ראה אור ב"יקום תרבות – הזירה המכוונת לתרבות עברית"
שירה מזמינה קריאות ברבדים שונים של משמעות. עבורי, אחד מן הצירים המרתקים בקריאת שירה, נע בין הרובד הביוגרפי לבין היחשפותן של שכבות נפש קולקטיביות -ארכיטיפיות, המצויות מעבר לעולם התחושות האישיות, שמספרות סיפור רחב יותר מסיפורו האישי של הכותב.
קרל גוסטב יונג עמד על הימצאותה של שכבה קולקטיבית במעמקי הלא מודע. לשיטתו, תהליכים תוך אישיים ובין אישיים מושפעים, בין היתר, מן "הלא מודע הקולקטיבי", המורכב מתבניות ארכיטיפיות. לפיכך, יצירת אומנות בה נחשפות שכבות נפשיות על-אישיות אלו, יכולה בה בעת להדהד הן את הדרמה האישית הן את הדרמה הכלל אנושית. ככל שתושפע היצירה מן השכבה הארכיטיפית יהדהדו בה סמלים, מיתוסים ותכנים תרבותיים נוספים, שהאמן אינו מודע לקיומם. ג'וזף קמפבל היטיב לתאר מורכבות זו במילים: "המיתוס הוא החלום הציבורי, והחלום הוא המיתוס הפרטי". לעתים יש בכוחה של השירה, בדומה לחלום, לאפשר תנועה על גבי הרצף שבין אישי לעל-אישי ויצירת זיקה בין קצותיו.
אל שירתו של הלוי נכנסתי מבעד ל"קצה הארכיטיפי", כאשר קראתי את שירו "נעלם", שהתפרסם בעיתון הארץ (24.4.12):
לֵךְ, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת, לֵךְ.
בְּצַיְתָנוּת,
בְּשֶׁקֶט,
גֶּבֶר מִתְקַמֵּט לְתוֹךְ גּוּפוֹ וְנֶעֱלַם.
מִתְעוֹרֵר עֵירֹם
עַל רִצְפַּת כּוֹכָב קַר בְּסוֹף הַיְּקוּם.
מַזָּלוֹת נָכְרִיִּים חָגִים מֵעָלָיו.
מוּלוֹ שֻׁלְחָן עֵץ סָדוּק, עָרוּךְ לַחֲמִשָּׁה.
קִילוֹמֶטְרִים סְבִיבוֹ
אֵין נֶפֶשׁ חַיָּה.
שְׂעָרוֹ מַאֲפִיר בִּשְׁנִיָּה. הוּא מֵבִין:
אוֹר הַבַּיִת כָּבָה.
בַּלַּיְלָה הַגָּדוֹל לֹא יִמְצָא אֶת דַּרְכּוֹ חֲזָרָה.
בקריאה ראשונה לא הבחנתי כלל ביסוד הביוגרפי המקופל בשיר. קראתיו כביטוי לתהליך המתרחש במעמקי נפשו של הכותב, בו הוא מתנתק מעולם הרגש והקשר וקורס אל עולם קר וריק מאדם. במונחים יונגיאניים עשוי תהליך שכזה, כאשר הוא מופיע אצל גבר, להיות כרוך באיבוד הקשר אל ה"אנימה" (ארכיטיפ הנשיות בנפש הגברית) – כך שגם אל תמונת הַגֵּרוּשׁ המפורש המופיעה בפתח השיר התייחסתי כאל תמונה סימבולית, העוסקת באובדן הקשר עם הנשי והנשיות כפוטנציאל פנימי, ויציאה לגלות על גבי כוכב קר (קצרה היריעה מלתאר את ייצוגיו המרובים של מוטיב פנימי-ארכיטיפי זה בתרבות האנושית. כדי לסבר את האוזן רק אזכיר את הבצורת שפקדה את העולם לאחר חטיפת פרספונה, ואת אגדות העם המרובות בהן נכלאים או מגורשים הנסיך או הנסיכה ומופרדים זה מזה). להפתעתי, רק בקריאה שנייה נחשף בפנַי הפן הביוגרפי של השיר – גבר באמצע חייו נפרד מעל אשתו ומאבד את עולמו.
