האישיות הנורמוטית | בני מור

הרצאה  במפגש המכון יולי 2009

 

מאמר זה מנסה לשרטט את האיפיונים הייחודיים של האישיות, המכונה ע"י בּוֹלָס (1987), "נורמוטית". המאמר מביא רקע תיאורטי ומושגי, שהינו רלוונטי, לדעת המחבר, להגדרה זאת ולאיפיונים המתוארים.
המאמר מתייחס לחסכים הרגשיים, אותן חווה האישיות הנורמוטית בהתפתחותה, ומנסה לבחון בעיה נפשית זאת, מנקודת מבט פסיכואנליטית ומנקודת מבט פוסט-יונגיאנית.
המחבר דן בקצרה, במושג ה"יכולת לחלום" ובהעדרה המתבטא בקשיים נפשיים, בעיבוד וייצוג סימבולי של החוויה הנפשית, וכן במושג ה"צל" ובהשפעות תרבותיות אשר נראות רלוונטיות להתפתחותה של תופעה נפשית זו, כגון – התמכרות לעולם הממוחשב.
במאמר משולבים דוגמאות טיפוליות ובסיומו מתייחס המחבר בקצרה אל מאפיינים באינטראקציה הטיפולית עם "המטופל הנורמוטי".

דיון תאורטי

אחת התופעות שאנו פוגשים בעבודתנו הטיפולית הינה של אנשים שמתאפיינים בחיי נפש דלים, עם מעט מודעות וחיבור נפשי לחוויותיהם הרגשיות ונראה כאילו הם חיים את המציאות, מבלי שמתעורר בתוכם הד פנימי ותחושת משמעות למה שקורה בחייהם ומתרחש בסביבתם. כאילו אין מעורבות ריגשית של עולמם הפנימי במתרחש ובאירועי החיים. כאשר אנו מביטים בעיניהם כאילו זוהי מראה חד כיוונית (מבפנים החוצה) ולא חלון פנימה לנפשם.
לעיתים לא ברור עם מדובר בדפוס הגנתי מתמשך ע"מ להמנע מכאב נפשי, או שמדובר במבנה מנטלי ונפשי שבו כביכול באופן בסיסי ו/או ראשוני לא קיימת יכולת לעיבוד רגשי וחווייתי של התרחשויות והתפתחויות בעולמנו, בעולמו הנפשי של האדם.
בּוֹלָס (1987) מכנה את התופעה – אישיות נורמוטית. הוא מתאר אנשים אשר עסוקים בפרטים ובעובדות בחייהם ללא התייחסות רגשית לדברים. הוא מתאר את האדם כקולט-ופולט כאילו מדובר בתפיסה חושית שאין בה תהליכי הפנמה והשלכה רגשית, וללא אסוציאציות נפשיות אישיות של תוכן בעל משמעות אישית.
העצמי, כביכול אינו מעורב בתהליך ועל כן אין לתכנים יצוג פנימי ומשמעות.
בולס מבחין בין האישיות הנורמטית לאישיות הסכיזואידית אשר אצלה ממשיך ומתקיים מעין עצמי-פנימי מוסתר שיש בו חיי נפש מורכבים ואף עשירים, עם מעטפת רגשית מזויפת וללא נגישות מספקת לאינטראקציה בינאישית.
הוא מנסה להסביר את התופעה במושגים של ביון כמצב שבו אין תרגום של אלמנטים נפשיים מסוג ביתא לאלמנטים מסוג אלפא, כלומר, שלא ניתן ייצוג מנטלי בר-משמעות נפשית להתרשמות החושית. בהמשגה יונגיאנית ניתן לומר שאין פתיחות וחיבור לקומפלקסים ולפוטנציאל הגרעין הארכיטיפי הקיים בהם.
בולס אומר שהנורמוטי משתמש במתמירים של השפה כדי לנקות את התקשורת מכל משמעות.
לדעתו, מדובר מבחינה התפתחותית בהסחת דעתו של הילד מהעולם הפנימי הרגשי שלו אל העולם החומרי החיצוני. התייחסותם של ההורים לחוויות הילד הייתה בניסיון לתת לדברים משמעות אובייקטיבית כביכול. לדוגמא כאשר הילד נתקל בחוויה מפחידה ולא צפויה, תגובת ההורים מתייחסת אובייקטיבית לדברים, במקום להתייחס לחוויתו הסובייקטיבית.
אנשים מעין אלו נוטים הרבה פעמים להיות בסדר עם האחרים ועם הציפיות החברתיות ללא מודעות לתגובותיהם הרגשיות האישיות ולצרכיהם הנפשיים. הם עלולים ואף צפויים לחוות בשלב מסוים משבר שמאופיין בתחושות של ריקנות, חוסר אנרגיה, הרגשת "סתמיות" ודיכאון. הם אינם מצליחים ליהנות בהקשר לדחפיהם וצרכיהם האישיים, גם כאשר הם משתלבים באופן נורמטיבי בצורות בילוי מקובלות.

כאשר קיים איום לפגוש את הסובייקט האחר, מתוך חשש לפולשנות, ביקורת או ביטול של העצמי, ייתכן ומוצגת כלפי חוץ פאסדה שטחית שמטרתה להגן על העצמי.
בקשר עם אובייקט ובהמשך עם סובייקט אחר, מתעצבים בתוכנו חלקי עצמי שונים אשר מבטאים אופציות לראות ולחוות מצבים בעולם באופנים שונים, להתפזר באופן אסוציאטיבי ושוב להתגבש. נוצר בתוכנו מרחב ליצירת צרופים מנטליים ואמוציונאליים אשר מתחדשים כל העת. בהיעדר קשרים בינאישיים דינמיים, חוויית העצמי נוטה להתאפיין בריקנות, דלות, חוסר חיות, חוסר זרימה והתפתחות, והזולת נחווה כמאיים עוד יותר. נראה שבחיי היומיום אנו נוטים ליצב ולמצק משמעויות וקונבנציות חשיבה מתוך הצורך שלנו בחוויות המשכיות ועוגן של ביטחון. אולם החיות שלנו נובעת במידה רבה מתוך הדינמי והמשתנה. כלומר, היא קשורה לפלורליזם הרגשי והאידאי הרוחש בתוכנו.

בנסיונם של אנשים עם אפיונים נורמוטיים ליצור קשר זוגי אינטימי, הם עסוקים מאוד בסיכוייהם להצליח מבחינת דימויים האישי בעיני עצמם, בעוד שיכולתם לחוות הנאה, משיכה וסיפוק בפנטזיה ובמציאות הבינאישית מוגבלת.
הם נוטים להשטחה רגשית והתמונה המתקבל הינה של חוסר העזה או מספיק דחף להניע את עצמם ואת הדברים על פי צרכיהם הרגשיים.
מדובר פה בעצם על תיפקודי אגו וסופר-אגו שבאים על חשבון ה"עצמי" או האיד במודל הפרוידיאני. לעיתים אנשים עם איפיונים מעין אלה, נוטים להעריך ולחוות את עצמם ומצבם אך ורק על פי הצלחת תפקודם במשימות שונות ללא מעורבות, עניין, או סיפוק חווייתי אישי.

