גיבוש התהוות והתגלות של העצמי המטפל | אבי באומן

על בסיס הרצאה בכנס ארצי של האיגוד לפסיכותרפיה-"המטפל הטוב והטיפול הנכון", יוני 2012

"הפציינט נמצא בטיפול לא כדי להוכיח תיאוריה"   – יונג[1]

דרכו של המטפל- גיבוש,התהוות והתגלות של העצמי[2] המטפל

כבר בעצם ההגדרה הסבוכה אנו רואים שמדובר בתהליך, כזה שיש בו ראשית התגבשות, מעבר ליציבות.  תהליך המצביע על התפתחות האני המטפל והפרסונה המקצועית, שברמת המודע הם חלקים מרכזיים באשיות המטפל  וקודמים למגע רחב יותר עם העצמי. בהמשך התהליך מתווסף גם העצמי המתהווה ,האישי הייחודי הגבוה יותר באישיותנו . נוצרת כוליות שמכילה עם הזמן גם את חלקי האישיות השונים וממנה ,מתוכה נטפל תוך בשלותנו עם הזמן . אך תהליך זה כורך גם התגלות, כלומר דרך המפגשים הטיפוליים תתגלה לנו אט אט מה הייחודיות שלנו כמטפלים בכלל וכמטפלים בגישה מסוימת עם המגע האישי והיצירתי בפרט.
מדובר בתהליך סבוך וממושך שמתחיל בבחירה שלנו להיות במקצועות הנפשיים-טיפוליים ,בחירה שנעשית על ידנו בדרך כלל במודעות חלקית ביותר .מתוך הבחירה בתחום הטיפול נגזרים משתנים נוספים שיעצבו אותנו בהמשך: הטיפולים שנעשה ובמיוחד אילו המשפיעים עלינו  .משפיע עלינו גם המפגש עם המדריכים שנעבוד עימם והתהליך של טיפול האישי שנעבור    . עם הזמן ,תשפיע עלינו הבחירה של הגישה הכללית שנלך לאורה. זאת שתעטוף אתנו לזמן מה שתהיה לנו כבסיס שגם היא בחירה לא לגמרי מודעת שלנו .בהמשך נעבור רובנו בחירה מודעת יותר של עמדה תיאורטית מסוימת  ועם הזמן יהיה זה אנו עצמנו וכיצד אנו פועלים בתוך הגישה עצמה.
מכיוון שאני בא מתוך גישה מסוימת עימה אני מזוהה ,הגישה היונגיאנית, גישה שנותנת מקום לנצחי כמו לזמני או לחילופי בכל תחומי החיים הנפשיים, אני מתחיל מן הסתם מן המיתוסים והרמה העל אישית -הארכיטיפים.  מישהו יוכל לטעון שזו הפרסונה המקצועית שלי, אבל זה יותר מכך ,כי אני מאמין שבמה שאני עוסק כמטפל, עסקו והשפיעו רבים לפני ובנפש האנושית המתפתחת נוצרו תבניות מסוימות של ריפוי.  דהיינו, עוד רבים לפני טיפלו ,גיבשו עמדה והמשגה ויש בנפשנו העתיקה[3] תבניות הקשורות בעולם הריפוי .
גם במסלולו של המטפל ה-שאמן ,המטפל, המיילד, החל מקורותיו האישיים ובמסלולו הכללי ציבורי, והפרטי יש חזרתיות מעניינת שתתאים למטפלים רבים. במיתולוגיות השונות אנו רואים שהיו כבר אז ושם מקומות ריפוי עתיקים שכדאי להכיר את טיבעם ואת התבניות שיצרו בנפש האדם. אנו עדים לסמלים הקשורים במקומות הריפוי כמו הטמנוס ,מקדש הריפוי,וסמלים מתוך האלכימיה כמו:המיכל ,הקבר האמבטיה האלכימית ועוד.
מרבית המטפלים המיתולוגיים שמייצגים עבורנו כמעין מרפאים ארכיטיפים או עקרון ארכיטיפי של ריפוי הקיים בכל נפש : יש להם אפיונים מעניינים כמו,ידע מדעי או טבעי של ריפוי או ידיעת הפצע או שילוב של הדברים או ריפוי מתוך עצמי או ריפוי על ידי הובלה, הבנה באלכימיה האנושית, שילוב של חומר ורוח ,יצירה ועוד ועוד.
