מקסין ג'וקוב

2019-1941

נולדה בשיקגו ב- 1941.
היתה עו"ס, וממקימי המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.
היתה גזברית של האגודה היוגיאנית הגדולה, ועם הקמת המכון שימשה כגזברית של המכון במשך שנים רבות.
בשנים האחרונות לחייה חזרה לחיות בארה"ב.

 

 

המקום הפלאי והבטוח, שאליו תמיד אפשר לבוא

אסתי לי דר

גם כעת, אני מחפשת ביניכם את מקסין. אני יכולה לראות אותה ישובה מאחור, בין מריזה לרות.

עבורי, לדבר ולחשוב על מקסין, זה לחשוב ולהתגעגע אל הארץ הרחוקה, ארץ הילדות שכבר עזבת. היא משתרעת לה אי שם, אהובה, בלתי נשכחת, צבועה בצבעי הקסם של ילדות, והופכת בתוך מסע החיים, למחוז געגוע. למקום הפלאי והבטוח שאליו תמיד אפשר לבוא  אם צריך. היא תמיד תהיה שם. שנים תנקופנה, מבלי שנלך לשם, ורק ידיעת היותה שם, נוסכת בנו ביטחון שיש לאן ללכת, לבוא, לברוח ושוב ללכת.

דלת עץ מגולפת בכבדות. דלת המבטיחה מאחוריה עולם אחר. שם, מחכה החדרון הקטנטן. רחם. טמנוס. ספה קטנטנה, כריות, ספרים, יצורי עץ מטפסים על המדפים העמוסים.

ולמולי יושבת האשה הגדולה, ארוכת הרגל והזרועות, יחפה לעיתים, וכל כולה חיוך אמיתי וחם שמביא עמו את האור ומשב הרוח, במקום החלון שאיננו. ואני חושבת לעצמי, כמה מופלא הוא הדבר שבטמנוס, אין צורך בחלון!

שתינו שם. בטמנוס הזה, המטמין בחובו בבטחה שאין עוררין עליה, חלומות, כעסים, פחדים, קרעי צל ותהיות.

והיא, מקסין, יולדת אותי בו מחדש. בשקט. בנהרה גדולה, בחכמה יהודית, בצחוק. בהרבה אהבה וביטחון שאני מושלמת גם אם אני לחלוטין בלתי נסבלת. שהכל בסדר בחוץ, גם כשהכל בעיני חשוך ומבהיל. שאני יכולה לצאת. וכל אותו הזמן, היא שם. כמו אור קטן מהבהב וקורץ.

עבורי, היא נינשובור, המלווה הנאמנה של איננה. כמוה היא מחכה לי בירידה לארשקיגל. ולפעמים היא מה שהייתה באובו לדמטר, מאשרת לי בממזריות מצחיקה ומפתיעה את היותי אשה. מאפשרת ופותרת בחכמה אידישאית, מחוזות אסורים, לא מוכרים, של מסתרי הנשיות.

היא תהיה שם תמיד. גם אם היא רחוקה כעת מאד מאד. גם אם גופה טמון בחיק האדמה הזרה. היא תמיד תהיה עבורי אותה ארץ רחוקה שאפשר לבוא אליה ולשאול לעצתה כשצריך.

הגעתי למקסין, לאחר השבר, הפרוד והמפץ הגדול שעבר על המכון הראשון.

מקסין חזרה תמיד וסיפרה לי את סיפור הקמתו של המכון החדש, שהייתה שותפה להקמתו עם חבריה. המכון שלנו. אותו אהבה כל כך, המכון שהיה לה, לעצמה, אותה ארץ רחוקה אליה התגעגעה בסוף ימיה.

תמיד זכרה, כדרך שזוכרים ומספרים מיתוס מכונן, איך הבטיחו חבריה זה לזו, שהפעם יהיה אחרת! שהפעם ישמרו הקודים! שדבר לא יאיים ויגרום למכון להתפרק. "היינו אז קטנים", אמרה. "משפחה".

עם התרחבותנו, אני חשה ביתר שאת, שזוהי משאלתה. הצוואה שלה – להישאר משפחה. ועם זאת, להישמר מהסכנות הטמונות בכך. שלא ייפרץ הטמנוס המקודש. שישמרו הגבולות. שיכובדו הקודים האתיים, כל אלו, המאפשרים לנו את עבודת הלימוד והטיפול הנכונים.  

נוחי מקסין בשלום ובאהבה.

יהא זיכרך ברוך.

אלכימאית של אהבה

חגית חוף

מקסין היא חלק מנפשי יותר ממחצית חיי לכן איני יודעת לדבר מילות הספד, או לדבר על אובדן. בשביל זה צריך להתרחק. איך מעבירים את האישה הענקית הזו במילים.

בשביל לדבר על מקסין עלי להתרחק מדמי, מלבי מרוחי מנשמתי שם היא חיה.. ולהתבונן. המקום היחיד בו ההתבוננות אפשרית היא הראש. אין לי אפשרות לדבר עליה מהראש כי הראש מרחיק. בתהליך הטיפולי הרבה פעמים הראש נשאר מחוץ לחדר או צופה…. זה בלתי אפשרי לדבר עליה. להביא לכאן את מקסין. איך אדבר על מקסין שלי בלי לדבר על עצמי. ועל עצמי אני לא רוצה לדבר….