אצל האישיות הנורמוטית קיימת דבקות בעשייה בפרויקט כזה או אחר, עפ"י פרוגרמה פלקטית שהוא מייצר לעצמו.

מטופל אומר: "מאז שאני מנסה להבין את עצמי, ירד לי מאוד החשק המיני" ובעוד הוא מתאר את יכולתו וצרכיו המיניים בעבר, בהיבטים כמותיים והשגיים.

וויניקוט (1975) מדבר על כך שלעיתים האינטלקט מתפתח באופן מוגזם והגנתי על מנת להימנע מלחיות את החוויות באופן רגשי. הוא מדבר על כך שסוגים מסוימים של כשלון מצד האם, יוצרים פעילות-יתר של התפקוד המנטלי. החשיבה של הפרט, שולטת ומארגנת מתוך חרדה נפשית וגופנית, כאילו התפקוד המנטלי מנסה למלא את מקומה של "האם הטובה – דייה" שחסרה.

וויניקוט (1965) מדבר בהקשר זה, על ה"עצמי-הכוזב" ומדבר על מעין פיצול נפשי בין "ה-mind " לנפש, עקב כאב נפשי שלא ניתן לחשוב אותו וזאת על מנת להגן על הנפש הרגישה.
הרגשות עוברים דיסוציאציה ואינקפסולציה ברמת הגוף ובאים בהמשך לביטוי בסימפטומים פיזיים.
מדובר כאן על תהליכים של פיצול בין רגשות לדימויים שנותנים להם משמעות.
Fordman,, (1974) אנליטיקאי יונגיאני, מדבר אף הוא, על הגנות של ה- Self מנקודת מבט התפתחותית, המתהוות כתגובה לאיום על חוית העצמי האינטגרטיבית, כתוצאה מכאב נפשי שקשה לשאת אותו.

קלשד (1996), שאף הוא אנליטיקאי יונגיאני, מייחד את ספרו "The Inner World of Trauma" לתאור הגנות של ה-Self, מנקודת מבט ארכיטיפית, כתגובה לטראומה מוקדמת, על מנת להימנע מלחוות חרדות בלתי-נסבלות, שמאיימות על הרוח האישית או על גרעין העצמיות של הנפש.
הוא מתאר הגנות אלה כמונעות התפרקות או הכחדה נפשית לא רוורסבלית והוא רואה אותן על כן כאופטימליות במצב הנתון והן מצילות את נפשו של האדם מאחר והן שומרות על הצלם האנושי הפוטנציאלי הקיים בו. אלא שתהליך הריפוי כאשר הוא מתרחש, הינו קשה מאוד ורצוף נסיגות בתהליך הטיפולי. ההורה אמור לתווך בין הפוטנציאל הארכיטיפי המתעורר בנפש הילד, לעולם החוויתי האישי, והאסוציאציות, החוויות, והמשמעויות הפרסונליות המתגבשות בו, למה שאנו מכנים – קומפלקסים. בהיעדר תיווך זה, האנרגיות הארכיטיפיות מאימות על נפש הילד, ואין להן ערוצים לביטוי בחיי היומיום.
אחת התגובות לטראומה הינה נטיה לצמצום רגשי וניתוק נפשי מאחרים, מאחר והאירוע הטראומטי מאיים על מבנה ומהות העצמי אשר מתהווה ומתקיים מתוך יחס אל  ועם הזולת.
חוויית האמון הבסיסי בטבע האנושי נפגעת אז בצורה כה קשה, עד שהאדם מרגיש שהוא נטוש ובודד לחלוטין (הרמן, 1992).
האדם חש שרוחו הנפשית האנושית, המתקיימת מתוך זיקה לסדר קוסמי  אנושי ואלוהי, אוניברסלי וארכיטיפי, מאויימת להיכחד, והוא מגן על עצמו בויתור על קשרים רגשיים משמעותיים.
האמונה בעולם בעל משמעות, נולדת מתוך זיקה אל הזולת, בשחר הילדות. כאשר זולת-זה הוא מקור האסון, עדיפה התרוקנות ממשמעות כחלל היוצר בידוד בין העצמי הפוטנציאלי לבין הכוויה הנפשית שמותירה אחריה הטראומה.

ייתכן והמבנה הנורמוטי נוצר מתוך חסך ותסכול מתמשך, בקשרים הבינאישיים הראשוניים, שאינם בעלי איכות רגשית מספקת, אף שאין מדובר פה בטראומה בהכרח, במובנה הרגיל, אלא בחסך וחוסר באינטראקציה נפשית, ולא מתוך עשייה פולשנית ופוגעת כמו במצבי טראומה.
פינצי, וכהן (2001) מדברות על דפוס התקשרות נמנע-מבטל, כאשר אנשים חוו הורות קרה ולא זמינה, אשר אף לא איפשרה ביטוי של רגשות שליליים. הם יצרו הגנה של בידוד מרגשות המאיימים על דימויים העצמי, והתיקו את צרכיהם בקירבה רגשית להשגיות ולתפקוד אוטומטי.
תחושת האוטונומיה באה אצלם על חשבון היכולת לאינטימיות, והם תופסים את עצמם כלא זקוקים ליחסי קירבה אנושית, ומבטלים למעשה את הצורך שלהם בהתקשרות.

בהיעדר יכולת לקשר אמפטי ומותאם לצרכי הילד, ההורה אינו מכיל בהבנה אמפטית ומשתתפת, את המתחולל בנפשו של הילד (Siegel(1999. כלומר, אין הורה זה נענה לצרכי העצמי של הילד בהשתקפות, וכתוצאה מכך חסר הילד המתפתח את היכולת הזאת ביחס לעצמו. נוצר כאן ריחוק מהאחרים ומחוויית העצמיות.

Nemiah ו- Sifneos (1970) פיתחו את המושג אלקסיתימיה (פרוש המילה מצרוף המילים a – חוסר, lexis – מילה ו- lymos – רגש) והוא מאפיין אנשים שאינם מסוגלים כמעט לתאר את המתרחש בעולם הנפשי במילים. ייתכן שהתופעה נובעת מהקושי שלהם לזהות באופן הכרתי את ההבדלים בין רגשות שונים בתוכם  (McDougaL, 82).