ביניהם רק נזכיר על קצה המזלג, את כירון הקנטאור המרפא הפצוע ,אסקלפיוס הרופא המיתולוגי ואורפיאוס האמן המרפא .בדומה לכל גיבור,את כולם מאפיינת ילדות קשה, הם נדחו, נזרקו ,אומצו ,עברו אובדן ולמדו לטפל גם דרך הכרת הטבע וגם דרך המסלול התרבותי מדעי המתמשך או דרך היצירה. אסקלפיוס[4] בנו של אפולו שהפך לרופא המדעי במקדשי האפידאורוס, שנזרק על ידי קורוניס אהובתו של אפולו מתוך חשש מאביה שיגלה ששכבה עם האל ויש אומרים מתוך חשש לשערורייה של מערכת יחסים אחרי שכבר הרתה . אפולו הפך אותה,את האם , לעורב שחור לאחר שבגדה בו ונטשה את ילדיהם ביער .הילד אסקלפיוס אומץ וגודל על ידי כירון החכם המרפא והפך לרופא מיתולוגי מהולל .
אבל סיפורו של כירון[5] מעניין ביותר ואתעכב לרגע בדמותו של זה מכיוון שהדמות, שחצייה סוס וחצייה אדם ומחזיקה קשת בידה ובנוסף לכך נפצעה עם הזמן ויכולה לחבר אותנו למטפל באשר הוא.   פצעו של כירון הוא פצע אנוש שלעד אינו נרפא . דמותו של כירון שהפכה שלסמל של פצע וריפוי ,מעניינת ביותר. הוא נולד לטיטאן כרונוס האב הגדול של הזמן ,שניסה לצוד את אימו ,נמפה בשם פילירה[6] שהתחמקה ממנו והתחפשה לסוסה . האב שרדף אחריה התחפש לסוס ונכנס לעדר בו שהתה. אחרי שנולד הקנטאור שהיה כמעין היבריד שחצוי סוס וחצוי אדם, נדחה ונזרק על ידי האם שלא השכילה לאהוב אותו . כירון היצור המוזר הלך בודד ביער עד שאומץ על ידי אפולו שנתן לו את כל הידע והחכמה בכל האמנויות והמדעים כולל אמנות הקשת והחץ .כירון הפך למורה ומגדל של הרבה גיבורים . כירון הוא שילוב של  גוף רב עוצמה של אנרגיה ,ידע ויכולת קליעה למטרה. במשך חייו הנצחיים נפצע כירון בשגגה על ידי הרקולס הגיבור בעל החיצים המורעלים ופצעו הגדול והאנוש סרב להירפא. הפצע בחלקו התחתון של הגוף עזר לכירון להחכים בידיעת הריפוי ועם השנים הפך לסמל של המרפא הפצוע והמדמם . המיתולוגיה מספרת לנו שעם הזמן הפך כירון למחליפו הנצחי של פרומיתיאוס[7] הכבול יוצר ועוזר האדם .הוא תפס את מקומו בשני אספקטים חשובים,  גם כקורבן, כנושא על עצמו וגם כמציל ומאפשר התפתחות ממקום חדש ולא רק מן החשיבה קדימה .
כל הרעיון הארכיטיפי של הריפוי מסוג זה הוא: התפתחות הידע האנושי והתפתחות התרבות קשורים גם ביכולת של האדם להקריב,לדעת את פצעו ולפתח תודעה חדשה מתוך הפצע .דומה למה שאמר פרויד על תרבות הצומחת מתוך חוסר הנחת או לפי דבריו של הילמן[8], הפצע כמוהו כרחם אשר מתוכה נולדת התודעה החדשה.
כמטפלים אנו צריכים אנרגיה "סוסית" ,הרבה ליבידו וכוח עבודה כדי לטפל,לתת ולהקריב  .אנו זקוקים לשילוב של יצר ואינטלקט ,יכולת לדייק בקליעה ,בהתערבות ומגע תמידי עם פצעינו,משום שמשם נגייס לעיתים את חכמת הלב כיצד לטפל.
ברשותנו כבני אדם אפשריות ה"חיקוי" הללו ,התבניות הנפשיות העל אישיות הקשורות במחלה, נכות, ריפוי  דרך הקונוונציות, דרך הטבע דרך האמנות ודרך הקשר עם הזולת. תבניות הנמצאות בתשתית נפשיותו ויקבלו עם הזמן צורה אישית פרטית שבה נוכל להשתמש . כי רק האישי בשילוב עם קשר יכול להיות המצפן והמכוון את האזימות בים הארכיטיפי הגדול הזה. לא מרפאים עם ארכיטיפים ללא המימד האישי וההתייחסות .(לא בהורות ולא בשום תפקיד אחר).
