מאמר על בסיס הרצאה שניתנה בכנס שיקום באונ'בר אילן
"עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו (ירמיהו י"ז, ז')"
הארכיטיפ, הקומפלקס והסמל וכיצד הם משתלבים זה בזה, בשש נקודות מרכזיות.
1. הראי היונגיאני לבבואת הנפש מאפשר לנו מבט אחר מזה הניבט בנו מתוך המראה הפסיכואנליטית . הוא מוסיף לה את המימד הארכיטיפי-הטראנפרסונלי, ה"נפש האובייקטיבית,", שהיא כמעין תבניות נפשיות בלתי מודעות שהצטברו בלא מודע במהלך הדורות. הוספת בסיס זה נותנת לכולנו תשתית משותפת (לא מודע קולקטיבי) בהיותנו בני אדם . הלא-מודע ככלל, גם זה האישי וגם הקולקטיבי מקבל בגישה זו מעמד מיוחד,וזאת משני טעמים: ראשית , בהיותו מקור של צמיחת האישיות, המערכת המאזנת ,המרפאת והעוטפת כאם גדולה .
ושנית , תכני הלא מודע הרוצים להתגלות הם למעשה ככוח הנושף בעורף ומביא את האדם להתייחס לנפשו ולהיות ביתר שלמות עם עצמו. שתי הפונקציות האלה יחדיו תורמות למעין זרימה אנרגטית המובילה את האדם אל התגלות אישית ומימוש העצמי.
2. התייחסותו של יונג למחלה, כמו לתופעות אחרות בגורלו של האדם ,יוצאת מתפיסה כללית של אחדות ובו זמנית נפרדות בין האדם והעולם, בין מה שמחוצה לו: חברה משפחה וכו ,ובין מה שבפנימיותו. באותו אופן קיימת אחדות ונפרדות בין המערכת המודעת שלו ובין הלא מודעת. זוהי התייחסות הנותנת מקום לקשרי גומלין ובו בזמן ליחסים של סינכרוניות ופיצוי בין המערכות,ל"בו זמניות" למשל בין מה שקורה בחוץ , כגון להופעת מחלה ,לבין בפנים, כגון למה שהאדם עובר עם עצמו ,חייו . הגישה מאמינה גם בתהליכי קומפנסציה בין המערכות,מודע ולא מודע ,דהיינו הלא מודע יפצה את המודע ובכך יביא גם אפשרות ריפוי מתוך איזון המערכת עצמה.
3. גישתו יונג למחלה כמו להופעת סימפטומים מכל סוג שהוא ,היא תכליתית דהיינו שואלת לשם מה ולמה (מבחינת משמעותה להתפתחות הנפשית או הרוחנית ) באה המחלה היום ולא רק סיבתית: בגלל מה ועל יסודות של איזה עבר היא הופיעה. נוסיף לכך כי הגישה מאמינה ששפת המחלה היא גם סימבולית, ועל כן ניתן לראות את המחלה וסממניה גם ברמה הסימבולית וכחלק מתהליך האינדיווידואציה (התפתחות האדם לעבר העצמי).
4. חשוב לזכור שגישתו של יונג רואה את ההתפתחות של האדם כמתמשכת לאורך החיים ועל כן יש להכיר את מעברי החיים משלב לשלב שבהם יכולים להופיע מחלות ואפילו נכויות, כתופעות המהוות חלק אינטגראלי מן החיים.
5. גישת יונג תומכת בהרחבת התודעה לאורך החיים . היא סינתטית :דהיינו מאמינה בחיבור החלקים הפנימיים של האדם שהתפצלו במהלך ההתפתחות ויחד מהווים את השלם המתגלה בתהליך האינדיוידואציה.
6. הגישה היונגיאנית מאמינה כי לצד החלקים החולים בנפשנו כמו בגופנו קיימים: המרפא הפנימי ,מקורות של ריפוי בעצמי ,אשר בכוחם להשתתף בתהליך הריפוי: דוגמת המערכת החיסונית הפיסית שלנו.
