הרצאה שניתנה בכינוס במעגן , נובמבר 2018
את סיפרו של אראל, שיצא לאור בשנת 2011, קראתי פעמיים, וכמו שיכתוב מאוחר יותר בספר “a book which is not worth reading twice, is not worth reading once”
הוא כמובן התכוון למובן הסימבולי, לחיים במחציתם השניה כחיים שנחיים פעמיים, אבל אני מצאתי במישפט זה הד למובן הליטרלי. הפעם הראשונה שקראתי את הספר היתה לאחר שיצא לאור. אז קראתי בענין, והדברים הדהדו לחומרים מיקצועיים. הקריאה השניה היתה עכשיו לקראת ההכנה של ההרצאה הזו. אבל הפעם, היה משהו צובט את הלב, לאור הפרספקטיבה שאראל אינו איתנו.
אתחיל עם תמונת השער של הספר. אם זכרוני אינו מטעה אותי, אראל הציג את סיפרו לראשונה בכנס היונגיאני המשותף הראשון. הוא סיפר על תמונת השער, וכמה שמח למצוא את הציור הזה של בנימין שיף. לנושא זה הוא גם מתיחס בהקדמה לסיפרו. אבל עכשיו – הציור הזה מעציב אותי, ומה שמעציב בו בעיני זו הקומפוזיציה של הנרות – הנרות הגבוהים יותר נמצאים אחורית לנר הקצר והזקן, זה הנר שהנה ועוד מעט יכלה: הוא נמצא בחזית הקידמית של הבמה, ובפנים המצוירות בו לא ברור אם העיניים עצומות ומביטות למטה או שהן מכוונות את מבטן למעלה. מאוחר יותר ידבר על ציר קיום רוחבי לעומת ציר קיום אורכי. להסתכל על הנר המרכזי הזה כשאראל אינו כאן, אפשר לומר על זה מילים רבות אבל החוויה שלי היתה בעיקר של עצב וצביטה בלב.
אראל יצר במילים, דרכן ובאמצעותן היה יכול לגעת במשמעויות רבות. לקח מילה, חקר את שורשיה, חתך אותה, גזר אותה, סידר אחרת את הברותיה, כמו גם שעשה במישפטים שכתב. לקח מישפט, שינה את סדר מילותיו – החליף מושא בנושא, והנה התקבל מישפט חדש. מישפט חדש – מובן חדש, משמעות חדשה – בכל ווריאציה כזו שמח למצוא אוצר חדש, לחקור אותו, לעשות אמפליפיקציה חדשה – לא רק דרך מיתוסים וחלומות, אלא גם דרך זכרונות קולקטיביים ופרסונליים המקבלים תפנית חדשה לאור המישפט החדש. לכתיבה שלו יש מטרה אינפורמטיבית, אך הדמיון הפעיל דרך משחקי מילים ומישפטים, מביא את השתתפות הקורא. ובדימיון פעיל, כמו בדימיון פעיל: הוא מאפשר היווצרות של דיאלוג בין הסוביקט לאוביקט, בהדרגה שניהם נכנסים אל אזור הביניים בתווך שביניהם שם הם יוצרים ונוצרים.
הסגנון בו הוא כותב מזכיר גם כותבים אחרים, אבל אצל אראל נוספו מקורות יהודיים וישראליים לאמפליפיקציות שלו. יש בספר הזה הרבה ציטוטים מהתנ״ך, מהמישנה והגמרא, מה שמחבר אותנו הקוראים הישראלים ומהדהד לשורשים הקולקטיביים שלנו. ואולי בנקודה הזו יש חיבור עמוק בינו לבין נוימן – שניהם היגרו לארץ מאירופה ומצאו בה בית. היצירתיות המיוחדת הזו שלו לא הופיעה רק בספריו – זה סגנון שהיה בולט בהדרכות שלו, בהרצאות שלו, במאמרים שכתב, וכמובן גם בספריו.
הספר, למעשה, משלב בתוכו כתבים מוקדמים יותר של אראל, אך הפעם הוא שוזר אותם ומעמיד אותם כרעיון התפתחותי, המכתיב את חלוקת הספר לפרקים. כמו שנראה בהמשך, הוא למעשה יוצר מחשבה מוקדמת של התפתחות במישור ההוריזונטלי. אבל עם התפתחות הספר הוא הוא מצביע על שכבות של דימויי אדם, ומצביע על ציר וורטיקלי של התפתחות, כך אנו מקבלים איזשהו שילוב הכולל גם את הגיל הכרונולוגי וגם את הטרנספורמציה הוורטיקלית של הדימוים.