אם נביט במסלולו האישי של כל מטפל נבחין במשהו מקביל בין מסלולנו המקצועי להתפתחות האישיות בכלל ולדרך שבה האדם מגיע להגדרה עצמית מורכבת ייחודית במסע חייו.
כמו בהתפתחות האישיות גם כאן במקצוע ,מתפתח אני מתפקד חזק ומופרד ,רצף של הזדהויות ,ויציאה למסלול חיים שבו עם הזמן אני זה בונה פרסונה מקצועית,ועם הזמן מתוודע לעצמי האמיתי והגבוה יותר שלו. ההתפתחות וההתגלות של העצמי הכללי לאו דווקא המקצועי של האדם, מקבלים תאוצה ואופי אישי דרך האחרים המשמעותיים ובעזרת האינטראקציות שעובר האדם שוב שוב .הדבר קורה דרך היחסים עם בן/בת הזוג ,עם הילדים ,מול המעסיקים, עם החברים וכו. כול הקשרים משמשים במידה מסוימת  כמעין זולת עצמי או כאובייקטים להשלכות שמתוכם אתה לומד את הזוגיות ,את הורותך ואת עצמך בכלל . מתוך זה מתנקים בהמשך חלק מן ההשפעות הזרות והאדם בונה משהו שהוא מרגיש שזה הוא עצמו.
מודל שכזה קביל לדעתי גם לעבודתנו כאנשי מקצוע ,מטפל ,מרפא או מלווה אחרים.
אין ספק שהדבר הראשון והמשמעותי הוא למידת המקצוע שהוא בעיני עמוד השדרה המקצועי לפני העצמי המטפל האינדיבידואלי . לימוד , הקניית ידע על אנשים ועל טיפול ,רכישת כלים ,ידיעה עצמית ברמה מסוימת, יכולת השתלבות בשוק העבודה הדרכה וכדומה. ועל פי הסימבול של כירון המרפא : ראשית ה"אגו המטפלי" שנדמה אותו לאיש סוס מאומן, הקשת בידיו הטובות והראש מתפקד ויודע לאן לקלוע את החץ הפירוש ההתערבות והבנת ההשלכה (העברה) . עדיין הפצע האישי לא ממש מודע (מי יודע מיד למה הוא בחר במקצוע הטיפולי אפילו אם יש לו את הנרטיב הראשוני על מנת לשכנע את המראיינים למגמה קלינית). בתחילה לא מודע בדרך כלל למטפל, למה ומדוע הוא מטפל ,במי או במה בעצם בתוך תוכו הוא מטפל . הוא אינו מודע עדיין למניעים האמיתיים שדוחפים אותו .אינו מודע עדיין מה הצל של כל זה , מה הפיצוי שמחפש ואיך זה מתחבר או יתחבר לעצמי שלו בעתיד.
כדאי להזכיר כאן שעל פי יונג מושג העצמי מתייחס גם ובמיוחד למה שעדיין לא ידוע ברובו. העצמי כולל גם מה שמודע לנו אך גם את שאינו מודע ויתברר במשך הזמן . חיבור של הלא מודע להתגבשות המטפל הוא שלב מאד משמעותי כי בעזרתו  באה גם ההרחבה וגם היצירה.  כמובן חשוב מאד שהיצירתיות תשתלב גם היא עם הזמן בטיפול. אך גם לשם הבנת הפסיכופתולוגיה של האדם בכלל: גם של המטופלים וגם זו של עצמינו יש לדעת יונג להתייחס באותו אופן.הפרעה היא תקיעות ,עיכוב או עוות שמביא לניתוק מהעצמי או מהתפתחותו. הבעיות הנפשיות והפתולוגיות משקפות לדעת יונג את הפיצול מן החלקים של העצמי או את הקונפליקט עימם . אילו יכולים להיות חלקים שלימים של האישיות,של הצל ,קומפלקסים, הפונקציות הנחותות ,צד זה או אחר באישיותנו.
