על התגלות, על אהבה ועל אהבת האחר בטיפול | אבי באומן

פרנץ רוזנצוויג (1886) ויונג (1875)

מאמר שנכתב על בסיס הרצאה ביום עיון על ה״אחר״ של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית 23.11.12

"אשאר איפה יהודי"
אומר פרנץ רוזננצוויג  שעמד להתנצר וחזר בו
לאחר שנקלע במקרה לתפילת יום הכיפורים

אני שמח לייצג בפאנל מעניין זה על האחר, את פ' רוזנצוויג וזאת מכמה סיבות: ראשית דווקא משום   שרוזנצוויג  הוא התיאורטיקן ,התיאולוג היהודי הדתי ובמובנים מסוימים גם האחר לנו-המטפלים החילוניים . שנית, הוא זה שרואה את האחר כמושא לגאולתך ואת "אהבת לרעך כמוך" כיעוד חיים . בנוסף ,הוא כאדם דתי, עוסק ישירות באלוהים ורואה בו גם כטרנסצנדנטי מחוץ לנו וגם ככזה שיופיע כחוויה פנימית של התגלות .
כאשר התחלתי להתעניין ביונג ובעיקר שהתחלתי את האנליזה היונגיאנית  הייתה לי מעט חרדה ואמביוואלנציה שאולי אני הולך בדרך זרה ,"נוצרית", אחרת. זאת מאחר ואצל יונג רוב רובן של הדוגמאות והתצפיות שעשה נראו לי לקוחות מן העולם הנוצרי . אם כי אולי בדיעבד ניתן לטעון כי משהו של חיפוש בדרך ה"אחרת" והזרה עבורי היוותה דווקא בחירה משמעותית למען האינדיבידואציה שלי . אך בזמנו היה לי אפילו חלום שמשקף את אותה דו-ערכיות . בחלומי  הופיע המטפל  ככומר פרוטסטאנטי המוביל אותי בשביל אשר על ההר .והנה אני הולך אחריו אך מביט בפחד לאחור ולמטה לתוך העמק שמאחורי . במבטי לאחור אני רואה עיר קטנה ובתוכה מבנים : זוהי עיר יהודית ברורה ואני מזהה בתוכה כיפות של בית כנסת וצריח של מסגד ונפשי שואפת לחזור לשם . סוף חלום.
חרדתי מעט אז… ושאלתי עצמי ,"לאיזו דרך אתה הולך? מדוע המטפל מופיע ככומר פרוטסטנטי? "והיו לכך פירושים שונים.
להציג אם כך היום, פילוסוף-תיאולוג יהודי ,בן דורו של יונג,איש דתי ממוצא גרמני שחושב על תהליכי נפש בהקשר של חוויה "נומינוזית" פותחת, בהקשר יונגיאני ,זוהי סגירת מעגל . כי זהו איש שמדבר על העצמי ,על אלוהים והתגלות ועל העולם חווייתי דתי בפתיחות מרובה.  זהו תיאולוג שמדגיש את החוויה הדתית גם במובנה הרגשי וגם דן בה במושגים של תהליך,עבר הווה ועתיד . הוא גם  זה שמוכן להתייחס למושגים כמו בריאה ,התגלות וגאולה במובנן הנפשי . במשנתו של ר' ההתגלות פותחת את ליבו של האדם ומביאה  לגילוי אהבת האלוהים ,אהבה לאלוהים ואהבה אל האחר בכלל .  רעיונו כי הגאולה נקנית בדרך של אהבה לאחר , משמח אותי .
דבר נוסף  שקשר אותי אליו מיידית ,שעל סיפרו "כוכב הגאולה" כתוב :"זהו הפרי האפיל והמופלא שצמח על עץ הדעת של יהדות גרמניה בטרם עלה עליו הכורת .כל תרבות הרוח הגרמנית כמו נשפכה לתוך ערוץ הנפש הכלואה בגוף המשותק של פרנץ רוזנצוויג[1] וצורפה וזוקקה בלהט תחושת קירבת האלוהים שבו ובלבטי ההשתרשות במעמקי העצמיות היהודית שבהם נתנסה ".[2]  רוזנצוויג בפירוש מגלה את אלוהים דרך חוויה עצמית.
