הבית: ארכיטיפ וקומפלקס / ד"ר בתיה שטרן

הקדמה

 את המאמר ״הבית: ארכיטיפ וקומפלקס״ כתבתי במקביל לכתיבת עבודת הגמר שלי להכשרה היונגיאנית, כעיבוד נוסף שהיה נראה לי בזמנו חשוב. אך כמו באופן אינטואיטיבי חשתי שהתכנים המופיעים במאמר שייכים לאיזשהו אזור וזמן  ביניים אותו עלי להמשיך ולעבד, אזור ביניים היכול לפנות בתוכי מרחב פנימי חדש בו תהליך של ״חזרה הביתה״ יהפוך למצב של ״להגיע הביתה״. זה קרה לפני שנים, והמאמר קם והתעורר מחדש כעת ביחד עם הניסיון שלי לעכל ולעבד בתוכי את פשר המלחמה שפרצה ב-7.10.23 , בדיוק ביום הולדתי לפי התאריך העיברי. באופן בו פרצה המלחמה, הרגשתי שהמדינה שלנו נמצאת בסכנה הקיומית הכי גדולה מאלו שהכרתי קודם לכן במלחמות השונות, שעד ל-7.10.23  ראיתי את החמורה ביותר מביניהן כמלחמת יום הכיפורים. כעת, במלחמה זו, על האופן בו פרצה, על חטופיה, על כל המנהרות החפורות מתחת לקרקע של מדינתנו עליהן ידענו באופן חלקי ביותר ולא עמדנו על חומרתן, כעת – חוויתי זעזוע של איום גדול שטילטל אותי.

 ועכשיו, כשקולות הטילים והאזעקות נדמו, כאילו אין יותר מלחמה, כעת כשהחטופים מתחילים לחזור טיפין טיפין, דווקא כעת כל הזעזוע והטלטול  שקרה אז מתחבר למצב המאוד לא פשוט כיום, ומעלה בי מחדש את המאמר שכתבתי אז: ״הבית – ארכיטיפ וקומפלקס״. כעת חזר המאמר מאזורי הביניים בו שהה,  קם אל זכרוני, ונראה בעיני באור אחר ומזווית ראיה שונה, כמתכתב עם  משהו מאוד מהותי של המדינה אותה אני חשה כבית על הרבה ממובניו הסימבוליים אותם כתבתי  במאמר.

המאמר אינו עוסק בבית הגדול, הלאומי, אלא בבית כדימוי סימבולי. אין בו דוגמאות קליניות, אלא נסיון להביט אל ולהבין את המשמעויות השונות אותן אני תופסת בעומק הדימוי.

אני רוצה להקדיש את המאמר לזכרה של רינה היימן, שהיתה האנליטיקאית שלי במשך שנים רבות, היתה, בין היתר, קשורה אל בית מדרשו של ג׳יימס הילמן, ואיפשרה לי להתקרב אל אופן החשיבה אותה הוא ייסד כפסיכולוגיה ארכיטיפילת.

הבית: ארכיטיפ וקומפלקס

המחשבה על בית מזכירה לי תמיד רגשות של ההפך ממנו – חוסר בית, געגוע, כמיהה כואבת למקום מוגדר בעולם עליו אוכל להכריז כמקום שלי. והמחשבה על העדר בית מזכירה לי רגשות של ההיפך ממנו – בית. המקום שלי. מקום של שייכות ובטחון, הגנה, מקום שנותן לי חופש פנימי.  הבית והיפוכו מתקיימים להם כך יחד, מתגלים האחד בזכות השני, מתבהרים ומתבררים.