ראשית אם כן, הגישה היונגיאנית נותנת מקום חשוב ביותר להיסטורית ההתפתחות של הגזע האנושי וכל מה שהצטבר בו במשך הדורות. האדם אינו רק בעל חיים מפותח יותר מן האחרים אלא כמו גופנו שהתפתח וקיבל את צורתו הנוכחית, הדומה יחסית אצל כולנו, בדומה לכך גם המבנה הכללי של נפשנו עבר התפתחות. באשר אנו בני אדם ,קיבלה נפשנו בתשתיתה צורה כללית בעלת תבניות חיקוי, המופיעה כמעין תוכנית או כמקור וגם כגרעין המחכה להתממשות וצמיחה.
מעבר לדחפים ולמניעים, או מעבר לאיד, כמו שקרא לכך פרויד, ומעבר ליחסי האובייקט הבסיסיים ולצורך בזולת עצמי, מדגישה הגישה היונגיאנית כמקור לצמיחת האישיות גם את מאגר ההיסטוריה האנושית ואת כל מה שאפיין את מהלך התפתחותה מאז היווצרות האדם. האדם באשר הוא אדם כולל על פי גישה זו את הלא-מודע הקולקטיבי, שבו ארכיטיפים שונים וביניהם נמצא גם ארכיטיפ המבטא תבנית של נכות, מחלה וכל צרה אנושית אחרת הנופלת עלינו במהלך החיים. לצידו של ארכיטיפ המחלה קיים גם ארכיטיפ המבטא תבנית של מרפא, ריפוי ותרופה. כמובן שהתרבות ,החברה והמשפחה בהן גדל האדם צובעות את הארכיטיפ הזה בצבע המיוחד שלהן. לדוגמה, ישנן תרבויות שבהן תבנית המחלה כוללת בושה, אשמה או נחיתות, וישנן תרבויות אחרות, שבהן למצבי מחלה יש דווקא קונוטציה של עלייה בדרגה. בדומה לכך תבנית הנכות: ישנן תרבויות אשר בהן נכות מלחמה או נכותו של השאמאן (מרפא השבט), נותנת מקום מיוחד לאדם וליכולת הריפוי שלו .
כאשר מחלה ונכות עקב נסיבות חיים ,הופכות גם לחלק מהלא-מודע האישי של אדם הן מקבלות צורה נפשית ייחודית, ולעיתים תופענה כקומפלקס, כאזור רגיש, רגשי ומגיב[1] . לדוגמה ,מספר מטופל :"אבא שלי היה נכה מלחמה ברגליו והנושא הזה אצלי טעון ומפחיד עד כדי כך, שרגליים נכות הופך אצלי מיד לבעיה" , דהיינו הנושא הפך להיות כקומפלקס. או, גדלתי עם הורה חולה כליות, או עם אימא חולת סרטן שנפטרה כשהייתי בת 10, או עם אבא נכה. מקרים שבהם נושא המחלה הפך לקומפלקס מודחק שיושב ו"מחכה" לעלות למודע ואשר בשלב מסוים ידרוש התייחסות של התודעה. לעיתים זה יקרה כשהאדם מגיע לגיל שבו מת ההורה החולה או משהו בחייו הנוכחיים יהווה כמעין מפעיל לאותו קומפלקס. אז לעיתים יופיעו בחלומות של בעל הקומפלקס, סמלים שונים סביב הנושא הבסיסי שיוצר מצוקה: יהיו אילו דימויים שונים המסמלים את המחלה או הנכות. לדוגמא, "חלמתי שאני עומד עם אימי תחת עץ בעל עלים קטנים, עלובים וחולים", או חלמתי על חתולה חולה ומרוטה, על דמות נכה או אפילו על ארטישוק עקום ומשונה כל אילו מצביעים על קומפלקס עם הנושא של נכות מחלה…..
