מפגש הניגודים בארוטיקה: תרומת הפסיכולוגיה האנליטית להבנת מיניות האדם / לאה אבשלום

הרצאה זו נכתבה מתוך געגועים לבן זוגי יהודה ומוקדשת לו.

זו הרצאה שהיתה מיועדת לחודש יוני 2020, לפני שנתיים, כפרידה מביתם של יעל ואבי באומן בירושלים וכפרידה שלי מראשות ועדת תכניות ומשאר התפקידים שעשיתי במכון מאז הקמתו. בעקבות הקורונה ההרצאה נדחתה עד היום. ועם מה יותר מתאים להיפרד מכל תפקידיי אם לא  עם דיבור על ארוס? ואולי תהיה זו הרצאתי האחרונה.

בשנתיים האחרונות המשכתי וכתבתי מחשבות שלי, דברים מהספרות, דפים על דפים. היו תקופות שעזבתי את ההרצאה לגמרי וחשבתי לוותר עליה. אך הרעיונות חזרו אליי ורדפו אחריי. אפשר לומר שאין לי את ההרצאה הזו, להרצאה יש אותי. (על משקל הילמן – לא לנו יש נשמה, לנשמה יש אותנו).

הוורסיה שאביא היא וורסיה מקוצרת, כשאני מנסה להביא את עיקרי הדברים שעלו בדעתי, בוודאי לא ממצים את השיח על ארוטיקה, לכן מצפה מאוד לדיון אתכם. ההרצאה מנקודת מבט הילמניאנית, מה שאינו כה שכיח במכון שלנו.

אתם יודעים שנושא הארוטיקה מעסיק אותי כאדם, כאשה וכמטפלת זוגית. למען האמת העסיק אותי עוד מהילדות, בידיעה העמוקה ובוודאי הארכיטיפית שהיתה לי שקורה משהו מסתורי בין ההורים שבו טמון סוד החיים. גם הדואליות בהתייחסות למיניות עברה אליי – שזה דבר פנטסטי מצד אחד, אך יש בו מן החטא מצד שני. עלה בי גם הצורך לכתוב מנקודת ראות הפסיכולוגיה האנליטית, מתוך עניין במיניות שהולכת מעבר לדחפים הביולוגיים בעזרת הפונקציה הטרנסנדנטית וגם מעבר לאדם, לאלוהי.

אתחיל בדברים ידועים לנו לשם הדגשה מכתביו של יונג ואמשיך עם מחשבות שלי וציטוטים מהספרות, הקולנוע, האמנות… עם מצגת קצרה של תמונות. הכל "על קצה המזלג" בגלל הזמן המוגבל. דבר אחרון – על אף הרבה חשיבה, תהייה וקריאה על הנושא, האימפקט של המיניות על האדם נשאר מסתורי עבורי!!

 

———————————–

רוצה לדבר היום על מיניות האדם מהפרספקטיבה של החוויה הארכיטיפית ברוח של הילמן. דבר שקשה לעשות בגישה פסיכולוגית אינטלקטואלית ויותר קל באומנות ובשירה (לכן המצגת). וגם לא אדבר היום  מנקודת המבט הקלינית או זו המדברת על פתולוגיה, אלא על מיניות שהיא מעבר לעקרון העונג. מיניות המקפלת בתוכה את הניגודים הגדולים ביותר של הנפש האנושית: גוף ונפש, אהבה ושנאה, גבריות ונשיות, הצד הנעלה ביותר והבזוי ביותר, את האנושי ביותר והחייתי ביותר, את הקדושה והזנות. מקום שנפגשים האובייקט והסובייקט, ועוד ועוד.

אתחיל עם השיר של ציליה לוין (1888-1956), המשוררת היהודיה הרוסיה שכתבה שירים ארוטיים נועזים באידיש. שיר שכתבה בהיותה בת 19 (בתרגומו של בנימין הרשב, המופיע בספר "ונשיקתי תהיה רוצחת" [1] מאת צילה דראפקין – שמה אחרי נישואיה, בעריכת מנחם פרי):

כתבה אותו בהקשר לאהבתה לאורי ניסן גנסין, הסופר היהודי הידוע, שלא היה נאמן לה.

 

אקרא את השיר שוב. כמה תשוקה יש בשיר וכמה תוקפנות! שיר המביא את שני הכוחות הגדולים של הקיום האנושי – גם ארוס וגם טנטוס. היה זה פרויד שכתב במכתבו לווילהלם פליס [2], ששני הדברים הגדולים של האנושות הם מוות ומיניות או מיניות ומוות.

