התמוטטות אל מול מתקפת הצל הפרסונלי | לאה אבשלום

הרצאה בליווי הסרט של אינגמר ברגמן "פנים אל פנים "אוהלו נובמבר 2006

אתחיל משם ההרצאה. הכוונה היא – התמוטטות של הפרסונה ואף האגו מול התקפה מאסיבית של הצל, אך היה זה שם ארוך מדי. התמוטטותה של הפסיכיאטרית יאני בסרטו של אינגמר ברגמן "פנים אל פנים", סרט שהוא אולי הסרט הפסיכולוגיסטי ביותר של ברגמן. אם כי קשה לומר זאת על ברגמן, שרוב סרטיו יש בהם עומק פסיכולוגי והם מושפעים מאוד מהלא-מודע. זהו סרט שלא קל לצפות בו, עם הרגשה שכמעט ממוטט אף אותנו, שכן הפגישה עם הצל היא קשה ביותר, כאשר היא נעשית פנים אל פנים.
אספר את המחצית הראשונה של הסרט, עד ניסיון ההתאבדות של יאני (כן, כשהיא פוגשת את הצל פנים אל פנים, היא רוצה למות!), ולאחריה אדון בשני נושאים:
1. הצל בדמות האישה בשחור עם העיניים המפחידות של המוות, כיצד הוא יכול להשתלט ולמוטט את הפרסונה והאגו. דיון בעיקר דרך החלומות של יאני.
2. יחסי מטפל-מטופל – הקשר שלה לתומס, וכיצד זה הצילה. ופה יכנס אף התהליך שיאני עוברת אחרי ניסיון ההתאבדות, וכיצד היא יוצאת ממנו.

סיפור המחצית הראשונה של הסרט תמונת הפתיחה של הסרט היא כאשר רואים את השחקנית המצוינת ליב אולמן שהיא, כפי שיתברר לנו, הפסיכיאטרית בשם יאני איזקסון, עומדת בחדר ריק לחלוטין, מהורהרת. יש רק מכשיר טלפון על הרצפה, ויאני מצלצלת לסבתא להודיעה שהסבלים רוקנו כבר את הבית והעבירו את הרהיטים למחסן, לפני המעבר שלה לבית החדש, ושהיא תבוא יותר מאוחר.
היא נוסעת לביה"ח הפסיכיאטרי, ושם רואים את המפגש שלה עם הפציינטית מריה, צעירה מנותקת לגמרי, לכאורה. יאני מנסה לדובבה, אך הדבר היחיד שהפציינטית אומרת: "מסכנה יאני, מסכנה יאני". האם היא רואה את הפרסונה של יאני, הפסיכיאטרית המתפקדת כה טוב? אח"כ יתברר לנו שהיא משמשת כרופאה ראשית של ביה"ח למשך הקיץ, מחליפה את הרופא הראשי. הפציינטית רואה שמעבר לפרסונה יאני לגמרי מעורערת?
יאני נוסעת לבית הסבתא והסבא, בית שבו גדלה (יתברר יותר מאוחר, מגיל 9, עקב מות הוריה בתאונת דרכים), ומתברר שבאה להתגורר בו לקיץ – לחודשיים, מאחר שהבית החדש שלה עדיין בבנייה, בעלה אריך נסע לארה"ב לעסקים ובתה בקיטנה של רכיבה. הסבתא אומרת שהורידה את הרהיטים שהיו בחדר בילדותה של יאני, כך שיאני חוזרת לחדר הילדות. הסבתא שואלת את יאני לשלומה, ואומרת שמרגישה שמשהו לא בסדר איתה. יאני מכחישה. נראית טוב. לבושה בהקפדה.
בהולכה לישון בחדרה מהילדות, רואה בפעם הראשונה את החיזיון (הלוצינציה?) של אישה מבוגרת, לבושת שחורים, עם עיניים קפואות כמו של מת. אישה מפחידה ביותר. יאני נשארת קפואה מפחד מולה. לטענתי, הדמות מייצגת את הצל.