ר' כאדם דתי ומאמין רואה בפירוש באלוהים לא רק כחלק מהעצמי ומנפש האדם  . ומתוך אמונה זו נובעת גם הביקורת שלו על התיאולוגיה הרומנטית, שבה לדעתו עושים טשטוש  בין מה שהוא חלק מן העצמי או הכמיהה והערגה האנושית לאחדות,  ובין אלוהים עצמו. או לחילופין הוא אינו מסכים שאנו חשים את התגלותו של אלוהים רק בדיאלוג של אני ואתה – ביחס הבינאישי- כמו שעושה בובר למשל[3] . ולמרות זאת,  אם ר' היה פוגש את יונג או את תורתו ,מה שלא קרה , היה לדעתי מסכים  איתו על מבנה הנפש על פי תורתו של יונג . אך כמובן שהיה מוסיף עוד על ראייתו של יונג שרואה באל  ארכיטיפ גם את המצאותו של האל מחוץ לאדם.[4]
ר׳ בגישתו התיאולוגית רואה שלש ישויות מרכזיות עליהן מושתתת תורתו : אלוהים ,עולם ואדם : שלושתן גם האלוהים, גם העולם וגם האדם ועצמיותו  הן נפרדות ובעלי ניגודיות בתוכן. שלושן אינסטנציות נפרדות ומופרדות שעם הזמן ייווצר קשר משמעותי ביותר ביניהן בתוך נפשו של האדם.
במובן מסוים העולם והאדם נבראים  על אף שקיימים . למשל לגבי העולם זה ברור, הוא היה שם פיזית אך כאשר נברא יצא ממצב של הוויה פיזית חסרת רוח למשהו חדש .גם אלוהים עצמו השתנה עם בריאתו את העולם והאדם. וגם העולם ישתנה עבור האדם כאשר ירכוש האדם את התגלותו של אלוהים בעולם .
גם התנועה לעבר התפתחות או אל הוויה משתנה, אולי טרנספורמטיבית, נעשית בשלושה אקורדים עוקבים וממשיכים: בריאה לאחריה התגלות הכוללת מודעות לבריאה ולבורא ברמה לגמרי אישית, וגם גאולה ברובד האישי שהיא ההשקעה בעולם החיצון לך ומביאה להשתנות הממשית- מעשית . ר' רואה על כן את התהליך הנפשי של האדם עד הגאולה האישית כמתרחש כאשר נוצרות האינטראקציות בין שלושת הישויות הללו, אלוהים אדם עולם כאשר הן פעילות אחד כלפי השני ואינטראקציה זאת היא החשובה.
כמובן שאנו כמטפלים יונגיאנים יכולים לראות את שלישיית הישויות הללו כארכיטיפים : ארכיטיפ העצמי ,ארכיטיפ האני וארכיטיפ האחר-אחרים והעולם סביבנו. ואת האינטראקציות ביניהם כפנימיות בציר אני- אלוהים (אגו-עצמי) :התגלות שהיא חיבור ומודעות ומביאה לפתיחת האהבה .ובציר אני-אתה או האחרים  את גאולה ,שהיא חיבור ומודעות ליחס עם האחר, שהיא מערכת יחסים על רבדיה השונים.
בספרו המרכזי של ר' "כוכב הגאולה" יש אם כן מקום מרכזי לאלוהים, לאדם ולעולם  . ויש מקום לבריאה, התגלות וגאולה :
הבריאה היא שמבטאת את היצירה,יצירת העבר והיא ממשיכה להיות פעילה גם ללא מודעות בהווה .
ההתגלות של אלוהים ,היא המתרחשת בהווה היא זו שמתחילה מודעות, פותחת את האהבה , עוזרת בהחייאת העבר ונותנת לו מקום חדש, ומאפשרת  גאולה. הגאולההיא זו הניזונה מן ההווה מן ההתגלות , והיא זו שאמורה לפתוח את האדם לאהבת האחר ,לעתיד ולהתפתחות.
נקודת המוצא של רוזנצוויג כמו אקזיסטנציאליסטים בני דורו ולפניו רבים ,הינה שהאדם מונע מאד מתוך המוות או פחד המוות. עם זאת ר' אינו מסכים לפתרון של קבלת המוות כחלק מהחיים או כל המשך אחרי המוות. אלא ,החיים הם כאן ועכשיו דווקא משום ודאותו הקשה של המוות.. המוות שהוא עבור האדם תחושת הניתוק מן העולם, הנפרדות שלו ,הבדידות וחוסר הערך המפחיד שמרגיש האדם לעיתים והסופית שלו כאשר חש את ודאותה .כל התחושות הללו הן הכוח המניע להתפתחות ,לניסיונות שונים שעושה האדם כדי למצוא משמעות,להגיע להתגלות וליעוד של הגאולה. זהו הלייט מוטיב המדגיש את התפיסה העכשווית של ר',את הראייה שהחשיבות הינה בעכשיו,בבר חלוף . ראיית האדם שעבר התגלות ניזונה אולי מן הנצחי אך מכירה ומתמקדת בחלופיות האנושית ובזמניות של הכל .
לגבי בני האדם ומה מניע אותם וגורם להם להתפתחות, קרי גאולה, רוזנצוויג נמנע מן המוחלט מתפיסה של משהו כללי בעולם .הוא מאמין בייחודי ,בסובייקטיבי והאינדיבידואלי .באדם הפרטי מנסה ר' להבין את החוויה הרליגיוזית ובעיקר את ההתגלות שלאחריה תבוא הגאולה האישית דרך היחס לאחר.