הרמה הארכיטיפית-מיתולוגית של נכות ומחלה:
משחר ההיסטוריה ניסו בני האדם לתת מקום למחלה, לנכות ולמוגבלות האנושית והיו אמביוולנטיים לגבי התופעות הללו. כבר בעיניהם של הקדמונים היו אלה הם מצבים אנושיים קשים, אך גם בעלי איכות חיובית. מצד אחד, מספרים המיתוסים, השלמות, הכול-יכולות והנצחיות ניתנו לאלים בלבד, וכאשר בני האדם ניסו להסיג גבול בכל מיני דרכים, הם קיבלו מכות גורל של חולי או נכות מן האלים. לפי גרסא מיתולוגית זו , נכות ופציעה הן מנת חלקם של הנענשים על שרצו להיות אלים – העונש על ההיבריס. מצד אחר, מופיעה הנכות לעיתים קרובות גם כנותנת דחיפה ומאפשרת ראייה שונה, ועל כן מביאה ליכולות מיוחדות ולהישגים. כמו לדוגמה אצל האמן המיתולוגי הפייסטוס, שעקב נכותו ומבנה גופו העקמומי נחשב למכוער , נדחה על ידי הרה אימו וכמובן לא התקבל כאל, אלא נזרק מן האולימפוס אל תוך הים. אך הפייסטוס זה, גדל מתחת לפני הים, ושם בעזרתם של אלת הים תטיס והקיקלופים למד את כל האומנויות והאמנויות שבעזרתן יצר את הדברים היפים והמושלמים ביותר, ואז הפך לאל! או גיבור נכה אחר בעל כוחות מיוחדים כמו אדיפוס שפירוש שמו "בעל הרגלים הנפוחות" –פגיעה שנפגע מאביו ליוס שבילדות גרש אותו וקיבע את רגליו במסמרים אל הסלע. ויש שהנכות נחשבת להישג ועליה לגדולה כאשר נוצרה כתוצאה של מאבק קשה ממושך. יעקב אבינו נפגע בגיד הנשה והפך לנכה לאחר מאבקו המיתולוגי בדמות המלאך . את השינוי הזה יעקב עבר לפני פגשו את עשו ולפני שהפך למייסד אומה. נשאלת השאלה במה נאבק יעקב? מה הפכו לנכה? יש להניח שיעקוב נאבק בדמות המסמלת חלק מעצמו, חלק שאותו היה עליו להכניע על מנת להפוך לאב אומה, כנראה נאבק בצל שלו, שהוא במקרה זה החלק התחבולני,הטריקסטרי[2] של יעקוב,חלק בו למד להשתמש מאז ילדותו ואפילו כבר ברחם אימו ,חלק עימו הצליח להתנהל גם כלפי אחיו עשיו וכמובן גם כלפי לבן . פגיעתו ונכותו אחרי המאבק , ממחישות את התממשות אנושיותו בתוך גדולתו. האינפלציה הנפשית, הכל יכולות שעד נקודה מסוימת יכולה לעזור לאדם, הופכת בהמשך למקור כל רע .יש תביעה פנימית לירידה לקרקע , לחיבור ועיבוד של דבר מה שהודחק ועתה יש לעשות עימות פנימי ואינטגרציה מחודשת עימו.
מה שעושה את האדם לאנושי הוא בין השאר החיבור שלו למוגבלותו, לפגיעותו ולמחלתו.
הטיבו היוונים לתאר זאת במיתוס הבריאה שלהם, באמצעות התיבה המפורסמת של פנדורה ("בעלת כל המתנות"), התיבה שנחתה בעזרתה משמים וממנה באו לעולם כל הצרות והמחלות, הזקנה והמוות . תיבה ,אשר נשלחה לבני האדם ע"י האלים כעונש על התאווה האנושית לאומניפוטנטיות, על הגאווה ה"פרומתאית" לדעת הכול. לדעת יותר מן האחרים, אפילו יותר מן האלים המייצגים את העל אנושי ,הנשגב ביותר והמעניש. פרומתאוס, הטיטן יוצר האדם ,המסמל את החשיבה קדימה, נענש כי מסר לאדם את סודות האלים. הוא נקשר באזיקים לסלע, הנשרים אוכלים את כבדו ,הוא כבול וחולה אנוש, וחי את עונשו על כך שהמרה את צו האלים, על כך שקרב את האדם לאלוהות. גם ,פנדורה היפה והמפתה, שכולה מתנות, נבנתה על ידי האלים ונשלחה כאמור להפיץ צרות בין בני האדם שמא יהיו גאוותנים מדי וישכחו את גודלם הטבעי ,את אנושיותם . את הצרות היא הביאה בתוך תיבה מסקרנת, ובתחתית התיבה פרפרה לה התקווה, שהייתה עתידה להיות נחמתם של בני האדם עם כל צרה, מחלה או נכות שבאה עליהם. ואכן במצבים של חולי ונכות אין חשובה מן התקווה לשמור על האדם מייאושו .
