אך גם את ההתנקות היה עלי לעשות ממרחק, לא בין ישראלים.
עבורי היה צורך לעשות ולהיעזר אצל אחרים, במקרה שלי משום מה האינדיאנים. להיעזר בהם ובאמונתם שעל האדם לחזור לאבות אבותינו כדי להירפא ובמקרה שלי לחזור ולהתחבר ליהדות בדרך שלי .
בד בבד שהשדה הטיפולי בכלל והטיפול האישי היונגיאני בפרט הפכו את העצמי הכללי והפרטי לי ליעד וליעוד .
אז היום אני מסתכל על כך באופן כזה : בבסיס הלא מודע אצלי מתחת לקומפלקס הצבר, התפתח גם הצורך לטפל באנשים הטראומטיים סביבי, גם לרפא את הצבר היפה אך הפצוע, אך גם למצוא את עצמי ואת דרכי, לרפא ולאחות את הפיצולים שנוצרו בדור קודם, אלו אשר הושלכו עלי והמשיכו להעמיק כפצע בנפשי.
המשמעות של הבחירה בדרך הטיפולית המסוימת הרוחנית והאינדיבידואציה בתוכה, מסבירים משהו מדרך החיפוש . והיום בהסתכלות לאחור והבנת המשמעות ניתן להבין עד כמה זו לא הייתה דרך מקרית ועד כמה רוויה הייתה בכמה מקרים סינכרוניים .
ראשית, איך הגעתי בדרך כביכול מקרית ליונג תוך כדי מחקר הדוקטורט על התפתחות בכניסה להורות, כיצד נתפסתי לנושא של התפתחות לאורך החיים, איך ומתי הגעתי למטפל יונגיאני כאשר כבר הייתי על סף להתחיל את התכנית הפסיכואנליטית.
המטפל הלל קליין ז"ל יוצא השואה, מנהל איתנים, שסימל גם איזו יוקרה פסיכואנליטית חלה ואחר כך נסע ואני ויתרתי על התכנית הפסיכואנליטית ובלי לדעת "חיכיתי" והגעתי למטפל יונגיאני. מטפל שהיה בהכשרה אצל יונג ולימים עשה ניסיון בעלייה לארץ.
הדרך החדשה, הפתלתלה והמתלבטת, היא זו שאפשרה לי ללכת בקצב שלי ולבחור נכון יותר עבורי. בתחילה אנליזה יונגיאנית , אחר כך הצטרפות לגישה לא מקובלת שהייתה נחשבת לאנטי ישראלית ואנטי פסיכואנליטית ואולי בתחילה נראתה למראית עין גם אנטי יהודית. ד"ר אילן אצלו התמחתי בתחנה הפסיכואנליטית אמר לי : הלכת ל- סתרה אחרא, הצד השטני המנוגד לקדושה: הפסיכואנליזה .
אבל בהמשך התברר שזאת הגישה וה"תורה" שסייעה לי למצוא את הדרך היהודית שלי. המציאה לא הייתה דרך ההלכה והמצוות, לא דרך הטכסים ובית הכנסת, לא דרך ההלכה אלא דרך האגדה, דרך המיתולוגיה, ובהמשך הרוחניות והעצמי הגדול עם האהבה בתוכו. בזיכרוני כילד הייתי דווקא הולך מידי פעם לבית הכנסת בחגים מתבונן על אנשים ביום כיפור וחווה את החלק האנושי. למה הם בוכים ביום כיפור? שאלתי את אימא בבית, כי אימא ואבא שלהם לא פה כי הם מתגעגעים לשם, ענתה לי, בקיצור שמעתי את ההשלכות והגעגועים שלה.
יונג בתחילה ולאחר מכן נוימן מאפשרים לי למצוא פשר, לאחות פיצולים לוותר על הישראליות הקולקטיבית הצבאית הצברית החברמנית . נוימן עוזר למצוא את היהדות הזיווגית החסידית, של איחוד הניגודים, של נתינת מקום ברור יותר לשכינה, לאנימה ולסוד של הנפש שהכול בפנימיותה .לא ידעתי איחוי מתאים לפיצול בין היהודי הנודד הנחווה אצלי כתלוש בתחילה מול הצבר השורשי הגאה ששניהם התבררו לי כחלק ממני, אלא רק דרך תהליך אינדיבידואציה (הכרה עצמית והיחשפות העצמי) וביטוי רוחני ליהדות בתוכה.
ומוזר, בהשפעת חבר דאז, באופן סינכרוני נסעתי לממש את קצה התהליך בחוויית Vision Qwest , שמונה ימים אצל אינדיאנים בצפון קנדה.
