"מה שנכון לגבי האנושות בכלל הוא גם נכון לגבי כל פרט ופרט
כי האנושות מורכבת מפרטים וכמו הפסיכולוגיה של האנושות
כך גם זו של היחיד"[1]
אינדיבידואציה הינה מושג ארכיטיפי שטווה יונג.[2] בבסיסו של רעיון האינדיבידואציה עמדה לנגד עיניו של יונג חד-פעמיות של כל אדם ואדם ושאיפתו להגיע לאותה ייחודיות. תהליך שיביא להעצמה של האישיות. יונג חשב גם כי האינדיבידואציה מתגלה תוך כדי המסלול שעושה כל אדם הן בחיים המעשיים, הן בחיי הנפש והן בהתפתחות התודעה העצמית שלו תוך כדי אינטראקציה עם האחרים. יונג גרס, כי דווקא בשל העולם הארכיטיפי המשותף לכולנו ובשל הלחץ הקולקטיבי להיות דומים ומסתגלים לנורמה, נוצר באדם דחף מפצה, צורך ורצון להיות פרט חד-פעמי בלתי מתחלק. להתרומם מעל ולהגיע למקום גבוה יותר.
דחף זה שטבוע באדם כתבנית, מודע בחלקו, ועם משך החיים נעשה ברור יותר ויותר.
מכיוון שבארכיטיפ מדובר, תבנית הנמצאת בבסיסה של כל נפש, נזכור שראוי ליצוק בה תוכן. ויש לזכור דבר נוסף, שאיננו חיים ארכיטיפים ישירות, אלא שהחיים עצמם מתנהלים בעולם סובייקטיבי, שבו מופיעות התבניות הארכיטיפיות לפי כלליו ותנאיו. לכן גם את משמעותה המדויקת של תבנית האינדיבידואציה נקבל רק כאשר נתייחס לאדם מסוים בהקשר של תקופתו ומהלך חייו. יותר מכך, כל דבר בנפש שהוא גם על אישי ראוי לו שידובר באופן אישי על מנת שיקבל את משמעותו ואפילו את חירותו.
באופן אישי וסובייקטיבי אינדיבידואציה הינה הרחבת התודעה, גם המודעות האישית וגם התבוננות לנפש ותהליכיה בכלל. תהליך שמטרתו שילוב בין מודע ומה שאינו מודע, ובין האישי והלא אישי, כמו שמכנה זאת סמואלס: "העיקר באינדיבידואציה הנו היכולת להשיג תערובת אישית בין הקולקטיביות והאוניברסאליות מצד אחד לבין הייחודיות והאינדיבידואליות מן הצד האחר" (סמואלס 1985)[3] .
תהליך זה של הרחבת התודעה אינו כה פשוט וכרוך לעתים במשבר ובדרישה לאחריות ומחויבות מן האדם, ולעתים קרובות על אף הצורך, קיימת דו-ערכיות לגביו.
אם נתייחס לרמה העל אישית, המיתולוגית, יש לנו דוגמאות עד כמה, מקדמת דנא, הייתה הרחבת התודעה כרוכה בעונש, כובלת ולוקחת חופש מן האדם. המיתוס היווני מספר כי פרומתאוס, יוצר האדם ופטרונו, נכבל בשרשראות כעונש מן האלים על העברת אש המודעות לאדם. זאת ועוד, אחרי גילוי האש וידיעת האדם את סודות האלים, נשלחת פנדורה אל בני האדם לפזר בהם את הצרות האנושיות, למען ידע האדם את "גודלו הטבעי" ואת אנושיותו. גם בתנ"ך, האדם הראשון אינו אמור לאכול מפרי עץ הדעת והוא מקבל עונש על התפתחות תודעתו. כך אנו מוצאים גם ב"מסעות ההתגברות" המתוארים במיתוס היווני, המסמלים את התפתחות "הגיבור התבוני", שיש בהם לעתים שבר, ואף ירידה לשאול. אודיסיאוס, למשל, שבמהלך מסעו לביתו ירד לעולם התחתון, להדס, ירידה המסמלת כניסה ללא מודע באמצע החיים, גם הוא סיים את מסעו עם הרבה מחויבות וסבל. גם אדיפוס שבממלכתו פרצה מגפה, "רוצה יותר מדי" לדעת את פשרה – ולאחר שלמד והעמיק בידיעת עצמו, הוא סובל אף יותר. אם כך, אנו מדברים על תהליך שיש בו גם מן הסבל והאחריות.
חלוקת החיים
יונג, שעסק רבות בהתפתחות האישיות והנפש לאורך החיים, למעשה עד סופם, אהב לחלק את החיים לשני חצאים. החלק הראשון, שבו האדם בונה ומבסס בעיקר את גופו ואת ה"גוף הפסיכולוגי", האני המתפקד שלו. והשני שבו האדם מוותר – כמעט – על האני שלו למען יוכל להתוודע ולהגיע לסינתזה אישית של החלקים השונים של עצמו, וכך לתובנה גבוהה יותר של העצמי האישי והגבוה שלו. הדימוי של העצמי הגבוה הזה יכול להיות הניצוץ האלוהי באדם.
מתוך העצמי הגבוה הזה, חשב יונג, תמשיך התפתחות ויכולת לחיבור בין הניגודים בנפשנו.
בחצי הראשון האדם עסוק, כביכול, בעיקר בבנייה עצמית, שבה חלק גדול מוקדש להפרדה, ליצירת נפרדות – ספרציה, לקשר עם המציאות ולפיתוח תפקודים. עקב מגבלות של גיל, ניסיון חיים והגבולות הטבעיים, בהם יכול אדם להכיר את עצמו כל עוד לא יצר די קשרים ולא פעל די הצורך בעולם הממשי, האינדיבידואציה, הכוללת את התגלות העצמי הגבוה, חיבת להיות חלקית בלבד.