אתחיל מהתמונה המוכרת לנו ברוזריום 5a שיונג שם בספרו על הפסיכולוגיה של הטרנספרנס באמצע האופוס הטיפולי[3]. תמונה המגלמת בתוכה באופן סימבולי את כל מה שאני רוצה לומר. זהו הסימבול הגדול של איחוד הניגודים, או כפי שיונג כותב: "איחוד ברמה הביולוגית הוא סימבול של "היוני אופוזיטוריום" unio) oppositorum)  ברמה הגבוהה ביותר (par 400) אנו רואים פה את הצד המאוד גשמי של האקט המיני בין הגבר והאישה ואת הצד הרוחני, מלאכי, בכנפיים. תמונה כה מרגשת!

ליונג יש צורך להתנצל על האופי הכל כך ארוטי עד פורנוגרפי של התמונה (ועל יחסו של יונג למיניות עוד אדבר), וממהר להסביר שבעיניים של האלכימאים מימי הביניים יש לתמונה משמעות סימבולית ולא מינית. אבל לא במקרה בחרו האלכימאים את הזיווג המיני כסימבול כה מרכזי. במיניות האדם נפגשים הניגודים בצורה הדרמטית והפנטסטית ביותר. האם יש עוד התנהגות אנושית או תופעה אנושית שמגלמת כך בתוכה את הניגודים?

על המקום המרכזי של הניגודים והדיאלקטיקה ביניהם בתאוריה האנליטית של יונג אין צורך לדבר במסגרת זו. רק אומר שהתפיסה הזו של הניגודים כעקרון בסיסי בטבע ובאדם, מופיעה כבר בפילוסופיה היוונית העתיקה, עוד אצל הפילוסופים הפרה–סוקרטיים. אזכיר את הרקליטוס, שחי בסוף המאה השישית תחילת החמישית לפנה"ס, ואשר ממנו לקח יונג את המושג של האננטיודרומיה (enantiodromia) – במוקדם או במאוחר כל דבר נופל להיפוכו. יונג חוזר פה לתקופה של 500 שנה לפנה"ס!!

אני רוצה לומר במאמר מוסגר, שפרויד היה מהפכן והביא את החדש, בעוד שליונג היה חשוב לחזור אחורנית ולקשור את הדברים להיסטוריה של החשיבה האנושית. לעיתים מתוך מניע לבטל את רעיונותיו של פרויד? אבל היינו זקוקים למהפכן וגם לממשיך דרך להתפתחות הפסיכולוגיה המודרנית.

בתאוריה שלו על הניגודים, יונג אף חוזר לאלכימיה שכולה מבוססת על הניגודים והולדת החדש מתוכם, כידוע לנו. אצטט רק משפט אחד מספרו "פסיכולוגיה ואלכימיה" [4]:

"….. כאן הניגודים הנעלים ביותר (supreme) גבר ואשה מותכים לאחדות טהורה מכל ניגוד ולכן בלתי ניתנת להשחתה (incorruptible) p. 37  , par 43. וכאן יש לקרוא בהדגשה את המשפט על הגבר והאשה כניגודים הנעלים ביותר..

אם כך, בקונטקסט שלנו עולה השאלה המרכזית והיא האם התאוריה של יונג, המבוססת על ניגודים, תורמת לנו להבנת הסקסואליות של האדם המלאה בניגודים דרמטיים בעצמה ומה היא התרומה?

שני דברים עולים מיד בדעת – ההכרה של יונג בדו המיניות של האדם ופיתוח המושגים של אנימה ואנימוס, אשר הופכים את החוויה הארוטית למורכבת הרבה יותר ומפעימה הרבה יותר. הכרה שפרויד הכיר אותה ולא פיתח אותה והגיעה לפסיכואנליזה בשנים האחרונות ונקראת הניאו-סקסואליות (מקווה שאספיק לדבר על זה מעט בהמשך).

והדבר השני – הדגשת הרמה הסימבולית והארכיטיפית של הסקסואליות, אשר מאפשרת שיח מעבר לביולוגיה ולעקרון העונג, שיח על המימד הנפשי והרוחני שלה, שיח טרנסנדנטי.

אבל, האם בהדגשת הסימבוליקה של המיניות יונג גם נמנע ובורח מהעיסוק במיניות עצמה? יהיו ויש כאלו לא מעטים שיאמרו שכן. יונג לא הרגיש טוב עם הליבידו הסקסואלי של פרויד מההתחלה ואנו יודעים כיצד נגמר הקשר ביניהם. לדעתי ליונג היתה אמביוולנציה עמוקה כלפי מיניות, שבחלקה נבעה מהרקע הפרוטסטנטי שלו והעמדה המוסרנית היהודו-נוצרית.

עמדה אמביוולנטית זו נעוצה עוד בילדותו וניתן לראות את שני צדדיה – פחד גדול, משיכה ופסינציה, בחלום הילדות המפורסם שלו שעליו מספר בספרו האוטוביוגרפי Memories, Dreams Reflections"" [5]. זהו החלום המוקדם ביותר שיונג זוכר, מגיל שלוש או ארבע, חלום שלווה והעסיק אותו כל חייו (לפי עדותו). אספר אותו בקיצור נמרץ, מקוצר הזמן.