בשנת 1921 פרסם את כוכב הגאולה המתאר מושגים ותהליכים אילו .
כוכב הגאולה אותו התחיל לכתוב  פרנץ בשנת 1916 כשהיה (בן 30) מגויס ושרת בשדות מקדוניה ,אינו פילוסופיה של הדת אלא פילוסופיה של ההתגלות .שאם היא בכלל פילוסופיה, היא יותר כמו שיטה פילוסופית המתייחסת להתנסות האישית ,מקומו של מושג האל בתוכה וכו..
כוכב הגאולה אינו ספר יהודי במובן המקובל של השם . כמו שאומר  י. עמיר בהקדמה לספר :"לא אפולוגטיקה וצידוק היהדות הם עניינו כאן, אלא הצגת האמונה היהודית ההיתגלותית כבסיס של שיטה או כיסוד לדרך הסתכלות כוללת במציאות . ״
בהיסתמך על דברי מיכה הנביא : "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד ,הצנע לכת עם אלוהך !" – הליכה צנועה עם אלוהים ובטחון שכולו הווה ולא חיפוש של תמלוגים בעתיד. לא עשיית משפט ואהבת חסד או ההתנהגות המוסרית היא גולת הכותרת של חיי האמונה , אלא הביטחון או ההליכה עם אלוהים שבה האדם נמצא ברשות האמת האלוהית.  זאת בדרך בלתי אמצעית , שבה הדרך והחיים כבר מאוחדים . הביטחון באלוהים הוא הזרע אשר ממנו צומחות אמונה , אהבה ,ותקווה . דעת האלוהים צומחת מן החוויה של הצנע לכת עם אלוהיך. אין כאן פילוסופיה על מהות אלוהים והימצאותו , והמהות במידה רבה נשארת נסתרת .
נוכל להביט על רעיון פחד המוות ולהתייחס למקבילה הטיפולית שיש לנו כאן בנושא הזמן בטיפול : הטיפול הוא זמני: גם בכל שעת טיפול מוגדרת ובעיקר בכך שיש לו סיום וחשוב שנזכיר שיהיה לטיפול סיום ומידי פעם נעלה זאת בטיפול. כי זמניות זו היא זו שתיצור את הדחף לעשות עבודה ולהגיע .חלק מן הדחף להיות כאן ועכשיו בזמן המוקצב….
נוסיף כאן כי ר' טוען  כי שלושת האינסטנציות המופרדות :אלוהים אדם עולם  מגיעות לכלל שינוי תוך כדי האינטראקציות בין השלש . עבור רוזנצוויג אלוהים אמנם תמיד היה ותמיד יהיה אך גם הוא משתנה  בכך שבורא את העולם והאדם ובכך שמתגלה לאדם. וגם כאשר עוזר אלוהים בגאולה ואפילו שמתגלה נשאר תמיד גם עלום –בדומה לחמקמקות בה אנו חווים את ה"עצמי "הSelf  . ר' שואל האם הבריאה של האל את העולם נעשתה באופן שרירותי, זו שאלה שאינה פתורה אך מה שבטוח הוא שאלוהים אינו אדיש לבריאתו : הוא אוהב . האל משתנה בבריאתו ובאהבה שמגלה כלפי הברואים . ובאותה צורה חושב ר'  כי גם העולם וגם האדם משתנים עם ההתגלות.
אך נתחיל מן הבריאה, הבריאה על פי רוזנצוויג תחילתה בעבר , העולם נברא ,אתה נבראת, ילדותך ועברך הוא חלק מן הבריאה שלך  אך רק עם ההתגלות שמלאה אותך נוצרת הזיקה המודעת לעבר ,שהוא חלק מרכזי בטיפול- "דע מאין באת" רק אז מצטרף הפן הרוחני לתפיסת עברך . העבר נתפס מעתה בעיניים אחרות . .  וכאן נתייחס לרגע לאלוהים הבורא כחלק מן תהליך של הבריאה גם בתהליך של הטיפול . אנו תמיד מביטים על היונה, על רוח הקשר ועל הכוח שבא מלמעלה כמשרה רוח על הטיפול . כמו למשל בשלבי הטיפול על פי התהליך האלכימי המוצג בין השאר בתמונות הרוזריום ,  אנו מזהים כוחות רוחניים אילו כבאים מתוך העצמי ,כוחות אהבה המאיצים את התהליך ונותנים לו מימד רוחני וסימבולי . הרוחנית אשר בטיפול ובקשר הטיפולי היא המאפשרת להסתכל על המשמעות ולא רק על הדברים שעולים בקשר כשלעצמם. אך האם מה שיצר את אותה התסכלות, אותה חוויה של הרוח הוא כוח פנימי מתוך האדם בלבד ? לנו ברור שזהו כוח  ארכיטיפי מתוך הנפש  מתוך הנפשות הפועלות  המטפל והמטופל מהשכבה הארכיטיפית של הנפש אך ר' היה אומר כמובן :האם בחוויה מרוממת שכזאת לא מדובר כאן גם על משהו שבא מבחוץ מאלוהים?  עזרה משמיים ,מאלוהים ,מהעצמי אך לא רק במובן הפנים נפשי אלא החיצוני לנו [5]…. לכך אין לנו תשובה זהו עניין של אמונה .