לכן הטיפול,כמרפא את הפיצולים, כעוזר לתודעה לצמוח בסופו של דבר עוסק בחיבור לעצמי או החזרתו להתפתחות . תהליך זה שבו מתגבשת השלמות האישית שניתנת לשחזור, ריפוי,איחוי או תיקון, עוסק הלכה למעשה כל הזמן בהתגבשות העצמי וגילויו השונים. אין זה משנה באיזו צומת חיים אתה פוגש את המטופל, שם, במקום הזה העצמי,דורש התייחסות וכל פעם באופן שונה . ויש לזכור שאנחנו כמלווים ,כפוגשים את המטופל בדרך אל העצמי שלו אנו תמיד גם אנחנו כנמצאים במסע שלנו ,עסוקים למעשה בגיבוש עצמי שכזה.
למרות שהעצמי מתפתח כמובן כמו שאמרנו באישיות בכלל ובתהליך האינדיבידואציה בפרט  ,  כל הקשרים המשמעותיים שלנו שהשפיעו ומשפיעים על התפתחות העצמי שלנו , ישיקו וישפיעו כמובן גם על התפתחותנו כמטפלים . אך הזירות המשמעותיות אשר ישפיעו עלינו כבוגרים בתהליך הספציפי לעצמי המטפל, הן לדעתי שתיים : זירת הטיפולים והטיפול האישי וזירת ההכשרה שנעבור .   זירת ההכשרה היא אותה זירה שבה אנו פוגשים את הגישה אליה נשתייך ואיתה נשוחח כל הזמן . בשתי זירות אילו, אנו ,מתוך ההתמסרות וההקדשה , פתוחים חשופים ,נכונים להשפעות לומדים על עצמנו ,על המטופלים וכמובן על נפש האדם בכלל. אנו ממשיגים בעזרת ההבנה האינטלקטואלית הרגשית והאינטואיטיבית . אנו הולכים וגדלים  בדרכם של האבות והאימהות הפסיכולוגיים שלנו ובתוכם . אך כמו מכל הורה גם מהם רצוי שנשתחרר בבוא היום  .
נזכור גם את העולם הלא טיפולי ,כי המשפחה ,הקשרים והחברים הם הנותנים לנו את הביטחון העצמי האיזון והשקט אך המגע עם מטופלים מלמד אותנו הכי הרבה על עצמינו כמטפלים. יחסינו עם המטופלים מראים לנו במי אנו בתוך תוכנו למעשה מטפלים, במי מן הילדות הטראומטית אנו עוסקים , במי כחלק מעצמנו ובמי בחלקי עצמי שעוברים תהליך של עבוד מחודש. התיאוריות עוזרות לנו להבין, להמשיג לסדר ולתת הקשר.אך הדיאלוג שלנו איתן עם התיאוריות עצמן ,גם הוא חלק מהתפתחות העצמי .
הטיפולים ,המטופלים והכניסה לעומקה של התיאוריה –מתוך המסלול האישי מקצועי שלי.
לא אתייחס במאמר זה לאנליזות שלי ,אך אם אני משחזר לאחור את הטיפולים שטיפלתי ושהשפיעו עלי ביותר ואת הצמתים שבהם עשיתי את ההחלטות לאן לפנות כמטפל : אילו הכשרות ,אילו מטפלים איזה קורסים שבחרתי ועוד אילו משברים עברתי כמטפל .אוכל בדרך זו להתחקות אחר ההתגבשות וההתהוות העצמי המטפל.
אשאל את עצמי ,מה היו ההצלחות המרכזיות ובעיקר הכישלונות,מה היו מעורבויות חזקות ,היכן העברות והעברות נגדיות חזקות במיוחד ומי היו המטופלים שעשו לי קשיים ולעיתים אף צרות . ובאותו הזמן ברמה הכללית מה קרה בהכשרה באגודה אליה השתייכתי ובצמתים המקצועיים שלי ,אוכל להתבונן על התפתחות העצמי המטפל.
דרך מסלולי ההכשרה ובעזרת שני טיפולים שאביא בקצרה, ברצוני להדגים את ההשפעה החזקה ,את הלמידה על עצמך ,מה מתוכך מרפא ומה לא .אם זה זיהוי של צורך שדוחף או מפריע או אם זה מחסום שעוצר חלקים חשובים לטיפול או אם משהו בייחודיות שלך כמטפל שמתגלה.
הבנה כזו על עצמנו, גם דרך המטופלים כמו שכבר הוזכר וגם דרך התיאוריה, חשובה ביותר לזהות ה"טיפולית" ועם הזמן לדרך הייחודית שלך .
לשם הדגמה אביא כאן בשילוב ובמקביל לטיפולים גם את המהלך במסלול התיאורטי. ארצה להדגים את התהליך גם דרך התוודעות לגישה הארכיטיפית של יונג ואריך נוימן וגם בעזרת יחסים עם מדריך ועם האגודה ,ולאחר מכן את ההשתחררות החלקית מן הגישה ומציאת העצמי.