במחצית השנייה של החיים, שבה רוב בני האדם אמורים להיות מיוצבים בצירים המרכזיים כמו נתיבי עיסוק, מקצוע, קשרי אהבה, זוגיות ומשפחה, מתפנה האדם לרצות עבור עצמו. ואז מתעצם תהליך של אינדיבידואציה, יכולת להתבונן יותר ויותר על עצמו ועל העולם. ההתבוננות תתרחש הפעם ממקום חדש ותביא להתחברות עצמית גבוהה יותר (Stein 83 ).[4]
תהליך ההתפתחות של מחצית החיים השנייה, עדיין כולל לעתים קרובות עיסוק בשאריות של היפרדות והתבוננות לאחור. הפעם הוא יעשה זאת תוך הבנה עמוקה יותר של מה שקרה לאדם בעברו, הסיבות לבחירות המרכזיות של חייו, למעשיו, כולל הטעויות שעשה. האדם מתחיל להבין מה קרה ומדוע, לא רק מתוך אשמה וכעס עצמי. בתהליך שכזה האדם מתחיל גם להבין את התכלית, את ה-לשם מה בחר מה שבחר.
אופיו של התהליך
עיסוק בנושא של אינדיבידואציה (ולא אינדיבידואליסטיות, המסמנת דווקא לעתים הסתגרות מן העולם, בריחה או פרישות) הוא תהליך של ההיעשות לפרט מודע ושלם בחברה או בתרבות נתונה – בקיצור להיות "בן אדם" זהו תהליך ממושך הדורש מאיתנו להביט על עצמנו ועל המסע של חיינו באומץ מסוים, במבט על, שיש בו מן הניתוח אך גם מן התובנה הרגשית וגם הבנת המשמעות הגבוהה יותר של הדברים.
למעשה, זוהי תוספת והשלמה להגדרתו של פרויד את מושג הבריאות הנפשית, שהייתה: יכולתו של האדם לעבוד ולאהוב. ולא הייתה בהגדרה זו כל התייחסות להגעתו של האדם למקום הגבוה של העצמי, השקפת עולם והכרה באל-זמניות.
בתהליך התבוננות שכזה משתתפים הן הדמויות והמאורעות שהכתיבו את גורלנו (ויש שיטענו, לעתים – את מר גורלנו), והן המעשים והבחירות שעמם עיצבנו את חיינו וממשיכים עדיין להשפיע עלינו. זוהי אמורה להיות התבוננות מפוקחת יותר, סלחנית, ולעתים כואבת, על עצמנו. כשחקנים ראשיים בדרמה של חיינו אנו אמורים להבין במסע שכזה יותר לעומק, מאילו חומרים, צבעים, תכונות אנו מורכבים או גם נעשינו מורכבים בתוך הנסיבות. אבל לטוב ולרע זה אנחנו! זהו מבט שיתמקד לא אחת בנו וביחסנו אל האחר ואל הקבוצות החברתיות השונות שגדלנו בהן: משפחה, בן או בת הזוג, החברה הקרובה, קבוצה חברתית ותרבותית אליה אנו משתייכים, מוצא, ארץ ותרבות. מבט על יחסים שביני לבין אנשים משמעותיים, כמו: אני ביחס להורי, לאבי ולאמי, לשניהם ביחד ולכל אחד לחוד, וכן: אני ביחס לאחַי, לחברַי בתקופות שונות, לעמיתים שלי, אני ביחס לחברה הקרובה והרחוקה, אני ביחס לארץ ולתרבות שלי. אני מול ילדַי, נכדַי. אני כפרט בתוך הכלל הקרוב או הרחוק. בקצרה: אינדיבידואציה נוצרת במתח שבין אני ואת/אתה, אני ואתם, אני והשלטון, אני והעולם, אני ואלוהים, אני ואני, ועם הזמן, במיוחד, ביחס שבין אני ועצמי. אינדיבידואציה בוודאי אינה נוצרת בוואקום.היא כוללת מבט מורכב ומשתנה, כי אנו משתנים, ובכל שלב בחיים יכולים הדברים להיראות אחרת.
ניצן האינדיבידואציה בילדות
בתחילה ההורים היו הכול. אהבתם או אי אהבתם, הדאגה או ההזנחה שקיבלנו מהם, נתנה לנו תחושת ערך או אי ערך, שייכות או אי שייכות, אהבה או חוסר אהבה עצמית. ללא אהבת הורים חשנו דחויים, מוזנחים, לא שייכים ולא רצויים על ידי האל. ההיעזבות שחשנו לעתים הביאה לתחושת יתמות וניכור. תחושות שכאלה, ביחד עם רגעי החיבור הטובים שעברנו, בנו דימוי עצמי מופרד וברור יותר.
עד כמה מוזר שזה יישמע, גם חברתית, דווקא מהמקום שבו חשנו את עצמנו שונים, לא שייכים, מוזרים, מחוץ לגדר, עזובים ונטושים, הרגעים בהם חשנו כ"ברווזון המכוער", החייזר, היתום הנשכח, הלא רצוי, נוצרו המצבים הרגשיים שניתן לכנותם הניצן של תהליך האינדיבידואציה. שם, דווקא מתוך החוויה העצמית שהתחילה במקום שבו אתה לבד. חווינו משהו ראשוני. היתמות הסובייקטיבית שלנו חשפה את תחילת העצמי.
ההקשר של תקופתנו, עידן הדלי – תרומה בייחודיות
יש האומרים שלא משנה אם נחשוב שאינדיבידואציה כזאת היא טובה או רעה, נותנת חופש או לוקחת, שזהו תהליך בלתי נמנע, שאנו חיים בעידן שכזה,[5] עידן שבו האינדיבידואליות של האדם הופכת בהדרגה למרכז ההוויה האנושית. לא עוד משקל כה רב על הכוחות המאסיביים, הקולקטיביים, הלאומיים המטשטשים את הפרט, יהוו מרכז למניעיו של האדם – אלא הפרט עם ייחודיותו, הרצון להגיע לביטוי עצמי, לסגוליות אישית ולתרומה אישית, בדרך הנותנת את הטון האישי לדברים שאתה עושה. לא התבטלות בתוך הכלל והיות האדם בורג במערכת גדולה אלא תרומה בדרך הייחודית. כוחו של האדם בפרט שבתוכו, ומתוך כך יחקור את היקום, ישרתוֹ וידאג לקיומו. אפילו יש מטרה משותפת לבני האדם, כל אחד רוצה לתרום את חלקו בדרכו שלו. היצור האנושי מתפתח, ואחד הדברים החשובים שברצונו הוא להיות עצמו. לא רק במובן של הבלטה, לתפארת האני, אם כי גם זה קיים (ואפילו הרבה), אלא בעיקר להיות עצמי אוטנטי יותר.