מלבד תבנית המחלה, הנמצאת בלא-מודע הקולקטיבי ולעיתים גם בקומפלקסים האישיים של האדם כחלק מן הלא-מודע האישי שלו, ניתן לראות לעיתים בהיווצרות של המחלה את הביטוי לחוסר החיבור של האדם לעצמו או לחלקים חיוניים לעצמו. יונג טען, כי כאשר חלקים בתוכנו שאנו איננו מודעים להם, כמו למשל הצל ,קומפלקסים שונים, והפונקציה הנחותה (חלקים מוזנחים ובלתי מפותחים החיוניים בכ"ז) הם עשויים, בהיותם בהדחקה מסיבית, להופיע במשך החיים כשהם מושלכים על הסביבה, על אנשים אחרים . כלומר, הם עשויים להשתקף עבורנו כתופעות חיצוניות הזרות לאישיותנו – ואפילו כאירועים המגיעים אלינו מבחוץ ומכניסים אותנו לצרות. מידה רבה של ניתוק מן הצל מובילה את האדם למגע והתנגשות עם תופעות חיצוניות – מצבים, אנשים – המסמלים את צילו. במצב שכזה המגע עם הצל בא כביכול מחוץ לאדם, ללא-מודעות, ונושף בעורפו ,בלשון פשוטה "עושה לו צרות" . כביכול המצב מכריח אותו לדעת את עצמו. החוץ המשקף במקרה זה את הפנים, מסבך את האדם בצרות, מחלות וכו', המתקיפות אותו מבפנים ומכריחות אותו להתייחס לעצמו .
הדחקות כאלה יכולות להיות רבות ומגוונות כמו לדוגמה דחיקה מאסיבית של רגשות כמו קנאה פתולוגית לא מעובדת, תסכול מתמשך, פגיעות לא מעובדות, כעסים וטינות ועוד ועוד. כי הדחקות בלא-מודע האישי, יכולות לגרום לבעיה וחולי . לעו"ז הלא מודע הרחב יותר ,העל אישי, יכול במקרים רבים להיות גם אחד המקורות העיקריים של הריפוי, ליתר דיוק, הוא אחד המקורות של העצמי האמיתי שיביא לריפוי. (מכאן שהלא-מודע שעוזר לנו לברוח מסבל הוא גם זה היוצר את הבעיה ולעיתים " עושה זאת", במטרה ליצור אפשרות של ריפוי ,לדחוף את האני להפקעה ממנו עצמו את חלקי הנפש השרויים בו ללא-מודעות ולהביאם למודעות. בכך מהווה הלא-מודע גם את אחד המקורות העיקריים של העצמי האמיתי אשר יביא לריפוי.)
בבואנו לטפל במאגר הנפשי הלא-מודע נזכור דבר נוסף, כפי שאומר ג'יימס הילמן: הנפש בנויה מריבוי של חלקים . החלקים יופיעו כפרסוניפיקאציות (האנשות) של התכנים הצפונים. והדמויות הללו-חלקים כאלו ואחרים הם רבים ומגוונים .ראוי להזכיר כאן למשל,חלקים חולים וחלקים בריאים הנמצאים בנפש. דרמה פנימית סוערת בין החלקים השונים עלולה להביא לקונפליקטים שעלולים לגרום אפילו למחלה, לנכות. וכך ,מתוך ראייה פסיכו דרמטית כזו ובעזרת דמיון פעיל [3],ניתן לומר שנוצרת ישות פנימית שאיתה ניתן להתעמת: האני החולה מול האני הבריא או מול האני המרפא; האני הנכה, האח האחר שבתוכי שעליו מושלכת המחלה; או האני הבריא המושלך על המטפל שלי. אלו אינם כוחות פסיכו-דינאמיים , אלא מספר אישיויות בדרמה פנימית, מבנה מדומה המאפשר יצירת קשר ומגע עם החלקים הללו.