ומעשה שהיה כך היה : נרשמיי הסדנה נתבקשו שנביא חפץ המסמל משהו שאני רוצה להיפטר ממנו, לזרוק מעלי. ללא מחשבה עמוקה, נפטרתי מהדרגות שלי, מתיק הסיור שליווה אותי במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכפורים . שם, לפי גישתם לריפוי הנפש, צמתי, ישבתי בחדר הזעה, התחברתי לאבות אבותיי, הודיתי להם, ביקשתי מהם סליחה, והתפללתי לחיבור.
סביב הצומות הארוכים ותאי ההזעה שלהם חלמתי חלום : על הבית הראשון ועל מפגש עם זקנה, שהייתה כמעין זקנה חכמה או מסמלת שכינה, שמקבלת אותי מגיע על מרכבה עם סוס, ואני מביא איתי חייל פצוע לריפוי בבית הראשון .
הזקנה מכוונת אותי, היא ולא האב, לשנות את תנועת הגלגלים של המרכבה, "שים אדמה, חימר בגלגלים" היא אומרת, " תמלא בחימר שיגרום להאטה, שיחבר אותך לאדמה" …"אל תוסיף שמן לגלגלים …לא תהיה יותר החייל, הצבר, הנלחם מלחמה מתמדת ונמצא כל הזמן בתנועת גיבור על גלגלים .אלא תהיה בתנועה איטית ושהייה, תשיג את הריפוי בעזרת חימר חומר. בעזרת אדמה ממנה יצרו את האדם, האנושיות …ותן לצבר הפצוע זמן וחיבור לרוח
בסיום החוויה הבטחתי כבל עם ועדה לעשות משהו בחיים עצמם, ומכיוון שגיליתי את כוחו של הצום ואת משמעותו של יום כיפור, חזרתי יהודי יותר ופחות ישראלי… כביכול יצאתי מחרדות הדור הקודם, מן הנעורים הנצחיים ומן הזהות המורכבת והנוירוטית .
תוך זמן אבל לא מיד, גיליתי מה נותן נוימן כיהודי אלמנטים שאין ביונג.. גיליתי באיזו מידה יונג אם כל מה שאני למד ממנו, אינו יכול להיות דמות אב עבורי . גם לא ממש נוימן, נוימן שהוא אירופאי שמתעניין ביהדות. נוימן שחסרה בו הישראליות וההבנה של האינטגרציה של שני הצדדים .
ושוב כמו שציינתי כבר, הנוירוזה האישית היא הנוירוזה של הדור ! התהליך האישי מבטא את התהליך של בני דורי . התהליך הוא לחזור ליהדות באופן רוחני, עבורי אישית, ללא ההלכה אך עם הרוח והערכים הניצחים הקיימים בה . ועם זאת להתרחק מהצל של היהדות, ממיסטיקה אורובורית[8], מקולקטיביות סוחפת, מיהדות מתלהמת, מחוסר בזכויות אדם, מאתה בחרתנו ומחלקים גזעניים ביהדות .
כמטפל ; דור שני, אני מבין כי ילדי פליטים ועולים בכלל ולא משנה מאין, רוסים, ארצות מזרח וכו כל עוד הם אמביוולנטיים כלפי מוצאת, יתקשו בחיבור נכון לשורשים בכלל.
הגישה הטיפולית שלי בנושאים אילו תתמקד בעזרה בחיבור לשורש כחלק מאינדיבידואציה, כי דחיית השורש או דחיית האב המתווך, שורש ועצמי, עוצרת ומאבנת . ובהמשך הטיפול אעודד את המטופל במידה וזה יעלה במציאת משמעות של העצמי בהקשר היהודי ישראלי ולא הנוצרי . אכוון לשמירה על הניצוץ האלוהי באדם דרך האנושיות שלו הנשמה הרוח…
אבל גם מתוך הישראליות כמובן למדתי להבין משמעויות : למשל, ערך העבודה והאדמה, ערך הבית, היכולת והביטחון להילחם על מה שחשוב לך, הצורך בהשתייכות וסוג מאד מסוים של נאמנות . הישראליות גם פיתחה בי את הצורך והנכונות להקריב, להתמסר להרגיש גם תחושת גאווה מסוימת שצריך כמובן להיזהר ממנה . למדתי גם מה לא חיובי בישראליות, מה הצל שלה, גאוות היתר, להיות גיבור יתר, למדתי על הצל של הגיבור-עליו כותב גם אראל שליט[9] . למדתי מה זה כבוש שממה, מה זה לבנות יש מאין, לעבוד וללמוד לא להתגדר רק בספרים, להכיר חיים מעשיים להרגיש אדם בארצו.
ומתוך היהדות עם כל הצל שלה : אני מבין טוב יותר את האנושיות, הרוח, ההומניות, המאנשיות, הלא תרצח, ואהבת לרעך ואהבה מתוך העצמי, התגלות וגאולה של רוזנצוויג[10], . יש לי את ההכרה בנכסים הרוחניים ובארון הספרים .
