הרצאה בכנס על אידיבידואציה בגיל השלישי
הרצאה זו מוקדשת לאימי,אשר לפני כ10 שנים החלה להידרדר מבחינה מנטלית וגופנית. המפגש עם ירידה זו עורר בי קודם כל כעס,אחכ פחד ורתיעה מפני המוות המזדחל בצורה כה נבזית.בהתמודדותי עם סערת נפשי התחלתי לנהל יומן בו תיעדתי את תהליך ירידתה של אימי תוך כדי התבוננות בשיטפון הרגשות אשר הציף אותי".הקללה "במירכאות כפולות אשר נפלה עלינו הפכה בהדרגה לתהליך אנושי ולשיעור ענק,אולי השיעור הגדול של חיי.התבהר לי שאימי החלה את מותה בחייה,ומסייעת לי בכך לעבור בהדרגה את הפרדה ממנה,ולקבל את מותי שלי בבוא העת.
יונג המשיל את חינו למהלך השמש,בבקר מתעצמת בהדרגה,עד שתגיע לזניט של הצהרים המתקדמים.ומכאן תנועת התקדמות,שאינה מתגברת,אלא יורדת .ובכן, כבר עברנו מזמן את נקודת האיזון. ומה עכשיו, כשהגיעה שעת בין הערביים ?
הגיל המבוגר משמעותו קרבה אל המוות,פרידה ואבדנים בלתי נמנעים.ןלפיכך,ההכרח להשלים עם עובדת מציאותו כחלק מחיינו הופך להיות מטלה מרכזית בגיל זח.האגו היורד בכוחותיו,חדות חושיו,ובתפקודיו ,חייב ללמוד להרפות.במקרה הטוב,תתרחש פניה מן העולם החיצון אל הפנים,אל הסלף,התגמול אמור להימצא שם.מי שנצמד בערב אל חוקי הבוקר,עשוי לחוות אומללות והתרוקנות עצמית.סוג של מות בחיים.
דמויי החיים והמוות כאנלוגיים למהלך השמש,כבר מופיעים במיתוסים עתיקים ומשקפים את המאמץ האנושי לעכל את סופיותם של החיים.סוג זה של מודעות הוא ייחודי לבני אנוש,הוא העונש ,אך גם הפרס.מודעות גוברת הופכת אותנו לאנושיים יותר,ומעמיקה את משמעות חיינו. נוכחותו המתמדת של המוות בחיים היא כסליל דו פתילי שאינו ניתן להתרה. הטבע כולו מושתת על הבסיס הכפול של גדילה וכמילה.התקדמות קדימה היא בעת ובעונה אחת גם הנסיגה אל המוות.המוות לא נמצא אי שם בקצה הדרך, הוא נמצא תמיד,ונוכחותו מתעצמת בכל שלב מעבר, בכל טרנספורמציה .למעשה,החיים והמוות הם שני קצותיו של אותו ארכיטיפ.
ברצוני להביא את האפוס הגדול העתיק ביותר בתולדות הציביליזציה,עלילות גילגמש. שיאו של המיתוס הוא התמודדותו של הגיבור עם החידלון וקבלת מותו האישי כחלק של היעוד האנושי,
גילגמש מתואר כמלך עז,אמיץ ואכזר,שהאלים מתקשים לשים גבול לעוצמתו. הוא רודה בעמו ונוטל לעצמו ללא חשבון ודין. על מנת למתן את כוחו האלים בוראים את אנכידו,איש אשר ישווה לו בכוחו.אנכידו הוא איש טבע, פרא מגן החיות.המפגש ביניהם הוא מפגש אלים,מתפתח מאבק שבו גובר גלגמש על אנכידו,אך נשבה באהבה כלפיו.כמו אל אישה אליו השתוקקתי.השניים הופכים לצמד רעים בלב ובנפש.ביחד הם יוצאים למסעות נועזים,מחזקים זה את זה ברגעי פחד וחולשה, הם הופכים למעין ישות אחת,בשיאם הם גוברים על המפלצת חומבבה,,שומרת היער הקדוש,וכורתים את הארז האגדי, הניצב במרכז היער.האל המסייע הוא האל שמש ,המעודד את רוחו לגבור על האימה בעצה טובה.השמש היא שמש הצהריים,שמש בשיאה.האגו בשיא אונו,ואינו מכבד את מסתורי הטבע, אלא גובר עליו.