ארכיטיפים נוספים המהווים חלק בלתי נפרד מן המחלה והנכות הם אלה הקשורים בריפוי. מהן התבניות המסמלות את הריפוי? למשל ביהדות,הקדוש ברוך הוא מרפא חולים ובמובן הפנים נפשי – מדובר בעצמי הגבוה. אם נניח מעט לקב"ה ונפנה אל המיתולוגיה, במיתולוגיה היוונית נמצא דמויות מרפאות שונות. ישנם בה גם אלים מרפאים , גם יצורים מטפלים כמו טיטאנים כאלה ואחרים וגם גיבורים אנושיים, שכל אחד מהם מסמל עבורנו תבנית ריפוי אחרת, והעיקריים שבהם: כירון, המרפא הפצוע אשר חציו העליון אדם וחצוי העליון סוס ,יצור שאומץ על ידי אפולו ולמד ממנו את כל התורה והשני הלא הוא אסקלפיוס, הרופא, הגיבור והחכם ,בנו של אפולו ,המסמל את הרפואה הקונבנציונאלית–מדעית, אשר לבסוף בגלל מצב של היבריס (הוא חשב עצמו לאל וניסה להחיות מתים) נענש על ידי האלים . מעניין לראות כי שני מרפאים מוכשרים אלה היו בעצמם פגועים: ראשית הם סבלו מדחייה חמורה ע"י אמהותיהם ואף נפצעו בהמשך. הם אומצו על ידי אפולו, שהכיר ולימד אותם את סודות הרפואה.
ראיית האחדות של האדם וסביבתו כנקודת מוצא
נקודת המוצא של התפיסה היונגיאנית היא, שהאדם הוא אחד עם העולם. מה שקורה לו בפנים ומה שקורה לו ביחסיו עם העולם זוהי אחדות אחת, המביאה למגע דומה בין אני ועצמי לבין אני והעולם . מקורה של האחדות הינה אחדות היחסים הראשוניים עם האם, האב, המשפחה, העם, האל והעולם. רק מאוחר יותר יבין הילד גם את הנפרדות. עם ההתפתחות ,הנפרדות והפגיעות שבאה עימה, נוצרים גם פיצולים עמוקים המושלכים על העולם. ככל שהאדם חווה בילדותו יותר טראומות, כן יהיו בנפשו יותר פיצולים ומתוך כך יותר השלכות, חוויית העולם תהיה קשה יותר והאחדות פנימית תושג בקשיים רבים יותר. ככל שהאדם מתבגר גדלה מודעותו וגדלה יכולתו להגיע לעיתים בעבודה קשה,לנפרדות ועימה גם לאחדות ושלמות גם עם עצמו. במהלך החיים נדחף האדם לחיפוש השלמות העצמית .החלקים המפוצלים רוצים להתגלות ,הם רוצים מקום. מתוך כך אומר יונג: כל מה שהאדם אינו מחובר אליו מבפנים במשך חייו והגיע שעתו להופיע – יבוא מבחוץ כגורל. כלומר, כל מה שקורה לו לאדם בחייו לטוב ולרע סביבו, בתוכו, ביחסו לעולם וביחס העולם אליו, קשור ושייך איכשהו אליו עצמו! ועל כן פעמים רבות בחיינו קיימת סינכרוניות בין מאורעות חיצוניים כביכול ובין בעיות או תסבוכים פנימיים כביכול. בין מצבים נפשיים ותזמונים מבחוץ לבין כאלה הבאים מתוך גופנו. ניתן על כן גם להבין את מה שקורה לאדם כצרה ,גם במונחים של משמעות ומסרים כלפי העתיד, ולא רק במונחים של הסיבות שהביאו לדברים. זוהי נקודה חשובה, גם לגבי מחלות, נכויות וצרות אחרות שנופלות עלינו.
נקודת המוצא של יונג הייתה לא רק מכאניסטית, דהיינו סיבות, תוצאות וכו', אלא גם אנרגטית, כלומר זרם העצמי הטבעי הדוחף את האדם להתפתחות אמור להיות זורם, אך במקרה וחסום יכול להביא לצרה נפשית או פיסית! עצם החסימה של העצמי עלולה להביא למחלה.