בית הוא מבנה. מבנה מעשה ידי אדם שיש לו מטרה – להגדיר מקום, אתר הנותן משמעות קיומית מתוקף המארג החברתי וההקשר הגיאוגרפי. כמחסה הוא מעניק אתר של שהיה בטוחה והגנה מפני הטבע ותופעותיו השונות. דימוי שיכול להמחיש את המהות של אזור מוגדר ומגודר זה הוא מה שמחפשים בלילה, מקום להניח את הראש ולישון בביטחה. בית הוא אחד מזכויות היסוד של האדם, כמו כסות, בגד. זהו בגד על בגד. את הבית אנו בונים על האדמה ומחומריה, וכשכזה יש לו מבנה גיאומטרי: גיאו-מטרי, כמביא סדר אל האדמה,  אל הטבע הבסיסי, מביא סדר אנושי אל הטבע שמעבר לאנושי. כי הסדר הוא יציר כפיה של התודעה, ומעצב את החוויה, כשם שהחוויה מעצבת את הסדר. כשאנו משתכנים בבית הוא מהווה מקום מרכזי בעולמנו – מקום שם אנו מניחים את עצמנו ואת היקרים והקרובים המשמעותיים בעולמנו, ושם אנו מניחים את החפצים שלנו. כשכזה, הבית הוא מקום ממנו אנו תמיד יוצאים, ואליו אנו תמיד חוזרים. אל המילה "הביתה" אנו מצרפים באופן כמעט אוטומטי שתי מילים: "לחזור" ו״להגיע״. לחזור הביתה,  זה לחזור אל המקום החשוב שלנו. הביטוי "לחזור הביתה" משמעו לחזור לעצמנו במובן הפסיכולוגי של הביטוי. להגיע הביתה – למצוא את עצמנו, את עצמנו בעולם הפנימי והחיצוני. מכאן מתבררת משמעותו הארכיטיפלית של "בית", כאינסטינקט ריגשי המצוי בתשתית הבראשיתית שלנו. אינסטינקט זה דוחף אותנו לעבר מימושו של הבית הן במציאות המוחשית שלנו: בית כמקום, בית כמשפחה, והן במציאות הפנימית שלנו כמרכז שייכות אמיתי מופשט ומוחשי כאחת.

בעברית, יש לנו שתי מילים לציין את האוביקט: בית, דירה. באנגלית, זהו  house, home, apartment. המילה apartment מדגישה את מרכיב ההפרדה בין הפנים לחוץ, מלשון to set apart. ההבחנה בין home ל-house היא הבחנה שאינה קיימת במילים העיבריות. המילה הראשונה מתיחסת להרגשה, והמילה השניה מתיחסת למרכיב המוחשי של הבית. גם המילה דירה מתיחסת לשני המרכיבים בו-זמנית: המוחשי, והמופשט. בתרגום עיברי-אנגלי במילון אבן שושן המילה דירה מתורגמת כ:dwelling  (שהיה), ו-home. המילה בית מתורגמת כ: house, home, וגם כ- family, וכ-stanza of a poem. ואם כך אפשר גם להוסיף את הבית של המפה האסטרולוגית, ואת אתר הבית של האינטרנט.  מהמילה בית נגזרים הפעלים: ( לבית domesticate, tamed),               )

לבנות to build, to create, to bring forth, to construct, to establish)    )

הפועל: נבנתה to become a mother of a child         )

שם הפועל הוא בנין      ( building, construction, conjugation).

לכל המרכיבים הלשוניים הללו  הכלולים במושג ״הבית״ ישנה גם השלכה חווייתית, וישנו ביטוי במציאות הקונקרטית שלנו, וביטוי במציאות הפנימית הסימבולית שלנו.