מדוע הזדקרה לעינַי השכבה הפנימית תחילה, באופן שהסתיר מעינַי את השכבה האובייקטיבית והביוגרפית? אני מניח שהדבר קשור בנטייתי האישית לזהות את ביטוייה של השכבה הפנימית-ארכיטיפית ביצירות אמנות ולעובדה שקראתי את השיר במנותק מהספר. אך גם לעולם הדימויים המופיע בשיר היה חלק בדבר: כוכב קר, סוף היקום, מזלות חגים בשמים, קילומטרים של שממה, לילה גדול – לכל אלו איכות על-אישית, ארכיטיפית, אפילו על-אנושית, והם הסבו את תשומת ליבי אל התרחשויות המספרות סיפור פנימי בעל משמעות קולקטיבית, רחבה מן הסיפור האישי. בקריאה שלישית, תוך יצירת זיקה בין שתי רמות המשמעות, נפרש מולי השיר במלוא עוצמתו: גבר חווה גרוש מעל אשתו וילדיו, אותם הוא אוהב בכל ליבו, ובנוסף, ייתכן כי הם מהווים את ערוץ הקשר המרכזי שלו לעולמות הרגש שבתוכו. אחרי הגֵרוש, הוא מתעורר בלב שממה הנפרשת מקצה העולם בו הוא חי, ועד למעמקי עולמו הפנימי.
שירים רבים בספר כתובים כפניה אל דמות נשית או כדיאלוג עמה – האישה העוזבת, האהובה החדשה, הרופאה ונשים נוספות שזהותן אינה מפורטת. שוב, בקריאה פנימית המתרחקת מן הרובד הביוגרפי ומן המציאות החיצונית, מעניין בעינַי להתייחס אל נשים אלו כהיבטים שונים של "האנימה": לעתים הכותב מאבד מגע עמה, לעתים החיבור המחודש עמה ממלאו בחיים, לעתים היא מופיעה כמרפאה ויועצת (רופאה, אשר מבעד לעיניה מתבונן הלוי בדיכאון מפרספקטיבה מעניינת במיוחד – ניכר כי החוויה סוערת, אך בהתבוננות בה יש מידה של ריחוק וקור), לעתים היא מופיעה כאנימה צעירה, נחשקת, מלאת קסם ומעוררת כיסופים (ראו בשיר "אינסומניה") ולעתים היא מופיעה כאישה קשישה ומלאת חכמה בערוב ימיה (ראו במחזור "היום האחרון").
השיר "מחילה" מהווה לדעתי המשך ישיר לשיר "נעלם". גם במרכז שיר זה עומד קשר עם אישה, גם בו מתואר השבר, אך הוא מסתיים באיחוי:
עִם בֹּקֶר עָזַבְתְּ. לִקְרַאת צָהֳרַיִם
חַשְׁתִּי דְּקִירוֹת וְהֵקֵאתִי עָפָר:
חֲפַרְפָּרוֹת קָדְחוּ מְחִילָה בְּלִבִּי.
אֲנִי מוֹעֵד לְתוֹכָהּ, נוֹפֵל יָמִים,
וּבוֹקֵעַ חָבוֹל מִבֵּין שִׁבְרֵי מִדְרָכָה
בִּרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל עִיר עַשֵּׁנָּה –
אֵי שָׁם, בִּדְרוֹם-מִזְרָח סִין.
אֲנִי פּוֹנֶה לְאָחוֹר בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן
וּמִיָּד מִתְנַגֵּשׁ בְּסִינִית גְּבוֹהָה
שֶׁצּוֹחֶקֶת
בְּעוֹדִי מְגַמְגֵּם הִתְנַצְּלוּת בְּאַנְגְּלִית.
שְׁנֵינוּ עוֹמְדִים לְיַד פֶּתַח הַבּוֹר.
הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי –
הוּא הוֹלֵךְ וְנִסְגַּר.
(עמ' 49)
מעברו השני של השבר, מעברה השני של הגלות – מחכה צידו האחר של העולם, שם מתאפשר חיבור מחודש אל האנימה, המסומלת במקרה זה על ידי אישה סינית. הנשיות, שפעם נחוותה כזרה גמורה, המצויה בצידו השני של כדור הארץ, נהפכת לקרובה ונגישה[1].