אותו אל שמש הוא גם הקוצב את עונשם של הרעים אשר העזו יתר על המידה.אחד מהם חיב למות,והפור נפל על אנכידו, כאן חל מפנה גדול בעלילה,משבר גדול שבמהלכו יצטרך גילגמש ללמוד את חוקי אחר הצהרים..בשלב זה נופלת על גילגמש אימה גדולה,ומחליט לצאת אל אותנפישתים,ע"מ לגלות את סוד חיי הנצח.שמש פטרונו מנסה לעכבו."גלגמש,אנא תנוע,החיים שתבקש לא תמצא.וגיגמש עונה "אחר אשר עלי שדה התהלכתי,נדדתי,בלב הארץ אשית ראשי?אישן כל השנים?עיני לא תראינה את השמש ואורו אשבע?ארוכה החשיכה ,כמה אור ימצא? מתי יראה המת את אור השמש?
גילגמש בנדודיו מזרחה,מגיע אל הר התאומים אשר בין שתי פסגותיו שוכן המקום שבו זורח השמש בבוקר,ושוקע בערב. דרך מנהרה ארוכה וחשוכה יגיע אל גן פלאי,בו יפגוש את המוזגת,והיא שואלת "למה כחשו לחייך ,ונפלו פניך?יכרואה בעוטי רוח תשעט במדבר? " הזמן,הייסורים,והדיכאון חורצים את עקבותיהם על פניו.גילגמש עונה "חברי אשר אהבתי מאד ,אשר התהלך איתי בכל התלאות,הלך בדרך כל בשר.שישה ימים ושבעה לילות עליו בכיתי,לא נתתי להורידו קבר,הלא יקום חברי לכל צעקתי,עדי תולעת נפלה מאפו,נבהלתי מאד למראה חברי.מות אירא ואשעט בשדה,גורל חברי כבד מנשוא,איכה אשקוט,איכה אחריש,חברי אשר אהבתי היה לעפר האם לא כמוהו אנוכי אשכב,לא אקום לדור ודור?. "
אנכידו מת ראשון,הוא יצור הטבע הפראי.סימבולית,אותה חיות צעירה ופראית נעלמת ראשונה,ומותירה את גילגמש להתמודד עתה לבדו עם המודעות גוברת,הכחשתו הראשונה קורסת והאימה הלא מעובדת ,פניה כשד המוות. המוזגת מנסה לעזור לו להשלים וליהנות ממה שניתן."הבט בילד האוחז בכפך,רעיה לו תשמח בחיקך." גלגמש מתעקש,והיא חוזרת "לא היה איש לפניך גילגמש,שעבר את הים,מי מבלעדי השמש ילך בדרך הזו?"גילגמש עומד על דעתו ויעבור תלאות רבות.נוספות בדרכו ,ינסה להשיג בכוח את שניתן לרכוש בטוב.גלגמש מפעיל את החוקיות הישנה של אלימות וכוחנות ,שעזרה לו בבקר חייו.אך עתה מסתבר ,שפגע בסיכוייו לחצות את ים המוות..הוא יצטרך לעבוד עבודה קשה ע"מ לתקן את המעוות.לבסוף ,הוא חוצה את המים הקוסמיים,ומגיע בשלום אל אותנפישתים,רק כדי לשמוע את אותה תשובה-חיי נצח ניתנו לאותנפישתים ורעייתו בחלון הזדמנויות חד פעמי.עליו להשלים עם המוות.ואם יסרב ,יתמלא תוגה אשר תקצר לבסוף את חייו,כי בעולם הטבע והחיים הכול חולף.
גילגמש ממשיך ומתעקש,ואותנפישתים מציע לו כמבחן להתנזר שש יממות משינה.גילגמש נכשל במבחן זה ,כשמיד נופלת עליו תרדמה הנמשכת שש יממות. בקומו הוא נרחץ ומולבש ומוחזר אל ארצו.צמח העלומים המוענק לו כנחמה,נגנב ממנו בדרכו הביתה,ע"י נחש בעודו רוחץ בברכה.כול מה שגילגמש מוצא הוא את נשל הנחש.אנו הקוראים יכולים להתנחם בכך שהנחש ונשלו מסמלים טרנספורמציה,אך לא נראה לי שזה ניחם את גילגמש האומלל.בדרך הקשה למד את גבולות יכולתו,הוא לומד לבקש,ואף לא להשיג את מבוקשו.עליו להיכנע ולצמצם את כוחו,לשוב אל עירו וליהנות מההנאות האנושיות של אהבת בן ואישה.