הפרק הראשון נקרא ״המסע״, והוא מהווה מעין אקספוזיציה תמציתית לעלילה שאותה הוא מחלק לארבעה שלבים המשקפים את גילאי החיים: הילד, הפואר והפואלה, הבוגר והסנקס.
THE JOURNEY
פרק זה מהווה מעין סקירה על מסע החיים אותו רוצה לתאר בשלבים, כמו אומר במשחקי המילים שהיו כל כך אופיניות לו – .Stages of life and life as a stageולמשמעות של המישפט הזה אתיחס מאוחר יותר. הרושם של התפתחות הקשורה לגיל ולמישור ההוריזונטלי מודגש כאשר הוא סוקר תיאוריות של התפתחות פסיכולוגית של פרויד, דניאל לווינסון, אריקסון, נוימן ואדינגר ואיך לא- שלבי ההתפתחות לפי יונג המדבר על התפתחות התודעה המתאפשרת עם קיום בעיה עימה עלינו להתמודד בכל שלב.
אראל מדבר על התפתחות כאשר נוצרת ה״בעיה״, עליה הצביע יונג. הבעיה מתרחשת כאשר משך חייו של דימוי אחד ממצה את עצמו, אז הוא מתפצל אל צידו הצילי, עם התוצאה של התקדמות או עצירה. זה מה שמאפשר את.experience of life and a living experience
אראל רוצה בסיפרו לתאר את 4 שלבי החיים על פי האופן בו הסלף נגלה לעינינו באמצעות הדימוי הארכיטיפלי הנמצא במהות של כל שלב. גם עבור מסע החיים, מעגל החיים, מחזור החיים – אפשרויות שונות לתרגם את המילה cycle הוא רוצה להביא דימוי מרכזי. המסע הזה של החיים נע בין גורל לבין ייעוד, בין צו האלים או דפוס ארכיטיפלי, לבין הרצון החופשי. בין אלים למיתוסים, הוא מוסיף גם מקורות יהודיים – אימרות תלמודיות כמו: ״הכל צפוי והרשות נתונה״, ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״, וכך מחבר אותנו אל מקורותינו.
בפרק האקספוזיציה הוא מביא שני דימויים מרכזיים, ובוחן אותם.
הדימוי הראשון הוא דימוי הנהר כמניפסטציה של זרימת הליבידו ואנרגית החיים. אראל בוחן את התופעה לפרטיה השונים, במעין active imagination מילולי. הוא עובר בין דימויים מתרבויות שונות, מתגבר את הדימוי ויוצק לתוכו רגש, וכך הוא חובר אל המשמעות. כפי שראינו, מאפייני הנהר הם מקורותיו הגבוהים, מקורות טרנסצדנטיים, במקום שהוא divine.
מאפיין נוסף: מהלך ״הנהר״ המקבל חיים משל עצמו לפי תנאי הקיום שלו (תנאים גיאוגרפיים, זמנים ועונות, פני השטח, קביעות והשתנות), המהווים דימוי למצב הקיומי-אנרגטי. שני מאפיינים נוספים וחשובים של הנהר כדימוי עליהם הוא כותב הם: שתי גדות הנהר שהמעבר ביניהם כמוהו כמעבר בין מציאויות של עולמות שונים – הידוע והלא ידוע; והיחס של הנהר אל הים – ההתמזגות הסופית עם האגן הגדול בו מסתיים החלק האישי של הנהר אבל מתחדש במחזוריות ניצחית, כמו רומז כאן אל עבודתו של מירצ׳ה אליאדה על המיתוס של השיבה הניצחית. ואיך לא, הוא חותם את מסע הנהר בפסוק מקוהלת (פרק א׳ פסוק ז׳):
״כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת״.