יונג ואינדיבידואציה
ק"ג יונג חשב שמימוש עצמי הוא מניע על, הקיים בכל יצור עלי אדמות. ובלשונו: "באופן אמפירי העצמי הוא דימוי של מטרת חיים הנוצר באופן ספונטני על ידי הלא מודע ללא התחשבות במשאלות ובפחדים של העמדה המודעת. הכוח המניע של התהליך הזה הוא אינסטינקטיבי, אשר מוודא שכל מה ששייך לחיים האישיים של אדם ייכנס לתהליך הזה גם אם רוצים וגם אם לא" (cw11: 745 )
הדחף אם כך, הוא קודם כל להיות עצמו במהלך החיים. כמובן, תהליך שכזה לא יתחיל אלא אחרי התייצבות מסוימת, ואז יידחף האדם להשתחרר מהשפעות חזקות מדי של ההורים, המשפחה, החברה, ומכל מה שאינו מתאים לאישיות האמיתית יותר שלו, לטבע שלו. הוא ישאף לתת לעצמי האמיתי שלו, על כל מורכבותו וסיבוכיו, להתגלות אט אט במהלך חייו. להיות מי שאתה באמת ולא מי ומה שהיית רוצה להיות, או משהו שאחר רצה שתהיה[6]Jacoby 1990. יונג מצא גם סדרת סמלים המתארים את היעד של המסע הזה. כמו המסע לחיפוש גיזת הזהב (מהמיתולוגיה היוונית), מציאת האוצר הקשה להשגה (מוטיב שכיח באגדות רבות) וסמלים של סדר והרמוניה כמו צורת מנדלה (המוכרת מהמיסטיקה המזרחית, בעיקר הטיבטית). יונג ראה באינדיבידואציה מעין מסע אל השלמות והנשמה. את המושג פיתח בשנת 1923 בהשפעת שופנאאור: "פרנציפיום אינדיבידואום", אבל מצא לו מקורות אלכימיים (בעיקר אצל דורן, מהמאה ה-16).הוברט אלי 1988[7]
על הקושי לוותר על החופש התמים
לפני שהיה האדם מודע לעצמו, היה לו חופש להיות תמים, "אני לא יודע… אני לא מכיר" אמר לעצמו, הכול בתום לב. החופש של התם להיות תלוי בסביבתו ומוכתב על ידה בלי להיות מודע לכך. כמעין "יפהפייה נרדמת" עם תודעה רדומה. חופש היה לו בתמימותו להשליך על הסביבה, בעיקר את השלילי, להאשים את האחרים בכשליו, את ההורים, את הנסיבות. אפשרות הייתה לו להסתתר בקולקטיב, להיסחף עם ההמון. חופש להיות תלוי, להיות חלק ממשהו אחר, לחיות דרך אחרים. היה לו חופש להיות אומניפוטנטי או "מעופף". אף על פי שמצב זה לא יכול להימשך לאורך זמן, כי החיים מלמדים אותנו… ומה שלא נלמד מספיק מבפנים, ותבוא שעתו לידיעה, אומר יונג, יבוא – לעתים לדאבוננו ולעתים לשמחתנו – מבחוץ, מה"שיעור" שיהיה האדם חייב ללמוד על בשרו. כמובן תלוי באיזה טיפוס מדובר, האם ירצה ללמוד כן או לא, וכמובן כיצד תתבטא הנאיביות או התחכום המניפולטיבי שסיגל האדם לעצמו.
ומן הצד האחר, עקב חוסר המודעות הזאת, קיימת הכבילות. עקב כך, קיימת המוגבלות, הצרות, הטמטום והמצור של הדפוסים, של התסביכים ושל התסמינים שיוצאים בדרך כלל בתקופות ובמשברי מעבר. אין ספק, אם כך, שמודעות גבוהה יותר תובעת מחיר ודורשת מן האדם סבל רב יותר מאשר זו של התם, הנאיבי או המכחיש, המדחיק וזה שלא רוצה לדעת.
בצורה הפשוטה ביותר נבהיר זאת דרך דוגמה פרוזאית: אם תכחיש תקלה ברכב, או – חמור מכך – בעיה או מחלה המקננת בך, אתה יכול להיות "כביכול" רגוע יותר, אך ברגע שהבחנת, שמעת, אתה עד לבעיה, לתקלה, למחלה! גם אם תכחיש זאת. אתה רואה ויודע שעליך לפעול, מכאן שנוצר לחץ, יש אחריות ומתפתחת מצוקה, שבשלב כלשהוא תיאלץ להתמודד עמה.
מהם השלבים בתהליך אינדיבידואציה שכזה:
ראשית,קיימת ציפייה משותפת לכל הגישות הפסיכולוגיות, והיא שהאדם יברר ויכיר את ילדותו, את תסביכי ההורים ואת תסביכי הילדות שלו: בעיות אחים, פגיעות מהורים, חסכים, נטישות והשפעתם על חייו. יהיה זה נכון שיכיר האדם מהן ההתנהגויות ההסתגלותיות שרכש לעצמו על מנת לשרוד ולמקסם את ילדותו יהיה זה טוב שידע איזה מחיר הוא משלם על כך. שידע את הנישות אליהן נדחף, את הדפוסים המאפיינים שהוא משחזר, את יחסי האובייקט, האדיפאליות וכו'. בהמשך ההתפתחות יבין מה הוא עצמו נושא מהתסביכים של הוריו, הציפיות שלהם, המקומות שאליהם תיעלו אותו, התפקידים שלקח על עצמו ללא מודעות ועוד… רצוי שישתחרר מהציפיות, המשאלות והתקוות הלא ממומשות של הוריו שהוטבעו בו. בנוסף לכך, תהליך האינדיבידואציה כולל שחרור מהיתפסות או היתקעות בתבניות הטראנס פרסונאלית, העל אישיות, אם הן כובלות אותו. כמו כן, אנו מצפים מן האדם שלא יהיה שבוי בהיבריס או בתקוות שווא, או מתוסכל מאי התממשותן.
אחת השאלות שנשאל, האם הכרת הילדות חשובה לאינדיבידואציה והאם היא אולי חלק ממנה?