מיתוס עתיק זח מלמדנו עד כמה קשה האיחוי של רעיון החידלון לתוך חיינו,וניראה שבעולמנו המודרני הישגי הרפואה והמדע,הפרדת הזקן מהמסגרת המשפחתית,והרחקת המוות מן הבית,מגבירים את הפיצול,ופחד המוות ממקומו הצילי גובר. המטופלת המבוגרת ביותר שלי,בת השמונים אומרת" יעל,כולם רוצים לחיות, אף אחד לא רוצה להזדקן,"בדרכה הפשוטה היא מבינה,שלחיות ולהזדקן הם בלתי ניתנים להפרדה.מטופלת אחרת אינה מסוגלת להשלים עם הסימנים הברורים של הזדקנותה.היא שואלת אותי,אם תבריא מזה,ועל מה היא נענשת.
חווית החיים אינה יכולה להיות שלמה ,אם המוותהצל ממודר ממנה. יונג אמר" רק מי שמוכן למות עם החיים יישאר חי וויטאלי .בר המזל יחיה את עצמו אל מחוץ לחיים," הרצוג אומר כי הדרת המוות תביא להכחדת ה real becoming '
,להקפאה של טרנספורמציה והתהוות העצמי. זהו קיפאון ומוות בחיים,סירוב הנפש לתפוס את המצב הקיומי-אנושי המביא לנארווזה. אחוד מוצלח של נוכחות המוות לתוך החיים,יעזור לאדם לגבור על " גבולות הקיום ", מטלה זו אפשרית רק אם ייגע האדם בלא נודע ,ובתוך הלא נודע יצמח סוג של סדר ומשמעת.
שני נושאים אלו- 1. ההכרה במוות כחלק מן החיים. 2.השתחררות מן האגו כמרכז.-הן חלק עיקרי מהמטלות המוטלות על האדם המזדקן בתהליך האינדיבידואציה .תהליכים אלו נעזרים בהתבוננות,הרפלקסיה,שהיא המאפשרת את תהליך האינטגרציה.אריק אריקסון מדגיש גם הוא בהתבגרות המאוחרת את החשיבות של האינטרוספקציה. יונג ,"הזיכרונות צפים מול עינינו, ע"מ להזכיר לעצמנו את הדימויים הפנימיים והחיצוניים של חיינו ,זה כמו הכנה לחיים שאחרי,אני מנסה לראות את הקו שהוליך את חיי אל העולם ושוב אל מחוצה לו,זה תרפויטי לנתח זיכרונות ולראות דברים מן הצד.זוהי פעילות של מתן עדות לחייך." זה סוג של התבוננות שונה, מתוך פרספקטיבה, המתאפשר תודות למהפכה הקופרניקאית הזעירה המתרחשת בתוכנו בגיל המבוגר.שוב אין אנו חשים את השמש כסובבת סביבנו,אלא את עצמנו כחלקיק קוסמי הנע עם הקיום.
תהליך זה מביא לחשבון נפש,מה עשית בחייך,ומה כבר לא כבר לא תוכל להשיג.זה עשוי להיות מכאיב,ומעלה רגשות נוחם או אשם.הכאב הגדול ביותר הוא לגלות שלא חיית את חייך.בנובלה שלו " מותו שלאיבן איליץ " מתאר טולסטוי תהליך רפלקטיבי מואץ ע"י המוות המתקרב. איבן איליץ הוא אדם באמצע חייו, איש משכיל, נעים הליכות ומקצועי בעבודתו.החומק מכל כאב,ומקדיש את מירב מאמציו להתקבל בחברה ולהתנהל commet il faut ולהמנע מקונפליקטים מיותרים עם אשתו, שגם היא נבחרה להיות אשתו בהתאם לכללים החברתיים,מותו הקרב הוא מוות מיותר,הוא נפגע בתאונה ביתית בעודו תולה וילון בביתו החדש והמעוצב כמקובל.בתהליך המואץ ע"י כאב נפשי ופיזי ובדידות נפשית איומה,הוא סוקר את חייו,ומגלה לחרדתו שכל זה" אינו זה ".על סף מותו ייסוריו מתבטאים בזעקה הנמשכת שלושה ימים רצופים, ללא יכולת להרפות בהעדר משמעות.הוא שואל את עצמו מהו "זה" ?ונדם.מה שמאפשר לו ברגעיו האחרונים להיפרד מן העולם היא תחושת החמלה האנושית השוטפת אותו כלפי הסובבים אותו. הכאב והאימה נעלמים פתאום ובמקום המוות בא אור.