הדרך בה אנו מתחילים את החיים בתוך חלל סגור השומר עלינו ומזין אותנו קשורה להיבט האינסטינקטואלי.  את החלל הזה אנו מדמיינים כעגול סגור – אבטיפוס של הצורה הראשונה הנתונה בנפשנו. האתר העגול והבראשיתי הזה נשאר איתנו כצורך טבוע ומולד –  למקום מוגדר משם מתחילים החיים,  ומשם ניתן לנסות ולהמשיך את מה שהרחם סיפק. האינסטינקט הנשי לסגור, לרפד, לחמם, להזין – הוא כמו האדמה כתנאי ראשוני לעצם קיומו של הבית של נפשנו. האדמה כסימבול של תשתית עבור המקום אותו נגדיר כמקום שלנו יכולה לייצג בין היתר את החיים המוחשיים שלנו, את אבני היסוד, גופנו, חוויותנו, ריגשותינו, וההתרחשויות של חיינו. אריך נוימן  (1) כותב שכסימבול של הלא-מודע, האדמה היא הרחם ממנה צומח הכל. מסביבה סובבים היסודות האחרים של אש החיה בה, מים הנובעים ממנה, והאוויר שסובב אותה. הבית, נבנה על האדמה, אך יסודותיו מונחים בתוכה. כמו עץ ששורשיו טמונים בתוך האדמה, כך גם הבית כאינסטינקט בסיסי מתחיל מעומק האדמה, ונשען על העומק. היסודות במשמעותם הפסיכולוגית מהדהדים אל ההיסטוריה, אל זכרונות העבר, ואל רגשות וצרכים של השתייכות: השתייכות למשפחה מצומצמת, השתייכות למשפחה מורחבת, השתייכות לעם, השתייכות לקהיליה האנושית. תחושת ההשתייכות מזינה את שורשינו הנפשיים. עומק השורשים כמו עומק היסודות נותן הרגשה של יציבות, של אופטימיות שתמיד יימצא המזון לצמיחה חדשה. לכן עקירת בית, הגירה, כמוה כמו עקירת עץ, תמיד מהווה סכנה להתיבשות ולניוון השורשים, ובמובן הפסיכולוגי מפגישה אותנו עם המוות. זו יכולה להיות טראומה  מצמיתה. אך זו יכולה גם להיות הזדמנות לגילוי כוחות פנימיים להצמחת שורשים חדשים, כוחות ריפוי המאפשרים בנית בית חדש בעל יסודות מוצקים. יסודות הבית השומרים על חוזקו יכולים לייצג משהו הכרחי במישור הפסיכולוגי. הם מאפשרים תחושה של עוגן ומעגן, יציבות ריגשית הקשורה לביטחון שהבית יענה על צרכינו. היום יש לנו גם אתר בית באינטרנט, וכתובת מעל גבי הזכוכית הקרה, מעין אשליה של צב הנושא את ביתו לכל מקום שילך. המסך הקר יכול לשחרר מהאדמה, מה שנותן לגיטימציה לניכור תחת מסווה של השתייכות ווירטואלית.

אולי ממוטיבים אלה מתבררת משמעותו של המושג "dwelling" : לשהות, להיות בפנים, להיות עם המחשבות, עם הרגשות, עם הדימויים. שהייה בתוך העולם הפנימי והמופשט שלנו, כמוה כמו הריון ממנו נולדים החדשים בחיינו. כשכזה, הבית הוא סימבול נשי, ומהווה מהות נשית.

