'אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ יֶלֶד' | גיא פרל

'מפרשים קשים' הנו ספר ביכוריו של המשורר יונתן ברג (קשב לשירה 2012). ברשימה זו אבקש להתבונן במשמעותה הסימבולית של דמות 'הילד' המופיע בשירתו של ברג, כמסמלת את השלמות הגלומה בנפש כפוטנציאל, ואת התנועה המתעוררת בה אל עבר הגשמתו. ספרו של ברג רווי בתיאורי קריעה ושבר – השבר הטראומטי אותו גורמת המלחמה, ההתרחקות מן הדת והעולם הדתי, והפרידה מן הבית ונופי הילדות. אבחן כיצד בחלק מן השירים, אל מול השבר מציב ברג את 'הילד' כסמל המבקש לאחות ולרפא.

דמות הילד מופיע בארבעה שירים בספר. בכולן זהו ילד מסתורי, ללא זהות ממשית, ללא ביוגראפיה, והדבר מעניק לו מימד סמלי ומופשט. יחד עם זאת, ה' הידיעה הנלווית איליו פעמים רבות, מעניקה לו ייחוד, ויוצרת המשכיות של דמותו בין השירים. לטענתי, 'הילד' אצל ברג אינו ילד במובן המילולי – אדם טרם בגרותו – כי אם ביטוי מובהק לתבנית הנפשית אותה כינה קרל גוסטב יונג (1968[1959Jung [) 'ארכיטיפ הילד'. על פי הגישה היונגיאנית, ארכיטיפ הנו תבנית, או דפוס מולד של מהות פסיכולוגית, הנמצא בשכבה הקולקטיבית של הלא מודע האנושי. במאמרו שהוקדש לארכיטיפ הילד, תאר יונג את היבטיו השונים. השוואה בין הניתוח של יונג, הנשען בין השאר על גילויים שונים של ארכיטיפ הילד בתרבות האנושית – בין השאר במיתולוגיה, בדת ובספרות – לבין סמל הילד אצל ברג חושפת קווי דמיון מעניינים. אתמקד בילד כמייצג חיבור אל העבר הקולקטיבי-טרום תודעתי, בסמל 'הילד האלוהי', ובילד כהתחלה וסוף גם יחד.

הילד מופיע כבר בשיר 'שיר' הפותח את הספר (עמ' 7). משני בתיו הראשונים של הבית עולה תמונה של התרוקנות ואובדן משמעות – "בְּנֵי אָדָם חֲפוּיֵי רֹאשׁ / יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים, עָשָׁן דָּבֵק בָּהֶם / דְּבֵקִים שֵׁמוֹת /// עַל פְּנֵי מֵזַח הַלַּיְלָה עוֹגְנוֹת סְפִינוֹת, / בָּתֵּי מָלוֹן שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים / גּוּף, חֲדָרִים רֵיקִים שֶׁאָנוּ / מְכַנִּים חַיִּים.". הילד מופיע בבית השלישי והאחרון בשיר. הופעתו כאן קרובה לרמה הפרסונאלית, ובמרכזה געגוע אל העבר, אך בשורות האחרונות דומה כי ההשתוקקות איננה רק אל העבר במובנו הביוגראפי, כי אם אל עבר כמייצג מלאות, ומרחב נפשי בוא עדיין מתקיימת הפליאה – "מֵאַיִן בָּאתִי, הֵיכָן הַיֶּלֶד שֶׁהָיָה. / עֲרָפֶל אָרֹך. מִן הַיָּם עוֹלֶה מֶלַח הַגַּעְגּוּעַ, / מִן הַשָּׂדוֹת עוֹלָה תְּחִינַּת הַיָּרֹק / מִן הַנֶּפֶשׁ הַכְּלוּאָה פְּלִיאָה."

יונג סבר כי הילד כארכיטיפ מקשר בינינו לבין עבר שאינו אישי, כי אם קולקטיבי, עבר שהוא נחלת האנושות. חלק ממופעיו של מוטיב הילד בזיכרון, חלום, או יצירה אינם מתייחסים אל הילד שהיינו באופן קונקרטי, וגם כסמל הוא אינו מהווה רק "תמונה של תכנים נשכחים מילדותנו". הילד כארכיטיפ שייך למין האנושי כולו ולכן יונג מציע כי מוטיב הילד "מיצג את המצב הטרום-מודע של הנפש הקולקטיבית" (שם: 161). הילד מייצג תודעה ראשונית, טהורה, בלתי מופרעת על ידי האינטלקט. מפגש עם הילד הארכיטיפי מהווה פיצוי על הפרדתנו מן השלמות, ומציע ערוץ לחיבור מחודש עמה – דומני כי הדברים מודגמים היטב בשיריו של ברג.