האשם מבטא את המתח התמידי בין האינדיבידואלי והקולקטיבי ,בין גורל חרוץ מראש וייעוד אישי. תחושת ההחמצה החריפה פורצת כשמתגלה שלא עברת בשער שנועד רק לך,ועתה הוא עומד להסגר לנצח.
הסתכלות רפלקטיבית מביאה את האדם להבנת הסבל שגרם לאחרים. תהליך זה יתרחש בד בבד עם היכולת להפסיק לראות עצמו כקורבן של הנסיבות,ולקבל אחריות מלאה לכאב שגרם במודע או שלא במודע לזולת.הסתכלות שכזו גורמת להרחבה נוספת של העצמי ושל האחרים ומפנה מקום לסליחה ותיקון,ועשויה להביא גם להתחברות לפונקציה הרגשית שהייתה רב השנים במקום נחות.
בתיאוריית שלבי ההתפתחות של אריק אריקסון, מי שלא הגיע בגיל זקנה לאינטגרציה,עשוי לשקוע בייאוש.גיבוש העצמי הופך לחיוני.טראומות הן גורם מרכזי לפיצול נפשי בכל שלב,אך בגיל זקנה זו הזדמנות אחרונה להגיע לסוג של שלמות שיאפשר לאדם לסיים את חייו נכון.אנשים מבוגרים הנושאים בתוכם טראומות קשות, שלא טופלו, עשויים להתקשות בלהשיג מיזוג מתאים של חוייות טובות ורעות,ועלולים להוית טרף למחשבות שליליות, לאשם חסר גבולות ולדיכאון.
אדם בשנות השמונים המתקדמות שלו, היה בן יחיד לאימן האלמנה,יחסיו עימה היו קרובים וממוזגים. בניל 16,בצל עלית הנצים,נכפת עליו פרידה שקודם זמנה,ותולשת אותו מאימו וארצו.תקוותו להתאחד עמה במהרה מתנפצת,כשהקשר ביניהם מנותק,והיא נספית במחנה השמדה.כל מה שיקרה מכאן ואילך,יהיה תחת אשם שאין למחותו,או להקל עליו.כל מעשיו של איש מוכשר זה יהיו מכוונים להתמסרות לעניינים שונים,ובעיקר לטובת הכלל.אך הוא מאבד את שמחת החיים ואת חופש הבחירה,האשם הבלתי פתור יונק את חיותו כפצע מדמם.הויה זו אינה מאפשרת לו ליהנות ממה שהוא יוצר.הוא חי עם רוחה של אימו יותר מאשר עם אשתו וילדיו.בעשור האחרון החל לכתוב מכתבים לאימו..הוא מתאר לה בסדר כרונולוגי כל אירוע שקרה לו מיום שעזב אותה.ניתן לראות זאת כרפלקסיה תרפויטית מתוך ניסיון להגיע לאינטגרציה.
אך המשימה קשה,עדין הוא מחפש את מבט עיניה של אימו וסליחתה,אך מתקשה לשחרר את עצמו.הוא מודע לכך שהוא נשלט פעמים רבות ע"י אשם וזעם,הוא מנסה להלחם בשדים אלו,אך פעמים רבות מרגיש שכוחות אלו חזקים ממנו.הקושי בהשגת אינטגרציה בשלב זה שלחייו, שבו שוב אינו יכול להיות פעיל בעולם המעשה,גובה ממנו מחיר כבד.