בתמונה 2 ברוזריום[6]  לפני האיחוד כותבים האלכימאים ::
"מי שבא ונחנך לתוך חכמה נסתרת שכזאת חייב לשים בצד את השחצנות הצדקנות ולפתח כנות יושר ותבונה עמוקה. לבוא עם עמדה מכבדת ואוהבת על מנת לעשות את מלאכתו נאמנה .מי שבא כך ככזה יצפה בסודות נצחיים שנגלים אליו .ומוסיף הטקסט ,האם אלוהים יכול למצוא אדם עם הבנה מאמינה ואז יפתח את סודו אליו ?.   כאן אומר יונג ,מתבטאת האמונה בתהליך האיחוד הטרנסצדנטי ,דבר שהוא גם האיחוד עצמו ,גם הסיבה שנוצר  וגם המקור של איחוד זה וכל אילו יהיו תמיד יהיו אלוהים,במושגיו של יונג השראתו של ה-Self  .
אולי הכוח הרוחני הזה מקורו גם פנימי וגם חיצוני לעיתים נביט עליו כפנימי ולעיתים כחיצוני בכל מקרה חשוב שיבוא כחוויה פנימית.
נראה  שאם ר' היה  מדבר על היונה הזאת היה טוען שמסמלת את האהבה החדשה בטיפול ,האהבה שהתגלתה , האהבה שבאה ממקור חדש מתוך ההתגלות של כוחות הטיפול. ואני טוען ורוצה להציע שמדובר כאן על סוג חדש של אהבה שמתגלית . אהבה שבאה מתוך העצמי לעומת אהבת אם שמקורה ברגשות מוכרים ,רגשות משפחתיים רגשות מועברים ,שאנו רגילים בהם בציר האופקי של החיים. אהבה שהיא גורלית בחייו של האדם ,שנתנה על ידי הגורל של חיי המשפחה זאת שבה גדל  וזאת שיצר ובנה. זאת לעומת האהבה האלוהית בציר האנכי(אני -עצמי) ,זו הקשורה גם בהתגלות ובמודעות של ההווה למקורות חדשים . ושניהם יחד, שני סוגי האהבה אני מציע נמצאות באופן זה או אחר בטיפול ובכלל בחיים.
רוזנצוויג רואה בהתגלות ,בהתעוררות אל האלוהים וההכרה בבריאתו חלק מאד מרכזי .נוכל להגיע לחוויית ההתגלות בכל מיני מצבים שבהם נרגיש את הנומינוזיות, את המה שמעבר, את המעל לחיים הרגילים , את הכוח הרוחני החזק שמלווה את הסיטואציה ונותן לה מימד שמעל : למשל שאנו עומדים מול יצירת אמנות חזקה ומפעימה ,או יצירה אחרת.כאשר אנו נמצאים בחתונה ,בחדר לידה של בינך או ביתך , ברגע של לוויה וקבורה או מצבי חיים מרוממים או חוויית הטבע החזקה ובעיקר חוויה של משהו גדול שיצר האדם בהשראה רליגיוזית כמו בודהה החצוב בסלע בגובה של 70 מ' בלישן אשר בסין. האדם יצר על מנת ליצור באחרים חווית השתאות .ולפעמים ייתגלה דווקא בדברים "הקטנים"
בסיטואציות בהם אנו מרגישים את עצמת הרגע ואנו מבינים שיש כאן משהו שמעבר לטבעי הפשוט משהו רוחני נוסף וחזק ניגלה . הרגשה חזקה זו מתעוררת ופותחת את האהבה, אהבה שהאדם רוצה  ויכול להעבירה הלאה ועל פי ר' מצווה אפילו לעשות זאת .
מעניין שחוויות  "רעות" קשות גרועות שנחוות בפלנטה אחרת לחיים ,חוויות חזקות כמו רצח המוני כמו שואה למשל דווקא מעלות תחושה חזקה שכאן אלוהים לא נמצא, העצמי נעדר! ואם הופיע היה זה רק במקרים בודדים .לנאצים לא הייתה  אמונה כלשהי באנושיות ,בטוב באדם בניצוץ האלוהים שבו,ובלי אלוהים או הניצוץ האלוהי שבאדם הרוע כמובן השתולל .
