הפעם הראשונה שראיתי את רות היתה בימיו הסוערים של המכון היונגיאני שעמד לפני פיצול, רוחות רעות נשבו והיא ישבה שם ונדמתה לי כמו 'אי של שלווה', במבטה המצועף וחיוכה הדק והשקט. האוויר הרע כמו לא נגע בה והיא היתה נוכחת ומרחפת בו זמנית, שייכת ולא שייכת.

בהמשך, במפגשים הרמוניים יותר של המכון החדש, התבוננתי בה מרחוק, אישה אירופאית אצילה, גבוהה וזקופה, שיערה לבן, עיניה כחולות והיא כמו לא ממש מכאן, משדרת אלגנטיות ופשטות. כמה הפתיעה היא אותי שבניגוד גמור לאיפוק שציפיתי מחזותה, שוב ושוב ראיתי אותה דומעת ובוכה כשבחלל החדר נאמר דבר מה שנגע לליבה או שריגש אותה ביופיו ואמתיותו. בכי היה אז מחזה נדיר במחוזותינו והיא, מיד היתה נבוכה ומחייכת אל תדאגו, אני מתרגשת בטוב.

עם השנים הגעתי אליה להדרכה. רות גרה שנים ארוכות בבית דיור מוגן, למעלה היה ביתה הפרטי ולמטה היתה הקליניקה. לכאורה, עוד דלת אחת במסדרון, אך כשחציתי את הסף נפתח בפניי ארמון צנוע ורווי תרבות עם ניחוחות של אירופה. לנוכח המראה הקלאסי שוב ושוב הופתעתי לתועפות החום והשמחה שהרעיפה רות בנדיבות עם התעמקות הקשר.

במפגשי ההדרכה –היתה מקשיבה בשקט עמוק ואז שואלת ומציעה בעדינות את רעיונותיה, כמו בחשש והיסוס, אך תמיד היו אלו רעיונות יצירתיים, רוויי דימויים, מלאי אמפתיה אל המטופלים ואלי המטפלת הצעירה. הרבה למדתי ממנה את המחשבה והמעשה הסימבולי. בחדר הקטן שלה היה מקום לכל חוויה אנושית לבכי, לפחד, לכעס, לצחוק ולאנחת רווחה.

לאט לאט גיליתי את הנפש החופשית והפראית המתקיימת מאחורי המעטה הרציני והמעודן. ואני שבאותם שנים התחלתי לשקוע לחכמתה של הודו העתיקה מצאתי ברות אחות גדולה. להפתעתי היא גילתה לי שבשנות לימודיה בשוויץ היא מצאה את עצמה קרועה בין הלימודים במכון יונג ללימודי חכמת המזרח. היא היתה חברה במעין אשרם, עם קשר קרוב ועמוק למורה הרוחני שם.

ברבות השנים הסתיימה לה ההדרכה והקשר בינינו הפך לידידות עמוקה ומלאת אהבה הדדית, כל ביקור אצלה התחיל בסיפורי החיים והפך מהר מאד ללימוד משותף.

כמו אותה הפעם שמצאתי את רות נסערת בשל תובנות נועזות ומרחיקות לכת  אליהם בלימוד פרשת השבוע. היא למדה את סיפור העקידה כשפתאום הבינה מזועזעת שבעצם, בניגוד למה שנהגנו להאמין, אברהם אבינו נכשל בניסיון האלוהי, כשהסכים בלי להתמקח לעקוד את בנו, ובכאב גילתה שאלוהים חדל מלדבר אתו אחרי העקידה.

אהבתי את חכמתה ומחשבתה של רות, רעיונותיה אף פעם לא היו רק אינטלקטואליים, חכמת שכלה ינקה מעומקי הנפש והרגש שלה.

לעיתים היינו קוראות יחד טקסטים מן האופנישד, התרגשנו למצוא את עצמנו מדברות את אותה שפת הנפש והרוח.

עכשיו, כשאני חושבת על זה אני מבינה שאלו שני העולמות שהיו הבתים הרוחניים של רות. בצעירותה היתה זו חכמת הודו שקסמה לה אחר כך היהדות אותה גילתה בשנות בגרותה ביחוד מאז עלייתה ארצה. בתווך היו משנתו של יונג ושל נוימן נר לרגליה.

אבל רות, היתה צנועה, יותר מידי, בשפה יונגיאנית נקרא לזה אינטרוברטית. היא ידעה המון חשבה המון אבל הרבה השאירה סמוי מעינינו, הרבה הלך איתה, ועל כך צר לי. כמה הייתי רוצה את קולה הצלול מושמע חזק במכון שלנו.

את עושר עולמה הפנימי אפשר היה לראות כשהנרי ואני באנו לאסוף את ספריה לספריית המכון, ארגזים על ארגזים של חכמה העידו על התעניינותה האין סופית, ברוח האדם, שירה, ספרות אמנות פילוסופיה ופסיכולוגיה.  ובאמת, בעשר השנים האחרונות של חייה חולשה קשה תקפה את גופה, והיא המעיטה לצאת ולפגוש אנשים, אבל לרגע לא שככה סקרנותה, היא הפליגה במחוזות הרוח והייתה מעודכנת במתרחש בעולמות שבחוץ.