Neumann (1973) בספרו "The Child" מתאר את האם ביחס לילד, כנושאת איתו ועבורו את חוויית עצמיותו, עד שמתפתחת בו היכולת להיפרד מקשרי Self objects אלו, אם נחבר לרגע בין ההמשגות התיאורטיות השונות בנושא זה.
נוימן אומר שכאשר התחושה של הילד, ביחסים הפרימאריים עם האם הינה שהוא איננו אהוב ושאין הוא זוכה לחוויה אמפטית מספיקה מצד ההורים, מתפתח אצלו מה שהוא מכנה "אגו-חרום" (Distress-Ego). למעשה מדובר במצב בו הפרסונה מהווה בלכידות עם האגו מעין מעטפת הגנתית שאין בה פתיחות ויכולת להכלה הכרתית, להתרחשות הנפשית אצל האדם.

אגו זה נוצר טרם זמנו, כאשר הילד הזה חווה חסך באהבה וביטחון ראשוניים והוא חווה חרדה וחוסר-אונים.
מדובר פה על מצב בו נפגע הקשר בין האגו המתפתח לבין "העצמי" – המהווה את הקשר לחווית המקור הפרימרי הרגשי-הנפשי, הכולל צרכים ראשוניים וחוויות פיזיות ונפשיות מצטברות, מהן נגזר הפוטנציאל להיותנו ייחודיים ובעלי מוטיבציה לביטוי עצמי, להתקשרות ולעיבוד אישי של המפגש המתמשך בין עצמנו לבין העולם סביבנו.

Ledermann (1981) מדבר על היבט באשיות הנארציסטית אותה הוא מכנה Robot-Personality. זהו מצב בו אדם מפתח מכניזם נפשי המאפשר לו להתנתק בעולמו הפנימי, מרגשות ומחשבות אותם הוא חווה כמאיימים ו/או דחויים ע"י האגו השואף באופן חד-צדדי להסתגלות למציאות החיצונית.

Deutch (1942) מדברת על מה שהיא מכנה – "As If Personality" היא מתארת אנשים בעלי יכולת הסתגלות יומיומית נורמלית ותקינה אשר אינם מסוגלים לפתח קשר רגשי עמוק. לא התפתחה בהם היכולת להשקעה רגשית באובייקט ורגשות ודחפים אגרסיביים מוסתרים אצלם תחת ארשת פסיבית ואף ידידותית.
היא מתארת אנשים אלו כמשתפי פעולה, לכאורה, בטיפול, אף שלא חל בהם בדרך כלל שינוי.
 
דוגמאות טיפוליות

אביא עתה מספר דוגמאות מתוך אנשים שהיו בטיפול. חשוב לי לציין את הפער הקיים תמיד בין היכולת שלנו לתאר רגעים והתפתחויות טיפוליות, תוך המשגה של הדברים ומתן דוגמאות, לבין ההתרחשות הרב-ממדית על כל הניואנסים והרבדים הקיימים בה, שהיא זאת שיוצרת את החוויה הרגשית הייחודית בין המטפל למטופל ואצל כל אחד מהם.

ג. אשה כבת 33, עוסקת בניתוח מודלים מתמטיים מורכבים ולומדת לתואר אקדמי גבוה. היא הופנתה לטיפול לאחר שלא נמצא בבדיקות רפואיות, כל גורם המסביר את אי-הנוחות והאברסיה שהיא חשה ממגע פיזי, כאשר היא נמצאת בקשר אינטימי.
היא נשואה כ-4 שנים והיא מתארת לכאורה, התנהלות נורמטיבית ברב תחומי החיים. הם עובדים, מבלים, מגדלים חתול ומתכננים ילד.
יש בה חביבות עניינית זהירה, ואני חש אותה, לא נוגעת, לא-אישית, כאילו ממזגת בהופעתה ובאישיותה קווים נשיים וגברים.
יכולנו לכאורה לדבר על הא ועל דא, תוך שיתוף פעולה מצידה, מבלי שאני חש כלל את עולמה הרגשי. היא אינה יוזמת שיחה ובוודאי שלא משמעותית ואני חש מעין שעמום ומועקה מתוך תסכול בנסיוני לתקשר איתה ברמה רגשית, או לשקף הבנה עם מרקם של משמעות המקשר בין דבריה.
היא מתארת סימפטום של אי-יכולת שלה לשאת רעשי אכילה של אנשים קרובים, כמו שבעבר חשה עם אחותה ועתה עם החבר שלה, ואת אי-הנוחות הקשה שהיא חשה, כמעט על סף כאב, כאשר הוא נוגע בה במקומות מסוימים בגופה, לאו דווקא הכי אינטימיים.
הם מקיימים יחסי-מין (אותם היה לי קשה לדמיין), תוך המנעות מנגיעות מכוונות ואקראיות. היא כביכול מדווחת מה עשתה במהלך השבוע ללא הבאת כל דיאלוג פנימי שלה או תגובה רגשית ומשמעותית לדבריה.
כל ניסיון שלי להגיע לאיזו הבנה נסיבתית, או להקשר המעורר בה את ההרגשה של דחיה ממגע פיזי, אינו מעלה דבר, כאילו משמעות הדברים אבדה לה, אי-שם בתחושות פיזיות, כפי שמנסה לנתח מצב זה Sidoli (1993).
גם כאשר אני חש נוגע בקצה-חוט, השופך אולי מעט אור על הדברים, כמו כעסים שאינה מרשה לעצמה להביע, או צורך במקום נפשי ופיזי לעצמה בקשר עם האחר, לה הדברים אינם אומרים מאומה ונשארים חסרי משמעות עבורה.
היא מתארת את המגורים עם אחותה באותו חדר, בהיותה ילדה. את הצפיפות שהיא חוותה. אך אין בין תיאור זה לבין הדברים שהיא חשה כיום, שום קשר בעיניה.
משלב מסוים, אני חושב שאולי הניסיון לגעת במה שמתקשר ישירות לסימפטום, גם הוא יוצר בה רתיעה והרחקה, ואולי עדיף שיח רגשי נפשי כללי ביננו על מה שקורה לה, ועל מה שהיא חווה, אשר יסייע לה לפתח חיבור בינה לבין עצמה, אולם אז אנו מוצאים עצמנו באמירות סתמיות ובדיווחים ענייניים, היכן היתה, מה עשתה וכו'. כמו-כן, שתיקות שהולכות ומתמשכות, ללא כל קצה חוט המוביל לאיזשהו מרקם רעיוני-רגשי בחייה.
אחרי כשמונה חודשים של פגישות מדוללות, היא אומרת שאינה מוצאת טעם בהמשך. על אף הנטיה שהייתה בי להמשיך ולתת סיכוי מתוך שיקול מקצועי-אתי, אני חש הקלה ומסכים איתה.
אגב, היא אינה חשה כל אי-נוחות או רתיעה במגע פיזי עם החתול שלה, כמו כן היא אינה חשה אי-נוחות במגע פיזי קל יומיומי אקראי או מכוון עם אנשים שאינם במיוחד קרובים לה. וכן אינה סובלת מרעשים (כמו צקצוקי פה) הנשמעים מאנשים זרים הנמצאים בסביבתה. עובדות אלו, שוללות להבנתי את האפשרות שמדובר במעין נטיה נוירולוגית מולדת או מוטבעת, כמו לנטיה להיפרסנסטיביות עצבית כלשהי.