במאמר של יונג על החיים הסימבוליים (מתוך הרצאות טביסטוק) הוא אומר, כי למשבר נאורוטי הפוקד את האדם ניתן להביט כעל ניסיון של ריפוי עצמי: כביכול הדבר הבעייתי שבדרך כלל מפוצל מן התודעה יוצא סוף סוף החוצה !. על כך הוא נשאל , האם אתה אומר שהמשבר חשוב להתפתחות ? ויונג עונה: מנקודת מבט של ההתפתחות זהו דבר חיובי מסייע, למרות הצרות שהוא מביא. ובתור רופא הוא מוסיף: …כפי שמחלה פיסית היא לעיתים ניסיון לריפוי עצמי בגדול, קומפנסציה של הנפש שהיא מערכת בעלת ויסות עצמי, כמו בחלומות, רק כאן באופן דראסטי וקיצוני יותר [4]. ועל כן ניתן לשאול את השאלות: מה רוצה מאיתנו מה שקרה, לשם מה בא המשבר? מה נוכל להבין, לדעת על ההמשך, על עצמנו, על חיינו, איך תשתנה השקפת העולם שלנו שהיא חלק מן העצמי שלנו! – שאלות שאינן רק על הסיבות, על מה שהיה ועל למה זה קרה, כי אם על תכלית המשבר.
נכון יהיה לומר שכל צרה, מחלה, נכות או מגבלה, שהאדם לקה בה או קיבל אותה כבר בלידתו או ירש אותה מהוריו, יכולה להביא להרחבת העצמי האישי של האדם ושל תודעתו. נכון לומר , כי כאשר האדם נמצא עדיין תחת חסותה של האם, מה שקורה לו נכות מחלה וכו ,עדיין מחוברים מאד לגורל האם – ואמנם במיתולוגיה אלות הגורל היו נשים. אך כאשר משתחרר מאימו וחי את עצמו תוכל הרחבת התודעה להתממש מכל מפגש עם צרה או מחלה . משבר נאורוטי נראה כביכול כשייך לקטגוריה אחרת, נפשית ולא פיסית, אך גם כאן ניתן להביט על כך מתוך נקודת המבט של אחדות הגורל עם האם או האב, ובהמשך החיים לראות בכך חלק מגורלי שלי עצמי .דבר שהוא מובן מאליו בכל המחלות או הנכויות הגנטיות .
כדי להתייחס למחלה ולהבין אותה כסימפטום של חסימה אנרגטית בזרימה אל העצמי יש להבין את משמעותה . משמעותה של המחלה חשובה גם על מנת להרחיב את התודעה, וגם לשם עזרה בהתמודדות עם החולי והנכות. לשם כל זאת עלינו לדעת שהלא-מודע מדבר איתנו בשפה סימבולית. למשל, מחלה שתופיע בחלום בחלק מסוים מגופו של החולם, מסמלת שהחלק הזה חולה ,בעייתי פצוע וכו. באותה מידה חלק נכה יסמל שאותו אספקט נפשי המסומל כאן משותק, וכן
הלאה . זוהי שפה שנוצרת בלא מודע אך יכולה לאחד מודע ולא-מודע, את המודע ומרכזו האני ,עם כל מה שאינו מודע עדיין. כלומר זוהי שפת החלומות, שהיא שפת הדמיון ויכולה לאחד מודע ולא-מודע, את המודע עם כל מה שאינו מודע עדיין, ותוך כך גם ליצור ולייצר דברים חדשים.