רוצה לספר לכם את סיפור חייה הלא שגרתי [מצטטת מההספד של דניאלה ביתה]

"רות נולדה בברלין ב-1930, בת למשפחת לווינק. כבר בילדותה היא הייתה תמירה, תכולת עיניים, צבע שערה בלונדיני, ובשל כך הייתה זאת היא שנשלחה מדי פעם לקניות בחנויות שהיו אסורות לכניסת יהודים. מצב המשפחה שלה ושל היהודים מסביבה הלך והורע עד שהוריה קיבלו החלטה להבריח אותה לאנגליה בקינדרטרנספורט.

בבוקר חם ביולי 1939 שמו בידיה מזוודה, תלו על צווארה שרשרת עם שמה והושיבו אותה ברכבת. הזיכרון שליווה אותה כל חייה הוא של אמא שלה מנופפת את זרועותיה בפראות מהולה בייאוש, ואז לפתע, הרכבת עשתה תפנית חדה וזהו. היא הייתה בת 9 בלבד והתקשתה להבין מדוע היא לבד, מדוע היא בלי הוריה. לימים, היה לה ולמשפחתה מזל יחסית. המשפחה הבריטית שאימצה אותה הייתה טובת לב, היא נהנתה מהסוסים ומהחווה, והוריה, כבדרך נס כמעט, הצליחו להימלט ממש בשעות האחרונות לפני שפרצה מלחמה העולם השנייה ולהצטרף אליה וחיו איתה בלונדון עד סוף ימיהם".

בשנות חייה באנגליה רות השלימה את השכלתה. מספרת לי דניאלה שבניגוד להוריה שכף רגלם לא נגעה בגרמניה, רות סיפרה על חרדה איומה שתקפה אותה כשנחתה על אדמת גרמניה. רות עברה לשוויץ ולמדה במכון יונג. בשנות הארבעים לחייה מתוך סקרנות גרידא הגיעה ארצה. כאן הצטרפה ולמדה במכון יונג. נפשה נקשרה בארץ, ביהדות, ובחברת הנפש שלה אלה עמיצור, זכרונה לברכה. הקשר ביניהן היה בית לשתי הנפשות המיוחדות הללו. במכון הפכה למורה ומדריכה מוערכת. עשר שנים אחרי עלייתה פגשה את מרטין זליגר, פרופסור בתחום מדע המדינה, התחתנו, משפחתו הפכה למשפחתה עד יומה האחרון.

כשאני חושבת על רות הילדה בת התשע נעקרת מזרועות אמה נחמץ הלב, אני מבינה למה ביום שהתיישבתי לכתוב לך חזר והתנגן לו מעצמו  בתוכי השיר, "מה לך בחוץ ילדה, מנוח לא מצאה רגלך, ציפור פצועה חזרי אלי, שובי לביתך"

כך היה גם בימיה האחרונים של רות כשכבר ביקשה לצאת לדרכה האחרונה, היא היתה קצרת רוח כבר ללכת, כמו הילדה שנעקרה אז מביתה היא רצתה עכשיו לחזור לבית נשמתה .

כשהצעתי לה בסבל של ימיה האחרונים שנעשה מדיטציה שתשכין בה שלווה בדרכה, אורו עיניה, אבל תש כוחה לפני שהספקנו.

אני רוצה להיפרד ממך רות בהשראת הטקס ההודי הקדום של פרידת האב מבנו  המכונה טקס חילופי האב והבן

כשהאב עומד לעבור מן העולם הוא קורא לבנו, לאחר שהמשכן כוסה בעשבים טריים, האש הועלתה, וכד המים והגביע הונחו במקומם. שוכב האב מכוסה בבגד, הבן בא אל האב, גוהר עליו בעודו נוגע בו איבר באיבר, אביו מעביר אליו

כשפה נוגע בפה יאמר האב: אני מניח בך את קולי

והבן יענה: אני מניח בתוכי את קולך

כשחזה נוגע בחזה יאמר האב: אני מניח בך את נשימתי

והבן יענה: אני מניח בתוכי את נשימתך

כשעיניים נוגעות בעיניים יאמר האב: אני מניח בך את הראייה שלי

והבן יענה: אני מניח בתוכי את ראייתך

וכך הלאה יעביר לו האב את השמיעה, חוש הטעם, המעשים, השמחות והאכזבות, האושר והעונג הרבייה והתנועות השכל וההכרה ואת כוחות החיים

אחר כך יפנה הבן ימינה ויצעד לכיוון למזרח

האב קורא בעקבותיו "לו תזכה לזיו, להדר האלוהות ולתהילה"

והבן מביט שמאלה מעבר לכתפו, מכסה עצמו ואומר – "השג את תשוקותיך, את העולמות העליונים"

כך רות מדריכתי אני רואה בך סוג של אם ואני מבקשת להעביר ממך אל תוכי  את חכמת שכלך את יפי ליבך את עדינות תנועותייך ואת עינייך הרואות אל תוך המסתורין.

ומברכת אותך בצאתך לשלום בדרכך אל העולמות העליונים.