כמו שניטשה אומר בזראתוסטרא ,שלושה גלגולים יש לרוח, בתחילה כמו גמל, נושא משא בשקט ובמסירות אחר כך כמו אריה שמפתח כוח רצון עצמי ולבסוף הילד היצירתי שמגלה את הדברים של עצמו. אנו מתחברים בתחילה לתיאוריה ,לגישה, נושאים אותה בגאון ,מצייתים ומממשים אותה .   עם הזמן היא הופכת למעין נטילת משא .לאחר מכן אנו מגלים כוח ודעות משל עצמינו ולאו דווקא תוך ציות. ועם הזמן יוצרים משהו חדש רענן משל עצמינו.
הלמידה ההכשרה,הדרך הציבורית והדרך הפרטית . אנו מגיעים עם הזמן לחיפוש של הגישה הלא קולקטיבית , רוצים את היציאה מן הכלל שבהתחלה מפחידה הייתה עבורי. בשבילי זה היה כמו ללכת למוזר לאחר ,ללכת לדרך בודדה לא מקובלת זרה ,יוצאת דופן וכו.
לאחר מכן להיות בתוך הגישה, ללמוד, להפנים להיות חלק ,ועם הזמן להבין למה דווקא שם, למה להיות יונגיאני ועד כמה להיות ככזה .ואחזור מעט לאחור:
אי שם בתחילת השלושים של חיי הגישה הפרוידיאנית שהוקסמתי ממנה מאד בתחילת הדרך והייתי כמעט "בלוע" על ידה הובילה אותי בהמשך לדרך ללא מוצא. ערב התחלת המכון הפסיכואנליטי הפרוידיאני חיפשתי משהו קצת אחר. למרות ואולי דווקא משום שהייתי בחור די קונוונציונאלי, הולך בתלם וכבר התוודעתי לכך שהייתי אפילו בלוע בקולקטיביות . אם אני מביט לאחור אני יכול לראות כי במסלולי ביה"ס  ,צבא ועוד תמיד ואולי לכאורה הלכתי בתלם . הסדקים במסלול הזה התחילו להופיע אחרי השירות הצבאי שבו השתתפתי במלחמת ששת הימים ,בבחירה שלי ללמוד פסיכולוגיה. אולי קשה היום לתאר מה היה זה בסוף שנות השישים לבחור במדע הפסיכולוגיה ועוד לגבר ישראלי חייל קצין וכו' בחברה המצ'ואיסטית שלנו?! . נישאתי והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה בשנת 1969 ורק אחרי שנת 73   ,מלחמת יום כיפור גיוס של חצי שנה במילואים והטראומה שנלוותה לה ,ידעתי בבטחה שאני רוצה את הפסיכולוגיה הקלינית דהיינו להיות מטפל באנשים.
אבל בתוך הפסיכולוגיה לאחר כחמש שנים כמומחה קלינאי , הרגשתי שאני צריך לבחור את המסלול האישי יותר , חיפשתי והרגשתי שמצאתי .
מצאתי גישה שנראתה לי שונה יותר ,רחבה, גישה שיש בה גם פילוסופיה ,מיתולוגיה , מקום לתרבות לחקר הדת בתוך הנפש גם מקום לרוח ולאנתרופולוגיה. לסמלים ולמשמעות של היחיד. לאחר שהתודעתי לגישה של יונג הבנתי שאני חייב משהו שלי ,שהוא אחר ,גישה שיוצאת מתוך הגישה הקולקטיבית המיינסטרימית הפרוידיאנית שהייתה אז המבצר הפסיכואנליטי.
חשוב להבין כמה בשנות השמונים בארץ, גישה שנותנת מקום מרכזי לאינדיבידואציה האישית לקול הפרטי בתוך הקולקטיב החזק והלא מודע הקולקטיבי היא מהפכנית באותה תקופה. כמו שאומר יונג הנאורוזה הפרטית של האדם תמיד מבטאת גם בעיה קולקטיבית יותר, שמאפיינת את התקופה.