בתמונה הבאה היא בביה"ח, מאחורי השולחן של הרופא הראשי, שומעת מקולגה שאשתו לשעבר עורכת מסיבה לכבוד מאהבה הצעיר ממנה ב-26 שנים והיא מוזמנת. היא הולכת למסיבה. שם פוגשת את תומס הרופא (פרופ' תומס יאקובי – השחקן ארלנד יוספסון), שהופך להיות יותר מאוחר מצילה והמטפל שלה.
הולכת עימו למסעדה ולאחר מכן לביתו. שם מספר לה שהוא גרוש, ולמעשה גם הומוסקסואל. היא מספרת לו על המאהב שלה, מרטין. הם נפרדים כידידים. חוזרת לבית הסבתא, באמצע הלילה ועדיין אור בחוץ. שם עדה לשיחה בין הסבא והסבתא, כאשר הם לא ערים לנוכחותה, שבה הוא אומר: "כמה נורא להזדקן". הסבתא מנחמת אותו.
הטלפון מצלצל, וכאשר יאני מרימה אותו, אף אחד אינו עונה. יאני יוצאת מייד מהבית ונוסעת לביתה הריק. שם מוצאת את מריה, הפציינטית, שוכבת חסרת הכרה על הרצפה, מחצית גופה התחתון ערום. ניגשת מייד להזמין אמבולנס, אך אז מופיעים שני גברים. אחד מהם אומר שלקחו את מריה מביה"ח, והיא ביקשה להביאה לבית של הפסיכיאטרית. מופיע גבר שני והוא מפילה על הרצפה ומנסה לאנוס אותה. קם בכעס ואומר שהיא מדי צרה. הגברים הולכים, לאחר שגם לוקחים את הכסף מארנקה, והיא מצלצלת לאמבולנס.
בתמונה הבאה היא בקונצרט עם תומס. יפה, קרה, נראית מוטרדת מאוד. נוסעת לביתו לאחר הקונצרט. שם היא מבקשת מתומס שיתן לה כדורי שינה, שכן היא רוצה לישון עמו, רק לישון בלי לשכב עימו, ושיחזיק את ידה. לאחר שנותן לה שלושה כדורים – ואליום ושני כדורי שינה (לטענתו – קוקטיל המבטיח שינה), היא מספרת לו על ניסיון האונס שעבר עליה היום, שכאשר שכב עליה הגבר בעצם רצתה שיחדור לתוכה, אך היתה צרה מדי, יבשה מדי. מקבלת התקף של צחוק, אשר לאט לאט הופך לבכי נורא.תומס מחזיק אותה בזרועותיו ומנסה להשקיטה ולנחמה. היא מאבדת שליטה בבכי קשה. נרגעת ומבקשת שיזמין מונית, רוצה לנסוע הביתה. תומס מסיע אותה לבית הסבתא. בוקר, הסבתא מעירה אותה, ומתברר שישנה 24 שעות. הסבתא מביאה לה ארוחת בוקר ואומרת שהם נוסעים לחברים לאי, מאחר שקבעו זאת מזמן. יאני נשארת לבד בבית. הפעמונים מצלצלים ומבינים שיום ראשון, וחושבת כיצד לבלות את יום החופשה. ניגשת לטלפון במצב רוח מרומם ומצלצלת לתומס, להתנצל על התנהגותה באותו לילה ולהציע לו לצאת. תוך כדי הטלפון שוב מופיע החיזיון של האישה הנוראה, דמות צילית מבעיתה. יאני נשארת קפואה ומזועזעת. טורקת את הטלפון, וניגשת כאילו בשקט ובשלווה לקחת את כל צנצנת כדורי השינה כדי להתאבד. כמו ילדה טובה. כשהיא מזמזמת ועוברת באצבעה על הטפט של חדר ילדותה. האם חזרתה לחדר ילדותה, כשהיא בתקופת מעבר ללא בית משלה, הוא הטריגר להתמוטטות ולניסיון ההתאבדות?