הדימוי השני אותו אראל בוחן הוא הדימוי של הרמס – מרקורי, ושוב תחת כותרת של משחקי מילים: Being on the way – A Way of Being
להרמס כטריקסטר יש פנים רבות: מציל הילד האלוהי; שליח האלים, מגן הנוסעים בדרכים ומגן הגנבים ואנשי העסקים, ממציא השפה, מדריך הנשמות ומקשר אל העולם האחר של הנשמות – בכל גיל הרמס משאיר את החותם שלו. הוא מצטט את קרניי הכותב שהרמס מייצג גם מצב של להיות בדרך, וגם סגנון של הווייה – להיות בבית זה להיות בדרך. כאשר הדרך וההוויה מתלכדים – זה הוא מצב טרנספורמטיבי, ולנוסע יש גישה לכל דבר כולל לאזורים הסודיים. הוא מתאר שלוש התנועות האופייניות להרמס, כך מתגלה לנו נידבך נוסף על מסע החיים. התנועה קדימה ואחורה שמשמעה הוא ללכת קדימה מיום הלידה אל צמיחתנו, אך באותו זמן גם ללכת אחורה מהמוות אל ההווה, ההווייה, או רגרסיה אל העלמותנו. התנועה והעצירה הן מאפייני המצב הסטטי והדינמי של החיים, כיחס בין סטורן לבין מרקורי במשמעותם האסטרולוגית, והאפשרות המרקוריאלית לטרנספורמציה מהותית. התנועה השלישית היא תנועה אופקית לעומת תנועה אנכית, אותה הזכרתי קודם לכן. בחיים אופקיים בלבד יש לנו חיים די שיטחיים. בחיים אנכיים בלבד אנחנו נזרקים בין הדס לבין ראש האולימפוס, ובכיוון ההפוך. הרמס מראה לנו את הצורך והדרך לפסוע ולשלב בין שני המימדים הללו. אז התחלתי לתהות איזו מין צורה יש לצירוף התנועות של הרמס? איך אפשר לתאר תנועה שמאחדת את כל הכיוונים הללו? אולי ספירלה? או שאולי נוצרת תנועה הדומה לסימן האינסוף? אבל אפשר לומר דבר אחד: שלושת תנועותיו שלהרמס מייצגות חיבור בין ניגודים, קשר אל הסלף ואל מה שאראל מכנה: The art of living .
ואל הנושא אליו התיחסתי קודם – על החיים כבמה: ה״מסע״ ,כמו ה״דרך״ הדאואיסטית , מתואר כאן כמשהו מופשט שנוצר לאורך החיים, ולא כדבר מוכן מראש. אבל יש את הדרך, ויש את ההולך בה, ואין אחד מתקיים ללא השני, אלא הם נוצרים ומתפתחים יחד. אם עבור המסע-הדרך הוא מביא דימויים מהטבע ומאלים, עבור ההולך בה, עבור החיים האנושיים המוחשיים, אראל מראה לנו התפתחות בסימבוליזציה של דימוי האדם human image . כמו שיכתוב בהמשך, זה לא כל כך הגיל הכרונולוגי כמו האפשרות לזרימה חופשית של אנרגית החיים שמשפיעה על דימוי האדם שהפרט נושא. בדרך מגורלו אל יעודו, הזרימה החופשית של האנרגיה מאפשרת לפרט לשנות את דימוי האדם שלו, ויחד עם זה להיות חופשי עם מודעות פתוחה, ולנוע בין הדימויים הללו.
הדרך מיוצגת על ידי הנהר כסימבול לחיים בתנועה. הרמס, שבינתיים כשהוא נע בין כל המימדים שהוא מייצג, יצר צורה של מנדלה בתנועה, מנדלה –מעגל: כמו שמו של הספר. כשכזה, הרמס מייצג את הקשר אל המשמעות של החיים. הסלף כארכיטיפ המשמעות עומד אצל אראל על הבמה, ואת מופעיו בשלבי החיים השונים הוא יבחן באמצעות האפשרות של הסלף להתגלות – דרך הדימוי, דימוי האדם. כמו בכל הפרקים הבאים, גם הפרק הזה נחתם במבט על פתולוגיה. הפתולוגיה בחיים היא חוסר קשר אל המשמעות, אל הסלף המהווה את הקיבולת של יצירת הסימבולים בנפש כמקור אנרגטי בלתי נדלה.
אני רוצה להוסיף כאן אמירה כללית על הנושא של פתולוגיה נפשית, שאליו הוא מתיחס בסוף כל פרק, אותו לא אפרט. הפתולוגיה היא למעשה עצירה בזרימה של הנהר. אם ישנו מיכשול בדרך, נוצר קילקול בזרימה, ולכך יש תוצאות שונות. מבחינה פסיכולוגית. המיכשולים המביאים לשיבוש בזרימת אנרגית החיים תמיד קשורים לטראומות ו/או לקשיים בהתמודדות עם הצל, המביאים לביטויים פסיכולוגיים שונים.