ראשית, בעקבות אבינו הפסיכולוגי פרויד, אנו מאמינים ב"חפירה" ובהתבוננות בתקופת הילדות, בשנים הראשונות של חיינו. אנו מאמינים בבירור של מהלך הילדות כפי שהאדם זוכר אותה באופן יחסי וסובייקטיבי. איננו חוקרים את הילדות מחקר בלשי, אובייקטיבי אלא מתבוננים בה התבוננות סובייקטיבית רגשית, כפי שהאדם, בעזרת התרפיסט שלו, משחזר. אנו מאמינים בשחזור, החייאה, שחרור הדחקות, בעיקר של טראומות ושל היחסים המוקדמים עם האם, האב והסביבה החברתית. שחרור הטראומות המיניות וההדחקות של המשאלות הילדותיות, שחרור מדמויות ההורים השולטות החזקות או החלשות והחסרות. זהו תהליך אשר אנו חווים בו את עצמנו מחדש כילדים ליד דמות "בוגרת" מלווה ועוזרת. הליווי הזה ותהליך הריפוי מעלה בנו את התודעה, אנו מתבוננים על עצמנו ועל ילדותנו תוך כדי שאנו מרגישים, כועסים, בוכים וכואבים, ומקבלים תמונה חדשה על הילדות, על ההורים, הסביבה, ובעיקר עד כמה היינו מסכנים וחסרי אונים. אנו חשים בתוכנו את הילד הנטוש, את הפגיעה האדיפאלית, המשאלות האינססטואוזיות, כל אלו מקרבים אותנו לחלקים חדשים בתוך עצמנו ונותנים לנו במקרה הטוב לגיטימציה לחיות את עצמנו בצורה "שלמה" יותר.
מעבר לכך, אנו מחפשים את העצמי שמעבר לאני. נתור אחר "אמיתיות", אחר "העצמי האמיתי" שמתאר וויניקוט. נחפש "התנהגות בריאה", יכולת לעבוד ולאהוב על פי זיגמונד פרויד, הפנמה שלמה יותר של אובייקטים משמעותיים. לשם כך נעבור אולי "פאזה דפרסיבית" של קליין. בסופו של דבר, אני מחפשים קבלה עצמית גבוהה יותר, היכולה לכלול יסודות רבים.
על פי הגישות הפסיכואנליטיות המודרניות, שהתמחו בעיקר בבירור פצעי הילדות והשפעתם, אינדיבידואציה כוללת תהליך של גילוי העצמי: הן את האמיתי והן את זה ה"מזויף", את הצרכים הלא מסופקים הנמצאים בעצמי החסר שלנו, וכן את הדחפים ההרסניים והליבידינאלים הנובעים מהאם או האב הבעייתיים שלנו.
מודעות כזאת לסיפור של ילדותך (כמובן, כזו הכוללת תהליך של עיבוד רגשי), אמורה לשחרר משקעים, לנקות "כיסים נפשיים" ולהביא לריפוי מסוים של פצעי הילדות, בעיקר של הילד הנטוש שיישאר למעשה תמיד עמנו, הילד הלא מובן שבנו, חסר האב או האם. חוסר המובנות שחשנו, כל אלו מביאים לשחרור מסוים ועשויים להביא ליציאה מתפקידים, מדפוסים מקובעים, ולפנות מקום להתנסויות חדשות. במקרה הטוב האדם עובר לפאזה חדשה של אינדיבידואציה. ככתוב – דע מאין באת ולאן אתה הולך.
מה מצפים מהבנת הילדות, כמה חופש היא נותנת, ומה הן הסכנות אם אין לכך המשך באינדיבידואציה?
ראשית, אנו מצפים לשחרור וריפוי מן הצד האחד, ובו בזמן ליותר בגרות ואחריות, ללא תירוצים וללא אשליות שווא, מן הצד האחר. אנו מודעים לכך שתהליך כזה יכול להביא לתחושת בדידות, ריקנות וכאב אין-סופי. לעתים תהליך כזה מביא לחופש לכאורה, שאינו חופש אמיתי, משום שחשיפה ולגיטימציה טיפולית למשל, עלולות לגרום לעלייה בנקמנות, לניתוק מן ההורים הפרסונאליים ולחיפוש בלתי נלאה של הילדות האבודה.
כדאי גם לציין את הסכנה שבחופשיות היתר, אקטינג אאוט, ובריחה מאחריות. העיסוק בילדות ובילדות בלבד, עלול לתקוע את האדם בתחושת הקרבן, בהצדקה להתנהגויות, בשחרור מכל התחייבות הורית, משפחתית, והכול, כביכול, בשם האוטנטיות.
אחרי שהבהרנו את הילדות תישאל השאלה: או קיי, "השריטה" של ההורים היא שגרמה לנו כך וכך – ומה עם ה"שריטה" שלנו?
בשלב זה קשה לדבר על חופש הכולל אחריות במלוא מובן המילה. זהו חופש לוותר על הילדות כגן עדן במובן הישיר של המילה, אך עדין אין הסכמה לוותר על גן העדן התודעתי, שממנו נדרשת פרֵדה על מנת להמשיך להתפתח. עדין נשארת התחושה: לי לא היה גן עדן, אבל אולי הוא קיים במקום אחר. לא רק הגעגוע נשאר, אלא תחושת הפספוס הפרטי שלנו. בשלב זה עדיין לא הופנמה הידיעה שאת גן העדן צריך, בכל מקרה, לעזוב. לוותר בכלל על כל הדימוי הארכיטיפי של ההורים, דימוי שהוא אידיאלי מצד אחד, או דמוני מן הצד האחר. יש לוותר על הדימוי הזה על מנת להתפתח, לקבל ולהפנים שמה שלא היה גם לא יהיה. אלו הם תהליכי השלמה וויתור.
כי הטיפול, המטפל, שמחת התודעה, יכולים לעתים לתת לגיטימציה להיבריס ורציונליזציה להתנהגויות קשות. הדבר נובע מכך שהאדם בשלב זה מודע רק חלקית לצל שלו – לתכונות השלילות שלו ולחלקים הנחותים שלו, אותם הוא עדיין ישליך על ה"אחרים". הוא אינו מודע עדיין לכמה חלקים מרכזיים באישיות שלו, כמו לפרסונה שלו הבנויה מהרציות החברתית, התדמית החברתית, ההישגית המצליחה או המקצועית, שממנה הוא מזין את דימוי האני שלו (מדובר בהזנה מזויפת, כמובן, וחלקית מאוד). הוא אינו מודע לקומפלקסים האישיים והתרבותיים שמהם הוא מושפע וניזון. הוא אינו מודע מספיק להזדהות שיש לו עם התפקיד המיני שמכתיב לו הרבה מהתנהגויותיו.