יונג הילד נכנס לחור באדמה שמוצא באחו ושם רואה על פלטפורמה מונח כתר מזהב ומעליו משהו ענק, נראה כמו גזע עץ, שיותר מאוחר הבין שזה פאלוס, פאלוס ריטואלי. שמע צעקה של האם "כן תסתכל עליו, זהו אוכל אדם". התעורר שטוף זיעה מאימה.

יותר מאוחר, כאשר חשב על החלום, לא היה ברור לו ליונג, האם אימו התכוונה שישו איננו אוכל ילדים קטנים אלא הפאלוס, או שהתכוונה שזה הצד של ישו האפל, שהישועי והפאלוס אחד הם (עמ' 12, שם). בחלום זה עולה כוחה האדיר של המיניות כצד השני של האלוהות. המיניות שהיא מצד אחד מושכת ונומינוזית ומצד שני מפחידה ומסוכנת (קאניבליסטית).

אני טוענת שיונג נשאר אמביוולנטי כל חייו, כלפי מיניותו שלו ומיניות בכלל. מצד אחד בתחילה התלהב מהתאוריה הסקסואלית של פרויד והלך אחריו, מצד שני נפרד מפרויד עקב אותה תיאוריה עצמה עם הליבידו הסקסואלי.

מצד אחד כמעט ואיננו מתייחס למיניות בכתבים שלו ומצד שני שם דימוי סופר ארוטי מהאלכימיה באמצע האופוס הטיפולי. ויותר מזה, האמביוולנציה שלו עברה גם לתלמידיו ולאנליטיקאים יונגיאניים בכלל, שמעט מאוד מדברים או כותבים על מיניות וארוטיקה.

רוצה לדבר על ארוטיקה בהקשרים שונים, אשר בהם לדעתי המושגים היונגיאניים תורמים להבנת הסקסואליות של האדם באופן מעמיק ולעיתים אף פיוטי, מעבר לעקרון תורת הדחפים הביולוגיים ומעבר לעקרון העונג.

אתחיל:

ארוטיקה ודמיון (פנטזיה)

היכולת לדמיין היא המייחדת את האדם כ"בעל חי עם דמיון", שהיא הבסיס לכל המצאה מדעית ולכל יצירה אמנותית. יכולת זו בוודאי נותנת את המשמעות והעומק למיניות האנושית ההולכת מעבר לאינסטינקט.

אפשר לומר ש"איזור המחייה" של הארוטיקה הוא הדמיון או הפנטזיה המינית, שהיא המעוררת את התשוקה (עליה אדבר בנפרד) שמביאה אף לאורגזמה. הדמיון מספק לארוטיקה את המימד של הסיפור.

בשביל הילמן והפסיכולוגיה הארכיטיפלית שלו לדמיון (Imagination) מקום מרכזי בנפש האדם. הוא אינו עושה את ההפרדה בין דמיון למציאות אובייקטיבית. המציאות היא כפי שאנו מדמים אותה לעצמנו. דמיון משתמש בדמויים ובמטפורות והמרחב שלו הוא הנשמה (Soul). הקשר בין ארוס לנשמה האנושית הוא מיתולוגי וארכיטיפי, כפי שאנו מכירים מהמיתוס על ארוס ופסיכה. הנשמה שלנו זקוקה לאהבה ולארוטיקה! על כן הפנטזיות הארוטיות כה מרכזיות בנפשנו והכרחיות.

אביא ציטטה אחת מהמאמר של הילמן "פאתוס: הנוסטלגיה של הפואר אטרנוס" [6], המדגימה גם את הדרך הפיוטית שבה הוא כותב: "אפרודיטה היא הדמוי של מה שהפואר בתוכני מתגעגע אליו… הפנים שמשיקות אלף אוניות מדי יום בפנטזיות הארוטיות שלנו" (עמ' 56).

סטפן מיטשל הפסיכואנליטיקן, ממייסדי הגישה ההתייחסותית  (Relational), כתב ספר אל אהבה  Can Love Last[7] שבו מדגיש את תפקידו של הדמיון.

דמיון, הוא כותב, הוא המניע את התשוקה. מה שעושה מישהו לנחשק הוא האידיאליזציה – אקט של דמיון אשר מאיר בגדול את האיכויות של האדם הנחשק ועושה אותו למיוחד, חד פעמי, בלתי רגיל… הפוסטפרוידיאנים כבר לא שמים דגש על "בדיקת מציאות" (כאילו אפשר לדעת את המציאות האובייקטיבית), אלא על פנטזיה שמעשירה ומעצימה את המציאות.

