חכמת הנסיך הקטן- הילד, המבוגר והעצמי שביניהם | אבי באומן

"הילד הוא כל מה שאבד והתגלה באותו זמן

והוא בעל עצמה נעלה

הוא יכול להיות גם ההתחלה המפוקפקת וחסרת הערך

וגם הסוף המנצח….

ה"ילד הנצחי " באדם, הוא ההתנסות הבלתי ניתנת לתיאור

המוגבלות ועם זאת הזכות הנעלה ,המשהו הקשה לאמוד אותו

הקובע את הערך הסופי או חוסר הערך של האישיות" (יונג: על הפסיכולוגיה של ארכיטיפ הילד)

 

המעבר מילדות לבגרות , ההתפתחות מהיות ילד , נער ולבסוף מבוגר, הוא אחד ממעברי החיים הקשים ,הסבוכים והקריטיים ביותר לגבי התפתחות החיים הנפשיים  -רגשיים והתפקודיים כאחת. הוא גם קריטי עבור התפתחותו של העצמי ותהליך האינדיבידואציה.על כן זהו תהליך שכדאי שיעשה ברגישות ,בתשומת לב מצד המבוגר ,בהקשבה ובהבנה גם לקולו של הילד וגם לגבי האני ויחסו של האדם אל הילד שהוא עצמו נושא.

המצב אליו רצוי להגיע בהתפתחות הזו,הוא מצב שבו לא ייווצר פיצול או נתק בין חלקי הילד ואו הנער ובין האני המבוגר מצד אחד ועם זאת  שלא תישאר הנפש במצב של שלטון הילד או הנער, של חיים אשלייתיים מן הצד האחר. במילים אחרות ועל פי מושגי הפסיכולוגיה האנליטית : אנו מצפים שלא ייווצר נתק בין האני והעצמי ,ציר אגו עצמי ,דבר שיכול לקרות במקרים בהם טראומה ,בעיה או קומפלקס מרכזי כלשהו תופס מקום על הציר הזה וחוסם את הקשר הזורם בין השניים . וכן, מן הצד השני,שלא תישאר תלות ילדותית באם הגדולה ,דבר שקורה כאשר הנפרדות הנדרשת בין אם ילד ובין שכבת האם ,הבסיס של האני ,לא הגיעה לבשלות מתאימה ,דבר שיכול לקרות  עקב חסכים ראשוניים או פגיעות והאני נשאר מזוהה מדי עם הילד או הנער  . כמובן שטראומות חיים ,חינוך נוקשה או גישה חינוכית חסרת גבולות עלולים לגרום לבעיות משני הסוגים האמורים  .

עם זאת ,האפשרות לעסוק בבעיות אלה מחדש ולתת תשומת לב מחודשת לכל מה שנתקע, יכולה להתרחש במעבר-משבר אמצע החיים.ולכן לא בכדי ,מתחיל [1]הסופר שלנו עם זיכרונות הילדות שלו, מקומות בהם לא הובן כילד וכיצד עוותו לו המבוגרים המגמתיים סביבו  ,את היכולת להאמין בעצמו לצייר . הסופר מצר על כך  שעצרו את דמיונו וכוונוהו בסופו של דבר להיות טייס ובאופן סימבולי אולי על הישארותו "מעופף" ! מכל לימודיו הוא טוען,רק שארית הגיאוגרפיה ,דרכה למד על העולם הגדול , עזרה לו בהמשך חייו.