בנוסף לכך, הוא אינו מכיר מספיק את הרבדים הטראנס-פרסונאליים, שמעליו אם-אב גדולים, הוא אינו יודע עדיין שלא הוא "המציא את הגלגל" כמעט בכל דבר, והוא נמצא בהיבריס מסוים.
ירידה מן ההיבריס כורכת בתוכה את המודעות לכך שיש גם מעליך, שאתה לא כל יכול, וכדי להגיע לכך, יש להמשיך את הבנת עצמך מעבר לילדות. ומכוון שהעולם העל אישי הוא של כולם, עליך למצוא את הגוון המיוחד של עצמך – זוהי, למעשה, האינדיבידואציה שלך.
חשוב להכיר את הקומפלקסים שנוצרו בך, ואולי אתה מעביר אותם לילדך. אין זה משנה אם בשל הילדות שלך, ההורים, החברה – בכל מקרה, עם הקומפלקסים האלה צריך בן האדם להסתדר, לחיות, לתפקד ולהמשיך, מה שנקרא עבודה על הצל האישי.
שנית, ההמשך וההבנה של הרובד הלא אישי, התבניות הארכיטיפיות, ייתנו לחלק מן הטראומות ממד נוסף, פרספקטיבה המוציאה את האדם מן הראייה הצרה של עצמי, כמו התחושה הנפוצה ש"רק לי זה קרה" וכולי.
הכרת הפרסונה והצל
הכרת הפרסונה כוללת בתוכה הבנה כפולה: גם עד כמה היא חיונית, וגם עד כמה היא יכולה להיות הרסנית, עד כדי סכנה לכלות חלקים מן הנפש. הסיבה לכך היא שמצד אחד הפרסונה מאפשרת את הקשר עם העולם החיצוני, החברתי, שהרי הפרסונה היא המסכה החברתית, התדמית שיצרנו כדי להיות חלק מהעולם החברתי. אלא שמהצד האחר אנו עלולים להיות שבויים בה יתר על המידה. המקצוע, התפקיד, התמונה המושלמת שמנסה האדם להשיג, כמו הצורך לעמוד במרוץ, בסטנדרטים, ההישגים שאנו מייחלים להם לגבי עצמנו ולגבי ילדנו. יש להכיר את הפרסונה כדי להשתחרר מן התפיסות החברתיות האוטומטיות המכוונות אותנו על חשבון האוטנטיות. ומן הצד האחר, מאחורי המסכה-הפנים, נמצא גם הצד האפל והנחות שבנו, שלא פעם דווקא הוא מחבר אותנו עם פנימיותנו. גם אותו יש לפגוש ולהכיר. זהו הפן שבדרך כלל נשליך על האחרים, בדרך כלל על ה"אויב", על "השעיר לעזאזל", ועל כל מי שרק ניתן, על היריב, על בן הזוג לעתים על הילדים.
הורדת הפרסונה היא תהליך מפחיד. מפחיד להודות שהפרסונה היא רק מסכה, להיות מול האמת העירומה, עם פגמים מביישים, חולשות, חוסר ביטחון וצרכים שאנו מתביישים בהם. התפקיד או ההצלחה נותנים לעתים כוח, תחושה של "ניפוח האני", עדיפות, זה ממכר לקבל כבוד ורושם, אך עלול לדלדל את האישיות ולהשאיר אותנו במתח תמידי. לעומת זאת זה יכול להיות גם משחרר להוריד את המסכה, להתרווח בעצמך האמיתי יותר, לזרוק את כל המתח הנוראי הזה. להגיע הביתה, פנימה. תהליך הדורש זהירות והכנה.
המפגש עם הצל. אף על פי שכבר בעבודה על הילדות הכרנו חלק מן הצל, עדיין נותר המפגש עם הצל בעיה גדולה ומרכזית. את הצל ההולך מאחורינו ובו קופת התכונות הרעות, הנחותות וכל מה שאנו מסתירים מעצמנו ומשליכים על האחר, על היריב, וכל מה שנקרה בדרכנו – לשם קשה להגיע. הרי תמיד אנו טובים, טהורים צדיקים ומאירים! ככל שהאדם מתוודע לצל שלו (ולא לזה של האחרים) ולומד להכיר לקבל ולהחזיק אותו, כך מתממש הכתוב : "לפתח חטאת רובץ", והמשכו – שמי שמושל נעשה שלם יותר, רחב יותר ובעל סמכות פנימית. המפגש הזה מוציא מתוך הצל את מה שיש להוציא, את "שערות הזהב של השד".[8] המפגש עם הרוע הפנימי, עם הנחיתות הפנימית ועם הפרימיטיבי שבתוכנו, הנושף לנו תמיד בעורף, יכול להיות סיוט ויכול להיות שחרור אדיר. אני יכול לתת לעצמי, לקבל ולהתמודד מחדש עם כל מה שיש בתוכי. אך מן הצד האחר המפגש הזה בעצמו הופך לאחריות עצומה, כי אם אתה מודע למשהו באמת, אתה אמור ואולי מחויב גם "לעשות איתו משהו". המודעות לצל היא קשה, קשורה בדילמות מוסריות, ודורשת אחריות כבדה. ולכן, כאשר אתה מפסיק להיות ילד תמים גם לגבי עצמך, אתה מקבל אחריות חדשה. האם משחרר לגלות עד כמה אנו רעים? עד כמה אנחנו תוקפניים, כוחניים, אגוצנטריים, חמדנים, שקרנים, תחבולניים, קנאים, מוסרניים, צדקניים או סוטים, אפלים ופרימיטיביים בתכונותינו הלא מפותחות… יש לזכור שעבור אנשים מסוימים המפגש עם הצל כולל גם מפגש עם החלק של "המשוגע הפנימי". ניתן להיות בספק אם מדובר בתחושת חופש או שחרור.