טראומות ילדות מוצפנות עשויות לעלות מחדש כמו ביקשו הזדמנות אחרונה לעבוד וריפוי. אישה בת 78 חולמת "הגעתי למערה.היה מוזר, היו שם מגירות גדולות,בהן צפו גופות של מתים,בעיקר ילדים עם בגד לבן,איתם היה גם מת בדמות גדולה ומפחידה.שאלתי "האם באמת הוא לא יקום יותר?"הבטיחו לי שלא,לעולם לא.שוכנתי שאכן זה כך. " על חלום זה היא אומרת שזה זיכרון מן העבר,בל תישכח,וששוב צריך להלחם בפחד.אישה זו עברה טראומה בילדותה, אשר לא טופלה. היא תמיד אמרה "אני נולדתי בגיל 16 " כשהיא מנסה לברוח מילדותה הקשה.למרות רתיעתה העמוקה בטיפול בזיכרונות אלו,היא חוזרת כעבור זמן מה לעסוק בהם. היא מבינה שיש קשר בין בעיותיה ביחסיה עם ביתה ובין טראומות ילדותה.במאמץ נפשי רב היא מנסה לפתור את בעיתה עם הבת,ומוכנה לשם כך להתגבר על דחיקה רבת שנים של הטראומה,ולגשת אל מגירת הגויות שבה נקברה ילדותה וסודה.לאור מצבה הבריאותי, היא יודעת שלא נותר לה זמן רב.בפרספקטיבה חדשה של חיים ומות,נשרו ממנה הפחד וחוסר הביטחון אשר ליוו אותה כל חייה .מתגלה בה אמון חדש בעצמה,וחוזק שלא היה בה בצעירותה.גיל הזקנה עשוי לשחרר מהפחד על מה יגידו,וכיון שהרוב כבר מאחור אין הרבה מה להפסיד.שחרור זה עשוי להוביל את המבוגר להתנסות בדברים שלא העז מעולם.מטופלת שלי,בת 79 הייתה תמיד מוזיקלית ביותר,אך תחושת נחיתות שלקתה בה בשל בעיית דיסלקציה,גרמה לה להאמין שלעולם לא תוכל ללמוד תווים,ולכן לא תוכל לנגן. עתה בגילה החלה לנגן לראשונה על חליל אלט.היא מתקדמת יפה, והיא מלאת שמחה. הנגינה ממלאת אותה.מורתה המתלהבת מדרבנת אותה להתאמן.אך היא כועסת ואומרת למורה " אני לא מתאמנת, אני מנגנת "אמירה זו משקפת את השינוי בעמדת האגו: היא אינה מתרגלת לקראת משהוא,אלא חווה את עצם חווית הניגון.
יונג ,במטלות הגיל המבוגר הדגיש את הפניה מהעולם החיצוני פנימה, אל הסלף, אל הלא מודע, אל תמצית ההוויה.שינוי כוון זח יביא לתפיסה רחבה של החיים,והתחברות למשמעות העמוקה של קיומנו ,לראיה שגם תביא בסופו של דבר ליתר פתיחות לזולת.אך ההיבט הבינאישי אינו מודגש בתפיסה היונגיאנית. .הדגשת ההוויה הטרנסנדנטית מאפילה כמעט לגמרי על ההיבט הקשור ביחס עם הזולת,המוצג רק כתוצאה משנית של השינוי התוך נפשי.העדפה זו של יונג אינה מתיישבת עם התרשמותי המתבוננת במבוגרים אשר מסביבי.גם הספרות והקולנוע מדגישים דווקא את השינויים בהתייחסות המבוגר אל מקורביו וסביבתו האנושית הרחבה. בסרט" תותי בר", שעוד מעט נראה ,תהליכים פנימיים ישתקפו קודם כל ביחסים האישיים עם מקורבים,בגיל המבוגר היציאה מתוך המרוץ,מתוך האגוצנטריות,עשויה לעורר את המבוגר לבקש תיקון ומחילה .זו הזדמנות אחרונה להשלים עם החמצות ואשליות מנותצות ביחסים הבינאישיים הקרובים ביותר.בידוד, מיזנטרופיה קנאה וציניות הם הסימפטום החמור ביותר לכשל באינדיבידואציה.
מודל השלבים של אריקסון,חירף אי הדיוקים שלו,אינו מאבד את הרלבנטיות שלו לאורך השנים,ודווקא בשל הדגש שהוא שם על יחסים.אני מרגישה שהשלב האחרון שאריקסון מציע אינו מכסה לגמרי את התקדמות הזקנה.זקנים רבים יסיימו את חייהם בדימנסיה,וגם האינטגרציה שהושגה במקרה הטוב,תתפורר לאיטה.אני שואלת את עצמי ,מה מרכזי בשלב הבא?הבנתי שמתרחשת סגירת מעגל,חזרה אל השלב הראשון.הדבר המרכזי יהיה עתה שוב האמון.במקום שאדם מאבד את צלילות דעתו.היכן שנמזגים הזמן והמקום,והראליות הופכת להיות סוג של חלום,הדבר המרכזי יהיה אם הזקן יוכל לבסס סוג שלאימון בסביבתו ומטפליו.ציר זה ששל אמון- אי אימון הופך לקו פרשת המים ,שבין תחושת ביטחון והגנה ,ובין הגהנום של פרנויה ואימה. אם יסיים את חייו באהבה ,או ניכור ובדידות. התינוק והזקן התאחדו מבחינת צרכיהם,אך עדין הזקן התלוי בנו ,יכול להעניק לנו ,בניו ומטפליו באמון ,שהוא נותן בנו.חוויה זו מאפשרת לנו להיפרד ממנו בהדרגה,ולהפיג במעט את הבדידות והצער ,ולהשלים עם מותו ומותנו.