מגדיל לעשות עמוס עוז כשהוא מדבר על דמיון ומיניות בחייו, כיאה לאמן אמיתי. בספר "ממה עשוי התפוח" [8], המבוסס על שיחות עם שירה חדד, עוז מספר על רגשות הנחיתות שהיו לו בהתבגרות מול בנים אחרים המשחקים כדורגל. ואז הוא אומר, ואני מצטטת:

"אני למדתי עוד דבר, אל תפלי מהכיסא, אני למדתי שהגודל כן קובע. הגודל של הדמיון הארוטי, הגודל של האמפטיה… זה אחד מהדברים הנפלאים שקרו לי בימי חיי, הגילוי הזה, כשמדובר בגודל, הגודל של הדמיון הארוטי שלי, של יכולת ההמצאה, של היכולת להתחדש, בכל אלו שלי הרבה יותר גדול מאשר של הבנים תוקעי הגולים…" (עמ' 72)…. "אני חושב שההבדל בין מיניות חייתית למיניות אנושית היא הסיפור. מיניות חייתית, עד כמה שאני יודע, לא מלווה בסיפור. מיניות אנושית קשורה בסיפור, גם אם אנחנו לא יושבים ומספרים אותו לפני ההתעלסות. הסיפור עובר לנו בראש. לכן ימיו של הסיפור כימי המיניות האנושית" (עמ' 73, ההדגשות שלי).

דרך אגב, בסקירה שעשיתי של ה-JAP של תשע שנים (2006-1998), מצאתי רק שני מאמרים על סקסואליות (ועל יונגיאנים והשיח שלהם על מיניות עוד אדבר), שניהם בקשר בין מין לפנטזיה, אמנם מהפרספקטיבה של פתולוגיה – על פרברסיות. אך לא אוכל לדבר עליהם במסגרת הרצאה זו.

 

ארוטיקה ותשוקה

תשוקה שדמיון יכול ליצר אותה והיא מציתה את הדמיון. תשוקה כרגש שכה מעט נכתב עליה בפסיכולוגיה וכה הרבה בספרות, בשירה, בקולנוע…

ואם אמרנו קולנוע, האם אתם זוכרים את המלאך שוויתר על חיים של נצח למען תשוקתו לאשה, בסרטו המפורסם של הבמאי הגרמני וים ונדרס "מלאכים בשמי ברלין" (1987) ?  סרט שנקרא באנגלית "Wings of Desire". בסרט הנפלא הזה מסתובבים שני מלאכים בברלין, כשהם מתבוננים ומאזינים למחשבותיהם של ברלינאים, ללא מעורבות רגשית, ללא מעורבות של בשר ודם. המלאך דמיאל (השחקן המצוין ברונו גנץ) מתאהב באומנית טרפז יפה ומוותר על חיי הנצח כדי להפוך לאדם ולחוות את התשוקה שבאהבה.

האם אתם זוכרים את סרטו של סידני לומט "אקווס" (1977)? סרט עפ"י מחזה של פיטר שאפר, מחזה שמוצג אף על בימות תיאטרון, עם ריצ'רד ברטון בהופעה אדירה, כפסיכיאטר המקבל לטיפולו נער אשר בהתקף פסיכוטי עיוור שישה סוסים בעזרת מוט ברזל. בשיחות שלהם עולה ההתקשרות הארוטית של הנער לסוסים. הפסיכיאטר החי חיים משמימים נכנס למשבר קיומי מתוך קנאה עצומה שתוקפת אותו ביכולת של הנער להרגיש תשוקה סוחפת, גם אם היא מביאה לשיגעון.

התשוקה יכולה להיות רגש עז שדוחף את האדם (וגם את המלאך) למעשים גדולים. התשוקה המינית היא הפרוטוטיפ או המקור הארכיטיפלי לתשוקה בכלל, תשוקה שעומדת מאחורי כל ההישגים האנושיים הגדולים במדע ובאמנות. יש צורך בכוחה העצום של התשוקה לדחוף את הגיבור למסעו, את האמן ליצור יצירות גדולות, את המדען להמציא ולפתח רעיונות. המושג ליבידו של פרויד מקטין אותה. אולי המושגים היונגיאנים של פסינציה ונומינוזיות עושים לה, לתשוקה, הרבה יותר צדק, עליהם אדבר בהמשך.

אבל כאשר מדברים על תשוקה ברמה פסיכולוגית, ממקום של חשיבה ואינטלקט, קשה להעביר את החוויה או להסבירה, ומעט מאד נכתב עליה בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה אנליטית בפרט.