הוא מתאר במרירות מסוימת את חסכי הילדות שלו : את המפגשים המתסכלים עם עולם המבוגרים ואת הניסיונות הנואשים שלו למצוא את הילד שבמבוגר בכל אדם שפוגש. "הייתי אני יורד לרמתם…. החוויה שאין לי עם מי לדבר כאשר הילד איננו נמצא במבוגר שמולי לוותה אותי כל חיי"  . כך היה עד החוויה שעבר בגיל שלושים ושבע במדבר לשם ניקלע בעקבות תאונת מטוסו והנה, בבדידות ובצמא,שם פגש את הילד הדמיוני שלו "הנסיך הקטן " ושם אולי דרך מפגש עם המוות והצלת חייו הבין משהו מרכזי על הילד בכלל ועל הילד הפנימי שלו בפרט. רק אחרי שחווה מפגש עם הילד והצליח להיפרד ממנו נכון, הבין משהו חשוב על החיים ואולי התבגר.  מתוך חייו של  הסופר אכזופרי ,ידוע כי איבד את אביו בגיל ארבע וכן גם אח צעיר ממנו שמת בהיותו מתבגר .ידוע גם שהמשפחה הצרפתית האריסטוקרטית שלו ירדה מנכסיה .  הוא גדל בתחושת אבל מגיל צעיר ביותר וחווה עודף של אחריות כבדה כבן הבכור של המשפחה . יתכן כי חוויות של ילדות עשוקה מסבירות  את העובדה שאישיותו של הסופר מאופיינת בבעיות המתאימות לסינדרום הנער הנצחי כמו שמתארת מארי לואיז פון פרנס בספרה "פואר אטרנוס". [2] נושא שלא נעסוק בו במאמר זה.

סיפורו של הנסיך הקטן  פותח בהיתקעות של טייס במדבר . המטוס המקולקל ,חוסר המים ושאלת חיים ומוות שמתאר הטייס בספר, מסמלים משבר חיים על כל מאפייניו . נחיתה לקרקע ,מדבר רגשי המסמל דיכאון ,יובש רגשי, משהו משתבש ובמקרה הטוב ,התחלה של דיאלוג פנימי שיביא להתחברות וריפוי ,מקרה זה ניתן להגדיר כמשבר אמצא החיים כפי שמתאר זאת יונג. זהו משבר שבו משהו ימות בתוכנו כמו שמדגיש מאריי שטיין בסיפרו[3] ,ומשהו חדש אמור להיוולד .

תחושה המוות והאבל תלווה את האובדן של הקודם, את מה שעוזבים. בשלב המעבר,במידה ולא ממש עוזבים רגשית ,ולכן למעשה לא מוכנים או מצליחים לתת למשהו קודם למות בתוכנו . כלומר,במידה והתהליך אינו מלווה במוות נפשי סימבולי ,הדבר הקודם ימשיך לחיות בתוכנו באופן אשלייתי שיכול לצוץ ול"התקיף" אותנו מאוחר יותר או לשבש לנו את הדבר הבא.

התהליך הזה נכון כעקרון לכל מעבר חיים שיכול להיות מלווה במשבר,תחושת אבל, אובדן, מוות ולידה של משהו חדש.

מעניין לציין כי הספר נכתב שש שנים לאחר האפיזודה של כמעט מוות שחווה הסופר טייס באותה תאונה במדבר, בשלב שבו כבר יכול היה לעבד את המשבר שלו. הוא נכתב בימים בהם חי אקזופרי בן הארבעים ולשלש כפליט בקנדה, מחוץ לצרפת הכבושה ושם בהשפעת חברים ושכנים שלהם היה ילד בלונדיני קטן שהזכיר לו את אחיו ואת הדמות הפנימית הנסיך הקטן,החליט לכתוב את ספר הילדים שמוקדש היה לחברו המבוגר..אחר כך חזר לשרת כטייס בצבא צרפת.

בספר אם כן, מודגש משבר ועיבוד עצוב ומאוחר של מעבר בין ילדות ובגרות. משבר של מעבר ,של קושי באינטגרציה של להיות המבוגר שנושא את הילד בתוכו. משבר המלווה בדיכאון ,משבר כללי המכיל גם את משבר אמצע החיים, שבו המחבר באמצעות דמיונו מחזיר לעצמו את הילד שבו ומאפשר לעצמו לעבור מחדש ולעבד  דרך כתיבתו ויצירתו נתק מאד מרכזי בחייו.