ח. מטופלת אחרת, זוכרת את היחסים בין הוריה בהם אביה מכתיב את ההתנהלות היומיומית, במה שקשור לעניינים פרקטיים ורגשיים ומשתף בכך את אביו ולא את בת-זוגתו (אמה של המטופלת).
ח. חשה שעליה להסתדר לבד, ולארגן את ענייניה מתוך עמדת שליטה.
עוד כילדה וכנערה המעיטה בשיתוף אחרים בעולמה הפנימי ובמעשיה, מתוך עמדת חשדנות בסיסית וחשש מהאחר. ביחסיה הזוגיים היא חיה את חייה היא, באופן עצמאי, לצד בעלה ללא כל ציפיה ממנו.

ח. מגיעה לשיחה, מתיישבת. הבעת פניה אחידה בדרך כלל, מעין חיוך קל שנראה כאילו מעיד על הרגשה טובה. היא מתארת סיטואציה עם חבר, בו היא תלויה רגשית ורואה בו את כל עולמה. בעוד את הקשר עם בעלה היא מתארת כמרוחק וחסר-משמעות, וכך גם חווה את קשריה עם אנשים שונים אחרים.
היא מדברת באופן אסוציאטיבי, על מצבים שונים שקרו בעבודתה לאחרונה, ואני חש שאני מתקשה לעקוב אחר דבריה ומאבד אותה.
אני כאילו צריך לציין לעצמי על מה היא מדברת ולהכריח את עצמי להתרכז, מאחר ומחשבותיי נוטות ל"ברוח".
היא מביאה אינפורמציות תלושות, באפקט רגשי אחיד, ללא תשתית רגשית כביכול.
כמו קטע נגינה בהם נשמעים צלילים שאינם משתלבים למוזיקה עם מרקם כלשהו, או התפתחות.
כאשר אני מנסה להצביע על איזה חוט רגשי מקשר בדבריה, היא אומרת: "אולי, יכול להיות" וכו'.
נראה שבהיעדר יכולת נפשית לחלום את הדברים (אתייחס לכך בהמשך), כלומר לעבדם רגשית ולהטמיעם, לא נוצרת אינטגרציה משמעותית, כלשהי.
הרגש הוא כביכול הדבק, או החוט המקשר, בין הצלילים היוצרים מלודיה עם מהות כלשהי.
כמו במפה או כמו בעץ, יכולות להיות הסתעפויות או אסוציאטיביות שונות, למה שאנו חשים, מעכלים ומעבדים נפשית. אך יש קשר משמעותי בין הדברים עבורנו, לפחות חלקית.
כאשר כל זה אינו מתקיים, או רק לעיתים רחוקות ובאופן חלקי, החוויה היא של בדידות פנימית ובינאישית, מתוך נתוק נפשי.
ח. לעולם אינה מדברת על הקשר שלה עם אחד מילדיה. החבר שלה, הנמצא הרבה בחו"ל לרגל עבודתו מבין וחי אותה להרגשתה, והוא כחמצן לנפשה. "איתו אני יכולה לדבר, והוא מבין". הוא מעין זולת-עצמי שמסייע לה ליצור תשתית רגשית החסרה בעולמה הפנימי, ואיתו היא מתעוררת לחיים.
נראה שהיכולת שלה לקשר עם דמות זאת, נתמכת גם על ידי העובדה, שהאינטראקציה ביניהם הינה לפרקי זמן קצרים בדרך כלל, כאשר הוא שוהה בארץ.
אנו מתייחסים בשיחות למשמעות שהוא משקף עבורה, והיא מעמדה רצפטיבית ומעריצה, מתמסרת לזה.
נראה שפיצול זה בעולמה הנפשי והקשר המתקיים בדמות זולת-עצמי עם חבר זה, משאירה בכ"ז עבורה ועבורנו בטיפול מרווח להתייחסות לחווייתה הרגשית. אני חש שבהדרגה אנו משוחחים באופן משמעותי יותר ויותר, גם בהקשר לדברים אחרים.
החיבור שלה עם החבר והתייחסותנו בטיפול ליחסיה איתו, עוזר לה להבנתי במעין שיחזור של סיטואצית האני-האחר והצופה בתוכה. זוהי התנסות אשר חסרה הייתה לה בהתפתחותה הנפשית, מאחר ולא יכלה לצפות באינטראקציה משמעותית בין הוריה. בטיפול אני משקף לה מה קורה בקשר בינה לחבר וכך מופנמת בה היכולת לצפות בקשריה הבינאישיים ובתגובות לקשרים אלה בעולמה הנפשי.

נראה שהילד נהיה מודע, בתהליך התפתחותו, לצרכיו הרגשיים ולחוויותיו, גם מתוך חשיפתו לאינטראקציה בינאישית סביבו, כמו הדיאלוג בין ההורים.
האני – הצופה מגיב למה שמתעורר בתוכו, מתוך הזדהות עם צד זה או אחר. הנפש המשוחחת עם עצמה, הופכת להיות חלק מדרך ההתנהלות היומיומית, כחלק מהעיבוד החוויתי המתמשך להתרחשויות בעולם החיצוני והפנימי, אשר כולל דמיונות, דימויים והזיות בהקשר לייצוגי הדמויות השונות בנפש.
מתוך כך, מתפתחות וואריאציות אסוציאטיביות למה שהיה, למה שיכול להיות, למה הסובייקט חש וכו'. במצבים בהם הפרט חווה, איום מהחוויה בה הוא נתקל ומהרגשה המתעוררת בו שהוא חסר את זמינותו של ההורה או האחר האמפטי, המסייע בוויסות ובעיבוד החוויה, נוצרת הירתעות של האני – הצופה מהתגובה הרגשית המתעוררת בתוכו, וניתן לראות אז נטיה להשטחה רגשית, מעין הכחשה ואף דיסוציאציה.
כאשר הסובייקט חווה רגשות, בעוצמה טראומטית הולך ומתפתח אצלו ריחוק רגשי, הגנתי כרוני, אופייני. מעין תחושה של חוסר-נגישות ואפילו מחסום בין האני ההכרתי לדימויים והרגש בעולמו הפנימי (כאמור מעין "אגו-חרום").