Polly Young – Eisendrath כתבה ספר שנקרא Gender and Desire מ- 1997 [10]. תראו את העטיפה של הספר הצבעונית והסקסית. היא אנליטיקאית יונגיאנית ידועה, שכתבה הרבה ספרים ומאמרים ואנו מכירים אותה במיוחד מהכתיבה שלה על האנימוס ושלבי התפתחותו, שאנו הרבה פעמים מלמדים בהכשרה. הטקסט בספר לגמרי יבש וכמו אקדמאי, על ההבדל בין המינים, על מגדר ומעט מאוד על תשוקה. הדגש שלה הוא על האבחנה החשובה בין סובייקט ואובייקט התשוקה. ב"משחק" הארוטיקה מי הוא סובייקט התשוקה – זה המבטא את תשוקתו שלו ואת הפנטזיות שלו ומי משמש כאובייקט של התשוקה הזו. זוג ניגודים מאוד מרכזי בארוטיקה – הסובייקט והאובייקט של התשוקה.

היא כותבת שבד"כ נשים משמשות כאובייקטים של הגבר, לעורר את תשוקתם ועל הצורך של נשים להפוך לסובייקט ולבטא את התשוקה שלהן עצמן. חשוב!

אין ספק שלנפש האנושית יש פסינציה עצומה עם אהבה ועם ארוטיקה וזאת מעבר לעקרון העונג ומעבר לאינסטינקט של שמירה על המשך קיום המין האנושי.

האקט המיני הוא מקום הבריאה, הוא סוד ומקור החיים, מקום שבכוחו לברוא אדם חדש! וכל אדם הוא עולם חדש ויחודי, שלא היה כמותו ולא יהיה לעולם. יש פה בריאת החדש כתוצאה מאיחוד הניגודים האולטימטיבי.

האלכימאים ידעו היטב את כוחו של הדמוי של האקט המיני והפכו אותו לסימבול הגדול של הקוניונקציו, כסימבול של כל איחוד של ניגודים אשר בכוחו להוליד את החדש – הזהב, אבן הפילוסופים, ההרמפרודיטי…

ויותר מזה, הפסינציה היא של הנפש והולכת הרבה מעבר לגוף ולביולוגיה. והראיה לכך, לטענתי, שהפסינציה הזו עצמה קיימת גם בארוטיקה ההומוסקסואלית. המשיכה והתשוקה ההומוסקסואליות הן בעלות עוצמה לא פחותה מאשר בארוטיקה ההטרוסקסואלית ואולי יותר. גם פה מעבר לעקרון העונג, יש מפגש עם המקום של הבריאה, על אף חוסר האפשרות של היווצרות אדם חדש.

בספרות הלסבית מדובר רבות על המשיכה והחזרה של האישה למקור החיים בפרקטיקה של המיניות הלסבית. למשל במאמרה של Christine Downing [11]  שקוראת לו "Coming Home", היא כותבת: "במיניות הלסבית אני יודעת שאני חוזרת למקום שהחיים התחילו, המקום ממנו אני באה ונושאת גם בתוכי. זו חוויה של קדושה, ממש של מקור החיים" (עמ' 32).

גם הארוטיקה בגיל המבוגר ובזקנה של האדם, כאשר האפשרות של ההולדה אינה קיימת כלל, יכולה להיות ארוטיקה עוצמתית מלאת תשוקה (במרץ השנה מטעם מכון מפרשים היה יום עיון על הנושא "מיניות ואינטימיות בזקנה", שבו דיברה פרופ' עמיה ליבליך).

הפסינציה הזו קשורה לנומינוזיות שיש למיניות עבור האדם, תהא זו מיניות הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית. בהרגשה של קדושה, בחזרה למקום הבריאה ומקור החיים. כאילו האדם עצמו הופך לבורא כמו אל.

הנומינוזיות אף קשורה לשאיפה הארכיטיפלית שלנו לאחדות ולשלמות שטבועה בנו ובעלת כח רב. בזיווג המיני, הקוניונקציו, מתאחדים הגבר והאישה לשלמות אחת, אם במובן האפלטוני של מיזוג שני החצאים ואם במובן היונגיאני של השאיפה של העצמי לשלמות (Wholeness). מקורה של הנומינוזיות הזו קודם כל בנפש, בפסיכה של האדם, ויותר נכון לIמר ברוח ההילמניאנית – בנשמה (Soul). הנשמה שלנו זקוקה להתרגשות, להתלהבות ולאקסטזה שיכולה להתקשר למיניות ויכולה להתקשר לדת.

 

אפרופו אקסטזה בדת, תראו את הפסל המפורסם של הפסל הידוע ג'ובאני לורנצו ברניני (1680-1598) שנקרא "האקסטזה של תרזה הקדושה", שנמצא בכנסיית סנטה מריה דלה ויטוריה ברומא. אני קוראת לפסל הזה "אורגזמה בשם האלוהים". תראו את פניה של תרזה לאחר שמלאך פילח את ליבה בחנית! העונג האקסטטי בפניה והחנית הכה פאלית!