חשיפתו של הבן לתהליך גסיסתו ומותו של ההורה המתבגר,הוא תהליך חשוב,המאפשר להפנים את המוות.במובנים מסוימים,הופך הבן בהדרגה מקורבן מבוהל וכועס למיילד, המסייע להורה שלו להיוולד אל מחוץ החיים האלו בכבוד ואהבה.כשתהליך זה אינו מתאפשר, אני מאמינה שמשהו נקטע בחוויה חשובה ומרכזית. אודיסאוס,העסוק במלחמותיו בשיאו של היום,אינו זוכה ללוות כראוי את הזדקנותם של הוריו.בדרכו הביתה עליו, בין השאר,לסיים את המשימה של פרידה מאמו, אשר נפטרה לא מכבר. ברדתו אל הדס הוא פוגש אותה, והיא קודם כל ,ככל אם יהודיה,מבטאת את דאגתה לו ,על שהוא מסכן עצמו בירידה למקום כה מסוכן. גם במותן אמהות אינן מחליפות את טבען לדאוג לשלמותו של הבן. אח"כ מספרת לו על הכאב והאבל שנוצר עיכב הקטוע בקשר עמו.אביו אשר ננטש וזרוק לגורלו,שוכב בכרם על מצע עלים שנשרו,ובליבו גואה כאב הכמיהה לשובו של אודיסאוס. האם עצמה מיתה לא ממחלה,אלא מגעגועיה אליו.הבן מנסה שלוש פעמים לחבקה, אך בכל פעם היא פורחת מידיו,כי "הנפש, כמו חלום,פורחת במעוף. " .היא מציידת אותו באינפורמציה,שתגשר את חזרתו אל ביתו ומשפחתו.הבנים שואבים כוחות מן ההורה גם לאחר מותו,כוח המחבר אותם אל החיים והמשפחתיות. היכולת של המבוגר להיזכר בהכרת תודה בדמויות של מורה, מדריך,ועוד דמויות מיטיבות שפגש בדרך חייו, היכולת ללמוד מילדיו שלו,ומעבר לכל להיות מסוגל לחזות עתיד של חיים אשר הוא עצמו אינו נכלל בתוכם,ולהוקיר אותם, ,כל אלו הן אינדיקציות לתהליך אינטגרציה מוצלח.אישה בראשית שנות ה80 שלה חולמת את החלום הבא "הייתי בבית שלנו בכפר.(במציאות כבר שנים שנטשנו אותו וכבר לא מעבדים את שדותיו).ראיתי בורות מסביב לעצים,והבורות מלאו מים,,ואמרתי "מי משקה את העצים? " ,ואמרו לי "לא משקים."(במציאות,העיצים יבשו ונעקרו.) אבל ראיתי בבירור –הכול היה כמו לפני שנים.ראיתי שתילים מסביב לבית,הם הוציאו גידול חדש,במו עיני ראיתי ניצנים,ואמרו לי " הם לא חיים" אבל אפילו בשדה צמחו עשבים,ואני יודעת,שיצמחו שוב .אי אפשר לעקור אותם. בברור ראיתי הכול בחלום כמו שהיה פעם. " היא חלמה חלום זה ערב העברת בית המשפחה שבכפר לנכדיה.בחלום,חירף הקולות השליליים,האומרים לה שהכול מת,היא מתעקשת להאמין לחושיה ולאינטואיציות שלה,ולהתעלם מן הקולות המדכאים מן העבר, אשר תמיד תקפו אותה וערערו את בטחונה העצמי.אישה זו היא כמו הזקן הנוטע עץ שמפרותיו לא יאכל,אך בני בניו ייהנו ממנו .היא חווה שמחה עמוקה מהתחדשות בטבע העוטף את הבית,ונהנית מההמשכיות שתבוא אחריה.