ושוב,התגלות זו של הנומינואוזי[7] במצבים החיוביים ,מלווה לדעת רוזנצוויג בהתעוררות של אהבה לאלוהים ! זוהי אהבה שבאה ממקורות חדשים . הוא אומר דבר מעניין כאן:
אם הדבר יקרה או לא יקרה (ההתגלות) איננו שולטים ! אומר ר' , זה קורה אמנם כביכול כדרך גורל של המויורות![8]  ואגב הוא שואל ולמה כול אלות הגורל נשים הן ? שכן לעולם היסוד האימהי הוא הקיים מכבר  וניתן להוסיף אולי כך זה גם באהבה הראשונה .אך היסוד האלוהי שמזוהה עם סוג של אב רק נוסף עליו תוך כדי התגלות חדשה .
יש לגאול את הצמידות הזאת ,הבראשיתיות הזאת, של ההתגלות מן הגורליות שקרתה : "עם שהוא בוקע מערפילי העלם האלוהי אל האור״ כך שלמעשה הדבר קורה אמנם בגורליות  אך יש להפכו לממשות .
ושוב לנו כמטפלים אולי בתחילת דרכינו , מה שנחווה כמטפלים בטיפול נקשור באהבת האם אך עם הזמן ובמיוחד בטיפולים מסוימים נפתח ומתפתח משהו חדש שכבר שונה מאהבת האם . האם מדובר כאן על אהבה שבאה ממקור אחר ? אהבה שבוקעת מתוך תחושת ההתגלות של העצמי[9] , שמחת ההתגלות?
רוזנצוויג אומר "כשם שנהפכה שרירותו ילודת הרגע של אלוהים ליכולת מתמדת כן נהפכת מהותו הנצחית לאהבה, ששכן באהבה לבדה היא כאחת כוח גורלי הרודה בלב אשר בו נתעוררה ועם זאת אך נולדה נטולת עבר מתחילתה, בוקעת כולה מן הרגע שאותו היא ממלאה , וממנו בלבד" .
וכאן מתחילה השלמת הנגלות האלוהית שמעשה הבריאה היה, לא היה אלא ראשיתה. כדי לשוב ולהגיע לעובדת של אלוהים.
"בזריחתו של הרף עין זה שוכן הכוח להביא את ההוויה הברואה , שבה נגעה הזריחה , מכלל דבר ברוא לכלל עדות להתגלות שארעה״  רוזנצוויג מדבר על התגלות מתמשכת ולא רגעית וחד פעמית משהו שהופך לחלק מהחיים העכשוויים המתמשכים.
רוזנצוויג רוצה להדגיש את ההווה, את החיים . גם כאשר מתעוררת ההתגלות היא חייבת להתקשר לחיים עצמם. כשהיינו בבריאה בלבד הדבר האלוהי היה בגדר דבר אך עדיין ההתגלות הייתה מכוסה ! כאן מופיעה הינכחות טהורה ,ההווה תופס את מקום העבר.
ייתכן כי יש משהו מן ההסתתרות בעולם הנצח שקיימת בבריאה ואילו האל המתגלה הוא נוכח עכשיו .
כאן לנו היונגיאנים כדאי לחשוב על סכנת ההשארות במימד הארכיטיפי הנומינוזי הניצחי לעומת העיסוק בהווה של הדברים בכאן ועכשיו תוך הכרת הארכיטיפי אך לא השתקעות בו.
אבל חשוב לנו לראות כי האהבה היא שמתקיימת באל הנגלה ושיש לו את אהבת האוהב ולא את זה של האהובה. אהבה אקטיבית ומתחדשת  . בכל רגע ורגע משנה צורה וכך נשמרת. כלומר משהו אקטיבי מתמשך ומתחדש. ר' ניתח את שיר השירים ורואה בו ביטוי חזק מאד לאותה אהבה עליה מדבר. אהבה היא החלוף בדמותו הזמנית . ר'    אומר "המוות הוא אשר כאבן הראשה של הבריאה הוא טובע כל יצור בחותם בל ימחה של הנבראות- אתה פעם לא תהיה כאן ….ועל מוות זה ,עליו אוסרת האהבה מלחמה, היא שיודעת רק הווה, חיה על הווה, כמהה להווה. וכמוה ההתגלות היא לנפש חוויה של הווה העומד אמנם על קיומו של עבר,אך אינו שוכן בו כי אם באור פני האלוהים יהלך…." ור'מתכוון כי זהו  אור פני האלוהים הנמצא בהווה .
לתהליך ההתגלות תפקיד חשוב ביותר בחוויה העצמית והגדרה עצמית שנוצרת דרך תפיסת האל וחווית האני בניגוד מולו ובניגוד אליו .