ד. הינו מטופל כבן 45 שמאופיין אף הוא באנטומיה רגשית דומה. הוא עוסק בעבודה בטחונית ומצליח בעבודתו. באחת הפגישות הראשונות הוא מספר חלק מחלום: "אני נמצא במקום כלשהו מתחת לאדמה, ישנה איזו התרחשות שם, כמו זרמים, משהו קורה שם בעוצמה. אני חושש שהאדמה תקרוס פנימה ואני מתרחק מהמקום. פתאום נראה לי שאני בעצם צופה בסרט שבו כל זה מתרחש. אחר כך אי מגיע לבית שלי ושם אני פוגש דמות אחרת, בעצם לא מוכרת, ולרגע יש לי הרגשה שהיא מעמידה פנים כאילו היא אני, או מנסה לתפוס את מקומי ואני מתעורר מבולבל".
מטופל זה נוטה לעשן גראס לעיתים קרובות, לאחר שעות עבודתו. הוא אומר שבטשטוש שזה יוצר בו, הוא חש הקלה ומנוחה ואינו חושב על דברים שמטרידים אותו, או שהוא חושש מהם.
לאחרונה כאשר החל להפחית את תדירות העישון, הוא אומר, שהעישון חסר לו והיה אף מוכן לנסות סמים קשים יותר, מאחר ואינו חש מספיק חי, והיה רוצה להרגיש דברים בעוצמה רבה יותר.
מחד ד. חש איום מהצפה רגשית פנימית של ה"אני" על ידי תכנים נפשיים פנימיים לא-מודעים. כמו בתיאור החלום הוא חש שמודעות לנפשו מאיימת עליו ומסכנת אותו, והוא עלול "לקרוס פנימה" והוא משתמש בהגנות של הרחקה ובידוד והופך להיות כצופה בסרט. מאידך, הוא מדבר על חוויות של דלות רגשית, סתמיות, חוסר-משמעות ועניין ואין הוא יוצר קשרים רגשיים משמעותיים.
הוא מספר זכרון, שכמתבגר נראה  היה לו שאנשים סביבו הינם "מתים-הולכים" ומתנהלים במעין שגרה יומיומית אפורה ודלה. חיים שאין בהם רגשות, התחדשות ומשמעות. "זה מה שאני חושש ממנו" הוא אומר. הוא מדבר על כך שרוצה להרגיש מתקדם, שהוא עושה משהו משמעותי ומפתח את עצמו.
אף שהוא בעל עמדה בעבודתו, הוא מחפש מקום עבודה אחר כדי להתקדם. הוא מארגן לעצמו פעילויות כמו ספורט, לימודים ולעיתים אף עושה עבודות יד בנגרות, אולם הוא חש שעליו להפעיל משמעת רבה על מנת לקיים פעילויות אלו.
לעיתים קרובות "מאוד לא בא לי". אך הוא חש מתוסכל ומובס, כאשר לדבריו הוא סתם נשאר בביתו, לאחר העבודה ואינו עושה דבר.
חשוב לו להרגיש פעיל, בדברים אותם הוא מעריך, אך הוא אינו חש מעורבות וסיפוק בהם. הוא מתקשה להתייחס בשיחות ברצף כלשהו לחוסר הסיפוק שלו או לזהות באופן ברור יותר את רגשותיו והבנותיו או אסוציאציות הקשורות להרגשה זאת.
הוא חוזר ומתאר את חוסר הטעם והעניין בהרגשתו ביחס לבחורה איתה הוא יוצא לאחרונה, אף שהם נמצאים כמעט כל יום יחד.
אני חש בשיחות איתו כאילו אנו נמצאים בבועה והחמצן הנפשי והרגשי הולך ואוזל. אין חיבור לקצה של משמעות, ואין מה לומר… אני מנסה בכל זאת להביע עניין בו ובחייו ולסייע לו לעלות למודעות ולהביא לביטוי את מה שנראה לי שהוא חווה, וכמו מחפש וו או קצה חוט להיתלות בו כדי ליצור דיאלוג ממקום כלשהו, לפני שהשיחה שוב נקטעת והוא חש לבד, מתוסכל ולא מרוצה ואין אני מצליח לתקשר איתו באופן משמעותי.

בשיחה לאחר מכן, הוא אומר שחש שלא ניתן לו לבטא את עצמו, מאחר שאני מדבר יותר ממנו או "מלביש עליו דברים, ולא נוגע במה שמציק לו. הדברים מתקשרים לי לקטע החלום, בו הוא חוזר לביתו ופוגש שם מישהו אחר בן-דמותו אשר מנסה לתפוס את מקומו. אפשרות אחרת היא: שהקומפלקס קשור לעצם האינטראקציה עם סובייקט אחר, מאחר והוא לא התנסה בעברו בחווית מפגש בינאישי משמעותי. ולכן מפגש מעין זה מאיים על זהותו ונוטה להציפו בתחושות של אובדן עצמי.

אני מדמיין את הסיטואציה הרגשית אשר בה כילד חש אולי את האחר המשמעותי כחודרני ומשתלט ולא מאפשר לו להכיר ברגשותיו ולהתוודע לעולמו הפנימי.
בפגישה לאחר מכן, הוא מספר שסיים את הקשר עם הבחורה איתה התראה זמן מה, ואני חש שתכף ידבר על רצונו להפסיק את הטיפול (לאחר כ-3 חודשים)
ד. אומר לי שאינו מוצא עוד טעם בטיפול לאחר שכבר סיפר לי מה מפריע לו וזה לא סייע לו, אולם נראה לו שאני בעל ניסיון והוא מחליט על כן להמשיך לבוא לשיחות.

היכולת ל"חלום"

Eigen (2001), ו- Ogden (2005), כותבים על היכולת הרגשית לחלום תוך התייחסות לעבודתו של Bion (1992) במובן של עיבוד התגובה הנפשית הרגשית אל ההתפתחויות במציאות לכלל דמוי וסיפור בעל משמעות שמתבהר ומתגבש בו הקשר בין מחשבות לרגשות אשר יוצרים את החויה.
יכולת רגשית זאת נוצרת בהקשר לזמינותו של ההורה כמשתתף בחוויות התינוק והילד, תוך התייחסות להתכוונותו של הפעוט ונתינת משמעות מעובדת לדברים אותם הוא עושה ומנסה לומר.
ביון הטביע את המושג – "Dream Work Alpha", שמשמעותה היכולת להפוך גירויים ותגובות נפשיות לבעלי משמעות ותכנים שניתן לשמרם בזיכרון מאחר והם ברי-ייצוג והסמלה.
הוא מדבר על החוויה הנפשית שהינה פועל יוצא של זרימה מנטלית בין החומרים הנפשיים הקונקרטיים ליצוגם ועיבודם האבסטרקטי, או קישורם לאלמנטים נוספים אשר יוצרים משמעות.
בחלימה וכן בערות (בלא-מודע) התרשמויותינו עוברים עיבוד ב"עבודת החלום" וכך הם נהיים זמינים להכרה, למיון חשיבתי, עריכה וזכירה. אוגדן אומר שבעבודת החלום נעשית מטבוליזציה לחומרים מודעים ולא-מודעים בנפש, והיא מאפשרת זרימה הדדית בין המחשבות ההכרתיות והתכנים הלא-הכרתיים. בפסיכוזה נפגעת יכולת זאת, אומר Eigen, אך כנראה שגם במצבים נפשיים אחרים.
חוויה רגשית או חושית, ללא קונטקסט או הקשר, הינה חסרת משמעות, בהיעדר ייצוג הכרתי. כאשר תהליכים נפשיים אלו חסרים, אדם אינו צובר חוויות או זכרונות בעלי משמעות, שנחוצים ללמידה עצמית מהניסיון, או התפתחות נפשית.
Eigen אומר שניתן לראות את המטפל כמעיין: "Auxiliary Dream Worker" אשר מאפשר את התחברות המטופל לנפשו בנסותו להפוך את חוויותיו הלא הכרתיות של המטופל לברות-ייצוג. כמו-כן, הוא מדבר על היכולת המשותפת ל-Reverie של המטפל והמטופל, המחברת אלמנטים ו/או אובייקטים נפשיים לבעלי הקשר, מארג-נפשי ומשמעות לאחר שנחלמו והוטמעו נפשית.
בגישה היונגיאנית ההתייחסות לחלום הינה כאל תהליך שהינו קומפלמנטרי להכרה ומאפשר וויסות בין הרובד ההכרתי והאגו ללא-מודע.
כלומר, החלום מאיר היבטים שונים בחיינו, כגון אירועים וחוויות באופן שמשלים את הבנתנו והסתכלותנו ההכרתית על הדברים.
תיאור החלום של ד., מספר על ריחוקו הרגשי מעצמו ועל הפיצול בינו לבין עולמו הנפשי. אולם אין הוא נותן ביטוי או ייצוג למה הם הכוחות הרוחשים מתחת לפני הקרקע אשר מאיימים עליו ומהם הוא מתנתק. הוא חש שבביתו הנפשי ישנה דמות בת-דמותו שמאיימת על זהותו. האחר אינו משלים אותו (הן במובן הבינאישי והן במובן הפנימי), אלא מאיים עליו ועל עצם זהותו.