מכאן ואילך אראל יסקור את ארבעת דימויים הקשורים לשלבי החיים, וכמו שכל כך היה אופייני לו – הוא משאיר דברים מעורפלים, לא גמורים, עם סמני שאלה וחוסר וודאות, כאילו מצביע באצבע נעלמת ובאופן בלתי ישיר על מרחב אפשרויות שהקורא, שומע, יבחר בתשובה המתאימה לו, יחשוב ויגלגל בינו ולבין עצמו – ובין כך וכך יתרגל את השפה של הגדה השניה, השפה השניה הסמויה, שהיא שפת המשמעות (השפה הראשונה היא השפה הליטרלית, הגלויה). מרחב חוסר הוודאות הוא בעל חשיבות עבורו, משום שהוא מהווה את מרחב היצירה – מקום לא ברור, ללא ידיעה קוגניטיבית, כשכזה הוא מחייב יצירתיות החוברת לרובד הריגשי, רובד הזכרון הריגשי.
הילד
בפרק היפה שכתב על הילד סקר את השלב הראשון – הדימוי של הילד והילד כדימוי. בתור דימוי מרכזי אצל הילד הוא מביא את הים על כל משמעויותיו, והצטרף בכך אל נוימן ואל דימוי האם הגדולה. אבל הוא כותב באופן מפורש שאין להתיחס אל הילד רק באופן ליטרלי, אלא גם כדימוי. הוא כותב שהילדות היא יותר רעיון ודימוי של הילד מאשר חוויה קונקרטית, זו היא חוויה פנימית ארכיטיפלית. הילד כדימוי והדימוי של הילד מוזנים אל המרחב הבינאישי בין ההורים לבין הילד שלהם, ומתקיימים שם כדימוי. דימוי עם קסם, אך כמו כל דימוי ארכיטיפלי – זה הוא מטבע שיש לו שני צדדים: הצד המואר והצד האפל. הקסם בדימוי הילד מגיע בדמות הילד האלוהי בגן העדן, ובדימוי ארוס. הילד הוא אלוהי באשר הוא מחבר את הלא מודע לתודעה ומתקיים במימשק בין המימד הארכיטיפלי למציאות האנושית.
הצד האפל הוא צד הצל – אצל תהום הכאוס, אבדון – כשהוא כותב מילה זו באנגלית abadon הוספה של הברה אחת הופכת את האבדון ל- abandonment, ניכור, נטישה, הקשורים לאספקט היתמות. הבדידות, תחושת יתמות, ותחושת אובדן הם בלתי נמנעים בדרך לחיבור עם הסלף.
חוויות אלו הן הכרחיות כאשר מתקיימת התפתחות נפשית, וכמו בכל התפתחות מופיע החציון (ספליט) של הדימוי. הוא מתפצל אל צידו הצילי, כרומז שכבר אינו מתאים.
הפואר והפואלה
השלב הבא עליו הוא מדבר: הפואר והפואלה. זה הוא שלב הנעורים, אותו הוא בוחן לאור הרשת המיתולוגית הסבוכה במערכת היחסים של זאוס, פרומתיאוס, אפימתיאוס, פירה, פנדורה, הפיסטוס. היסוד המרכזי העומד כאן הוא יסוד האש – בשונה מיסוד המים הדומיננטי בשלב הקודם. הדור הצעיר של הנעורים עדיין אינו עומד בפני עצמו, אלא ביחס אל דור ההורים. כאן צומח הגיבור המביא את אש הסלף לשימוש ולטובת האגו- מהשמים אל האדמה, עם כל הסכנות הכרוכות בכך: האש המבשלת הטרנספורמטיבית עם סכנות של תשוקה שורפת. אפימתיאוס המייצג תשוקה ואימפולסיביות לעומת פרומתיאוס היודע לתכנן צעדיו מראש באמצעות גניבה לתועלת האגו. התודעה נעה בין שתי קצוות אלה עם המחירים המיתולוגיים הידועים, וההשלכות הפסיכולוגיות שלהם.
המעבר מהנעורים אל הבגרות דורש אסימילציה של אספקטים של הפואר לתוך התודעה, כך שהאנרגיות הארכיטיפליות יהיו זמינות לאגו, עבור המשימה הבאה.