'הילד' שב ומופיע בשיר 'בשובי' (עמ' 29). הדובר חוזר בתודעתו אל נופי ילדותו ומתבונן בהם, באביו ובאמו. בבית הרביעי מופיע במרוכז מוטיב הפרוק והקריעה אליו התייחסתי – "כָּל זֶה עָבָר, חָלַף כְּהֶרֶף, נוֹתַר רַק אֵד. / אֲנִי יוֹשֵׁב עַל מִטַּת יַלְדוּתִי, / הוֹרַי נִפְרְדוּ, כַּלְבִּי מֵת, / בֵּית הַכְּנֶסֶת נָעוּל." בבית הבא, האחרון בשיר, שב ומופיע הילד – "אֲבָל כְּמוֹ נֶצַח נִרְדַּם הָאוֹר אֶל חַמּוּקֵי הַוָּאדִי, / הַיֶּלֶד יוֹצֵא מִמֶּנִּי, מִתְיַשֵּׁב מִתַּחַת לָעֵץ, / הָרְגָבִים בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת, / אוֹתוֹ קַיִץ חַם מַבְשִׁיל אֶת הָאֲוִיר / וּמֵזִיז אֶת הֶעָסִיס אֶל עֵינָיו." גם בשיר זה הילד מופיע כסמל של חיבור מחודש אל השלמות שהופרה, אלא שהפעם מתוארת לידתו, והוא מתקיים בהווה כמצב תודעתי מאוחה ומקושר אל שלמות ונצח. הופעת הילד והשינויים שהיא מחוללת בסביבתה טעונה בפלאיות. דומה כי בשיר זה נחשף פן נוסף של ארכיטיפ הילד – 'הילד האלוהי'. היות וארכיטיפ הילד מיצג את הכמיהה אל השלמות שהופרה, יש והוא מופיע כדמות אלוהית גואלת, ואל הגעתו לעולם יתווסף פעמים רבות מימד פלאי. דוגמא לדבר ניתן לראות בהשוואה המעניינת בין המסורות המתארות את סיפור הגעתם לעולם של ישו ובודהה – שני תינוקות מקודשים שתפקידם היה לגאול את האנושות מסבל הפרדתה מעל השלם. מריה נתעברה מרוח הקודש, וזמן מה לפני לידתה נתבשרה כי נושאת ברחמה את הגואל. מאיה נתבשרה כי היא עתידה ללדת מלך או דמות דתית גדולה. היא נרדמה בין פרחי לוטוס וחלמה כי פיל לבן נכנס לתוכה, וכאשר התעוררה נשאה את בודהה ברחמה.

בשיר 'בני העתידי' (עמ' 35) פונה ברג אל בנו שטרם נולד. כאן, הילד שטרם נולד אינו סימבולי בבסיסו, והשיר עוסק בכמיהה לאבהות, אך גם כאן מופיע הילד כמנוגד למציאות הקשה ומלאת הקרעים המלווים את הספר כולו. השיר נפתח במילים "עוֹד לֹא נוֹלַד וּכְבָר אֲנִי חָשׁ יוֹתֵר אֶת גִּדְמֵי / הַגְּבוּל נֶחְשָׁקִים תַּיִל, אֶת רַעַשׁ הַקָּמִים לָעֲבוֹדָה / בְּגוּף כָּבוּי, אֶת הַתּוֹר הָאָרֹךְ, מְפֻתָּל כַּעֲוִית" השיר ממשיך ומתאר את עוולות המלחמה, מצוקות הקיום ואימת המוות – כולם נתפסים כמנוגדים לילד ובלתי אפשריים עבורו – "עוֹד לֹא נוֹלַדְתָּ וּכְבָר אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת עֵדֶר הַנֶּפֶץ הַנֶּאֱחָז בָּאֲוִיר […] וְאֵיךְ אֹחַז אוֹתְךָ עָדִין וְשָׁקֵט וְסָפוּן?".

בשיר 'אבדן הבוקר' פונה ברג אל הילד, ומשמעויותיו הארכיטיפיות של הילד בשיר בולטות וברורות. אביא את השיר בשלמותו, ובהמשך אנתחו:

הַיֶּלֶד לֹא קָם אִתִּי.