 האישיות הנורמוטית, ה"צל" והתרבות

נראה שהאישיות הנורמוטית נוטה להצמד לערכים נורמטיביים וקולקטיביים, ומאופיינת בנוקשות ערכית.
נראה שיסודות ארכיטיפיים קמאיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות המוסכמות ועם ציווי התרבות ומבטאים צרכים אחרים, אינם מקבלים ביטוי, אך מאיימים להציף. דימויים מיתולוגיים ונפשיים אישיים כגון: הליצן והטריקסטר אשר מייצגים את הקשר בין המודע ללא-מודע ומשקפים את מה שמעבר או מאחורי הפרסונה אינם משתלבים במרקם האישיותי.
כאשר אין יכולת נפשית וגמישות לנוע בין רבדים מודעים ללא-מודעים והרפרטואר הנפשי מעוגן ונאמן בעיקרו לנורמטיבי ולמקובל בתרבות, תוך שימת דגש על הגבולות בין המותר – לאסור, בין נכון ללא-נכון, הסופר-אגו נמצא למעשה במרכז התודעה הנפשית.
במצב זה, כאשר האדם חושש כל-כך מערעור הסדר-הקיים בתודעתו, המבוסס על התאמה לעולם המציאותי, ולא ניתן מספיק מקום ליסוד הסובייקטיבי בנפש, וכן להתבוננות פנימית, חסרה היכולת לרב-ממדיות ולדיאלוג פנימי.
הצל, מאיים הן במובנו כ"האחר" בתוכנו, והן במשמעותו כחלק הרע וה"שלילי" המודחק כצד אפל שאנו חוששים להודות בקיומו. כאשר אין לאדם יכולת למודעות לצילו, נוצר קיפאון ביכולת להתפתחות, מאחר ולא ניתן מקום להטלת ספק בתפיסות של ה"אני" ובדרך התנהלותו וכן לסקרנות כלפי השונה ולחיפוש אחר דרכים ומשמעויות אחרות.
הדיאלוג של האדם הנורמוטי נוטה להתמקד באחר המציאותי, תוך חיפוש אחר השונה והמשלים באובייקטים אחרים, ומתוך דפוסי אינטראקציה אשר מאופיינים בהשלכות אל דמויות אחרות.
חסך ביכולתה של האם הראשונית, להכיל, להתייחס ולסייע בעיבוד התכנים הראשוניים העולים אצל התינוק והילד, תוך שיקוף התואם את החויה הנפשית של הילד מצד אחד, והבעת הקול האישי של האם כסובייקט המייצגת ראיה אחרת, מאידך, משאירה את הנפש בבדידות מעצמה ומנציחה בכך את הצורך למצוא בחוץ את האחר התומך, המקבל והמאשר. אך האחר מאיים על מקום האני והעצמי.
אדם זה חושש מדיאלוג שיש בו פוטנציאל להפרייה ושינוי, הן במובן הבינאישי והן במובן התוך-נפשי. היעדר שיקוף שיש בו אישור וקבלה מצד האחר, מאיים על ה"אני", ועל חוויית העצמיות ועל כן חסר את המרחב לריבוי שונות, אי הסכמה והתרחבות, ואז אינטגרציה חדשה. כאשר לא מתקיים המרחב הנפשי המכיל את המאיים והדוחה, תכנים ודימויים אלו, אינם מקבלים ייצוג הכרתי והם עלולים להיות מקודדים בגוף ובסימפטומים שונים כפי שהדבר בא לביטוי במטופלת שלא יכלה לשאת מגע פיזי.
נראה שבתרבות שלנו שמקדשת כל כך הישגיות, מצוינות וכמו-כן התמחות ספציפית, קיימת סכנה לחשיבה אמנם עם עומק ופירוט, ואולם שנוטה להיות חד ערוצית, לא מאוזנת ושאינה אינטגרטיבית דיה.
אנו חיים בתרבות שבה ההראות וההשתקפות בתקשורת האלקטרונית מחזקת את הקיים והמקובל ממילא לכאורה, תוך התמקדות על הדגשים ופרשנות שמעצבת את השקפת העולם באופן קולקטיבי ורדוד בדרך כלל, זאת לעיתים על חשבון חיפוש ושיטוט במרחבי-נפש לא מוכרים, יצירתיות והתנסות אישית אותנטית.
תרבותנו גם מעודדת את שמירת הגוף וטיפוחו תוך עיסוק במראה ובתזונה, ופחות מידי אולי בתוכן הנפשי ובהיבטים רוחניים ופילוסופיים. ייתכן כי אחת הסיבות לכך שאנו פוגשים יותר מטופלים עם מאפיינים נורמוטיים בקליניקה, קשורה בהיבטים תרבותיים אלו, אשר נוטים לפתח את הנטיה למוחצנות ואף מעודדים הזנחה של היסוד הסובייקטיבי הנפשי.
חסר הקול האישי-הפנימי האותנטי, אין כאן תם ואף לא חכם, אלא "את זה שאינו יודע לשאול…"
האדם מתאר אי-נחת בחייו, סיטואציות שונות בהן חווה תסכול, אולם חסרה בו היכולת והדחף הראשוני הבלתי נלאה לארגון סובייקטיבי פנימי, מתוך מודעות.
מטופלים אלו, מתארים לעיתים דלות פנימית, מתקשים לספר על עצמם, לתהות ולהתלבט, או לחשוב את הדברים ולהטמיעם, כאילו איבדו את היכולת הרב-ממדית להתנסות, לחוות ולפלס את הדרך האישית.