אבל הבית גם צומח לגובה. כי ללא גובה אין בית. קצה הגובה של המימד האורכי אינו באדמה. הוא נמצא באוויר, ובפנטזיות שלנו קרוב לשמים. כשכזה הוא יכול לייצג את המבט ממעל, מבט המתבונן על החוויה, בשונה מהמבט שבא מתוכה. המרכיבים של המחשבות, של פרספקטיבות, של יכולת ההפשטה, של התודעה הם חלקי חיינו האווריריים, הקשורים לאזור של למעלה, כמו ראש האדם עם מה שמוכל בתוכו, ועם החושים המרכזיים הקבועים בו. Hillman במאמרו (2) על התקרה, מסב את תשומת ליבנו שמכל חלקי הגוף זה הוא הראש אותו אנחנו לא רואים. אנחנו יכולים להסתכל אל כל גופנו, אבל הגבול המקסימלי בו אנחנו רואים את ראשנו הוא אולי גבות העיניים. מכאן שאין גבול עליון לתפיסת הראש שלנו, וכשכזה הוא פתוח לשמיים. ההיבט החיובי של חוויה זו הוא הפתיחות לדימויים ולדמיון, אבל ההיבט השלילי הוא די מסוכן מפני שהוא יכול להוביל לחוויה ש"השמיים הם הגבול" להיבריס ולאינפלציה. לכן אנחנו זקוקים לתקרה, שתהווה גבול עליון והגנת-על לתחושת העצמי שלנו. מצידה החיצוני התקרה מכוסה בגג, והגג נותן הגנה מכוחות הטבע הבאים מהגובה – רוחות וגשמים, שמש קופחת. הגג גם שומר על התקרה כבעלת אמינות מעל לראשנו.  Bachelard  כותב (3) שמבנה הגג מעיד על האקלים בו נבנה הבית – גג פירמידלי או גג ישר מאפשרים לתנאי מזג האוויר לחלוף באופן שונה מעל לבית. במובן הפסיכולוגי גג ותקרה מאפשרים עמידות מפני כוחות הטבע של מצבי רוח, יצרים, וכל מה שיכול לייצג השפעה בלתי-מודעת על מערכות היחסים שלנו. אולי לכאן ניתן לקשור את הפועל tamed . העמידות הזו בפני יצרים וריגושים גולמיים מהווה תנאי לאילופם והתאמתם לביטוי אנושי כקומוניקציה תוך-אישית ובינאישית.

מבנה העל הנמצא מעל לראשנו, נותן צל לשהייה של בפנים. הצל יכול להוות הגנה מפגעי השמש ביום, ומאימת שמי הלילה הכהים. אבל הצל גם מסתיר דברים מראייתנו. מכאן שאין אפשרות לקיומו של המבנה הזה ללא המרחב הפנימי המוסתר. החיים הפסיכולוגיים שלנו מתאפשרים הודות לאזורי הצל. המוצל והחשוך המהווים חלק אינטגרלי מהגדרת הבית, טומנים בחובם מיסתורין ומזמינים קשת רחבה של רגשות, ומשחקי האור והצל מקנים תנועה פנימית כסמן לחיים ולחיוניות.

בין כתלי האזור הבנוי אנו קובעים תאורה, אשר אב-הטיפוס של מיקומה הוא למעלה בתקרה, באמצעותה אנו מקווים להגיע לשליטה בכמות האור ובעיתוי שלו. כך גם את מחשכי הלילה אנחנו יכולים להאיר. במובן הפסיכולוגי נקשר הדבר לחוויה של שליטה רצונית של תודעתנו. התודעה היא זו הנותנת שמות, משתמשת במילים המגדירים וגודרים את החוויה. זה הוא המרכיב הגברי – כמו ראש האדם, ראש המשפחה שפעמים רבות זה הוא אשר שמו חרוט על דלת הכניסה לבית מצידה החיצוני. תאורה טיבעית ומלאכותית מאפשרים לנו לדעת על, ולתת משמעות לזה הצומח ממחשכי האדמה. בהגנת העל – לא בלי קירות הבית, אנחנו יכולים לשמוע את מה שבחוץ, לראות את מה שבחוץ. הגג הוא המחסה המשמעותי בלילה, כאשר אנו שמים את הראש על הכר, כאשר התודעה נחה אנו זקוקים להגנת על מפני המחשכים הבאים מלמעלה. במצב כזה, מחשכי הלמעלה והלמטה מתלכדים אל אזורי הלא-מודע שהשהיה בו יכולה להביא אלינו חלומות, שאם ניטיב לספוג את משמעותם נוכל להצמיח חיים חדשים.