אך גם בתוך הגישה עצמה ,בתוך הבחירה של יונג אליו התחברתי מאד התחיל עם הזמן תהליך של אינדיבידואציה, של הגעה יותר משמעותית לעצמי ושל הבנה יותר מעמיקה למה בחרתי דווקא בדרך זו . כמו שאני מתייחס לתהליך שכזה, הוא מתרחש גם במימד האישי כללי ,התפתחות התודעה הפרטית וההכרה בכלל שיש עצמי וגם במימד הטיפולי של העצמי כמטפל שהוא אספקט מתוך העצמי הכללי.
טיפול ראשון שרציתי להזכיר שהיה בתחילת שנות ה-40 שלי, קשור בתובנות עמוקות לגבי שני דברים מרכזיים ומעניינים: גם הצורך החזק שהיה לי בתאומות חסרה וההעברה הנגדית בטיפול הוציאה זאת באופן חזק ביותר והביאה להרבה עיבוד של חלקי ילדות בעקבותיו. העברה הנגדית גם חשפה והציפה את הניתוק שלי מהנעורים ואנרגיית הנעורים, שהיה כה קשה ובלתי אפשרית  עבורי בהקשר שבו גדלתי . התחברתי לנעורים חסרי המנוח של דור שני, המטפל בהורים, נחשפו הנעורים שירדו לצל והנה כעת הגיע הזמן להתחבר אליהם בעזרת הטיפול הזה..אנרגיית הנעורים שכה נחוצה לדרך אל העצמי וליצירתיות בטיפול. הנער הנצחי המתחבר לזקן השמרן.
1)     מדובר היה בבחור שהיה צעיר ממני בעשר שנים בדיוק .בחור שסבל מתסמינים קשים של חרדה,פוביה לעזוב את העיר ,ניתוק מעצמו ועם זאת בלוע באנרגיה של הנער הנצחי. הוא הגיע אלי תוך כדי היותי בהכשרה היונגיאנית, בתקופת אמצע החיים, גיל ארבעים . הוא עצמו, נער נצחי ולחילופין תפוס בארכיטיפ הטריקסטר(התחבולן) . כמוני המטופל היה "דור שני" ,אך עסוק עוד יותר ממני כל ילדותו בלרפא את האב וההורים. שלא כמוני הוא לא ממש נכנס לחיים מבוגרים במיוחד בעבודה ונשאר ילד בנשמתו. הוא, עם גישתו הטיפולית גם כלפי כמטפל ,מבלי לדעת זאת ,חיבר אותי לדברים שהייתי מנותק מהם ,עזר לי להכיר את עצמי ונתן לי חוויה של תאומות ששנינו נזקקנו לה. זאת הייתה הדדיות לא סימטרית אך מאד מחברת ומרפאה . הדדיות, שגם עוזרת לרדת מהיבריס ולהגיע לפצעים מוסתרים הקשורים בהתבגרות המהירה .מסוג הטיפולים שעוזרים לנו לדעת את המקום של ההורים הזקוקים למרפא שלנו ואת המרפא של עצמינו. טיפול שעזר לי לראות את הכללי בתוך הסיפור הפרטי שלי. ועזר לי גם לקבל חוויה בלתי מוכרת וחסרה בחיים.
בחוויה האישית בהסתכלות לאחור לאחר עשרים וחמש שנה ,הטיפול בין השאר נגע בי במקום של אובדן הנעורים, במקום המוסתר של חיפוש הגבורה של הגיבור הישראלי ,הצבר, "נושא הלפיד" שמחפש את הדרך הפרטית שלו וכמובן לא רק לרפא את הוריו ולהציל את האומה אלא לרפא עצמו. בשלב הזה אותו גיבור –אני ,רוצה למעשה לעזוב את הקולקטיב החזק מדי שלא משאיר מקום אינדיבידואלי ויכול לחבל ולנצל וכך לפגוע.
באותה תקופה של התעוררות אינדיוידואלית גם עזבתי את משרתי כפסיכולוג ראשי במחלקה הפסיכיאטרית הדסה בה עמדתי בראש השירות הפסיכולוגי בפסיכיאטריה.
זאת הייתה תקופה בה אני כבר פסיכולוג מדריך, סיימתי דוקטורט ,אני מטפל ,רכשתי את כל הכלים הכלליים של מטפל של המקצוע ,פיתחתי ושכללתי את תכונות האישיות המתאימות ,אני כבר מטפל  מתוך הסתמכות על תיאוריה שבעת צרה עוזרת לי במיוחד . אני מתמחה באותה גישה יונגיאנית ונשען עליה אך עדין לא די מתוך האישיות שלי  .