הנושא של מיניות ודת הוא נושא גדול וראוי לו הרצאה נפרדת. אומר רק דברים מועטים: בעולם העתיק הנומינוזיות של המיניות קיבלה מקום מרכזי בהרבה כתות פאגניות ובאה לידי ביטוי בהרבה מן הטכסים הדתיים הגלויים והסודיים, כפי שאנו מכירים מחוקר המיתולוגיה הנודע  Kerenyi[12]. הדתות המונותיאיסטיות קשרו את המיניות לתחום המוסר ולקחו את הרגולציה של המיניות לידיהן. מעתה הדת קובעת מתי ואיך ראוי ומותר לו לאדם לחיות את הצד הארוטי של חייו, עם הרבה איסורים. ככל שהאיסורים רבים, גדלות המשיכה והפסינציה מצד אחד, והפחד הנורא מצד שני.

 

ארוטיקה וצילה

כפי שהארוטיקה היא המקום הגדול של התלהבות, אקסטזה, עונג עילאי – היא גם המקום הגדול של הצל. במיניות שחיה במרחב האינטימי ביותר, החף מכל פרסונה, האדם עומד עירום מול הזולת הקרוב ומול הצל של עצמו. יונג כותב על כך כל כך יפה בפסיכולוגיה של הטרנספרנס, כאשר המלך והמלכה עומדים ערומים זה מול זו. בתמונה 3 ברוזריום:

יונג קורא לפרק הזה "האמת הערומה". הוא כותב: "האדם עומד כפי שהוא באמת ומראה מה יש מאחורי המסכה של ההסתגלות הקונבנציונלית: הצל… האסימילציה של הצל נותנת לאדם גוף… הספירה של האינסטינקט החייתי כמו גם הנפש הארכאית, עולים למודעות וכבר לא יכולים להיות מודחקים על ידי פיקציות ואילוזיות.  Par, 452 p. 77[3].

בארוטיקה של האדם עולות הפנטזיות הפורנוגרפיות והפרברסיות כולן, שנמצאות בלא מודע באופן ארכיטיפלי באינסטינקט החייתי והנפש הארכאית של האדם, כפי שיונג כתב.

הילמן כותב במאמרו "לנטוש את הילד" [13] כמענה לשאלה מה הוא הילד: "פרויד נתן לילד גוף… תשוקות סקסואליות, דחף להרוג…. הוא  (הילד) מורכב מאיזורים ארוטוגניים…. ומגיע לו השם פרברטי פולימורפי (Polymorphous Perverse) עמ' 10 [שם]. הילד והאדם הוא באופן ארכיטיפלי פרברטי פולימורפי – מיניותו מקפלת בתוכה את כל צורות המיניות. בפסיכואנליזה נכתב הרבה על פנטזיות פרימריות תוקפניות על ידי מלני קליין ובעת האחרונה ע"י הכוהנת הגדולה של הניאוסקסואליות ג'ויס מקדוגל, שעליה אדבר יותר מאוחר. השיח בפסיכואנליזה וגם בפסיכולוגיה האנליטית הוא לרוב על פרברסיות כאשר מדובר בסקסואליות. ואמנם, הצל של הארוטיקה מופיע בגדול בתרבות האנושית בסחר בנשים, בזנות, בפרברסיות קשות, בפורנוגרפיה Hard core.

ברוח ההרצאה הזו על מפגש הניגודים בארוטיקה, על הניגודים הגדולים הטמונים ארכיטיפלית במיניות האדם, אנו יכולים לומר שהצל מופיע בגדול, או יותר נכון לומר – יש השתלטות של הצל כאשר יש נפילה לצד השלילי של הרצף בניגודים – לצד השנאה, לצד התוקפנות, לצד החייתי של המיניות האנושית.

כאשר הארוס עוזב ומאבדים את הקשר לאהבה, כאשר אלים אחרים מארוס משתלטים; אלים של כוח, שליטה… כאשר הזוג שראינו בזיווג מהרוזריום מאבד את הכנפיים, מאבד את הקשר לרוחני ולאלוהי בזיווג המיני. וכמו בכל דינמיקה ודיאלקטיקה בין ניגודים – יש חשיבות לתנועה על הרצף שבין הניגודים, והסכנה בנפילה בקיצוניות אחת או שניה שלהם. בנפילה בצד של "הכנפיים" – יש איבוד של הגוף, ואין ארוטיקה בלי גוף. היא יכולה להפוך לשיח פילוסופי, רוחני… אך אין בה האנרגיה של הסקסואליות. היא סטרילית!

בנפילה בצד של הגשמי, האנימלי – יש איבוד של ארוס, של אהבה ושל הקשר לנשמה. הילמן כותב על הצורך להחזיק את הניגודים בתוך הנפש ואת האמביולנציה שנובעת באופן טבעי כאשר מחזיקים את השניים. הנקודה המאוד מרכזית בתיאוריה הארכיטיפלית של הילמן ואשר רלוונטית לנושא שלנו היא מקום הדימויים והפנטזיות בנפש, כולל הפנטזיות הארוטיות.