התאורה המגיעה מהתקרה, היא תאורה אנכית, מעשה ידי אדם. אבל יש לנו גם תאורה אופקית – זו המגיעה מהחלונות, ואפילו גם מדלתות נפתחות. אור השמש הנכנס אל המסגרת של הפתח האופקי הזה,  נותן חימום  טיבעי ותאורה טיבעית במהלך היום, תאורה של תקשורת ושל קשר. אנחנו מתבוננים מתוך הבית החוצה ומחוץ לבית אל תוכו. אבל החלון הוא אינו מעבר, וכך הוא נשאר כמקום של ציפיה, מקום של פנטזיה. במיתוסים, באגדות, בסיפורים, אל החלון נקשרת חוויה של מפגש גבר-אישה. בדרך כלל זו האישה הנמצאת בפנים המביטה החוצה, וזה הגבר הנמצא בחוץ המתבונן פנימה. כדוגמא למצב זה אני חושבת על רומיאו ויוליה של שקספיר. הגבר הנמצא מחוץ לבית שר סרנדות, והאישה שהיתה מוחבאת בפנים, יכולה לצאת אל החלון או אל המרפסת. המוסיקה מביאה למיפגש גבר-אישה, אבל במיפגש דרך החלון הם אינם יכולים לגעת זה בזו. בדלתות טמון פוטנציאל אחר. הן יכולות להיפתח ולהיסגר על פי רצוננו ושליטתנו. אנחנו יכולים לבחור לצאת ממש, או להיכנס ממש. לעבור את הסף משמעו לגעת ממש, להרחיב את טווח החוויה. תחושת וחווית הסף היא שונה ביציאה ובכניסה, ויכולה להיות מורכבת ממגוון של רגשות. מיציאה להרפתקה, סקרנות, פתיחות, חשיפה לסיכונים, או לחלופין בכניסה – אל המיסתורין, אל פרטיות, קירבה, אל מקום נוח שם נוכל לבטא את אשר על ליבנו ללא מסיכות. לעמוד על הסף, זו היא חווית גבול. להישאר במקום הזה זוהי חוויה היכולה לעורר סבל  – סבל של לא כאן ולא שם, כאשר הנמצא מאחורי גבנו עדיין צובט בזכרוננו, והנמצא מלפנינו עדיין אינו איתנו. המקום הזה של בין לבין כרוך בכאב של פרידה, פרידה מהתניות, פרידה מהרגלים. המקום הזה יכול להיות כרוך גם בפחדים, פחד ממיפגש בין עולמות, פחד מהלא-ידוע, מה"זר". כחוויה הנוגעת ברגשות שליליים בעיקרם, נרצה להעדיף את הסף כמקום מעבר ולא כמקום לשהיה.

מכאן אני רוצה להגיע אל נושא נוסף – המיפגש בין הריצפה לתיקרה, או בין התיקרה לריצפה. מפגש זה הוא חיקוי של מפגש השמים והאדמה, על-מודע עם תת-מודע – conjunction, שאולי ממנו נגזר שם הפועל      conjugation .  המפגש הזה מקבל מוחשיות בזויות הישרות. Hillman  מתייחס (2) לזוויות אלה כביטוי מופשט של כיוונים ארכיטיפליים של Sky-God ושל Earth-Mother, מיפגש האורך עם הרוחב. מפגש זה נותן ביטוי בקירות ובפינות הבית. הפינות מומחשות ע"י קו חד-משמעי המתחבר בזוית ישרה למעלה ולמטה. Bachelard מייחד (3) פרק שלם בספרו לחווית הפינות. הפינה, לדבריו, היא מרחב אי-התנועה, מקום בו אנו נעצרים. מרחב אי-התנועה הוא המקום של הווייתנו, מקום בו אנו נאספים אל האינטימיות שלנו, מקום בו נרצה להתחבא. הפינה, לדברי בשלר, מהווה סימבול לבדידות, פרישות, ולדמיון. האינטימיות של הפינה יכולה להיות מוחשית יותר בהפרדה אותה יוצרים קירות הפנים בין איזורי תיפקוד שונים של הבית. מפלסים שונים של בית יוצרים הפרדה ברורה בין אזורי החוויה. Bachelard  מתיחס אל שלושה מפלסים מובחנים: מרתף השקוע בעומק האדמה, קומת קרקע הנמצאת מעל פני האדמה, ועלית גג – מקום שם אנו נותנים מקום ביטוי לדימיון שלנו, ליצירה שלנו. Bachelard מזכיר את החלום של יונג על מרתף ביתו, חלום שהוביל אותו מאוחר יותר לגילוי הלא-מודע הקולקטיבי. אני רוצה להוסיף גם עלית הגג של יונג, שם היה לו חדר פרטי משלו, שאת המפתח אליו לא נתן לאיש. באופן דומה, מופיעה תמונת עלית הגג של הצייר בסרט "נערה עם עגיל פנינה" המבוסס על ציורו של יאן וורמיר. זו היתה עלית גג שהיתה נעולה בפני כל בני משפחתו ובאי ביתו, למעט ה"נערה" אותה הכניס לשם, לימד אותה את רזי אומנות הציור, ואף צייר אותה.