תותי בר
ברמן יצר סרט זה בגיל 39,כשהקרירה הקולנועית שלו הייתה בנסיקה.הוא היה כבר גרוש,ומערכת היחסים שלו עם ביבי אנדרסון ,המופיעה בסרט בתפקיד שרה ,אהובת נעוריו האבודה של הגיבור,עמדה בפני כריסה. הוא עבר משבר בריאותי ואושפז. סרטו "תותי בר. "נוצרבצל אירועים אלו.הוא מספר על יממה בחייו של גבר בערוב ימיו היוצא לעיר המחוז לקבל בטקס חגיגי תואר כבוד על מפעל חייו כרופא ואיש מדע.מסע זה הופך למסע אל תוך הנשמה.חיי אדם משולים ליום,ומיום זה הרצוף חלומות,חזיונות ומפגשים יצא איזק בורג אדם שונה.
איזק מתואר כאיש מדע מתפקד,אך אדם שנשמתו מתה בחייו.אירועי היום וחזיונותיו יביאו אותו בסופו של יום להתחברות אל האנימה שנותקה ומודרה לפני למעלה משישים שנה בטראומה שחווה על הסף שבין נעורים ובגרות.כשהוא מאבד את אהבתו הראשונה.נשמתו קופאת בנקודה זו,וכל מה שקורה לו בחיי הרגש הוא למעשה חזרה על אותו קיפאון וניתוק.אירועי היום הזה וחלומותיו יחזרו אל נקודת הקרע, יאלצו אותו לחוות שוב את הכאב המנותק.בנוסף יתמודד גם עם תחושת ההחמצה של חייו..ביום זה מגלה אדם אינטלקטואלי ורציונליסטי זה,חוקיות חדשה,מסתורית,אשר אינה נכנעת לחוקי החשיבה הלוגית הרגילה.הוא לומד להשתמש בפונקציה הנחותה שלו,הרגש.בסופו של יום מופשר הקיפאון הממית,ומפנה מקום להבאת ילד, הילד העתידי,שמריאן כלתו תיילד לאולד בנו. התינוק החדש –תחילתם של חיים,הפשרת קפיאתו והיעלמותו של הזמן, היחלצות מנרציסיזם אגואיסטי,יציאה מגבולותיו הצרים של האני,לקראת האופק,שמעבר,העתיד,תוך כדי חיבור מחודש אל הילד הפנימי.
לאחר פתיחה קצרה,אנו מובלים מיד לחלום ביעותים של איזק. הרצוג ,בספרו " נפש ומוות "טוען ,שהופעתו של חלום על מוות מצביעה על תחילתה של טרנספורמציה.כאשר ריאליות החיים כופה טרנספורמציה על האדם,הוא יחווה מפגש עם המוות,וכך עליו ליישב את שניהם ביחד.במהלך טיפולים מתעוררים חלומות אלו לעיתים כסדרה של דימויים ,שהופכים ליותר ויותר אנושיים.חוויה זו מבטאת טרנספורמציה,אשר תתאפשר רק אם האדם יוכל ללכת מעבר לאפקט הנגטיבי של המוות,מעבר לפניקה.אין מדובר כאן על תובנה אינטלקטואלית, אלא בבשלות לקבל את המוות שבחיים.ואכן התהליך הנפשי שעובר הגיבור מתרחש הן דרך אינטראקציות מציאותיות,אך בעיקר באמצעות סדרת חלומות וחזיונות. החלום הראשון הוא שד המוות בהתגלמותו,אימה צרופה.הדימויים עזי הבעה.רחוב ריק מאדם,חלונות מוגפים,שעון ללא מחוגים, המייצג את העלמות הזמן,אבדן התוויים האנושיים.אך יש רמז לכך שהמוות הוא סוג של לידה מחדש.ארון המתים הנשמט בצווחות מתוך הכרכרה הישנה ,כמוהו כלידה, שימו לב לפני התינוק-מלאך החרוטים על הכרכרה.
נא להקליק כדי לצפות
תותי בר 1
מחלום זה קם איזק עקוץ ע"י התודעה שבשלב זה אינה ניתנת לעיכול.הוא רב עם סוכנת הבית שלו ושומע ממנה,שהוא איש זקן ואנוכי,שאינו חושב על זולתו.את אותם דברים ישמע פעם שניה,זמן קצר לאחר מכן,מפי כלתו, המצטרפת איליו למסע ללונד.היא מתארת אותו כאיש קר וקשה, ומגלה לו שבנו אולד שונא אותו.למרות שליטתו העצמית הקלילה והאלגנטית,ניכר כי דבריה פוגעים בו. בדרכם איזק עוצר בבית הקיץ בו נהגה משפחתו לבלות במהלך ילדותו. החיזיון שלו מתרחש "בחלקת תותי הבר. " ,על שמה נקרא הסרט ,כדימוי של הטבעי,ראשוני וחי. בערוגת התות הוא רואה את שרה,אהובת נעוריו, האנימה שלו.בשלב זה היא כה ממודרת ממנו,עד שאינה יכולה לראותו,או לשמוע אותו.לנגד עיניו משוחזרת סצנה הקשורה בשיסוע הנפשי של איזק.אחיו זיגפריד מפתה את שרה אהובתו.איזק הצעיר חבוי בין ענפי העץ,ואינו עושה דבר.בסוף הסצנה הוא קופץ מן העץ.זוהי נחיתה קשה ממנה לא החלים.