הפגישה עם הצל בחלומות אחרי ניסיון ההתאבדות
חלום ראשון – "חלום הסבא והסבתא הרעים"
"יאני לבושה כולה אדום ואף כיפה אדומה לראשה. היא בחדר עם הסבתא ועוד כמה אנשים. הסבתא מקריאה לה אגדה – על זוג זקנים רשעים אשר ילדה נשארה לטיפולם לאחר שאביהם נסע. הם הבטיחו לטפל בה טוב. אך אחרי שהאב נסע החליטו שהיא מפונקת מדי. שרפו את צעצועיה, הלבישו אותה בשק, זרקו את כלבה מבעד לחלון. הילדה בכתה. (זהו סיפור הצד הצילי של יאני שגודלה על ידי הסבתא והסבא לאחר שהוריה נספו בתאונת דרכים בהיותה בת 9). יאני מתקשה לנשום, ואומרת שיש ריח לא טוב של זקנים. שוב מופיעה האישה בשחור עם העיניים המבעיתות, והיא מנסה לברוח, לפתוח דלת ולצאת. תומס מופיע ומדבר על הנזק המוחי שגרם ניסיון ההתאבדות. יאני כה רוצה לחזור למודעות. "אני כל כך רוצה להתעורר", היא אומרת. יאני מבקשת רשות כילדה קטנה לפתוח דלת לחדר אחר, ושואלת מה יש מעבר. תומס אומר לה "זוועות שאנו מכירים הן פחות נוראיות מזוועות שאנו לא מכירים". ובאמת יאני יוצאת בדלת לדירה של הסבתא, שם מופיעה שוב הדמות בשחור, אך עתה עם הבעה טובה יותר, שואלת אם קר לה ומציעה לה את הצעיף שלה לחימום, ואומרת, "את כבר לא מפחדת". יאני מאשרת ואז מתעוררת עם צינורות באפה בביה"ח".
בחלום מופיע צד הסיפור הרע והמפחיד של גידולה בבית הסבתא והסבא, הצד של הצל. האם ברגמן אומר בכך שיאני לבושה כולה באדום כמו כיפה אדומה, והסבתא מקריאה לה אגדה – שאין המדובר רק בצל הפרסונלי שלה, אלא אף בצל הארכיטיפלי. יתכן. אנו מכירים את ספרה של פון פרנץ על הצל באגדות, על הצל שהוא חלק הכרחי מכל חיים ומכל ילדות. המימד הארכיטיפלי הוא הנותן את הגוון הכל כך מחריד של דמות הצל. יונג במאמרו על הצל ב- Aion כותב:
"… it is quite within the bounds of possibility for a man to recognize the relative evil of his nature, but it is a rare and shattering experience for him to gaze into the face of the absolute evil" (par. 19).
הצד הטוב של הילדות יחד עם הצד הרע והצלי מופיע אף בסרטו האוטוביוגרפי של ברגמן "פאני ואלכסנדר". האם מגלמת את הצד הטוב והאב החורג – את הצד הרע והאכזרי. הסבתא הכל כך טובה ונחמדה מתחילת הסרט הופכת להיות האם הנוראה שיש לה פנים של מוות. וכמו שתומס אומר – זוועות שאנו מכירים…, רק לאחר שיאני מוצאת דרך להתחבר לצל – הדמות הצלית, של הסבתא הרעה והנוראה, אשר הופכת להיות יותר אנושית ודואגת לה אם קר לה, יכולה יאני להתעורר, לעבור מעולם הלא-מודע לעולם המודעות.
דמות האישה השחורה והנוראה כמובן מזכירה לנו את מה שכתב נוימן על האספקט הנורא של האם הגדולה, ושל כל אם שמגדלת אותנו, או כל סבתא. ואנו יודעים מיונג ומנוימן, שרק כאשר הדמות הצלית הופכת להיות אנושית, אפשר להתמודד עמה.
כשיאני פוגשת את הצל הנורא היא רוצה לברוח טוטלית, למות, אך היא מוכרחה לפגוש בו – פנים אל פנים, כדי לצאת מהמפגש חיה ואולי חזקה יותר.