אלא שכאן אנו מגיעים למושג חופש במובן הגבוה של המילה, חירות לבחור ואחריות. אחריות כלפי הקרובים לך, כלפי הסביבה שלך וכלפי החברה שבה אתה חי. כי הכרת הצל מאפשרת גם את יצירתו של מוסר, חדש, שהוא המוסר האישי האינדיבידואלי שפיתחת לעצמך, ושתוכל להיות שלם איתו באמת.
הכרת הנשי והגברי הפנימיים
מפגש עם חלקים אלו באישיותנו מאתגר את התפיסות החברתיות של גבר ואישה על חשבון האוטנטיות הפנימית שלנו. רגשיות, רכות או כוח, עצמה, חדות וישירות, הצבת מטרות והשגתן. יש משהו משחרר ביציאה מתפקיד המין המסורתי, אם הוא לא "תפור" עליך בדיוק. חופש לתת מקום לחלקים הנשיים שבגבר או הגבריים שבאישה. לעתים קרובות התפקיד המקובל, שעמו מזדהים, קיבל מקום של כבוד באישיות החברתית המודעת, והשחרור הוא דווקא לחזור לחלק החסר, המודחק או הפרימיטיבי, שרוצה לצאת לאור. זהו דבר שיש לו קריאה פנימית במחצית החיים השנייה. המטרה להפחית מהנטייה להשליך את החלקים האלה על המין השני ולחפש אותם שם, ובמקום זאת להגיע למעין חתונה פנימית, המאפשרת מפגש עשיר יותר וסטריאוטיפי פחות עם המין השני.
כל התהליכים האלה אמורים להביא להגדלת המיכל הפנימי, היכולת להכיל את הניגודים שבתוכנו: אור וצל, פסיביות ואקטיביות, גבריות ונשיות, ועוד. לא חיים בקונפליקט תמידי, אלא אך זה בצד זה: תכונות מנוגדות או צדדים סותרים. יש משהו משחרר בקבלת הרעיון של ניגודים שחיים זה בצד זה. לא צריך תמיד לבחור לבן אן שחור.
תהליך זה כורך בתוכו גם הבנת המשמעות של הבחירות בחיינו, הסתכלות על המשמעות של מה שקרה לנו, של מה שבחרנו, כמו לדוגמה נישואין, למי ולמה נישאנו, מתוך אילו מניעים סמויים וגלויים, תסביכים ועוד, ואיך כל זה קשור לחלקים פנימיים שלנו. קבלת הרעיון שיש בכלל משמעות לדברים שעברנו נותנת עוד ממד, ומשחררת מהצרות של הקטנה וחוסר ערך, של תחושה שאולי "בזבזתי זמן". הבנת המשמעות יכולה להוריד האשמה עצמית וחרטה. שהרי מסתבר שלבחירות שלי, גם ל"מוטעות" שביניהן, היה עומק ומשמעות מעבר למה שחשבתי.
התהליך כולל גם הבנה מעמיקה יותר של יחסי כלפי הסובייקט, מה אני משליך עליו, למה אני מאשים אותו/אותה, כיצד אני ניזון מן האחר דרך ההשלכה. מה חי האדם דרך אחרים. מדובר בעוד שלב של הבנה: מהי נפרדות, מה באמת שלי, מה לא שלי ומה אינו של אף אחד אחר.
חירותו של האדם המודע – החופש לבחור
אחרי התיאור של התהליך ננסה לשאול כמה שאלות מתבקשות.
עד כמה התהליך התודעתי הזה, האינדיבידואציה, שבו ערכנו הסגולי נעשה ברור יחסית כמו האטום הבלתי מתחלק, מעלה את תחושת החופש, את חירותו של האדם המודע? האם תוצאה של תהליך כזה, בו לפחות חלקית התמונה העצמית מתבהרת, הקבלה העצמית משתפרת, החיבור הפנימי אמור לגדול והתובנה של החיים ומשמועתם מתרחבת, אכן מביאים ליתר שחרור? האם נוכל, בתוך כל שלב ושלב, להגביר את תחושת החופש שלנו? בין אם מדובר בחופש גדול יותר להרגיש, חופש ביחסים, חירות לפעול, לבחור, למצות את מה שקיים בתוכנו, להכיל, לקבל טוב יותר חופש מתכתיבים, מהדוגמות, חופש מלחיות מדי את האחרים, חופש מ"מה חושבים האחרים" ועוד. מתוך הדוגמאות נראה כי השלמות, האישיות האינטגרטיבית יותר, יוצרות איזה סוג של שקט ומרחק מתאים מן הדברים. אם האדם מודע לצל שלו ופחות משליך, אינו שבוי בראייה גברית מדי או נשית מדי, מבחין טוב יותר בינו ובין האחרים ויודע להתייחס, יש להניח שיהיה טוב יותר לעצמו ולסביבה.
ועוד שאלה: עד כמה תהליך כזה אפשרי, ולמי הוא אפשרי? על פניו נראה שתהליך כזה אפשרי לכל אחד. ואולי ייתכן שיש העושים זאת אינסטינקטיבית, כמו שאומר יונג, ללא המללת הדברים וללא התובנה האינטלקטואלית שלו. יש המבקרים וטוענים כי אינדיבידואציה שכזו אולי תנתק את האדם מהמרכיב החברתי ומהמחויבות לכלל. רעיונו של יונג היה כי דווקא דרך תהליך שכזה האדם יתרום יותר לכלל. הוא אומר: "אינדיבידואציה אינה מנתקת את האדם מן העולם אלא עוזרת לו לאסוף את העולם אליו".
וכמובן בל נשכח את המחיר שהיקרים לנו יכולים לשלם בתהליך האינדיבידואציה שלנו. האדם אינו חי בוואקום, ומה שחשוב לו, להתפתחות שלו, יכול לפגוע עמוק וישיר באחרים, בבני משפחה מקורית וחדשה, בחברה, בתפקיד וכהנה, וכדאי לשים לב לכך.
לאור המרכבות והכרה בכך שיש גם בלתי ידוע, נסכים שעבודה פנימית, כניסה ל"פרדס", ירידה ל"הדס", לנבכי תת-מודע, בין אם היא נעשית מתוך הכרח ובין אם מתוך בחירה, היא צלילה למקום שאינו ידוע מראש, לא ברור לאן תגיע ואיך תצא. ועם זאת, לעתים קרובות הינה הכרח אישי, צו פנימי של התפתחות וגדילה.