שלב הבגרות
הדימוי המרכזי בשלב הבגרות הוא דימוי המלך. זה עכשיו המעמד של האגו שהתפתח לאורך החיים. כעת כח האגו הוא בשיאו, והוא חובש את כתר המלכות. בניגוד לגיבור בו פגשנו בשלב הקודם, אשר הביא משהו חדש, עכשיו יש לנו מלך שולט. הארכיטיפ המרכזי הוא ארכיטיפ האב הנוגע באור וברוח. כלומר: יסוד החומר העיקרי בשלב זה הוא הרוח, הבאה אחרי הטבלת המים ואחרי מבחן האש. במצב זה, בו האגו כבסיס של התודעה עסוק בגבולות והפרדות, נוצרת באופן טיבעי גם הקונסטלציה של הצל: מה יהיה באור ומה יושלך אל הצל. אולם – מה שלמעלה זה מה שלמטה, ואראל מביא את הדימוי ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. כלומר: האגו הוא גם מניפסטציה של הסלף בתודעה, וכך גם הצל נקבע מפרספקטיבה ארכיטיפלית. כל זה רומז אל המהפך המתרחש בשלב זה, שינוי מהותי. גיבוש האגו וביצורו, שעמדו ביסוד התהליך של השלבים הקודמים יצרו דומיננטיות של ציר התקיימותי רוחבי-הוריזונטלי, והתפצלות הדימוי אל צידו הצילי נחותה בעיקר כהשלכה. עכשיו מתחוללת דרמה, כאשר נוצרת ההכרה שהאגו הוא גם דימוי ארכיטיפלי. אם כך, בשלב זה מסתיימות גם ההשלכות של צד הצל. כוחות הצל פורצים עכשיו במלוא עוצמתם, וכוחות האגו נבחנים באפשרות להתמודד, לשנות, או להוסיף מימד קיומי– ציר הקיום הוורטיקלי, אל הרוח. חוזק האגו נבחן גם ביכולת שלו להכיר בכך שהוא גם דימוי, מה שמאפשר שלא להזדהות איתו, ולהכיל אותו. להכיל זו מיומנות, או כמו שהוא כותב – אוומנות, כמו הפיסטוס האומן. ואחד המאפיינים הבולטים בשלב זה הוא המיומנות – מיומנות החיים, הכוללת ייצור מיכלים באופן מיומן. זאת כביצור כוחות האגו היכול להכיל גם את עצמו וגם את צילו, וכך מתחיל תהליך של איחוד וחיבור הפיצולים. זו היא הכנה לשלב ההתפתחותי הבא, בו הסלף מיוצג ע״י מצב צבירה שהוא כחומר שהתאדה עם מישקל טכני אפסי, אך מישקלו החווייתי נעשה מכריע, ונוצרת יכולת הולכת וגוברת לחוות את הסלף. במילים אחרות: הציר המחבר בין האגו לסלף עובר עכשיו חיזוק וגיבוש משמעותי, גם בהכרה של האגו בחד פעמיותו, וגם בכך שהוא כמו סטליט של הסלף. כשכזה הוא מכיר, יכול להכיר, בתפקידו בחיבור החד פעמי של החיים.
הדרמה שהתרחשה בשלב הבגרות מעלה על פני השטח את דימוי הזקן החכם. זה הוא דימוי של הציר המחבר בין אגו לסלף, ושל השלב הבא בדמות ה –senex. ה- senex מייצג למעשה תהליך של איחוד, וחיבור הפיצולים. אראל כותב שגרעין הסנקס הוא המוות. כאשר הספירה לאחור נעשית בולטת, המוות הוא כמו מראה של החיים. ציר האגו סלף נעשה מהודק יותר, מגובש יותר. הדברים שמביא בפרק האחרון של הספר שבהם הוא מראה כיצד האגו פונה והולך וניספג אל תוך הסלף, קשורים למושגים של יונג על שלושת שלבי הקוניונקציו – unio mentalis, unio naturalis, unus mundus
אבל בעיקר הדברים קשורים למושגים של נוימן, אשר מראה את התפתחות היחס בין מישורי המציאות להתפתחות ציר האגו-סלף: בשלב האחרון מתאפשרת גישה של השדה הארכיטיפלי אל תוך שדה הסלף, וחיבור לנישמת העולם. כך אפשר להבין את מה שאראל כותב, שהסנקס יכול לקרוא מחוכמת האבות מפני שהסלף נושא את הזכרונות הקולקטיביים והארכיטיפליים: מה שמת כבר מזמן, מזה עידנים, קיים כאן ועכשיו בהווה. מודעות האגו מתחלפת בתודעת הסלף, אינטואיציה גבוהה, וכעת הוא נחווה כבעל חומר קל יותר מזה של האוויר, אולי הוא עכשיו אתר – אתרי. הסלף כעת השתנה: אם בתחילת הדרך היה סלף בראשיתי, מקורי ממנו נולד האגו, כעת אנו מקבלים את שלמות הסלף, כאחדות של פיצולים וניגודים. מן הסתם, כאחדות זו נירשמו עליו זכרונות החיים, זכרונות האגו. וזכרונות אלה הביאו לשינוי אצלו. כעת הוא הסלף הגדול, הסלף של המשמעות. וכשם שבתחילת הדרך הסלף היה גורם מווסת לאגו, כעת האגו מהווה גורם מווסת לסלף.