יאני מתעוררת בביה"ח עם צינורות באפה. תומס הרופא על ידה, מספר לה כיצד הציל אותה. משטרקה את הטלפון ולא ענתה, חשש שמשהו קרה לה. נסע לביתה ופתח את דלתה עם מפתח של השוערת. ליאני מאוד לא נעים – שהיא הנחמדה תהיה לטורח כזה על מישהו אחר. היא נרדמת וחולמת שוב:

חלום שני – "חלום המטופלות בחדר בביתה" "הסבתא מזכירה לה בחומרה שהפציינטים מחכים לה בבית, כפי שאומר החוזה החדש שלה. לבושה בחלוק הרופאה היא נכנסת לחדר מלא נשים מטופלות המחכות לטיפולה. גם תומס עומד שם ומתבונן בה בשמץ אירוניה.
היא ניגשת למלא את חובתה בצייתנות, כמי ששכחה את חובותיה. הראשונה שניגשת אליה, מוציאה מפיה פתק האומר – "הרופאים ניתחו לי את הראש, להוציא את החרדה, אך כשסגרו את הראש שכחו את החרדה היומיומית". יאני אומרת לה שתחזור בעוד חודש. ניגשת למישהי אחרת ומורידה את מסיכת פניה – מאחורי המסכה פצעים נוראיים. יאני מזדעזעת. מכסה אותה בסדין ואומרת לה לקחת את התרופה. על המיטה שוכבת המטופלת מריה ומנסה למשכה אליה. גם בתה אנה פתאום שם ויאני מנסה לעוצרה, אך אנה יוצאת מהחדר. כל המטופלות מנסות לתפוס אותה, והיא נמלטת מהן לחדר השני וסוגרת את הדלת".
נראה לי שאנו יכולים להסתכל על המטופלות של יאני כחלקים של יאני עצמה, בפרשנות על רמה סובייקטיבית. חלקים השייכים לצל, מוזנחים ומפחידים. חלקים שיאני פוחדת לפגוש, אך עתה מוכרחה לפגוש. המטופלת הראשונה מביאה את הצד של החרדה, החרדה העמוקה והקשה שהביאה להתאבדות. החרדה היומיומית של החיים איננה ניתנת לטיפול בשום צורה, כפי שברגמן מראה בכל סרטיו.
המטופלת השנייה מביאה את הצד של הפרסונה – עם הורדת המסכה מעל הפנים מתגלים הפצעים הנוראיים שעומדים מאחוריה, והיא פותחה כדי לכסות עליהם. קשה לראות את הפגיעויות הקשות, ששייכות לצל שלנו, שעומדות מאחורי הפרסונה. אך מגיע יום שעלינו לראות אותם, ואיננו יכולים יותר לברוח.
המטופלת מריה, על המיטה, חצי עירומה, האם היא מביאה את הצד של המיניות הנשית שהוזנחה? אנו רואים בסרט, בהקשר של ניסיון האונס, שיאני יכולה להיות יבשה וסגורה למיניות גם כשהיא דווקא רוצה אותה.
ברגמן פה אומר, שאי אפשר לסלק את הצל לגמרי. תמיד ישאר צל לאדם – החרדה היומיומית, ותמיד ישאר הצורך בפרסונה מסוימת כדי להתמודד עם העולם.
ביקור הבעל, שהגיע מארה"ב רק לשעות אחדות, ממחיש את חוסר הקרבה והאינטימיות ביניהם. יאני חוזרת לפרסונה המוכרת לה, היא הדואגת לבעל ומאוד לא נעים לה שגרמה לו לאי-נוחות ולדאגה.

חלום שלישי – "חלום ההורים" "יאני שוב לבושה כולה אדום. בבית הסבתא (חלון הויטראז'ים עם הפרח), מחפשת את אמה ואת אביה. לפתע רואה אותם, והם באים לקראתה אך מתעלמים ממנה, יוצאים מהחדר וטורקים את הדלת. יאני נשארת. דופקת על הדלת ומדברת על הרגעים הטובים שהיו לה עמם, על שנעלמו פתאום, על שנשארה מוצפת רגשות אשם. ההורים חוזרים לחדר, והאם מנסה לגעת בה. יאני מתחילה להכות אותם בכעס רב. לא רוצה לראותם יותר. רוצה לשכוח אותם. לא לראות את פניהם המפוחדות או לשמוע את קולותיהם המפוחדים. בורחת לחדר השני ודופקת את הראש בקיר".