ניתן לדבר ולנתח על סמך הספר,את אישיותו של הסופר כדמות של פואר אטרנוס  עם כל מאפייני החיים והפחד לאבד את הילד … כפי שעושה פון פרנס בספרה וכן להדגיש שאצל אגזופרי כמו אצל כל אשיות בעלת היתקעות של "נער נצחי"  מתגלה גם פחד המוות אך גם המשיכה אליו והעיסוק בו . אך ברצוני להדגיש במאמר זה פן אחר . נראה,כי דווקא דמות כזו , שעברה את המשבר בעזרת שימוש בדמיון ויצירה והבינה לעומק את הילד,את המבוגר את הקושי והכאב שבנתק ובחיבור ,בלי לנתח אותה עצמה ,יכולה דרך היצירה ללמד אותנו על הקושי העצום לגדול, להתבגר ולעבור את המעבר אל החיים המבוגרים שיכולים בקלות להיות משמימים וחסרי המשמעות . היא יכולה גם ללמדניו על  הפחד להתנתק מן הילד ,המחזיק משהו חשוב מן עצמי ואם נתנתק ממנו יש חשש להתנתקות מעצמנו. על כן התהליך והעיבוד הכואב חיוניים ביותר. כל הסממנים של הפרידה מן הילד עם האהבה הגדולה, החמלה ותחושת האבל והמוות חשובים ביותר לטרנספורמציה ולמעבר של העצמי מן הילד אל האישיות כולה.

ומיהו גיבורינו?  ,הנסיך הקטן פרי דמיונו של הטייס הכאילו מבוגר ,הוא דמות ערטילאית משהו,  המביאה אותנו  לחוויה ולתודעה של הילד התמים, הטהור ,הפלאי, מלא הדמיון ודחף הסקרנות השואל שאלות . זהו הילד העומד מול עולם המבוגרים וחושף אותם ,הם נראים לו מנותקים ,לא מבינים ולא מובנים והוא עצמו מציג לנו את עולמו את לבטיו את חכמתו צערו ושימחתו .

הנסיך המסמל את הילד התמים והחכם אך לאו דווקא מביא לנו ילדים מסוג אחר כמו  הילד הרע המתריס הפרובוקוטיבי והמאתגר ,שיכול גם הוא להיות דימוי של ילד ,הילד הרע  בנפשו של משהו,אולי  דמות שונה.ומותר לציין שאנו פוגשים את הילד הרע והפרובוקטיבי בנפשם של רבים בטיפולים וזה כדאי לזכור .

אך כאן זהו ילד מלא קסם הוא מלא בדמיון ,סקרנות ושאלות ,מסתורין ומשחק. וכאשר הוא מופיע כילד נצחי וארכיטיפי לא ברור מאין בא ולמי שייך . וייחודיות זו הינה הצלחת הסופר ,כי הוא לא מופיע כילד של אימא או של אבא ולא ברור מהיכן הופיע והוא מקסים בכול ייחודו. הוא מופיע כשלעצמו עם עצמו ,עם כוכבו הפרטי ביותר, עם העצמי הכי אישי שלו. גרעין העצמי שכביכול נחת מן השמיים.-.מודגש פה החלק עימו בא הילד לעולם מעבר להשפעת הסביבה.

והוא הקטן ,מזהה שגם הסופר המבוגר, הטייס עצמו בא מהשמיים או אפילו נפל משם …ודמיון זה ביניהם ,הנחיתה המקבילה , יוצר תקשורת מיידית .