האזורים האינטימיים של הבית המובלטים במפלסים שונים, נעשים דהויים בבית בעל מפלס אחד. בית כזה, למרות שקירותיו מפרידים בין חדרים שונים, מתפקד פעמים רבות כ- one space, ויוצר בעיה של אינטימיות.  Bachelard משרטט את הפינה כאזור יותר מוצל מחלקי הבית האחרים, כאתר של שתיקת המחשבות – שתיקה המביאה בעקבותיה את התעוררות הדימיון ומבליטה אותו. הפינה היא למעשה חצי-קופסה, קירות חלקיים, מקום חצי-פתוח, חצי-סגור וכשכזו היא משרטטת וממחישה את יחסי הגומלין בין הפנים לחוץ. בהתכנסות אל הפינה אנו נאספים אל הדמיון, וביציאה מהפינה מגיעה התודעה. כאזור חצי מוצל, מצביעה הפינה על דינמיקה חשובה, אותה אני רואה כדינמיקה בין מחשכי הסודות לבין תאורת גילויים, כמילה המגלה ומסתירה, נוגעת לא נוגעת. אזורי הצללים הללו, לדברי Bachelard, מדגישים את יחסי הגומלין בין תחושת המלאות לבין תחושת הריקות. כך, מעדיף Bachelard את הפינה כאתר מוצל. Hillman מעדיף להאיר את הפינה. הוא טוען שתאורת תיקרה גורמת לנו להוריד את הראש בתנוחה דכאונית, ובכך לצמצם את  המימד האופקי, את רוחב חווייתנו.  לדבריו, תאורת צד יחד עם קישוטי הבית – תמונות, ווילונות, שטיחים, הם אלו אשר לדבריו מכסים על ערוות הפורנוגרפיה של מפגש התיקרה והריצפה. כל אלה עוזרים לנו לרכך את הניגודיות שבמפגש, וכמוהם מתפקד גם הריהוט. את רוב הריהוט, ארונות, ספות כורסאות כסאות, אנו מצמידים לקירות, וגם אלה מעניקים כיסוי מסוים לקירות. במובן זה הרהיט שיוצא דופן הוא השולחן. המקום הטיפוסי של השולחן הוא במרכז. הוא קובע את המרכז כהכרזה על טריטוריה פרטית, מסביבו יתקיים מרחב מופשט כאזור פרטי. השולחן כמייצג אתר התכנסות, מהווה מצע למזון שאנחנו אוכלים יחד, מקום שעליו Hillman      כותב (4)   כיכול  להמחיש את מהות הדינמיקה המשפחתית, עם התכנים אותם נשים מעל השלחן כתכנים גלויים, ועם כל מה שנמצא "מתחת לשלחן". כשכזה, יכול השלחן להבהיר לנו את משמעות הבית כ-family.  כך למעשה, החפצים אותם אנו מכניסים אל הבית – הקישוטים, הבדים, התאורה, הריהוט, מעמעמים את הזויות הישרות הנותנות תחושה קיצונית, ומקרבים אותנו אל איזושהי שאיפה נסתרת – שאיפה לעגל את הריבוע, שאיפה לחזור לצורה האלמנטרית. השולחן הממחיש את מרכזה של הצורה, כמו מנדלה שמארגנת את החוויה, יכול לייצג מהות מרכזית העולה וצומחת מתוך יחסי הגומלין של כל מי ומה שנמצא, וכל המצוי בתוך המרחב. הוא ממחיש את מרכז החלל הריק כמובלט מכןח המלאות של הקירות והפינות. אומנות האסתטיקה היפנית