ראשית, אנו פוגשים את העוצמה הרגשית העצומה שיש תמיד לקשר עם ההורים. האמביוולנציה העמוקה. שני הצדדים שיש לחוויה עם ההורים הפרסונליים, שיש לה מקור בשני הקטבים של הארכיטיפים של האם והאב, כמו שכתבו על כך יונג ובעיקר נוימן. הדמות הצלית הנוראה שיאני פגשה ומוטטה אותה, היא האם הנוראה, אם בדמות אמה הפרסונלית, או הסבתא הפרסונלית. זהו חלום מאוד פרסונלי. ובאמת אנו פוגשים את מרכיבי הצל הפרסונלי, המבוססים על ההיסטוריה האישית שלה. היסטוריה עם אב נחמד ואוהב אך חלש, אם מחמירה ודרשנית – הדרישה שלה לסדר וניקיון. מותם של ההורים בתאונת דרכים בהיותה בת 9. הרגשתה שנטשו אותה וטרקו את הדלת. הישארותה מוצפת רגשות אשמה כבדים מנשוא. היא היתה ילדה רעה, ובגללה מתו ההורים, ומה שמגיע גם לה זה מוות! הכעס העצום שנשאר בתוכה על הוריה שעזבוה פתאום. כל מה שנותר לה הוא לדפוק ראשה בקיר. (הרגל מילדות בניסיון להרגיע עצמה?)
כאשר מתעוררת מתברר לה שתומס יושב על יד מיטתה. הוא כל הזמן שם "יומם וליל" – "הפכתי להיות הרופא שלך", הוא אומר. מבקשת ממנו לספר על עצמו. הוא מספר שמה שקרה לו בגיל 9 זה שהוא למד לגהק. גם הוא גדל בבית עם חינוך נוקשה וסיפורו מצחיק את יאני. הוא אף מספר לה על הקשר ההומוסקסואלי שלו, שחי עם שחקן כ-5 שנים עד שהשחקן זרק אותו לפני שנה.
הרופא המטפל מספר גם על עצמו. הוא גם משתמש בהומור, ויכול להצחיקה ברגעים כה קשים בחייה.

חלום רביעי "חלום שריפתה בארון מתים" "היא לבושה באדום, ללא כיפה על ראשה, ופניה טובות. ניגשת לארון מתים בו שוכבת היא עצמה. תומס ברקע. משלבת את ידיה של המתה, בחיוך על פניה ונסוגה לאחור. הפעם תומס עומד מאחוריה, סמוך אליה. סוגרים את ארון המתים ודופקים את המסמרים. יאני בתוך הארון אינה מתה, דופקת על הארון, "אבא, אמא, הצילו". יאני העומדת בחוץ ניגשת לארון, לוקחת נר דולק ומציתה את ארון המתים, העולה באש".
האם יאני שלא הצליחה במעשה ההתאבדות, בכל זאת מוכרחה למות? האם היא מוכרחה למות בגלל "החטאים" שלה כילדה רעה? האם מוכרחה למות יאני הישנה, עם עמדתה הישנה, כדי שתיוולד יאני חדשה? יאני חדשה כתוצאה מהתהליך שעוברת אחרי המשבר הנורא וניסיון ההתאבדות. התהליך שעוברת יחד עם מטפלה תומס. כמו שאנו יודעים, כל משבר ככל שנורא, הוא הזדמנות גדולה לתהליך טרנספורמטיבי של התחדשות והתחזקות.
אך, אולי אין זו אלא התוקפנות הנוראה של יאני כלפי עצמה, התוקפנות שמתגלה כצל האמיתי שלה?

הפגישה הטיפולית
אחרי שהיא מתעוררת מהשינה העמוקה והחלומות, יש ליאני "פגישה טיפולית", בה היא מדברת על עצמה עם תומס. היא מתחילה "עוד בילדותי ידעתי שאני פוחדת מהמוות. תמיד חשתי את נוכחותו…" בסרט, העבודה הזו על עצמה, אורכת כ-14 דקות. אני מציעה לראות את העבודה הזו כתהליך טיפולי שלם.