הילד בא מכוכב אחר ובמובנו של העצמי יש לו את הכוכב שלו!  למרות  שבהסתכלות הרגילה ובתוך החיים עצמם ,עד שלב מסוים, הילד מרגיש שייך לאבא אמא ולמשפחה וכך אנו נוטים להביט בו בטיפול :תמיד אנו מחפשים גם את ההורים, מי אימא ,מי אבא,לאיזה משפחה שייך ,אבל כאן מעדיף הסופר את הילד עצמו ,זה שכמו ״נולד מן הים״ בא מפלנטה אחרת  .בתוך הנפש , זהו בדרך כלל הילד הנטוש ,היתום הלא שייך, זה שיש לו כוכב משלו. "המצב הראשוני של הילדות האישית מציגה בדרך כלל נטישה,חוסר מובנות ויחס לא הוגן של גמילת יתר" [4](יונג)

לכבשה המצוירת ,המוסתרת הדמיונית ,אותה מצייר לו הטייס בתוך קופסא יש בית ,אבל מה עם הבית של הנסיך איפה הוא גר ? היתמות ,הלבדיות ,תחושת הנטוש הן רגשות וחוויות שמציינות את התחלת הספרציה-אינדיבידואציה ,התחלת התחושה של עצמי. והמבוגר באמת סקרן פה לגבי הילד והעצמי, הוא מנסה להתחקות, להבין את הכוכב ממנו בא הנסיך ממנה הגיחה הישות הזו כדי להבין משהו חשוב בתחושת העצמיות הראשונית .

"זמן רב עבר עד שהתברר לי מהיכן הוא..".. כי הוא רמז שהוא מכוכב אחר…כוכב כגודל בית ….ומקום שצריך לנקות כל יום  ולהשגיח היטב שלא יגדלו עליו עשבים שוטים שיהפכו לעצי באובאב , אלא רק עשבים טובים. הצורך להבחין בין הטוב והרע עבור הנפש ,לנקות את העצמי מן ההשפעות הרעות ,הזיופים והעצמי המזויף שיכול לצמוח למפלצת, לקומפלקסים שלא יעזבו אותנו כל החיים. נראה כי יכולת ההבחנה הזו קיימת בילד עצמו אם נותנים לו לבטא את עצמו.

והנה הכבשה שאינה דווקא יצור תוקפני ,ואותה המבוגר אמור לצייר לו,יכולה לעזור בניקוי העשבים דרך אכילה שלהם. אבל הכבשה התמימה יכולה ללא משים לאכול גם את השושנה היפה והאהובה של הנסיך . את הנפש האהובה, אשר לנסיך יש איתה מערכת יחסים מוזרה ובעייתית . הנסיך רוצה לשמור על השושנה היקרה ובהמשך ,לאחר שיצא לעולם בהמשך הוא יתגעגע אליה ויעסוק בעיקר בה. הוא ירצה להבין על דבר מה חשוב שמתנהל בכוכב  שלו,בנפשו הפרטית, משהו מאד מאד חשוב לחיים המבוגרים- משהו על האהבה לאחר ולעצמו.

השושנה , הנפש האחרת ,המייצגת כאן גם אהובה חיצונית אך גם את היחס לנפשו שלו ,אשר כל ילד מפתח ,הופכת לגיבורה ולעיסוקו המרכזי של הנסיך.

לעומתו,הטייס ,המבוגר החוקר ,לומד להבין שהנסיך אוהב שקיעות ,הוא אוהב שמש אך בעיקר לראות אותה שוקעת .. זהו משהו שצריך לחכות לו ולהתמודד איתו, כי השקיעות בניגוד לזריחות מסמלות סוף ,בר חלוף ,זקנה ,אלמנט קשה ביותר לעיכול עבור נפשו הזורחת של הילד. ולכן עדיף לו לילד שיחיה בכוכב קטן….43 פעמים של שקיעה מספר הילד שראה  כמוהם ,כמו מס. השנים של הטייס הנמצא במשבר אמצע החיים כשכתב את הספר…