גישה תכליתי לעומת סיבתית
יונג אומר: מה שעבור הגישה הסיבתית היא עובדה, (למשל מה גרם למחלה מסוימת שהיא עובדה קונקרטית בגוף )עבור הגישה התכליתית(לשם מה באה המחלה )הוא סימבול (המסמלת משהו ) שממנו יוצאים הלאה. על כן נראה שיש להתייחס לסימפטומים, למחלות ולנכויות כסימבולים ולראות בהם גם את התכלית, לשם מה דווקא כאן ולא כאן, לשם מה באיבר הזה, בסיטואציה הזו; מעבר לניסיון להבין את הסיבות ומעבר להתמודדות גרידא, לנסות לראות ולהבין מה אומרת לנו המחלה ברמה הסימבולית ולגבי החיים שלנו בכלל! לנסות להבין מדוע הופיעה המחלה עכשיו, ולמה מחלה כזאת .למשל ,לשם מה מרצה מבריקה לספרות המאה ה-17 שהייתה מנותקת מגופה ,מרגשותיה ומעצמה חלתה בסרטן?המחלה הכריחה אותה לעסוק בעצמה באופן שלא ידעה. זאת אינה הסיבה לסרטן ,אך יש כאן גם תכלית מסוימת ,שאם נבין אותה ניתן למחלה מימד נוסף .או כיצד אפשר להבין את משמעות התאונה הפאטאלית שקרתה לגאולה דווקא עם המכונית של אבא שלה.? גם בהקשר לקשר שלה אל האב וגם להבין זאת מבחינת הקשר להמשך
חייה !
כדאי להבין את הסימבוליות השונה לגבי תופעות גופניות, איברים בגוף, ידיים ורגליים, צלקות וחבורות, וכמובן באיזה שלב בחיים הופיעה המחלה, באיזה מעבר חיים, מדוע המערכת ה"חיסונית הנפשית " לא עבדה דווקא עכשיו בתקופה זו של החיים, ומהי המשימה ההתפתחותית הניצבת עכשיו בפני האדם.
מחלות ונכויות בגילים שונים – תופעה שאינה אחידה
מה שמוביל אותנו לנקודה הרביעית, הקשורה לתפיסתה של התיאוריה והגישה להתפתחות לאורך החיים שיונג מגדיר אותה כתהליך אינדיווידואציה, והיא מעברי חיים ארכיטיפים, ובהם מקומם של העצמי ושל האני ויחסי הגומלין ביניהם בכל שלב ושלב. המעברים הם הנקודות הקריטיות ששם יכולות להתרחש הקטסטרופות הגדולות ביותר, צומתי הדרכים שם שכנה וארבה לעוברים על פי תפיסת המיתולוגיה האלה הקאטה, מכשפת השאול. בשלב הראשון ,בינקות ובילדות המוקדמת התינוק והילד נתונים לגמרי למעגל האם, ממנו הם ניזונים ומתפתחים פיסית ונפשית. הרגע הקריטי הוא היציאה ממעגל האם כי בתקופות אלה גורל האם, סיטואציית החיים ואופיים של האם והאב מרכזיים לתחושת המוגנות של הילד וכמה יוכל להשתחרר מהם. במובן זה הגורל הוא בשיאו. מחלות גנטיות, פגמים ונכויות של ילדות נמצאים חזק מאד במעגל של האם. תחושת מוגנות בסיסית ואומניפוטנטיות ראשונית בריאה ילוו את האדם בהמשך חייו (לכן מות האם בלידה למשל הוא מעין נכות להמשך החיים!)