זה היה חלק מהתפיסה שלה. כשהייתי אומרת את, אמרה אנחנו, כשאמרתי אתם, אמרה אנחנו. והכל קרה  בחדר קטן שהיא והמהות הטיפולית והאנושית שלה מילאה. החדר היה קטן וברור. השאר לא ניתן למדידה. היא הייתה מתיישבת בכורסה הגדולה שלה, עם בגדים מבדים עזי צבע שתפרה בעצמה, (אז לא ידעתי) זרקה את הנעלים שלה יחד עם מסכות וידיעות ותפיסות עולם, ועם רגליים יחפות ואומץ, התחברה לידע עתיק תבונה, סקרנות, הומור דק עם צחוק מתגלגל, ובכי ודמעות, ועבדה. אלוהים, איך שהיא עבדה, כלום לא נזל. הגבולות היו ברורים, השתיקות שלה היו הד של הנפש, ואם דיברה, המילים היו מרפא. איך? באיזו דרך? רק מי שהיה שם, והיו רבים וטובים, יכול להבין. בדרך בה הכל הזדכך לאהבה.

בזה מקסין היתה אלכימאית. החדר הקטן ידע אינספור כאב, טירוף בלבול, בהלה, ומקסין ישבה בו והביטה לכל הנ"ל בעיניים, לראשונה. הביטה, והחדר לא התמוטט. נהפוך הוא, את כל אלו היא זיקקה לזהב האהבה. היא היתה אלכימאית של אהבה.

אני לא רוצה להישמע ניו אייג'ית אבל אני לא יודעת להגיד את זה אחרת, כי זה קרה. חשתי איך זה מתרחש. במו עיני ראיתי איך העיניים החמות, הטובות שלה משמשות כלי שמעביר פצעים וקומפלקסים והגנות ועוד פצעים והשלכות וטרנספרנסים אל צינורות הידע והתבונה שלה ודרכם הישֶר אל הלב הענק שלה, שהיה מחובר בחוזה טיפולי אל הלב שלי. נכון, היא הייתה מטפלת בחסד וכל מה שאפשר לומר על מטפלת בחסד. אלא שברחוב השחר 17, שום דבר לא היה מנותק מהטוב האינסופי ששפע ממנה. הכל היה שם, הכל עבד נכון. בטח אפשר לעשות סיכום מקרה מוצלח מאד מכל הטיפולים שטיפלה. ואני מנסה להביא לידי מילים את המעבר. את מה שהיה רק שלה. הניצוץ שלה שהיה הייחודיות שלה. היום, בדיעבד, אני חשה שהייה שם הדבר שזיקק את החומרי הנפש, והחומרים האנליטיים לנס. משהו שלא לומדים בשום מקום ובשום מכון ובשום בית ספר של החיים, גם לא בפרק על הטמנוס, כי טוב לב ואהבת אדם מרחיבים כל תאוריה לחסד. במשלי י יב', נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה" ארבע אותיות משם: על כל פצעים תכסה אהבה. אז מה אפשר לומר במילים. שמקסין שהיה בה פיקחון וצלילות חדה כתער, היתה מזקקה לאהבת אדם, לחוסר שיפוטיות, לחמלה.

אז, אהבתי אותה בחיל וברעדה… אחר כך, כשהפכנו חברות וקולגות, הינו נפגשות ומדברות גם על חייה, זו לא היתה מהפכה ולא היתה טלטלה. כי זה סוג של אהבה שלא תלוי בדבר. אהבה שלא תלויה בדבר  מקבלת את הפנים של החיים באותה תקופה.

אני זוכרת שאמרתי לה בבית קפה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, אני והמשפחה שלי חייבים לך את חיינו, והיא הסתכלה בי לעומק ואמרה מתוך אמונה פנימית: אם לא אני אז היה מישהו אחר.

זאת מקסין משנתה ואמונתה האינסופית באלוהות. את עצמה היא חוותה כצינור, ככלי…. ולצד זה, את מאורעות החיים הסבירה: כבשרט, ונדמה לי כי זו כל התורה על רגל אחת.

זה מה שמדייק את חכמת החיים שבה לתבונה מזוקקת. זה גם הניצוץ שאצל מקסין עטוף באהבת חיים מתוך הבנה עמוקה את החיים מתוך החיים.

והתחושה שלי היא: ניסיתי לומר דבר מה ולא בטוח שהצלחתי כי המילים שלי קטנות עליה…. כל מה שאמרתי מתקיים באישה שנפטרה לפני כמה חודשים בגיל 79. אישה שיש לה שם וביוגרפיה, ובעל וילדים ונכדים והורים ואחים ואינספור מטופלים וחברים ומקצוע ודעות, וחלומות, וטעמים… ואלו דברים שיש להם שיעור. דברים שאפשר לחלוק.

אני ניסיתי לחלוק אתכם דרך התודה והאהבה שלי ושל כל מי שזכה להיות איתה, את המעבר. אני מנסה לחלוק אתכם שפע וניצוץ ונשמה יתרה… אך אלו דברים שאין להם שיעור.

יהי זיכרה ברוך….

דילוג לתוכן