תוספת 19.8.2012
תהליך האינדיבידואציה לאור התקופה ,המציאות הישראלית ומנקודת ראות היסטורית.
יש לזכור שמנקודת מבט יונגיאנית תהליך האינדיבידואציה כהתפתחות נפשית, הוא כוח דוחף להתגלות והתגבשות העצמי והוא נעשה תמיד בהקשר של תקופה, רוח הזמן ,תרבות וסביבה חברתית. ולצורך התייחסות אליו כאל כזה ,אנו חייבים לזכור שני עקרונות חשובים הקיימים בפסיכולוגיה האנליטית : ראשית, שקיים מנגנון קומפנסטורי (מפצה) העוזר בשמירה על איזון של התהליכים והתופעות גם ברמה האישית ,גם ברמה הקולקטיבית וגם ביחסים ביניהם. כאשר נוצר חוסר איזון, למשל בדגש יתר על הקולקטיביות הבולעת והמחסלת את הפרט תבוא תקופת מהפך שבה האינדיבידואלי יקבל הדגש יתר מפצה . וכך בכל תחום, חומרניות יתר תביא בהמשך בצורך ברוחניות. דגש על לאומנות יתר תביא בהמשך למהפך של פרטיות וכן הלאה. כך שיש כאן מהלכים אישיים וחברתיים עצמותיים ולעיתים אוטונומיים כמעט.
מתוך כך נובע גם העיקרון השני ,כיצד אנו כפסיכולוגים נראה ונסביר את התופעות הפתולוגיות ,החולות, שיכולות להופיע הן ברמת הפרט שזה ענייננו ,אך גם ברמה הכללית הקשורה תמיד לעניין. אנו יכולים לטעון שאם דחף ההתפתחות לאינדיבידואציה של הפרט, אך גם של כלל שמגבש זהות, יהיה חסום, מעוות או מכוון לעבר מטרות שקריות ולא מאוזנות, יופיעו סימפטומים: ברמה האישית יהיו אילו תסמינים של היתקעויות או היתפסויות בתסביכים שונים, ניתוקים מחלקים המהווים את השלמות, תופענה נוירוזות חדשות ותחלואים שונים. למעשה כל ראיית הפסיכופתולוגיה יכולה להיות מושתת על הנחה שכזאת, כשלון בחיבור והתגבשות העצמי ובמקרים קיצוניים טראומטיים אפילו המנגנון המפצה נחבל. באופן דומה ניתן לראות את התהליכים החברתיים הסובבים אותנו דרך עין פסיכו פתולוגיות או סוציו פתולוגית מסיביות יותר ולכך יתאים גם ההסבר על תהליכי פיצוי חברתיים .
בעולם הפסיכולוגיה והטיפול ניתן בפירוש לראות שדגש היתר על רציונליזם מטריאליסטי בעבר הפך בתקופה האחרונה למתן לגיטימציה ומקום חשוב ביותר לרגשיות, למערכות יחסים והיום אפילו לרוחניות . או במקרה שאנו חשים שמתחילה להיות סכנה לכוון של 'אינדיבידואליות' יתר ,שנקטה הפסיכולוגיה בכמה העשורים האחרונים ,אזי כבר מופיע בשדה הפסיכולוגי כוון של עיסוק רב יותר ב"אחר" ובקשר שלנו אל הסובייקט האחר . אנו רואים זאת הן בתיאוריות הניאו פרוידיאניות והן בקבלה גדולה יותר של הגישה של יונג .
נוסיף לכך שאינדיבידואציה אמיתית הינה גם היכולת להתייחס לכלל אך בעיקר לאחר, ולכן נראה כי הכוון של אינדיבידואציה נכונה יהיה התפתחות ולא נסיגה.
בכדי לנסות ולהתייחס לרלוונטיות של אינדיבידואציה בהקשר לתקופה הפוסט מודרנית ולמציאות הישראלית בתוכה נכון יהיה לעלות מספר נקודות:
ראשית ,דווקא בתקופה הפוסט מודרנית בבלבול הגדול של ערכים , חופש בלתי מוגבל "אלוהים מת" כמו שאומר ניטשה ואפשרויות כה רבות לבחירה,יש הרבה יותר צורך בגיבוש כוון ברור שבא מבפנים ,מתוך הפרט . צורך בכוון המתחבר לעצמי האותנטי של האדם עצמו ,זה שמכיר את עצמו,שלוקח אחריות . מודעות כזו שתושג רק אחרי הכרת הצל האישי והקולקטיבי, הכרת חלקים בתוך עצמו, ראייה גברית ונשית בלי קשר נוקשה למגדר ,והגעה לבחירה חופשית יותר במובן הרחב של המילה.
שנית, יש לזכור שישנם תהליכים אוניברסאליים שפועלים על היחיד מתוך הלך רוח כללי שאי אפשר לעמוד מולו,ואחד מהם דווקא בעידן שלנו, זהו הזרקור המושם על היחיד. הבלטת היחיד והצורך להיות ייחודי יכולה להיות במקרה הטוב האינדיבידואציה אך גם היא יכולה להפוך ל'אינדיבידואליסטיות' מסוג אחר ואפילו פסיכו פתולוגית .כלומר מדובר בכוח דוחף שהוא גם חברתי, תרבותי,של רוח הזמן אך גם משתת על פוטנציאל אישי פנימי הטבוע במעמקי הנפש האנושית ,הדחף להתממש . במקרה שהדחף החברתי חזק ,הסביבה מצפה לזה בכל מחיר ולא תמיד בהתאמה לנפשו של הפרט, זה יכול להתגלות בשני כוונים אפשריים : כוון אחד, הלא רצוי, זוהי דחיפה אל האני הנרקיסיסטי שרוצה ביטוי לעצמו רק במובן של עצמה : פרסום, כוח ,כסף,"תראו אותי", אני ואני ואפסי עוד. ומצד שני יכול לכוון אל כוחו של האדם המתגלה באינדיבידואליות שלו ובתרומה הייחודית שיש לו להציע לחברה ,לעולם הקרוב והרחוק . כפי שזה נראה היום יש מצבים שהדבר כמעט ולא בבחירה של האדם אם לעשות או לא לעשות אינדיבידואציה אם לטוב ואם לרע . כי או שזה מונע מלחץ חיצוני חברתי משפחתי או שזה טבוע בפרט ברמה זו או אחרת בכל יחיד וכל אחד במידה שלו . לעומת זאת הבחירה אם לכוון זאת לטוב: אינדיבידואציה אמיתית או לרע :הבלטה עצמית כן נמצאת במידה רבה בידיו של היחיד .אנו רואים זאת כבר באותו ילד הקטן שיודע בדיוק מה הוא רוצה מתוך עצמו ועומד על כך ויצטרך ללמוד להתחשב באחרים או אותו ילד שמושפע מאד ממה שהאחרים רוצים או ממה שמקובל ויצטרך ללמוד להקשיב לעצמו.