הטייס, בהתחקות אחר הילד  מבין שאת הנסיך, את הילד הרגיש, מטרידים הקוצים ,ועם זאת  חשוב לו ביותר שהשושנה לא תיאכל…קוצי השושנה מעוררים בו גם כעס….הוא איננו אוהב את העוקצנות, את החלקים הדוקרים . אך מה עליו לעשות שאילו הן ההגנות שלו ושל של האחר/אחרת, של הנערה הרגישה כמו הגדר הדוקרנית של היפהפייה הנרדמת אך גם של נפשו  . רק מאוחר יותר ילמד הנער שצריך להתעלם מהקוצים, להתעלות מעליהם או לא לפחד מהם כדי להשיג את השושנה..  ויש גם רמז על צורך לכאוב , על אובדן הפרח, על הילדה שאולי איבד… הפרח המיוחד, על האחרת, שמוצאה מכוכב אחר והוא נזרע והתביית בכוכב שלו  ושהיא איננה הוא. זוהי ההתאהבות באחר, באחרת …"לא הבנתי כלום אז ,היה עלי לדון אותה לפי המעשים ולא המילים" ."היא נתנה לי את ריחה הטוב ואת זיוה, אז מה חשיבות הקוצים". "לא טוב עשיתי שברחתי, היה עלי לחוש את הרוך מבעד לתחבולות העלובות שלה".. "הפרחים מלאי הסתירות ".."אבל הייתי צעיר מדי מכדי לאהוב אותה."..אומר הנסיך בהסתכלות לאחור בכאב לאחר שלומד את חוכמתו של השועל המייצג בסיפור זה את האינסטינקט המבוית של  היחסים.

 ויש לנסיך עוד תפקיד יומיומי שמעניין מאד את המבוגר כדי ללמוד עוד על העצמי ,יש לנקות את הרי הגעש את ארובות יציאת הקיטור התסכולים הכעסים והרגשות השליליים.

האינטראקציה בין השניים והסקרנות ההדדית של הנסיך והטייס מביאה לנו את המאפיינים של הילד, הגיבור הקטן שמלווה את המבוגר אך גם מאתגר אותו ,שואל אותו ,חוקר וגם נותן לו ,מספר לו וממלא אותו בחכמת חיים משלו. חכמה של העצמי שאינה קולקטיבית אינה בעלת דעות קדומות ובודקת כל דבר לגופו ולא כתורה מסיני.

הילד בכדי לגדול רוצה ללמוד, כדי להצטרף לעולם, הוא גם רוצה לדעת כיצד לחיות ,ועם זאת לשמור על מה שיקר לך וכן כיצד ליצור קשר ובה בעת לשמור על עצמך.

לגיבור הקטן שלנו שבאופן פרדוכסלי הוא פרי יצירתו של מבוגר שנזכר בילד ופוגש אותו בעזרת הדמיון והיצירה יש שאלות לרב, ויש לו מפגשים עם יצורים מבין בעלי החיים: בעלי החיים שהם כאינסטינקטים הקיימים בנפש :הכבשה, השועל והנחש שכל אחד מהם יפגיש אותו עם חכמה מסוג שלה . ויש עיסוק גם עם צמחים הגדלים בנפש ,הבאובבים הפראים והמסוכנים והשושנים היפות והמיוחדות ובעיקר אחת מהן . אך לפני כן,  עדיין לפני שנחת הנסיך בכדור הארץ שם יפגוש את בעלי החיים ,יש לו מפגשים הזויים עם אנשים מוזרים ובעיקר עם כאלה שעושים לו חוסר חשק להיות מבוגר .אפילו הטייס בחלקיו ה"מבוגרים" הלא מבינים מעצבן את הנסיך ביותר וברגע של כעס הוא אומר:" אני מכיר כוכב שגר בו אדון סמוק אחד שמעולם לא הריח פרח,מימיו לא הסתכל בכוכב ,מימיו לא אהב מישהו ,מימיו לא עשה כלום חוץ מחשבונות. וכל היום אומר שוב ושוב כמוך, אני איש רציני ,אני איש רציני ומתנפח מגאווה! אבל זה לא אדם זה פטרייה "..בעצם מתאר יצור שלא יודע מה הוא עולם רגשי ואינו קשור לעצמו ועל כן אינו ממד אדם.