הוּא מְשַׂחֵק בְּיָדָיו עִם עָתִיד כָּסוֹּף וּבוֹהֵק,

נוֹשֵׁק לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹמֶדֶת וּבָאָה

אֶל שְׂדֵה הַצָּהֳרַיִם, עֵר מֵחֲרָקִים

וּתְנוּעָה.

יֵשׁ כָּעֵת חֶשְׁבּוֹנוֹת,

מֵאָה רְחוֹבוֹת לַחֲצוֹת,

לְסַדֵּר מַדָּפִים אֵינְסוֹפִיִים.

הַיֶּלֶד מַבִּיט בִּי וְאֵינוֹ מֵבִין

אֶת חֻלְצָתִי הַקְּרוּעָה,

אֶת תְּנוּעַת הַיָּד אֶל עֵבֶר

אָמָּנוּת וְתֵאוֹלוֹגְיָה,

שָׁעוֹת שֶׁאֲנִי מַבִּיט בַּיֶּלֶד,

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּחוּץ, רוֹדֵף אַחֲרֵי

בָּבוּאָתוֹ בְּמֵי הַחֹרֶף.

נוֹפֵל וְנֶחְבָּל, מַגִּיעַ אֵלַי

ובְפֶה נֶעֱלַב,

הוּא נִטְמַן בְּתוֹכִי, עַכְשָׁו צָרִיךְ אֵם,

אֶת אוֹתוֹ יַסְמִין שֶׁלְּעוֹלָם נוֹבֵל

בַּמִּרְפֶּסֶת,

אוֹתָם כְּלֵי כֶּסֶף בַּמִּטְבָּח הוֹמִים

קִטְנִיוֹת וְתַבְלִינִים,

אֶת קְרִיאוֹת הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד

וּמֵבִיס אוֹתָנוּ אֶל הַחַשְׁמַל וְשֻׁלְחָן הָעֵץ,

קִירוֹת עֵירֻמִּים.

הַיֶּלֶד מְצַיֵּר בְּעִפָּרוֹן כָּחֹל עַל פְּנֵי

הַסִּיד הָאָרֹךְ שֶׁל לִבִּי,

הַיֶּלֶד שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּקוֹלוֹ

לְהֵיכָן אַתָּה יוֹצֵא?

הַאִם תָּבִיא לִי מַשֶּׁהוּ מִן הַדֶּרֶךְ?

אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ יֶלֶד,

אִם יֵשׁ עוֹד סִכּוּי, יֶלֶד, אֲנִי בָּא

אִם יֵשׁ עוֹד סִכּוּי.

כבשירים קודמים, מייצג הילד את השלמות הניצבת אל מול התודעה היוצרת פרוד ודואליות – "הַיֶּלֶד מַבִּיט בִּי וְאֵינוֹ מֵבִין / אֶת חֻלְצָתִי הַקְּרוּעָה, / אֶת תְּנוּעַת הַיָּד אֶל עֵבֶר / אָמָּנוּת וְתֵאוֹלוֹגְיָה", ואת אובדן הרגש הפשוט – "הַיֶּלֶד מְצַיֵּר בְּעִפָּרוֹן כָּחֹל עַל פְּנֵי / הַסִּיד הָאָרֹךְ שֶׁל לִבִּי". לצד כל אלו, אנו פוגשים במשמעות נוספת של הארכיטיפ – הילד מסמל הן את ההתחלה והן את הסוף. בין השאר, מזהה יונג מוטיב זה ב'פאוסט' של גתה, אשר אחרי מותו מתקבל על ידי ילד אל 'מקהלת הנעורים המבורכים' ודמויות הקופידונים המעטרות פעמים רבות אבני קבורה עתיקות. מבחינה פסיכולוגית טוען יונג, "מייצג 'הילד' הן את המהות הפרה-מודעת והן את המהות הפוסט-מודעת של האדם" בהיבט זה של ארכיטיפ הילד "מובעת המהות החובקת כל של השלמות הנפשית" (שם: 178). זו משמעותו הברורה של 'הילד' גם בספרו של ברג, והיא מגיעה לשיאה בבית האחרון בשיר 'אבדן הבוקר' – הילד מייצג את מחוז כיסופי הנפש אל השלמות ממנה היא באה ואיליה היא מבקשת לשוב.

Jung. C.G.  ([1959] 1968).  The psychology of the child archtype. In The Collected Works of Carl Gustav Jung, vol 9, part 1. 2^nd ed. Tr. R. F.C. Hull, ed. H. Read, M. Fordham, G. Adler and W. McGuire. Princeton: Princeton University Press, pp. 151-181