בשיח בין האל-(בשפתינו הSelf ) עם האדם אותו מתאר רוזנצוויג, הוא רואה גם את מקומו של האל כנמצא בשיח עצמי-אדם! זהו תהליך דו צדדי הדדי אם כי לא סימטרי.האדם מול האל והאל מול האדם דו שיח חשוב להגדרה עצמית מלאה. .
בשפתינו, גם העצמי הארכיטיפי נפתח לאדם בשיח הזה ומולו גם האני נעשה מוגדר יותר. זהו למעשה השיח בציר אגו עצמי שנחשף עם ההתגלות. .לאדם הדתי כמו ר' רק משמכיר מה אני בתוך  ה-אתה ה' מחוץ לעצמו ,רק כשעובר אל השיח עם ה' החיצוני לו ! נעשה מוגדר יותר לעצמו . כאן שוב השאלה לנו כמטפלים  מה המשמעות של ההגדרה העצמית בהקשר זה אם מדובר רק בעמידה מול העצמי הפנימי הSelf, אם אין לו אספקט חיצוני ? ואולי  גם פנימי וגם חיצוני. ועל פי הקשר הטיפולי בתפישה של יונג כדאי להבין ,כיצד מוגדר האני מול או דרך העצמי או ארכיטיפ העצמי  ללא תווך אנושי ? יש להניח שבילדות התווך הוא דרך האב, האם או הרב. ורק מאוחר יותר יתחזק קשר אני עצמי גם ללא תווך .
זוהי גם הראייה  שתופיע לאחר מכן עם הגילוי של האחר אצל ר' לעומת בובר . האני נחשף קודם דווקא בנומינוזיות שמתגלית לו בציר אלוהים אדם  שזהו האני אתה הראשוני ולאחר מכן אני אתה מלא ביחסים בינאישיים שממשיך את התפתחות האני. אלוהים הוא כמעין שלישי נוסף לאחר האב ,להתרת הדיאדה אם-ילד.
ועוד בהתגלות אומר ר' : "זמן ושפה נעשים חשובים, הזמן נעשה בו ממשי מכל וכול .לא בזמן מתרחש כל המתרחש אלא הזמן גופו מתרחש ! קרי – הזמן והנוכחות בטיפול… כיצד נעשה האל לקרוב…כמו שבריאת העולם הינה התגלות אלוהית ביקום , העולם מתקרב בהמשך . רעיון הההתגלות קורע את העולם מסגירותו ומתנוחתו האלמנטארית ופותח אופקים חדשים בהסתכלות ובהבנת העולם . גם המטופל, האחר נפתח לאותה התגלות ולאותה אהבה בעזרת המטפל שמחזק עבורו את הציר אגו -עצמי.המטפל פותח את האהבה במטופל גם דרך ההעברה וגם דרך מה שעוד לא חווה.
כמו אצל ר' : בתחילה האני מגלה את עצמו, ברגע שמסוגל לשאול או להשאל : איפה אתה ? אייכה? קודם מול אלוהים,ואחר כך מול העולם .
שלב ראשוני זה דומה מאד עבור המטופל , את עצמו הוא מגלה ולא את ה-אתה. היחסים האישיים עדין לא בדיאלוג של אני ואתהכביכול המטפל מתווך לו את ה Self  . מעניין להביט על כך שגם מול העצמי ,בשלב שעדיין אין אפשרות ליחסי סובייקט מלאים, הכרה בסוביקט . בשלב זה האני כבר נמצא ביחסים של אני ואתה אך ורק בציר הפנימי, –האגו מול הארכיטיפים האגו שמגדיר את עצמו בתחילה בציר האנכי . ורק לאחר מכן בציר האופקי מול האחרים .
שוב, בשלבי יחסי אובייקט שבתוכם נבנה האני אנו מדברים בדרך כלל על האני מול דמות האב, מול האם ,מול האחים….. רוזנצוויג קורה למצב זה בניית האני אך טוען כי ב אני זה, עדיין לא מדובר בעצמי היהודי . האני היהודי מתבטא באני מול האלוהים בהתקרבות לאלוהים ונוגע בעצמי, שלא כמו ביחסים לפני ההתגלות אל האל-עצמי, שאז נגע רק בשרשי האני ולא בעצמי היהודי. ואולי זהו מרכיב היהודי של העצמי הייחודי השלם של האדם  בשפה היונגיאנית .ההתפתחות הינה אם כן קודם האני בעזרת יחסי הסביבה בלבד אחר כך מול האחר האלוהי ואז שוב מול האחר אך הפעם האחר כסובייקט ולא האובייקט,הלז . רק אז אומר ר' נוגע האדם בעומק של האני ועבור ר' רק אז אפשר להתייחס לאני-עצמי  היהודי.