הנסיך למעשה נפגש כאן או נתקל, באגו ובפרסונה הנחוצים אולי למבוגרים אך הם אינם העצמיות שלהם וחלקים אילו הם מגוחכים וסתמיים בעיניו  ,הוא חש את הדחייה מן הבגרות המבודדת ,הנלעגת ,הסתמית וחסרת המשמעות ,הרמייה העצמית ,המשחק החברתי הזיוף והבדידות .

בין הדמויות שפוגש יש את המלך המבודד שאין לו כלל נתינים  ,הגאוותן המתנשא, השיכור ,איש המספרים הרכושן ומדליק הפנסים הקצת יותר חיובי.רק אחרי שפגש את ששת האנשים המנותקים מן הילד הפנימי או נשלטים על ידו והאחרון שבהם הגיאוגרף ,מקבל הנסיך עצה, והפעם מקשיב למבוגר, לבקר באמת בכדור הארץ,לנחות! לפגוש באמת ולא באוויר,בכוכבים המבודדים של האנשים המנותקים. אגב הפגישה עם הגיאוגרף  מעניינת בפני עצמה…במיוחד שממנו ואליו קורנת סימפטיה מיוחדת כי הוא מבין בדברים נצחיים, וממנו לומד הילד את המושג שקשה לו לעכל –"בר חלוף",שיש דברים שהם בר חלוף!  שם מבין את הסופיות ואולי רמז על אפשרות המוות ……ומן הגיאוגרף אם כן מקבל את הרעיון שכדי ללמוד באמת על החיים האמיתיים והחיים הנצחיים, עליו לנחות בכדור הארץ תרתי משמע.

ואכן ,עבור ההתפתחות יש את הצורך לרדת לכדור הארץ: לצאת מן הכוכב המבודד מן האגוצנטריות ,הנרקיסיזם והלבדיות ,להכיר את העולם מחוצה לך ,את האחר ואת הסופיות . כניסתו של הנסיך לעולם ,לכדור הארץ מתקיימת בנחיתה במדבר, מה שמסמל את הנחיתה הבודדה והכואבת. "המציאות המעליבה" כמו שקורא לה דונלד ויניקוט. ואולי זוהי הירידה מן הנסיכות..

 אך המדבר הוא גם מקום של התפתחות ושינוי, ושם, שם הוא פוגש את הנחש .זהו היצור הנמוך ״דק וללא רגליים ״ אך בעל היכולת להכשה, וסימבולית ,בעל היכולת הטרנספורמטיבית שלו.  הנחש הערמומי מקשה ומעוניין להבין לשם מה בא הנסיך, מהי הסיבה שצריך להכיר את העולם . לנסיך לפי דבריו יש צרות עם איזה פרח  הגר בכוכבו ואולי בנפשו.לנסיך יש צורך בפתרון נפשי בבעיית אהבה ,בקושי בקשר.סיבה שמביאה הרבה אנשים לטיפול.

עם הנחש מדבר הנסיך התמים איפה, על בני האדם ודווקא מכוון הצל ,החלקים הנסתרים והאפלים של האדם…ומקבל ממנו כמה אמיתות על בדידות לצד חכמתו המפתיעה .ובסיום הוא תמה ואפילו מרחם על הנחש ,על צורתו  המוזרה .זה המסמל גם את המוות והטרנספורמציה ,זה אשר דוחף למודעות זה אשר מפתה …״מי שאני נוגע בו שב אל האדמה שבא ממנה ..״ אומר הנחש בביטחון  והנסיך מתקשח ומוציא גם מעצמו אמירות קשות .. ״אני מרחם עליך יצור חלש שכמוך,בארץ הזאת הקשה כאבן״  .והנחש מוסיף: ״אם תתגעגע לכוכב שלך באחד הימים אוכל לעזור לך״  .. הנסיך מיד מבין שמודבר במוות. והוא אכן יחזור אליו, אל הנחש לאחר שיידע את אשר יש לדעת לפני שהולכים ונעלמים ומפנים את העצמי לאישיותו של המבוגר ואולי של הנולד מחדש.