בשביל הילמן הדימוי (Image) הוא מרכזי, ומהווה עבורו את הבסיס הפואטי והיצירתי של הנשמה. אמרתו הידועה ביותר היא "Stick to the Image"" בעבודה הטיפולית בייחוד – לדבוק בדמוי ללא פרשנות, ובחיים בכלל לשמור את הקשר לדימויים שעולים מעולמנו הפנימי.

אויבו המושבע של הילמן הוא הליטרליזציה – לקחת את הדברים באופן ליטרלי, קונקרטי, חסר דמיון ועומק. וזו הסכנה הגדולה ביותר של הפנטזיות המיניות, ויהיו הן הפרועות ביותר, שבמקום שיעשירו את החיים הארוטיים, הן מוגשמות במציאות באופן קונקרטי ויכולות להפוך לפוגעניות והרסניות.

ובאופן סינכרוני, לפני שאני עומדת לכתוב את הפרק האחרון על השאלה מדוע יונגיאנים כותבים מעט על ארוס ומיניות ומקיימים מעט ימי עיון וכנסים על הנושא, אם בכלל – מופיע הספר בכירון – ישר מהתנור – Love and Soul Making של Stacy Shelby ומהשם כבר ברור שהוא כתוב מהפרספקטיבה של הילמן [14]. הסופרת בעלת תואר ד"ר ממכון Pacifica בסנטה ברברה שנכתב על פסיכולוגית המעמקים בגישה יונגיאנית וארכיטיפלית.

המושג Soul Making הוא מרכזי בתיאוריה הארכיטיפלית של הילמן, שזו המטרה של הפסיכותרפיה, לא לרפא ולא להביא למודעות, אלא "לעשות" יותר נשמה. ז"א דגש על הפעלת הדמיון והשימוש בדימויים שמהם בנויה הנשמה, לתת עומק לאירועי החיים, להתקשר יותר לאהבה ולמוות שלנו.

שלביי מתחילה את ספרה במשפט שאהבה רומנטית היא הטרנספורמטור האולטימטיבי בחיים, משפט כל כך נכון. אין דבר המשפיע יותר על חיינו ותהליך האינדיבידואציה שלנו מאשר אהבה. שלביי מדגימה זאת, לאורך כל הספר כשהיא מביאה את המיתוס על ארוס ופסיכה והמסע להתפתחות ואינדיבידואציה של פסיכה כדי להחזיר לעצמה את אהובה.

עם זאת, הדגש של שלביי על אהבה לדמות פנימית, אהבה לנשמה שלנו. ארוס צריך את אהבתה של פסיכה – הנשמה האנושית ופסיכה זקוקה לאהבתו של ארוס. כוחה הטרנספורמטורי של האהבה יכול לבוא מאהבה לזולת בחוץ או מאהבה לעשיה יצירתית. שלביי מעידה על עצמה שהיא חיה 12 שנים ללא בן זוג והסיבה והמשמעות לחייה היא מקבלת מכתיבתה. היא מעריכה את החופש שלה ואת הכתיבה על ארוס, אפרודיטה, הפסיכה והארכיטיפים. אפשר להתאהב בעבודה יצירתית שלנו לא פחות מהתאהבות רומנטית לדעתה.

נעלה את השאלה לדיון, האם בשביל לקשור קשר לנשמה שלנו ולעבור תהליך של אינדיבידואציה, אנו זקוקים בהכרח לקשר עם זולת?

אפילוג

לתיאוריה האנליטית יש פוטנציאל לתאר ולהסביר את המיניות של האדם שאין דומה לו – בתיאוריה הדיאלקטית של הניגודים שיכולה לשקף את הניגודים הגדולים של מיניות האדם, בהתייחסות הסימבולית שיכולה להוסיף לארוטיקה את המימד הרוחני והנומינוזי שלה. ואמנם, בשבילי לדבר על ארוטיקה עם מושגים כמו פסינציה, נומינוזיות… ולא על דחפים ביולוגיים ומודל של כוחות של אנרגיה כמעט כמו בפיסיקה, זו חוויה גדולה ומתאימה לנפש הרומנטית שלי. האם השיח המועט של היונגיאנים על סקסואליות נעוץ עדין באמביולנציה העמוקה של יונג?

ויותר מזה, איך הדבר משפיע על העבודה הקלינית של פסיכולוגים, ביחוד יונגיאנים? איך משפיע על הפתיחות שלהם והאפשרות שנותנים למטופלים לעבוד על הצד הסקסואלי של חייהם שכה מרכזי בחווית הקיום האנושי. ומה עם העברה והעברה נגדית ארוטיים בחדר הטיפול?