האישיות הנורמוטית והמחשב

כאשר היחסים במשפחה מאופיינים בעניניות פרקטית על פני אינטראקציה שיש בה מרחב שמאפשר לחוש את הסובייקטיביות של העצמי ושל האחר, אחת ההגנות על מנת להתמודד עם הריקנות יכולה לבוא לביטוי בהתמכרות ומעורבות-יתר בעולם הממוחשב.
במובן מסוים, ניתן לומר שעם המכשור הדיגיטלי-ווירטואלי, שהינו אמצעי תקשורת, מתקיימת אינטראקציה הדדית בין המכשיר לאדם המשתמש בו.
הפרט מפעיל גירוי אשר מפעיל תגובה, שהיא בבחינת גירוי חוזר לסובייקט או לפרט וכד', וכך הולכות ונוצרות משמעויות בהתייחס לתוכנה הממוחשבת.
העולם הממוחשב מכיל אינפורמציה ותכנים איתם הפרט העובד מולו נמצא בדיאלוג, אך כל זאת ללא אינטראקציה אישית וסובייקטיבית.
ייתכן ובמובן מסוים תהיה מעין הרחבה והעברה של העולם הפנימי לעולם הממוחשב, אשר מאפשרת לפרט האנושי להישאר כצופה מהצד, ללא איום רגשי ועם זאת, מעורב באופן יצירתי בעולמות התוכן של ההקשרים והיישומים העולים מתוך המחשב.
בניתוח לב פתוח זמנית יש לאדם, מעין לב-משאבה מלאכותי אשר ממלא את מקום הלב הביולוגי בזמן הניתוח, בספקו את המרחב הסגור בו מצטבר הדם וממנו הוא מוזרם לגוף. בעוד, שבמטפורה הרפואית זה מצב זמני, אצל הפרט האנושי במצבים קיצוניים המחשב הופך להיות, באופן קבוע, מעין תחליף לעולם  הנפשי הפנימי, ולקשר עם סובייקט אחר בהיותו האובייקט שנושא את המחשבה, ההבנה, התחכום הסקרני, ואת הצורך בתקשורת עם העולם, לעיתים במקום התקשורת הבינאישית האנושית.
ייתכן שאצל אנשים אשר מכורים לעולם הממוחשב, ככל שגדל המימוש והווירטואלי, מצטמצמת הנחיצות של נוכחות אנושית בינאישית, פיזית ונפשית. ייתכן ויש כאן קו מקשר בין וואריאציות נורמוטיות שונות וחלקיות לבין עיסוק אינטנסיבי בעולם הממוחשב.
ייתכן שהחוויה הסובייקטיבית החסרה אצל אנשים אלו נובעת מפיתוח יתר של המשגות לוגיות או תרגום לוגי של הבנות לעולם ממוחשב, על חשבון החוויה העצמית. אנשים עם יכולת אינטליגנציה טובה ומפותחת ויכולת טובה להפשטה, אשר אינם חווים את הסובייקטיביות שלהם במידה מספקת, עקב כשלים באמפטיה ותקשורת בינאישית ראשונית וחייהם הפנימיים אינם מקבלים התייחסות וייצוג הכרתי, מעתיקים את הצורך שלהם בביטוי יצירתי, ובייחודיות, אל המדיום הממוחשב.
יתכן שאנשים בעלי יכולת הפשטה מתמטית גבוהה שיש להם אפיונים נורמוטיים, אינם צריכים להתמודד בתהליך החשיבה, עם נטרול של אסוציאציות סובייקטיביות מעולמם הפנימי, כאשר הם מנסים לחשוב, להמשיך ולפענח תהליכים ומבנים בעלי תוקף וחוקיות עקרונית.
נראה שמשמעות תמיד מעוגנת בהקשר כלשהו ולעולם אין מדובר רק בעובדה או בארוע, לכשלעצמם. יכולת לניתוק מהתוכן ייתכן שמהווה לעיתים יתרון בחשיבה מתמטית, ובתהליכי תכנות, כאשר המיקוד העיקרי הוא בזרימה הערוצית התהליכית ולא בתכנים אותם הם נושאים. מעין התייחסות למבנה שלד חשיבתי סכמטי ללא לבוש תוכני עם משמעות נפשית ורגשית.
המניפולציה הדיגיטלית, מאפשרת ביטוי אישי ויצירתי ברובד לוגי. בעבודת המחשב, הרעיונות נתמכים בתוכנה יישומית בתוצאות מעשיות, ובעובדה שהדברים מתקשרים למערכות מתוכנתות קיימות, אשר עונות על הצפיה לעולם תוכן רלבנטי ברמה העניינית בלבד.
כלומר, הפרט חווה הכרה והשתייכות מאחר והוא משתלב באינפורמציה הממוחשבת בה הוא חש שהאופציות הלוגיות שלו רלוונטיות ואלו מקבלות מענה.
האני החושב והמבין, מעצים את חוויית היש הפנימי ברמה האינפורמטיבית אף שברמה הרגשית קיימת דלות.
 