וכנראה רק אחרי שממשיך הנסיך ללכת במדבר המוזר והיבש ,הוא פוגש מחדש את המבוגר ,המבוגר הטייס , הסופר. נקודת המדבר ששם התרבות אינה מכתימה ומחתימה ויש ניקיון מסוים ,צחיחות טובה אבל גם אולי מצוקה של חוסר מים חוסר רגש. שם במדבר עולה הדמיון ונוצר לעיתים המפגש. הנסיך, רוצה להיכנס לעולם האנשים  ומולו ואולי במקביל אליו נמצא הטייס "תקוע" בודד מעולם האנשים,כמו שציינו נמצא בנקודה לא טובה של חייו.

הנסיך מאוכזב ממה שרואה בעולם הממשי,אין אנשים,רק פרח עלוב,והדיווח על אופיים של האנשים דל ביותר והם חסרי שורשים. בחיפושו אחרי חברים הוא מגלה רק את ההד והוא חושב לעצמו איזה כוכב מוזר , איזו ארץ צחיחה ומלוחה וכול המשטח בעל הזיזים חדים והדוקרים ,ולאנשים בה אין דמיון ,הם חוזרים על מה שאומרים להם…

ואז בהמשך מסעו הוא מגלה שדה פרחים ,שושנים רבות חסרי ייחוד ,שמעלה בו שאלות וספק ,מה המיוחד בשושנה שלי מה עושה אותה לייחודית  וכמה אפשר להיעלב מחוסר הייחודיות. למעשה שאלות הנוגעות בעצמי בייחודיות האדם ובאהבה.

אבל יש תקווה:

הנסיך פוגש את השועל החכם והערום  וכאן מתרחש המפגש המעניין ביותר של למידת חכמה אינסטינקטיבית וביותה למען העצמי, למידת מהות יצירת הקשר ,השקעת ליבידו והשקעה באחר ובדברים מחוצה לנו. השועל מלמד אותו על תהליך הביות,האילוף ובעצם על תהליך הפיכת הדברים לייחודיים ועל תהליך של קשירת הקשר! על הטוב שבו ועל הסיכון שבו .שיעור זה מאד מפעים את הנסיך..

לבקשת הנסיך למשחק משותף של שניהם השועל לא נענה ואפילו לא יכול לשחק איתו ואומר לו את הסיבה : "לא בייתו אותי" והנסיך שמרגיש שזהו מושג מפתח רוצה להבין מה זה לביית. הנסיך רוצה חברים…ורוצה להבין את עניין הביות גם עבור שיפור יחסיו עם השושנה. אומר לו השועל:

" החיים שלי חד גוניים ….כל בני האדם דומים זה לזה …אבל אם תביית אותי יהיו חיי כמו שטופי שמש. אכיר קול צעדים שיהיה שונה מקולם של כל שאר הצעדים.שאר הצעדים מבריחים אותי לבטן האדמה קול צעדיך יוציא אותי ממאורתי כמנגינה ערבה…. ואתה רואה שם את שדה החיטה? אין לי כל צורך בחיטה, איני אוכל לחם ושדות החיטה אינם מזכירים לי כלום וזה עצוב..אבל לך יש שיער זהוב . אז כמה נפלא אחרי שתביית אותי :החיטה שצבעה כצבע הזהב ,תזכיר לי אותך ואוהב את קול הרוח בין השבלים"…

כאן הנסיך לומד את סוד הביות ההפיכה למוכר וקרוב, הזיכרונות והאסוציאציות הבאים בעקבות ההתקשרות האהבה וההשקעה ,שמחסלת את הזרות ואת הכלליות ..

אחרי שמבייתים יש כאב אבל מרוויחים כי מרגישים, נזכרים ויכולים לעשות אסוציאציה. צבע השער והחיטה למשל … הזיכרון גם כן.. ומי שמבוית נראה בעינינו מיוחד וייחודי.