הפגישה שלה עם המוות, כצל האכיטיפלי "האולטימטיבי" – מות כלבה, מות ההורים בהיותה בת 9, מות בן הדוד ממחלת הפוליו…
תומס אומר לה שכל חייה ראו בה שיא הסתגלנות והבריאות הנפשית, וזאת אמנם היתה הפרסונה הכל כך סתגלנית שלה, שהיא פיתחה. עתה היא נשברת ואנו יכולים לראות מה מאחוריה.
הקשר להוריה. האב הנחמד אך האלכוהוליסט, שאמא וסבתא דיברו נגדו כעצלן, ויאני הרגישה צורך להזדהות עימן. כך איבדה את הקשר הטוב היחיד שהיה לה. הקושי שלה כאם להראות אהבה לבתה אנה.
רוב העבודה נעשית על הפנים של הצל הפרסונלי, בדמותה של הסבתא הנחמדה והאהובה, שפתאום היו לה "פני כלב משוגע שעומד לנשוך", מה שמאוד הפחיד את יאני הילדה. הסבתא שדיברה עם האם בקול נמוך ומוזר, שגרם לאם לבכות, ויאני לא הבינה מדוע. אך עיקר העבודה נעשית כאשר היא עושה רגרסיה מוחלטת לילדות, והאגו הבוגר לגמרי נעלם. היא משחקת את דמות הסבתא (ואולי גם האם) הביקורתית והרעה – אשר מאשימה אותה שהיא עצלנית ומפונקת ומאיימת שתשלח אותה לפנימייה, ובה בעת את הילדה יאני שמתגוננת, שכועסת ותוקפנית וצועקת על סבתא "את כלבה נוראה ומלאת שנאה. אני שונאת אותך". נראה כאילו נכנסה למצב פסיכוטי.
הצל הפרסונלי מופיע כפנים הנוראיות של הסבתא הביקורתית והרעה, כיסורי המצפון הנוראיים של יאני הילדה הרעה, שמרגישה שהיא תמיד לא בסדר, כתוקפנות שלה עצמה. ובאמת הצל פה הוא התוקפנות – של הסבתא, האם, אך בעיקר של יאני עצמה, מאחורי הפרסונה הכל כך נחמדה ונעימה שלה. מופיע גם הצד הטוב, כאשר יאני מרגישה כחיית המחמד של סבתא, ומרגישה כה טוב ובטוח עמה. אך הצל מופיע והופך דומיננטי כשיאני חווה שוב את הפחד הנורא שחוותה כילדה, כאשר הסבתא סגרה אותה בתוך הארון, ילדה שכה פחדה מהחושך.
תומס המטפל נמצא שם בשבילה כל "התהליך הטיפולי" הזה. מקשיב, מחבק, מחזיקה בידיו, כמעט ולא אומר דבר. ובאמת, עתה אני רוצה לדבר מעט על יחסי מטפל-מטופל: תומס ויאני.

יחסי מטפל – מטופל: תומס ויאני יאני לא היתה יכולה לעשות את המסע שעשתה, הירידה לשאול של עצמה ופגישה עם הצל פנים אל פנים, ללא נוכחותו של תומס המטפל. היא אף לא היתה נשארת בחיים. במקרה זה היה הטיפול מציל חיים תרתי משמע. ואמנם הטיפול של תומס מתבטא בנוכחותו "יומם וליל" לצדה, כמעט ללא התערבות. הוא נוכח ומלווה אותה בתוך חלומותיה, הוא נוכח כאשר מתעוררת, הוא מחבקה כאשר עוברת מפגש עם רגשות קשים מנשוא.
בימים אלו קראתי את המאמר של אסתר אליצור ב"שיחות" (כרך ב', חוברת 3, אב-אלול תשס"ו): "התעוררות הלב – מסע אל האימון הבודהיסטי". במאמר זה היא מדברת על ה"נוכחות הבלתי מותנית" של המטפל, המזמינה ומאפשרת למטופל לחוות את ההתנסות היחודית שלו כפי שהיא מתהווה. על עמדה בסיסית של קשב ער ונוכח של המטפל. זה מה שתומס עושה, וזה מה שיאני זקוקה לו כדי לעשות את המסע שלה – מלווה קשוב עם נוכחות בלתי מותנית.