בכתיבת הדברים, לא נעדר מקומן של צמתי הדרכים – נושא שקיבל מישקל ברעיון של הספר. צמתי הדרכים מהוות דימוי לאזור הנפשי בו בולט היחס בין הדימוי לבין האזור ממנו הוא מגיע – יחס הדומה לזה המתקיים בין ה״דרך״ לבין ההולך בה. אולי זה הוא האזור בו קיים סיכוי לשנות ולהחליף את דימוי האדם עם כל הסכנות הכרוכות בכך. עם זה הוא מגיע לפרק אותו הוא מכנה: מחווה לסופוקלס, אדיפוס מקולון.
אני חוויתי את הפרק הזה כמהווה שיא ביצירה הזו של אראל, שלטעמי הוא גם סיכום. את הפניה אל הדימוי המיתולוגי של אדיפוס אני רואה כלינק אל פרויד ואל השורשים היהודיים של הפסיכואנליזה. פרויד התיחס אל מחצית חייו הראשונה של אדיפוס, אשר חבש את כתר המלכות לאחר שנכנס למלכודת הספינקס. הספינקס, שהיא סימבול לקומפלקס אותו נשא, מביאה חידה בה נרמזים דימויי האדם המופיעים כשלבי החיים, עליהם אראל כתב. אדיפוס מקולון במחזהו של סופוקלס, הוא אדיפוס של המחצית השניה של החיים, אשר וויתר על כתר המלכות, ואשר במחיר כבד השתחרר משליטת הקומפלקס. לטעמי, כעת ניתן לראות את התוצאות של ה – active imagination המתמשך של הספר הזה, והפרק נראה בעיני כאזור נפשי בכתיבתו של אראל בו מיטשטשים ומתעמעמים הגבולות בין החשיבה על אדיפוס כאוביקט מיתולוגי, לבין חשיבה חווייתית, אינטואיציה המקדימה את זמנה, בה הרגשתי שאראל ידע היטב כבר אז לספור לאחור. כשהוא כתב על אדיפוס העושה חשבון נפש של senex, הוא כתב בגוף ראשון כאילו כתב על עצמו (עמ׳ 163):
“approaching the crossroad along the path of my life, I have the opportunity to contemplate my way and my direction, from where I come and what I leave behind whereto I am heading and what I need to carry.
At the crossroad, I need to find the questions to ask, and contemplate the weight of the responsibility that I am obliged to carry, as a consequence of my choice and my answers. These are not merely the decisions of consciousness, but conscious decisions in lieu of my fate”
את הפרק האחרון של הספר הוא מכנה:
The Last Chapter: Self and Meaning
בפרק זה הוא מדבר על המוות. ראינו שלאורך הספר הוא שם דגש משמעותי על הצד האנושי – דימוי האדם human image וחווית האדם . human experience.
האדם הוא זה החווה את הסלף, והוא זה שיש לו סיכוי להוביל מהגורל אל הייעוד. כאשר מימש את התפתחותו, נוצרת בסוף האפשרות לוותר ולהתמסר אל הלא ידוע. הוא מדבר על המוות – לא רק במשמעות הפיזית, אלא כאפשרות לשחרר את האגו משליטה, וללכת אל הפרידה הגדולה בפנייתו של האגו של הסלף. אדיפוס מוותר, בסיכומו של דבר, על כל הנרציזם של האגו כאשר הוא מבקש שאיש לא ידע את מקום קבורתו. כמי שהייתי בהלוויה של אראל, לא יכולתי להישאר אדישה לציטוט שהביא מדבריו של אדיפוס מקולון לבנותיו שבטרם ילך אל המקום הלא ידוע, הוא מחבק אותן ואמר:
“My children, today your father leaves you. This is the end of all that was I….
נדמה לי שציטוט זה הוא מספיק בשביל עצמו. אחרי שחשבתי שלי אין עוד מה להוסיף, מצאתי באופן מיקרי את הסירטון הבא ביו-טיוב, בן אראל מדבר על סיפרו זה.