ההתגלות אם כך הינה מרכזית ביכולת לפתח את כוח הבריאה והיצירה . להגדיר את העצמי ,לגלות את האהבה ולהתחיל תהליך." אהבה זאת הינה כוח כופה בחיי אדם הממלא את כל ישותו מבלי שיתפקח אופיו הרגעי המתחדש בכל רגע . הבריאה אמנם הייתה ההתגלות הראשונה אך חשובה ההתגלות השנייה "- כמו בטיפול הבריאה של העבר שהייתה בה מן התגלות הראשונית  אך בלי שהיית אתה עצמך שותף לה . כעת האדם מרגיש שותף לבריאות החדשות שתיווצרנה . ר':  ״ כאן אלוהים , אדם, עולם אינם נשארים שרויים בדמותם העצמית הסגורה אלא מתחילה הפעולה ההדדית הסיטואציה הדיא לוגית .״ההתגלות היא מומנט של חסד  ובגלל נוכחות החוויה לא נשאר מקום לפעילות הכרתית שתבוא רק מאוחר יותר.למרות שאותה התגלות מיוסדת היא בהימצאותה של הכרה" . ר'בניגוד למרטין בובר שתוחם תחומים ברורים בין היחס הדיאלוג של אני ואתה והנוכחות החווייתית שבאמונה לבין עולם ההכרה של הדברים,מתייחס להכרה גם כמקור.הוא רואה את תחום הדברים הניתנים להכרה ספון בתוך מומנט ההינכחות החיה של ההתגלות. ההתגלות חייבת לקיים את הינכחותה בהווה תוך שעושה את פלאי ההתגלות שבעבר לעברה. "קראתי בשימך לי אתה" ( ישעיהו נג/ א ) מעמדו של האדם ביקום מתחיל לקבל משמעות מתוך הקריאה בשם .
היא עוזרת גם בהצבת העבר כמשהו שהופך לחווייתי ומודע ורוזנצוויג מדגיש את החוויה של העבר  שהיה שם תמיד אך כעת בעזרת האהבה, החוויה והתודעה החדשות מאפשרות המשך כניסה חדשה לעולם ולאינטראקציה עם האחרים  .
מה שמעניין אותנו כמטפלים ומעורר לשאלות ביחס להתגלות היא  גם ההשפעה שיש לגאולה ביחס שלנו אל האחר וגם על השפעתה ביחסנו אל העולם הארכיטיפי אל העצמי שיבוא לידי ביטוי גם בשפה בדיבור . רוזנצוויג נותן בשלב זה של ההתגלות גם חשיבות מרכזית לשפה, ליכולת להתבטא במילים, בשפה שנותנת את ההגדרה העצמית .
ההתגלות מבחינת העולם היהודי היא מאד מרכזית ומעניינת גם בשפה הספציפית  שלנו, כי רוזנצוויג כאדם יהודי דתי חושב ובטוח כי היהדות תרמה לעולם בכך  שהביאה את החוויה של האינטימיות עם אלוהים. כמה שאלוהים רחוק וטרנצדנטי ,ההשגחה הפרטית והדיבור שמעבר לתפילות . אנחנו נוטים לראות את דמות האל היהודי כרחוק  ולא נגיש אך הרחוק הוא גם קרוב כאשר מתגלה, כאשר גם איתו נוצר דיאלוג של אני ואתה .. והרי אז פותח את הלב ואת האהבה.
ושוב לגבי ההתגלות בטיפול, ומהי אותה האהבה עליה מדבר רוזנצוויג ומהו הכוח הטרנסנדנטי שמתגלה ועוזר בטיפול ומאפשר גם את המשך התהליך שמביא לגאולה .
אחד הגילויים האפשריים היא אהבה לעבודה הטיפולית, לתהליך ולמה שעולה בו , אהבה למטפל המוביל  ,אהבה לטיפול ,אהבה ללא מודע ולסודות חדשים שמתגלים ,אהבה לדרך ההתפתחות וליכולת החדשה שמתעוררת.  התפעמות מול כוחות העצמי  המרפאים הנחשפים שמתעוררים תוך כדי התהליך .
התהליך שר' קורא לו הגאולה הוא השלב של האדם ויחסו לאחר, ה"אהבה" לאחר, לאחר ממך ,למופרד ממך לאחר שאינו מוכר לך ,שאינו מיד מורגש כחלק ממך..