הוא גם מטפל שיודע לספר על עצמו, כאשר זה מרגיש כמתאים לסיטואציה הטיפולית. מהסיפור המגוחך על איך למד לגהק בגיל 9, ועד הסיפור על החיפוש אחר האמת שלו. על החיפוש שלו ועל "נוסחת הקסם" להגיע לאמת, הוא מדבר בסוף התהליך הטיפולי. בשפתנו בסוף התהליך עולה המטרה – של התקשרות לעצמי האמיתי.
השעון שלו נעצר כאשר הוא נוכח בתהליך הטיפולי של יאני (בבוקר נכנסת האחות ואומרת שהשעה כבר 8 בבוקר). ואמנם זמן טיפול הוא מחוץ לזמן הרגיל, ובאמת הימים או השעות שיאני נמצאת איתו הם כמו תהליך טיפולי שלם.

הוא אף מטפל שיודע מתי הטיפול הגיע לסיומו. בבוקר הוא אומר לאחות שיאני יכולה ללכת הביתה. הוא יודע מתי ללכת ולתת למטופלת להתמודד עם חייה לבדה. הוא טס לג'מייקה.
כשיאני אומרת שעתה היא צריכה להסתדר לבד, תומס אומר, "אני צריך להסתדר לבד". האם גם הוא עבר תהליך טיפולי של שינוי? כמו שיונג אמר, המטופל יכול לעבור תהליך טרנספורמציה משמעותי רק כאשר גם המטפל בעצמו עובר תהליך כזה.
עולה גם השאלה עד כמה המטפל זקוק למטופל בשביל עצמו, בשביל למצוא משמעות, בשביל לעבור תהליך אינדיבידואציה, בשביל להרוויח כסף… עד כמה המטפל יכול לשחרר את המטופל ולומר לו: "הגיע זמן סיום". אך האם יתכן שתומס בנסיעתו לג'מייקה מייד עם התאוששותה של יאני, בעצם נוטש אותה? האם יאני צריכה להתמודד עם נטישה נוספת?
כל אלו השערות. האם יאני באמת עברה תהליך של טרנספורמציה כתוצאה מהמשבר הנורא אליו נקלעה, בחזרתה לבית הסבתא ובפוגשה את הצל? האם היא באמת שונה כאשר מצלצלת מבית הסבתא לביה"ח הפסיכיאטרי לומר שהיא באה מחר לעבודה כרגיל? וכמו שבתה אנה שואלת, האם אנו בטוחים שלא תנסה להתאבד שוב? האם אינה חוזרת לפרסונה הרגילה שלה – הנחמדה הדואגת לכולם, היעילה והמתפקדת טוב? אנו יכולים להשליך כל דבר על יאני, שכן היא איננה אלא דמות אימג'ינלית של ברגמן, וגם שלנו. מטבעה של אמנות שהיא נשארת פתוחה להשלכות שלנו, כמו שטבעו של סמבול שאנו יכולים לפרשו פירושים רבים.
יהיו כאלו אופטימיים שיאמרו שיאני עברה תהליך טרנספורמציה אמיתי אחרי ניסיון ההתאבדות. יהיו כאלה שיאמרו שכלל לא, ושהפגישה עם בתה המתבגרת בסוף הסרט מוכיחה זאת. פגישה שבה אנו רואים שאף יאני אינה מצליחה להיות אם מספיק טובה לבתה אנה.
בסוף הסרט יש לנו רמז לכך שהשתנתה עמדתה כלפי החיים, שעשתה אינטגרציה של הצל. כאשר צופה בסצנה של הסבתא המדברת לסבא, מלטפת את ידו ומנחמת אותו, הסבא שכבר לא יכול לקום מהמיטה, אומרת יאני: "האהבה מכילה את הכל, אפילו את המוות".
האם הסיפור של תומס ויאני הוא גם סיפור אהבה? והאם לא כל סיפור של טיפול בעל משמעות הוא גם סיפור אהבה בין המטפל למטופל?