יונג אינו כותב על כך בספרו על הטרנספרנס, על אף התמונה הארוטית באמצע הספר. שיח מועט בין היונגיאנים על סקסואליות, כי כמעט שלא ראיתי שכותבים על כך, שיש כנסים שמוקדשים לנושא. זאת מול התקשורת המלאה בעיסוק במין וגם הרבה ימי עיון וכנסים בזרמים האחרים של הפסיכולוגיה, אזכיר רק מעטים מאוד מהם (שהופיעו בטיפולנט):

• בטיפולנט נערכה סידרה שלמה של הרצאות על "אהבה ומעבר לה – על אהבה וגם על מיניות" בנובמבר 2021
• במכון מפרשים התקיים יום עיון על "זוגיות, התענגות והתמכרות" באותו חודש.
• במרץ השנה התקיים יום עיון של החברה הפסיכואנליטית בישראל – ד"ר ענת פלגי: "רומזים שיש סקס אחר – טוב שמישהי יודעת על זה, ניאוסקסואליות על פי ג'ויס מקדוגל ושיר של יונה וולך.
• אפילו החברה ההיסטורית הישראלית הקדישה את הכנס ה-45 שלה על הנושא "גוף, מגדר ומיניות בהיסטוריה".

רוצה לספר לכם בקצרה על כנס של החברה הפסיכואנליטית שנקרא "מיניות אז והיום" שהתקיים בדצמבר 2019 ואני השתתפתי בו.

הללויה! הפסיכואנליזה מכירה בדו-מיניות האדם ואף שמה אותו במרכז השיח על מיניות, בעקבות ג'ויס מקדוגל שכתבה ספרים רבים, ביניהם "פנים רבות לארוס – חקירה פסיכואנליטית של המיניות האנושית" [15].

בכנס הזה פרופ' שמואל ארליך דיבר על הדו-מיניות של האדם והחשיבות בהכרה זו. מעתה תסביך אדיפוס הופך להיות הרבה יותר מורכב. הוא דיבר על כיצד מתפתחת הדו-מיניות – על המשיכה של הילד לאינטימיות בין ההורים, כאשר הוא מזדהה עם כל אחד מההורים וחווה משיכה מינית לשניהם. זהו מה שהפסיכואנליטיקאים קוראים האדיפוס הכפול אצל הבן ואצל הבת.

בשפה של מקדוגל, המשאלות הביסקסואליות נוכחות בילדות אצל כלל בני האדם, שכבר פרויד הכיר בכך אך לא פיתח את הרעיון הזה. יש משיכה ליבידינלית כלפי שני ההורים. ההכרח להשלים עם גורלנו החד-מיני הוא אחת מהפגיעות הנרקסיסיטיות החמורות ביותר בתקופת הילדות.

אסתפק במעט הזה מקוצר הזמן והרצון להקדיש חלק מהמפגש של היום לדיון.

לסיום אראה שתי תמונות של מונק – "ערפד" ו"אפר". באמנות יש לנו אינסוף יצירות העוסקות באופן יצירתי, חושני ופואטי בניגודים אשר בארוטיקה האנושית. היצירות האלו של אדוארד מונק (1863-1944) – הצייר הנורבגי המפורסם בעיקר מתמונתו "הצעקה". בתמונות אנו רואים את המורכבות הגדולה של הקשר בין האישה והגבר, על צדדיה האפלים.

 

בבליוגרפיה

[1]     דראפקין, ציליה. "ונשיקתי תהיה רוצחת", הספריה הקטנה, 2019

[2]     פרויד, זיגמונד. מכתבים. תרגום ועריכה ערן רולניק, הוצאת מודן, 2019

[3]       Jung, C.G. "The Psychology of the Transference" in The Collected Works of C.G. Jung. Vol 16. Routledge, 1954

[4]       Jung, C.G. Psychology and Alchemy, The Collected Works of C.G. Jung, Vol 12 Routledge, 1953

[5]       Jung, C.G. Memories, Dreams, Reflections. Vintage Books Edition, 1961

[6]       Hillman, J. "Pothos: The Nostalgia of the Puer Eternus", in Loose Ends, Spring Publications, 1975

[7]       Mitchell, S.A. Can Love Last? W.W. Norton & company, 2002

[8]     עוז עמוס וחדד שירה: "ממה עשוי התפוח?" הוצאת כתר, 2018

[10]    Young – Eisendrath, P. Gender and Desire. Texas A&M University Press, 1997

[11]    Downing, C. Coming Home. The Late Life Lesbian. In Hopcke R.H. & Wirth S. Love Same – Sex and the Path to Wholeness. Shambala, 1993

[12]    Kerenyi, C. Eleusis. Bollingen Foundation, 1967

[13]    Hillman, J. "Abandoning the Child" in Loose Ends, Spring Publication, 1975

[14]    Shelby, S. Love and Soul-Making. Chiron Publications, 2022

[15]   מקדוגל, ג'ויס, פנים רבות לארוס. חקירה פסיכואנליטית של המיניות האנושית, תולעת ספרים, 2020