רוזנצוויג מדגיש את ההשקעה באחר את העברה של האהבה שהתגלתה אל היחסים עם העולם בכלל ועם האחר בפרט . הוא גם עוסק בסגירותו של העולם של האחר לאהבה ולקבלתה הפותחת אותו כמו
בטיפול ! זה לא תמיד תלוי בנו ,אך שוב, האדם עומד מול העולם מול האחר ופותח בו את האהבה ונותן . רוזנצוויג מדגיש את הנתינה והאהבה אל האחר  כמשהו שלא קשור בתכלית , לא אינדיבידואציה או משהו של השלכה ולא משהו על מנת להשיג וכו' . הוא מאמין שהנתינה כנתינה האהבה, כאהבה לאחר, היא כשלעצמה נותנת את הגאולה.
לאהוב את האחר ייתן לאדם דבר חשוב כשלעצמו. ומיהו האחר ? זה שלא אני ,לא דומה לי, שונה ממני ולאו דווקא זה שכמוני . האחר שאני מזהה בו את האחרות .
מתוך הבנה זו עולות שתי נקודות :ראשית, האחרות דווקא לא במקום של דמיון ,של משפחתיות ,קירבה מיידית ואמפטיה מיידית .כמו שאנו אוהבים לטפל בדרך כלל באלה שדומים לנו שמעוררים מיד את ההעברה הנגדית החיובית וכו.  באהבה לאחרות לא מדובר באלה שמעוררים את האהבה האימהית, הזוגית, אהבת האחאים, אלא משהו שאתה צריך לגלות אותו מול האחר ,הלז ,הזר .
שנית האהבה והנתינה לשמה שאינה קשורה באינדיבידואציה- מציאת החלק האבוד שבתוכנו וכו .
בתחום של הטיפול, השאלה המתעוררת הינה על החשיבות של גילוי האחרות גם מול המטופל הנתון בהעברה ובהעברה נגדית . אנו חייבים לתת מקום לגילוי האחרות של המטופל מאיתנו ושלנו כפי שהמטופל חווה אותנו . באותו רגע שבו המטופל מסוגל לראות את האחרות שלו מאיתנו ובכל זאת להמשיך לחוש את האהבה ,הקבלה ונתינת המקום עבורו ,עובר תהליך הריפוי לדרגה חדשה וגבוהה יותר והטרנספורמציה מתרחשת . גילוי האחרות חשובה גם עבור המטפל כלפי המטופל . יש דברים שהמטופל אחר בהם ועלינו לקבל זאת ולאהוב אותם .
ההתגלות מביאה אותנו למקום של אהבה לשמה ,אל האחרות, בעצם האהבה והקשר אנו נותנים ומקבלים ונראה שר'  עוסק באותה אהבה. ושוב ,אנו כמטפלים  יונגיאנים מאמינים שקשר אל האחר חשוב למען האינדיוידואציה , ההשלכות ההעברות וכל התהליכים המוכרים כולל התיקון של היחסים והכל נכון אך כאן יש עוד אספקט חדש מבלבד תפקיד הקשר עבור האינדיבידואציה, . ההכרה באחר ,אהבה לאחר  ויצירת המלכות החדשה שבין השניים אני ואתה  ושם לדעתו של ר' אלוהים שהתגלה מתחיל לחיות מחדש.

פראנץ רוזנצוויג ,כוכב הגאולה תרגום מגרמנית יהושוע עמיר,הוצאת מוסד ביאליק ירושלים 1970
הספר יצא בשנת 1921
יונג ק. פסיכולוגיה ודת הוצאת רסלינג

[1] רוזנצוויג חלה במחלה ניוונית קשה בהיותו בשנות השלושים לחייו . מחלה שגרמה לו לשיתוק מוחלט בכל גופו עד מותו בשנת 1929 בגיל 42
[2] "כוכב הגאולה " פרנץ רוזזנצוויג (1921) תרגום יהושוע עמיר מוסד ביאליק ירושלים 1970
[3] הקדמה של משה שוורץ לסיפרו של ר'
[4] תהיה זו טעות מצערת אם משהו ייקח את התצפיות שלי כדי להוכיח את קיומו של האל הן מוכיחות רק את קיום האל הארכיטיפי שהוא הדבר המכסימלי שאנו יכולים לטעון על האל באופן פסיכולוגי (פסיכולוגיה ודת)
[5] "לא משנה מה אתה או העולם חושב על החוויה הדתית מי שיש לו אותה קיבל אוצר גדול שהפך עבורו למקור חיים משמעות ויופי ונותן זוהר חדש לו ולאנושות סביבו ,יש לו שלום זוהי pistis  (אמונה) ….
אבל ללא החוייה זה יכול להיות ריק מתוכן."..(פסיכולוגיה ודת) יונג
[6] חיתוכי העץ של האלכימאים המתארים את תהליך העבודה עד ההגעה לזהב.
[7] השתאות מול כוח שמורגש כעליון מעל החיים ..
[8] אילות הגורל במיתולוגיה היוונית
[9] ארכיטיפ העצמי ע"פ יונג מזוהה עם ארכיטיפ האל,ניצוץ האלוהים באדם