נא להקליק כדי לצפות
תותי בר 2
מיד עם סיום המפגש ההזוי, מתגלה לאיזק דמותה המציאותית מאד של בחורה צעירה,הנושאת את השם שרה. היא יוצרת באופן מידי קשר חם ובלתי אמצעי עם איזק,ומבקשת טרמפ לה ולשני מחזרים צעירים המתלווים אליה .שוב המשולש הקדום,הפעם בגלגול מודרני,חופשי ומשוחרר.איזק מוקסם מן החופש שהיא מביאה,נעדר הייסורים ורגשות האשם,ומתבונן בשני הצעירים הנאבקים באופן כה גלוי וספונטני,שכמוהו לא ידע ,על לבבה.בדרך הם פוגשים זוג השרוי במערכת יחסים הרסנית,המזכירה לאיזק את נישואיו.הוא גם קופץ לביקור קצר אצל אימו הישישה. הקור הרגשי שלה מזעזע את מריאן.בהמשך נופלת על איזק תנומה. בחלומו מפגש נוסף עם שרה נשמתו,הפעם היא כבר מודעת לקיומו ומנהלת איתו שיח,מה שמעיד על התקרבותו של איזק אל האנימה, אך עדין היא מרגישה שהם מדברים בשפות שונות. היא מלמדת אותו להרגיש, וזה כואב.רגע יפיפה-שרה מנענעת תינוק בלב הסערה המאפילה,מדונה צעירה עם תינוק ארכיטיפלי,היא ממהרת להביא את התינוק אל הבית המוגן והמואר.איזק נותר בחוץ, איש זקן ליד עריסה ריקה,יתום מאם וחום משפחתי.עוד מעט יעבור שיעור קשה, בו ילמד לבקש סליחה.הוא מוזמן לצפות בסצנה סדו-מזוכיסטית השאובה ממערכת יחסיו האכזרית עם אשתו.הוא לומד להבין את חטאו-ניתוק מן הרגשות,ואת עונשו-בדידות.
תותי בר 3
ביקיצתו,מספר איזק למריאן על חלומותיו המספרים לו, משהו שאינו רוצה להקשיב לו כשהוא ער- שהוא מת למרות שהוא חי. מריאן מזועזעת מהדמיון בין האב ובנו,ומספרת לו,שכך גם בנו,שהיא בהריון, אך אולד אינו רוצה להביא תינוק לעולם שהוא חווה אותו כעולם מחריד.הוא רואה את עצמו כבן לא רצוי ,שגדל בנישואים מן הגהנום,הוא רוצה למות. איזק מזועזע בעליל ממצבו הנפשי של בנו.האיש שהגדיר את עצמו כאדיש לייסורי הלב, מתמלא חמלה, מקשיב למריאן באפטיה,ומבקש לעזור.משהוא משתנה ביחסיהם.מאוחר יותר, במהלך הטקס,הוא חושב על אירועי היום,ומגלה בו משהו שהוא מכנה " הגיון מופלא" , ומחליט לרשום את הקורות אותו.
הסרט נחתם בחלום.הוא מצולם באור בוהק,בניגוד לחלום הפותח,שהדגיש קונטרסטים חריפים של אור וצל.שרה,עתה בדמות ידידותית,מובילה אותו כדי, שיוכל לראות את אבא ואימא,אותם אינו מצליח למצוא.הסצנה הבאה היא נהר זורם,משפחתו העליזה עולה על סירה העומדת להפליג,אותו סימבול מוכר של חיים ומוות. מנגד על הגדה דמויות הוריו בנוף פסטורלי.איזק חוזר אל האב והאם הניצחיים,המנפנפים לו לשלום מרחוק.איזק המזדקן הוא גם הילד הניצחי,אשר סוף סוף הוא יכול לחבור איליו.
נא להקליק כדי לצפות
http://www.youtube.com/watch?v=zRn66cavH94&feature=related