ולגבי החברה הייחודית שבה אנו חיים, החברה הישראלית, על הטוב שבה ועל התחלואים שלה : נקודת המוצא של האינדיבידואציה תהיה כי דווקא בחברה כמו שלנו שהיא קולקטיבית כל כך, שבמשך הדורות האחרונים בנתה את עצמה בעזרת הקולקטיב החזק, הקיבוצים ,הצבא ,הדתיות, האידיאולוגיות החזקות , , דווקא בה, היום יש צורך עצום בהדגשת היחיד , הפרט ,העצמי הבלתי נסחף . שלא ייסחף אותו פרט שאינו אחד יחיד, לא בעדר הכבשים ולא בעדת הזאבים . לשם כך הוא זקוק לזהות ולעצמי שיעזרו לו בתרומה אמיתית וייחודית בחברה שבה אנו חיים. ושוב ,לעצמי זה אי אפשר להגיע, לא ללא קשר לקולקטיב כלל ולא רק בהשענות על הקולקטיב . אפשר להגיע אליו רק בעזרת מודעות גבוהה יותר לעצמך בתוך הקולקטיב ,לחלקים השונים שמהם אתה כחומר אנושי מרכב : לצל שלך לקומפלקסים האישיים והתרבותיים לחלקים הנשיים והגבריים לשלמות. תהליך שלעיתים יוצא מתוך ריפוי התסמינים,ההפרעות ,הבעיות הבינאישיות ,הבדידות וחיפוש הדרך.
יש להזכיר כאן כי גם החברה הזאת ,הישראלית שבה אנו חיים ,עוברת תהליך של גיבוש וחיפוש זהות . העבר המפואר והטראגי מצד אחד , הגלות הנושפת בעורף שלה, התקומה החדשה ובניית העם הישראלי החדש, האינטגרציה של החלקים הדתיים בתוכנו, כל אילו הם תהליכים ארכיטיפים שעוברת אומה עתיקה –חדשה שהגיעה למה שרואה כארצה . תהליך גיבוש זה כשלעצמו הוא בעל כוחות דוחפים ומושכים להשפעה , בלבול בין האישי לכללי ,"התלבשות" של הפרטי על הכללי או ההפך הכללי על הפרטי, ומאבקים פנימיים . תהליך היוצר בליל של אפשרויות . ומה שיעזור לשאת זאת היא הפעילות מתוך עצמי מגובש יותר שלוקח גם את עצמו וגם את סביבתו ברצינות.
ומה שצופה לנו העתיד בנושא זה כפי שנראה כעת הוא שתהליך האינדיבידואציה ילך ויעצים. האדם ישאף להיעשות הוא עצמו ,לממש, ליחד ולהתבטא אך בד בבד כפי שציינתי בתהליכי הפיצוי ,בתקווה, יכנס למשוואה הרבה יותר מקומו של האחר, היחס לאחר והקשר.
גם הגישות האינטר סובייקטיביות ,גם נתינת מקום לייחודיות של קשר ומקומו בהתפתחות היחיד וגם החלשה של כוחות קולקטיביים נורמטיביים כל אילו מצביעים על נטייה גוברת לכך שהפרט וייחודיותו יהיו הכוח המניע וכוח התרומה של האדם לתרבות לחברה ,לשמירת הטבע ולשימור האנושיות .
אך עם זאת יש לזכור שתתכן גם נטייה של מגזרים מקופחים מסוימים, של דתיים קיצוניים או בעלי אידיאולוגיה מסוימת וייחודית שרוצה דווקא לטשטש את היחיד ולהשאיר את הכוח בידיים ציבוריות, ובחברות אילו המאבק עדיין רחוק מן האינדיבידואציה .
ביבליוגרפיה
Jung C.G : collected work 7,
P 74511, collected work Jung C.G.
Humbert Eli. The Individuation process Cp 4 in the book C.G.Jung 1988 by Chiron Pub . pp115-126
Jacoby M. Jung's views on the individuation process in Individuation& Narcissism The Psychology of self in Jung&Kohut 1990 Routledge 11 New fetter Lane London pp 92-102
Samuels A. The Self and Individuation ch. 4 in Jung and the Post Jungians routledge 1985 pp 89-132
… Stien. In Midlife ,a Jungian perspective Spring pub. 1983 ch.2 Buring the dead: entry into the midlife Transition pp23-45
אבי באומן:"שערות הזהב של השד" ,אגדות גרים כמראה לצד האפל של הנפש הוצאת מודן 2005
[1] Jung C G: On the psychology of the unconscious 1943
[2] "אני משתמש במושג אינדיבידואציה כדי לציין את התהליך אשר בעזרתו אדם נעשה באופן פסיכולוגי בלתי מתחלק כלומר נפרד, ישות בלתי מתחלקת של שלם" cw 6, 762.
[3] Samuels A. Jung and the post Jungians 1985 ch.4 p.89
[4] Spring Pub. Stein M: Individuations ( 1983).
[5] עידן הדלי מכונה העידן שבו האדם יתרום לכלל דרך הכוח האינדיבידואלי שיש בו, ולא הכוח הקטן מתוך ההמון הגדול א.ב.
[6] Jacoby M.Individuation process in narcicism Jung & Cohut 1990
[7] Humbert E. The idea of Individuation in Jung 88p 117
[8] שם סיפרי העוסק באגדות גרים כמראה לצד האפל של הנפש: מודן 2005.