הקשר הטיפולי

הייתי מדמה את התחושה של המטפל באדם עם אפיונים נורמוטיים לניסיון להוציא מעט מיץ מפרי יבש.
המטופל הנורמוטי מספר על עובדות והתרחשויות לעיתים בפירוט ניכר תוך הרגשה שאין בדבריו נקודת אחיזה להתייחסות.
המטפל חש את הצורך הלא מזוהה של המטופל לחוות את עצמו ואת חייו כסובייקט ולחיות את חייו כשהם מלווים ברגשות. בהיעדר הד נפשי פנימי ומענה סובייקטיבי, המטפל חש את הצורך ביצירת שיח שיתקשר להתרחשות רגשית סמויה ומרוחקת אשר אינה מזוהה ואינה נגישה.
המטפל הנוטה להמתין לאסוציאציות של המטופל ולדבריו, עלול להחוות על ידי המטופל, כמשקף את השתיקה ואת החלל הפנימי בנפש המטופל ולהחוות על ידו כמאיים או אף כמי שהינו בעל פוטנציאל לפגוע במטופל.
המטופל אשר אינו מכיר את החוויה של שיח משמעותי עם האחר, זקוק למטפל – מתייחס, יוזם ומעורר על בסיס הניואנסים הדקים העולים מהמטופל והאסוציאציות של המטפל לכך.
המטפל מתבקש כאן אולי, למלוא מרחב עצמיותו, כזולת חופף למטופל ואשר נותן ביטוי לכמיהותיו הלא-מודעות של המטופל.
המטפל מתבקש כאן אולי, לסייע למעין שחזור עדין, ובניה של היכולת למודעות והשתקפות פנימית, אשר לא התפתחה, או הלכה ודהתה בנפש האדם.
המטפל אמור לתור עם המטופל, אחר צרכיו ואחר ביטויי הנפש שלו, וכן לתת ביטוי לחוויות ואסוציאציות רגשיות אותם הוא חווה כרלוונטיות למטופל ואשר אינן מקבלות כל ביטוי וייצוג.
המלכוד כאן כמובן הינו שהמטפל יחווה כפולשני ומשתלט על המרחב הנפשי של המטופל, אשר אינו חווה את עצמו כבעל-הבית של עולמו הנפשי.
נדרשת כאן, מיומנות עדינה, סבלנות רבה בגישושים אלו לאינטראקציה משמעותית, אשר לעיתים מתקבלים חלקית על ידי המטופל ולעיתים נדחים, עד אשר מסתמן מעין מרחב-הסכמה משותף, בו נשמרת ההפרדה בין הסובייקטיביות של המטפל והמטופל מחד, לבין החוט האסוציאטיבי והרגשי המקשר ביניהם, מאידך.
מבחינה טיפולית, נראה שהפרשנות הפסיכואנליטית הקלאסית אינה נותנת מענה תרפויטי-יישומי, מאחר ולא מדובר כאן בקונפליקט או בחוויות לא-מודעות, אשר יצרו פגיעה או תסכול, אלא מדובר במערכת רגשית רוחבית שאינה מכירה אופני התמודדות נפשית אחרת.
נראה שהסיכוי להגיע אל מטופלים אלו טמון ביצירת מרחב-טיפולי אשר מזמין לביטוי רגשי, מדגים אותו, ומנסה לעורר את הצורך בהתקשרות.
הקושי כאמור בעבודה עם אנשים אלו, נעוץ בעובדה, שהם אינם זקוקים כביכול, להדהוד האמפטי הבינאישי, מאחר והם אינם חווים לכאורה תחושת קיפוח, תסכול וכאב ברובד זה.

סיכום

באישיות הנורמוטית מדובר על ריחוק של האדם מעצמו, הסטה מעולמו הפנימי, וכן ויתור על נתינת-מקום ל"צרכי העצמי".
נראה שהמרחב הנפשי של ההתקיימות העצמית סגור ומכווץ. מדובר כאן על מעין ציפה ברובד הכרתי, תוך דילול וניתוק השורשים הרגשיים של החוויה. מעין הרדמה של החוויה הפנימית.
האישיות הגבולית הנרקסיסטית, מבטאת זעם כאשר לא מתמלאים צרכיה בהשתקפות והיא מנסה להשיג תחושת שליטה על סביבתה, על מנת לשמר ולשקם את הערך העצמי שלה. אנשיה עם אפיונים אלו, נלחמים על-כך שהזולת ימלא עבורם את הצורך בזולת-עצמי באופן אינטנסיבי ורציף.
אנשים עם אפיונים נורמוטיים, לעומת זאת, מתבצרים בבטחון-הגנתי מדומה, תוך ניתוק מהעולם החווייתי-רגשי שלהם, וויתור על התקשרות נפשית עם הזולת.
באישיות האנטיסוציאלית, הדגש הוא על הלחץ המופעל על הפרט להסתגל לסביבה החיצונית ולהימנע מלחוות את רגשותיו ביחס לסביבתו. אישיות זאת מוחה בהתנהגותה על כך שלא הייתה הכרה בצרכיה הנפשיים ע"י הסביבה.
באישיות הנורמוטית המתפתחת על רקע חסך באינטראקציה רגשית משמעותית, אין מחאה ואין מאבק. ההסתגלות החיצונית נראה שדווקא מסייעת בהתמודדות חיי היומיום תוך דגש על תפקוד נורמטיבי.
ניתן לסכם ולומר שהאישיות הנרקסיסטית תוקפת ואף שואפת להעניש את הזולת המכאיב והרע מבחינתה, שאותו היא חווה כמחולל העוול שנעשה לה, ודורשת תיקון ופיצוי.
האישיות האנטיסוציאלית אינה מאמינה בזולת, ומתעלמת מקיומו, תוך ניסיון להשיב לעצמה בכוח את מה שנגזל ממנה רגשית, באופן חומרי בעיקר.
האישיות הנורמוטית, לעומת זאת, מכחישה את הפגיעה בעצמי וכן את משמעותה וחשיבותה, כאילו אין ולא היתה בה מלכתחילה זיקה אל הזולת.
הנתק מהמרחב הנפשי-הפנימי אינו מאפשר עיבוד רגשי של ההתרחשויות הנפשיות ומתן ייצוג סימבולי להם ברובד ההכרתי.

ביבליוגרפיה
בולס, כ. (1981) צילו של האוביקט. הוצאת דביר, ת"א.
הרמן, ג.ל. (1992). טראומה והחלמה. עם עובד, ת"א.
פינצ'י, ר. כהן, א. (2001). זוגות בתהליך הגירושין – בראי תאורית ההתקשרות. שיחות, כרך ט"ו חוברת 3. 235-243.
Bion, W.R. (1992). Cogitations (& bion, Ed.) London: Karmac.
Deutch, H. (1942). Some Forms of emotional disturbance and flier malationship to schizophrenia. Psycho anal. Q. 11:301-321.
Eigen, M. (2001). Damaged bonds. Karnac. London & New York.
Forddam, M. (1974). Defenses of the self, Journal of Analytical Psychology,19 (2):192-9
Kolshed, D. (1996) The Inner World of Trauma. Rout ledge, London & New-York.
Lederman (1981) The Robot Personality in narcissistic Disorder. The Journal of Analytical Psychology. 26: 329-344.
McDougal, J (1982) Alexithymia: A Psychoanalytic Viewpoint. Psychotherapy & Psychosomatics, 38(1), 81-90.
Nemiah, J.C & Sifneos, P.E. (1970) – Psychosomatic Illness: A problem in communication. Psychotherapy & Psychosomatics, 18 (1) 154-160.
Neumann, E. (1973). The child. Maresfield Library London.
Ogden, T.H. (2005). The Art of Psychoanalysis Rutledge, London & New-York.
Ogden, T.H. (2003). On not being able to dream. The International Journal of Psychoanalysis, 84, (1), 17-30.
Sidoli, M. (1993). When the meaning get lost in the body. Journal of Analytical Psychology, 38: 175-190.
Siegel, D.S. (1999). The Developing Mind. Guilford press. New-York & London. 92-100
Winnicott, D.W. (1949). Mind and it's melation to psyche-soma. In: Through Pediatrics to Psychoanalysis. Basic books, Inc. N.Y, 1975.
Winnicott, D.W. (1960). Ego distortion in terms of true and tousle self. In: The maturational processes and the faulitating environment. London. Mogamatl press, 1965.