במי שהשקענו נראה בעיננו ייחודי. למי שהקשבנו באמת נעשה חשוב לנו.

ואז השועל מגלה לו סוד שלו :שרק בלב אפשר לראות היטב ומה שחשוב באמת סמוי מן העין. הזמן שבזבזת על השושנה, הוא שהפך אותה לחשובה כל כך .אל תשכח, אתה אחראי לתמיד למה שביית….

הטייס המבוגר הפוגש את הנסיך לאחר שלמד מן השועל ,מנסה לקלוט את החכמה שהנסיך מביא ממסעו הקצר בעולם ,במדבר, במפגשו עם השועל . הם מחפשים יחדיו מים והנסיך הילד אינו תופס באמת את גודל הסכנה הנגרמת ללא מים . המבוגר הוזה והנסיך הילד רגוע . לשאלת הטייס המבוגר האם גם אתה צמא לפעמים הנסיך אומר מים יכולים להיות טובים גם ללב… והוא מראה לו את כוחה הנוסף של הבאר, מעבר למים הרגילים שנותנת . את כוחה הפיוטי ,הרוחני,  שירת החבל הדלי וזרימת המים ,הקסם שמעבר . מים לנפש ,שוב הקשר לעצמי.

הכוכבים יפים אומר הנסיך כי רחוק בתוכם בעבורי יש פרח אחד סמוי מן העין, השושנה שלי

מה שמיפה את המדבר אומר הנסיך, שאי שם מסתתרת בו באר.. כמו בית שמסתתר בו סוד . והמבוגר מבין ונזכר בכוחו של בית שיש בו איזה אוצר נסתר .

כוכבים, מדבר ,בית כל אלה יופיים בא להם מדבר מה הסמוי מן העין דבר מה שמעבר..

ואז הנסיך הילד נרדם והמבוגר לוקח אותו בזרועותיו. הוא נרגש, כי הוא מודע לכך שנושא אוצר ממנו יצטרך להיפרד. הוא מודע לשבריריות, לעדינות אך הוא מתחיל להיות מודע  שהוא נושא אך קליפה של משהו עמוק שיש בילד, משהו הסמוי מן העין."העיניים עוורות צריך לחפש בלב במה שהעיניים הרגילות סומו אליו " הוא נזכר..

הנסיך והמבוגר התבייתו כאן, הבינו אחד את השני ,הנסיך חזר לנחש משיל העור,שיכישהו ויחזירו לכוכבו. והמבוגר, אחרי החיבור החזק והעמוק עם הילד ,אחרי שנשא אותו בזרועותיו ואחרי שהבין את הדברים הסמויים מן העין, את הקליפה והפנים ,את המוות הנפשי סימבולי ואת החיים עצמם. הילד עזר לו להבין את חכמת הלב את הצורך לוותר בכאב ובאבל על החוץ ולהתרכז בפנים, והמבוגר קלט אותו והבין את מה שלא ימות, במה שיופנם ויהפוך לחלק חדש בתוך עצמינו לאחר שהתאבלנו על הילד וכל האספקטים שלו.ואז הילד יכול למות.

"אני אראה כאילו אני מת וזה לא יהיה נכון…תבין זה רחוק מדי.אני לא יכול לקחת את הגוף הזה. הוא כבד מדי" אבל זה יהיה כמו קליפה ישנה משלכת ומה כבר עצוב בקליפות ישנות?" אומר הילד .

הטייס הבין שהנסיך עזב אותו ,והנסיך הרגיש שהוא יכול כבר לעזוב .הוא חזר לכוכב שלו אך השאיר איתו את העיקר ,את הסמוי מן העין המבוגר הפנים את דמותו ,את מהותו חוויה שתישאר עימו תמיד . הילד עם כל מאפייניו שהוא חלק מרכזי בעצמיות שלו.

---