היהדות מאזנת את הישראליות והישראליות מוסיפה ליהדות ממד של שייכות, של ארץ, של התחדשות של יציאה ממנטליות גלותית בין הגויים ולאו דווקא בממד של קדושת הארץ.
ואני מבין עד כמה יש לוותר על הטריקסטר הגלותי שחייב היה להיות בגלות אך הפך לטריקסטר הישראלי שחייב לסדר את כולם שגם ממנו צריך להשתחרר.
למדתי גם לרפא עם האחרים את הפצע של היהודי הלא שייך -הפליט, הפליט והמהגר שכמטפל כאן בארץ הזו-חייבים להיות מחוברים אליו, כדי לעזור לרפא אחרים, כדי לעזור לפליטים נזרקים וחסרי זכויות. לעולים המתכחשים לשורשיהם ובסיס תרבותם.
ומהי הדרך המתאימה לי לעבוד על נקודה זו עם מטופלים, ואלו בעיות מן הסוג הזה מביאים לטיפול . כיצד מתבטא הפיצול והקומפלקסים היהודיים או הישראלים .
יש לזכור ולהבין כי פצעי ההגירה העלייה וחוסר השייכות קיימים בכל עדה או חלק באוכלוסייה, לכל אחד את שלו ללא השואה או הנגדה .
ההורים שלי היו היקיים המגוחכים, הרומנים והפולנים והעולים החדשים עם העגילים באוזניים . המעברה שעל ידינו בילדותי היו עדות המזרח לצד הדתיים שקראנו להם דוסים מגוחכים, והיום הרוסים עם הקומפלקסים האופייניים להם .
הגלותיות התבטאה בילדותי בטיפוסים רוכלים מוזרים בבה-ייגות[11], משוגעים בתחנה מרכזית ולצד זה תלושים לא שייכים.
יצא לי למשל לעבוד עם כאלה שמתעבים את מוצאם ורוצים רק להיות ישראלים או לפחות מבחוץ שלא יראו את מוצאם ועד שלא הצליחו לרפא זאת לא יכלו למצוא את מקומם.
ואני רוצה להגיד גם מספר נקודות לגבי נוימן היקה הגרמני אירופאי והחוסר ישראליות, חוסר העברית וחוסר ההתערות שלו בארץ, דבר אגב שקשה לי אתו, כי הרגשתי תמיד שכל מרצו והתעניינותו הממשית הייתה בציריך, בלקבל גושפנקא והכרה מן הגויים, מחלה, קומפלקס ממנו סבל גם לפרויד . זה התלווה בהתרפסות מסוימת, נמיכות קומה וסוג של גלותיות, קומפלקס היהודי הנודד, וכשאתה חש את זה מול יונג ה"גזען" והמתנשא זה מקומם.
הישראליות אצל נוימן היא קצת רומנטית אוריינטלית ונמוכה מול האירופאיות, הוא לא התערה ולא הבין לעומק ובוודאי לא את הדור השני שלנו ….
בעלייתו הוא מדגיש את חווית האנימה והאם במפגש עם הארץ המזרחית אוריינטאלית, מדברית הזו. אך יחד עם התעוררותה של האם והגעגוע, מה שאמור למעשה לעצב את התרבות החדשה גם שלו, את האידאולוגיה ואת האתוס זהו האב .וזה יגיע. הוא אומר:
It is a people of infinite opposites…. However, have"
Constructed the prettiest villages and landscapes out of deserts and swamps"
ושוב, היום ברור לי שהיהדות הרוחנית הבאה מן העצמי, יכולה לרפא, לחבר את שני הקומפלקסים הצבר והיהודי הנודד, כי אתה מבין ואתה חומל, לתת משהו שהוא מעל הדברים, כי שם יכול להימצא העצמי הקולקטיבי המחבר את כולנו נוימן קורא לו מתוך החסידות ה"אדם הקדמון "[12]
[1] א.נוימן תולדות ההכרה, להרוג את האב
[2] נוימן האדם המיסטי ונוימן משבר והתחדשות
[3] לקוחים משלב טרום תודעתי
[4] קופלקס תרבותי מושג אותו טווה הנדרסון ופיתח בהמשך תום סינגר
[5] מתוך ויקיפדיה
[6] מאמר מכוונן באתר ידיעות 1-הרצל ובלפור חקק 2008
[7] Puer as second generation reviver of holocaust survivors A. Baumann: The Torch Bearers :
[8] מיסטיקה עליה מדבר נוימן בחיבורו האדם המיסטי והיא המגיעה מתוך רגרסיה ולא מתוך התפתחות ואינדיבידואציה : א.נוימן האדם המיסטי תרגום יואב ספיר עריכה מדעית א.באומן 2005 רסלינג
[9] א. שליט הגיבור וצלו
[10] פ. רוזנצוויג כוכב הגאולה
[11] מכשפה רוסית
[12] נוימן משבר והתחדשות הוצאת דביר