נעבור לזירה השנייה החשובה לא פחות,בתוך הגישה . בתוך המכונים שמכשירים את הגישה וכנראה כל גישה, יש דינאמיקות,יש פוליטיקה, הדרכות,קבוצות התייחסות ויש גם אנשים "דתיים" ממש ,דתיים לגישה! יש פיצולים בין החברים יש נאמנויות ,אכזבות ויש התפקחויות. עברתי,התנסיתי ,למדתי והתקבלתי לאגודה .התקבלות שתמיד גם מגדלת וגם פוצעת כשלעצמה!
אצלי ככלל ההשתייכות תפסה מקום מרכזי.  והנה ,בתחילת שנות האלפיים :היה פיצול של האגודה הישראלית האחת אליה השתייכתי ,הייתה אכזבה גדולה! הדבר הוביל להבנה מוגברת של  הצל הקיים באגודות האנליטיות הללו ,להבנה של הפגיעות ושל הרוע הקיים בעקבותיו וכן של ההשלכה של אילו. אך גם על עצם קיומם . החוויות הקשות הובילו אותי למצב של חקירת מקום הרוע בטיפולים במטופלים וכמובן בתוכי עצמי דבר שלמדתי גם דרך התנסויות עם מטופלים. הבנת הרוע שלך ובכלל גם היא ממקמת אותך בין הגישות השונות בפסיכולוגיה ותפיסת העולם הטיפולית שלך.
מתוך הגישות הפסיכואנליטיות הפוסט פרוידיאניות, קוהוטיאני כבר לא יכולתי להיות, מלאני קליין עוד דיברה אלי אבל יונג עם תפיסת הצל שלו ,הקומפלקסים התרבותיים והאינטיפאדה של סוף שנות התשעים ברקע עשו את שלהם.
ההתמודדות עם המדריכים עם דמויות המנהיגים והאבות הפסיכולוגיים במקרה שלי פרויד יונג ונוימן גם הן חלק ממסע האינדיבידואציה שלי כמטפל. מה אני מקבל ומה לא,מה אני מוסיף? במה אני נבדל ומה בא מיתוכי בגישה הכללית. כאן ברצוני לטעון שההשתחררות מן התפיסה, מציאת הפן שמיוחד לך ,ההדגש שלך, מה שמבדיל אותך כמטפל גם חשוב לך עצמך אך גם חשוב למטופלים שלנו.ובתוך הגישה עצמה התחלתי להבין כי מקומו של הקשר,מקומו של האחר וחד פעמיות של הקשר מעט מגומדת בצורה הרשמית של הגישה היונגיאנית . יותר ויותר התחוור לי כי הקשר הוא אשר קריטי באופן החיבור אל העולם הארכיטיפי וממנו והוא למעשה המצפן החשוב בים הארכיטיפי המעניין הזה.גם בקשרים הכי ראשוניים שלנו יש הדדיות המחברת או מוציאה את שני הצדדים מן ואל השדה הארכיטיפי.
למשל: הורים לא רק מיילדים את ילדיהם מתוך העולם הארכיטיפי אל העולם אלא גם נולדים איתם או בהשפעתם ואם לא, ילדיהם "יעזרו" להם לצאת מתוך העולם הארכיטיפי גם אם במאבקים גדולים. .
אביא טיפול נוסף של השנים האחרונות שהשפיע על תפיסת הקשר,האהבה בטיפול ומקומי כאדם ומטפל ,מקומה של אישיותי בתהליך הטיפול.
ערגה (שם בדוי אך לא סתמי)היא אישה מבוגרת בת גילי הגיע לטיפול בגיל 60 לאחר גילוי של סרטן . ה' אישה שלא חיה את חייה, מנותקת מעצמה ,ילדותה ,נשיותה פועלת רק מהראש וטוב מהראש,כאשר כל השאר ,הגוף,הרגשות וההוויה העצמית קפואים ולא נגישים.היא מחפשת ממשות ,קרקוע חיבור לאדמה וליכולת להרגיש ולחיות.
איתה בטיפול חוויתי את מקומו המרכזי של הקשר האמיתי בטיפול ,קשר שמבצבץ מעבר לערפל ההעברה וההשלכה.את ההשפעה ההדדית של אהבה בטיפול, את מקומה של האהבה בדרך בה אני מטפל ואת ההבדל ואולי החיבור של האהבה האישית מתוך העצמי לתוך היחסים הטיפוליים. ועם כל זאת את החשיבות של החד פעמיות בטיפול .