מאוד מדגישה את החלל האוורירי הזה הנמצא במהותו של הבית. המושג היפני ״מה״ מתייחס לאזור ביניים, אזור ריק של  זמן ושל מרחב המתפקד כמיכל אליו יורדת האלוהות היפנית, ובו ניתן למצוא את היופי המופשט הנמצא בחלל הנתפס כריק (רז, 5). מתוך הריקות הזו נולדת מלאות אחרת – מלאות פנימית, ההופכת את האוויר לאווירה. האוויר הוא הנמצא באופן טיבעי, והאווירה מתהווה בכל רגע. במובן זה הבית הוא המכיל והמוכל בו-זמנית, מבנה וחוויה, כמו קומפלקס הפתוח אל החוץ ומכיל את מה שנמצא בפנים בו-זמנית.
כחוויה פסיכולוגית, ה"בית" יכול להוות מטאפורה של דו-שיח ושל מערכת יחסי גומלין בין שני הקצוות הדרים בכפיפה אחת: דו-שיח של חוץ ופנים, מואר וחשוך, למעלה למטה, גברי ונשי, דו-שיח של חומר ורוח, של טיבעי ואנושי, של מוחשי ומופשט. שני הקצוות מקיימים איזשהו מתח ביניהם, מתח של ניגודים, מתח שאותו קשה לשאת לעד ומוכרח להגיע אל פתרונו. הפתרון אינו פשרה, כי הפשרה מתקיימת באותו מישור כמו הניגודים, כמו ממוצע או אמצע המחזיק את שני הקצוות בו זמנית. הפינה יכולה להיות סימבול של הממוצע הזה – משהו שמחזיק אור וצל, פתוח וסגור בו-זמנית. היציאה ממתח הניגודים אמורה להביא מזור ולרפא את נפשנו. מכאן שהפתרון מתקיים במישור אחר, כמו מהות טרנסצנדנטית הנמצאת מעבר לשני הקטבים, כמו ילד שנולד לאם ולאב, משהו חדש, חיים חדשים. אל תוך הבית אנו יולדים את הילדים שלנו, ולתוך מרחב האינטימיות של נפשנו נולדות יצירותנו, כמו הדימוי כיצירה שלא היתה קיימת קודם לכן, כנוצר מתוך וכמגשר בין החלום לבין הפנטזיה. מכאן ניתן אולי להבין את משמעות הבניה של הבית כמושג של:  to create. הדבר מהווה מהות ממנה אפשר להיבנות – to become a mother of a child.

ספרות:

1. 1. Neuman E. (1994) The Meaning of the Earth Archetype for Modern Times. in: E. Neumann, The Fear of the Feminine and other essays on feminine psychology, Princeton, Princeton University Press.

2.Hillman J. (1986) Interiors in the design of the City: The Ceiling. In: R.J. Sardello and G. Thomas (eds.), Stirrings of Culture, Dallas, Dallas Institute Publications.

1. 1. 1. 1. 3. Bachelard G. (1994) The Poetics of Space. Boston, Beacon Press.
            4. Hillman J. (1985) Extending the Family: From Entrapment to Embrace. The Texas Humnist.

5. רז י. (2006) זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. משרד הבטחון הוצאה לאור.