בשירים רבים העוסקים באיחוי השבר, פונה הלוי אל אהובת לבו החדשה. בשיר "אפקט הפרפר", לדוגמא, הוא שב ומשתמש בדימויים קוסמיים (המופיעים לכל אורך חלקו הראשון של הספר). השיר נפתח בשורות: כָּאן בַּגִּנָּה, תַּחַת שְׁמֵי אַפְּרִיל דְרוּכִים, / אַתְּ מְנַשֶּׁקֶת אוֹתִי / וּמְחוֹלֶלֶת מְהוּמָה רְחוֹקָה./ גָּלַקְסְיָה עֲצוּמָה תִּסְטֶה אֵי שָׁם מִנְּתִיבָה." ומסתיים כך: רִפְרַפְתִּי מֵעַל הַפְּרָחִים. לְשַׁבְרִיר שְׁנִיָּה רָאִיתִי / אֶת פְּתִיל הַכּוֹכָבִים, רָאִיתִי / אֶת סוֹפוֹ. / הֵפַרְתְּ אֶת הַחֹק הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַיְּקוּם. אֲדִישׁוּת." גם כאן, באמצעות הדימויים הקוסמיים, ההתאהבות המחודשת באישה המתרחשת ברובד הביוגראפי, מקבלת מימד שהוא על אישי, המשקף גם התעוררות תוך אישית.
הלוי, אדריכל במקצועו, מרבה לעשות שימוש במודלים צורניים לתיאור מהלכי נפש. כמה דוגמאות: בשיר "רפואה מונעת" (עמ' 23), כדי להקל על כאבו של הדובר מציעה הרופאה: בְּלֵילוֹת קָרִים חֲסַר אִשָּׁה / תִּתְרַחֵק לְפָחוֹת שְׁנֵי חֲדָרִים מֵעַצְמְךָ." וכן בשיר "שיעורים בגיאומטריה" (עמ' 11), אשר שמו מעיד על עיסוקו המודע של הלוי בדבר. תוך הכנת שיעורים בגיאומטריה עם בתו, הוא בוחן את מערכת היחסים ביניהם: קֶשֶׁת הִיא תְּנוּעַת הַיָּד הַנִּפְרֶשֶׂת לְפִיּוּס. או: הַיַּלְדָּה וַאֲנִי מְנַסִּים לִמְצֹא צוּרָה / לָעֹנֶג הַטָּמוּן בַּנְּשִׁיקָה."
גם בשיר האהבה הנפלא "ונוס בדירה שכורה" מתואר שינוי צורני שכזה וגם כאן מתואר מפגש עם דמות נשית המתרחש במציאות החיצונית, אך תהליך השינוי שהוא מחולל הוא פנימי, עמוק ומזמין בחינה של הקשר שבין רובד המשמעות הביוגרפי-בין אישי, לבין הרובד התוך אישי-ארכיטיפי:
סְעָרַת הַיּוֹם דּוֹעֶכֶת, דְּלָתוֹת
נִנְעָלוֹת, הָעִיר נִשְׁאֶרֶת בַּחוּץ.
מָסָךְ יוֹרֵד עַל חֲדַר הַשֵּׁנָה.
עֲרָפֶל מִסְתַּלְסֵל לְרַגְלֶיהָ
בּוֹקַעַת עֲרֻמָּה וּבוֹהֶקֶת
מִקּוֹנְכִיַּת הָאַמְבָּט.
'אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמּוֹלֵקוּלוֹת שֶׁלָּךְ',
הִיא צוֹחֶקֶת – וְכֻלָּן
מִסְתַּדְּרוֹת לִקְרָאתָה.
(עמ' 55)
[1] תתכן השוואה מעניינת בין תפקיד החפרפרות בשיר "מחילה" לבין תפקידן של הנמלים במיתוס של איאקוס (איליו מתייחס בהרחבה רוברט הופקה בספרו "חלומות של גברים", הקיבוץ המאוחד, 2007). איאקוס היה מלכו של האי אגינה. האי ותושביו מתו מוות איטי עקב מכות טבע רבות, פרי זעמה של הרה על איאקוס (שהיה בנו של זאוס, כתוצאה מאונס שאנס את אגינה אמו, בעודו נשוי להרה). איגאוס חולם על נחיל נמלים הפורץ מתוך עץ, וברגע שנוגעות הנמלים באדמה הן נהפכות לגברים בוגרים שהושיעו את האי מן האסונות שפגעו בו. כאשר התעורר, התגשם חלומו – זאוס הפך נחיל נמלים להמון גדול של גברים, המירמידונים, שיישבו את האי והצילו אותו. אם כן, אי שבתשתיתו סכסוך עם "האם הגדולה", מחדש את חיותו דרך פעולתן המפרה של הנמלים (מסמלי האם הגדולה), אשר כמו החפרפרות בשירו של הלוי עולות מן האדמה (סמל נוסף של האם), ומאפשרות טרנספורמציה, פיוס וחיבור מחודש בין הגברי לנשי.