עם מטופלת זו למדתי להראות את האהבה בטיפול לתת לה מקום ולא לפחד.למדתי  שאהבה הממשית האישית לגמרי ולאו דווקא ממקום הורי ,סמלי .. יכולה להיות קריטית לטיפול ואין צורך להיזהר ממנה .אהבה שהיא חד פעמית, רואה את המטופל בייחודיות שלו. עם המטופלת הזו חוויתי את השחרור גם בתוכי- דבר שדרש ממני שוב עיבוד עמוק יותר! לאחר עבודה משמעותית לאחור חוויתי את היכולת שלי לפעול לגמרי מתוך רגשותיי ולא להתגונן :כמו שהייתי עושה לעיתים: "זה רק טיפול,זו רק העברה" פחד "אולי אני משלה"…, "אולי אני מנצל או ינצלו אותי"… ועוד כגון אילו.
למדתי עד כמה זה חשוב לראות את הייחודיות ,החד פעמיות להיות מושפע ולתת לזה גם ביטוי.
כלומר ,למדתי גם שלתת למטופל להשפיע עלינו ולא להסתיר ממנו עד כמה הוא משפיע ,עד כמה הוא חלק מן התהליך ההדדי גם אם לא סימטרי, יכול להיות מתגמל לטיפול. התחזקה בי גם האמונה שהתשובות והמשאבים נמצאים במטופל. אני לא מרפא, אני יוצר תנאים, אני אוהב ,מקשיב, מעורב נותן לתהליך לגעת בי מייצר את האלכימיה אך העולם הפנימי של המטופל הוא המקור שלו לריפוי אני רק משרת תהליך ,מוקדש.אני זולת- אבל לא זולת עצמי.העצמי שלי ושל המטופל הם משהו נפרד ושונה!! אך יש את ה"ביחד " וההדדיות.
הבנתי כי המטופל רוצה להרגיש את החד פעמיות שלו ,את החד פעמיות שלך איתו בתוך הסיטואציה הטיפולית. כאילו אומר לי: אתה מטפל בי אחרת, אתה מותאם במידה מסוימת אלי, אתה מטפל ביצירתיות ולא מתוך תבניות . אתה קורא אותי עם הייחודיות שלי ויש לנו יחסים חד פעמיים . זה בעיני משמעותי ביותר כשאנו עובדים לעבר העצמי של המטופל.
יש משהו מקביל בין הדרך האישית שלך בתוך הגישה,היחס שלך למטופל והיכולת שלך לתפוס את ייחודיותו. הבנתי כי רק להיות יונגיאני זה לא אינדיבידואציה שלך כמטפל , לטפל מתוך מרפא הפצוע בלא שאיתרת את הפצע ה-לגמרי אישי שלך זה גם לא אינדיבידואציה וזה יכול להיות משהו תבניתי ולא עצמיות .אני חייב להיות יצירתי ולראות כל מטופל מחדש ,עם פתיחות מרבית לייחודיות שלו. לייחודיות של מצבו בתוך המצב הכללי שגם הוא משקף אותו.
להיות עצמי בתוך הגישה ,בתוך הקשר הממשי ולא לאבד את העבודה על עצמי ואת החיפוש ,ההתהוות וההתגלות.
למשל, אני גיליתי שעבורי הארכיטיפים הם ים קולקטיבי שיכול להעשיר תרבותית ונפשית אך גם להרחיק מהעצמי כי בטיפול חשוב קודם כל האדם האחד ואנו השניים עם היחסים המיוחדים שלנו הם המצפן והעוגן הנותנים את האזימות בים הארכיטיפי הזה. אין זה משנה על איזה ציר אני נמצא עם המטופל יהיה ציר של אם-ילד , ציר של אב בן ,אלוהים ואדם ,מטפל ומטופל ,הגיבור עם המפלצת . אני האדם שנמצא בקשר איתו שמשתדל לקשור אותו לאפשר לו זרימה ודינאמיות בין הרגש והשכל בין העצמי לאני בין עולם הארכיטיפים,צמדי הארכיטיפים לעבר העצמי האחד או המרובה שלו.

[1]"Fundamental Questions of psychotherapy" Jung 1951 p29
[2] עצמי כמושג מפתח ,ככוח גלום שמתפתח כתהליך ועם כל חלקיו האבודים
[3] הלא מודע הקולקטיבי
[4] (עדין ללא הפסקה)
[5] (יד)
[6] (עץ הדר –ליים)
[7] זה החושב קדימה
[8]Ulysses wound in Puer paper J.Hillman