בתקופות החיים הבאות חלים הבנייה העצמית ומעברי ההתבגרות, ששיאם בהשתחררות מן האם והאב ויציאה לעולם. רוב הבעיות בחלק זה של החיים, הנמשך היום עד תחילת גיל השלושים, קשור בפתרון בעיות של השתחררות מן ההורים ויציאה לחיים: בעיות התבגרות הכורכות בתוכן לעיתים קרובות סיבוכים ויחסי אובייקט שנוצרו כבר בילדות. אם נביט על החלק הנפשי והמסר הנפשי, תהליך הספרציה-אינדיוידואציה הוא כאן מרכזי. כלומר אם משהו נתקע, נעצר או משובש בתקופה זו, המחלה שתיווצר יכולה להיות קשורה בדרך זו או אחרת בבעיית הספרציה. שיאו של גיל ההתבגרות מאופיין ארכיטיפית בבניית הגבולות ובבדיקתם, ולכאן נכניס גם את הנכויות המאפיינות פגיעות הנוצרות בשל מעבר לא מוצלח של הגבולות הללו. בתרבות שלנו נוכל להזכיר גם את ה-"ריט דה פאסאז'" (Rite de Passage), טכס המעבר של השירות הצבאי התובע קורבנות אדם אך גם נכויות ופגיעות. נכות מלחמה היא קטגוריה בפני עצמה וצלקות של גבורה הן חלק מן המיתוס הלאומי. עם ההמשך, כאשר הבנייה (בניית האישיות, בניית העצמי, בניית הנפש?) מתעצמת בבגרות, אנו מתחילים לראות את הניגודים והקונפליקטים בין חלקיו השונים של האדם כפי שהם משתקפים בחייו החיצוניים: משפחה, קריירה וכו', ובמקביל בין החלקים השונים בפנימיותו של האדם, כאשר לאט לאט מגיע הזמן לטפל באינטגרציה שלהם. מה שחשוב להבין הוא, שהסימפטומים השונים, תופעות הגוף או הנפש, ניתנים לקישור למכלול הבעיות עימן ניצב האדם הבוגר באמצע חייו. האינדיווידואציה מקבלת יותר ויותר משקל באמצע החיים, כאשר הקריאה הפנימית הישירה או העקיפה מחפשת לעתים קרובות מוצא דרך סימפטומים ותופעות גופניות. משבר בריאותי של גוף או נפש מלווה לעיתים במשבר בנישואין, בעבודה, באהבה וכו'. המחצית השנייה של החיים מאופיינת בהתחלה של הורדת האני ממרום מלכותו, במיוחד אם הוא מנופח או לא מאוזן ולא מאפשר לחלקים השונים להתבטא. ואז בסביבות גיל שישים, בהתחלת הגיל השלישי, מגיעה ההכרה בזקנה הממשמשת ובאה אשר עימה מגיעים ירידת יכולותיו של הגוף, כל הכרוך בהתבלות, והצורך להסתגל לאפשרות של מחלה, מגבלה, נכות וקירבה למוות, משימות לא פשוטות. הנחמה, אך גם הכיוון ההתפתחותי, הם נתינת מקום גדול יותר ויותר להתפתחות הרוח והתודעה ולהשתחררות מן ההיתפסות החזקה בגוף ובחומר!
שלימות ופגיעות לאורך החיים.
על פי התפיסה הארכיטיפית, כמו אדם הראשון שנולד והמשיך לחיות מתוך תחושת אחדות, שלמות ומוגנות, ללא-מודעות לפגיעותו, כך גם הילד הקטן, שרצוי שזו תהיה תחושתו בתחילת החיים: להיות במעגל שלם עם האם, עם העולם, עם האל, בגן העדן של לפני שבאות הצרות, הפרידות וכו'.
כמו שאומר לי מטופל :"אני מוגן, אני תחת השגחה, זה טבוע בדימוי העצמי שלי, ויש לי אפילו תחושת אומניפוטנטיות ללא כל פגיעה" כמו שאומר ויניקוט: עד שתבוא המציאות המעליבה ותכה בילד את מוגבלותו.
כולנו יודעים , שיש כאלה שכבר מלידתם, מרחם אימם, סובלים פגיעות, מחלות או נכויות. אלה מעולם לא חוו את אותה תחושת האחדות המושלמת שהיא תבנית ארכיטיפית. גן העדן לא היה מנת חלקם מעולם ואם כן הייתה זו רק הגנה כנגד חוסר האונים או הגנה נרקיסיסטית גרנדיוזית, שבאה רק להגן מפני תחושת הפגיעות הקשה. עם זאת, מן הצד האחר ,הפגימות שחשו כה מוקדם ובעיית חוסר האיזון הבסיסי אותו הם חווים יכול להביאם במקרה הטוב,כבר מגיל קטן להסתכלות אחרת, ליצירה, לאמנות ולחיפוש השלמות – כמו האל הפייסטוס- וולקן האל הדחוי, האומן הרוכש את חלקו בחברת האלים דרך האמנות, או זה של כירון הקנטאור הפצוע, הדחוי, שידע הכל והפך למרפא הפצוע .
תחושת האומניפוטנטיות החשובה בינקות ונבנית בתחילת החיים בעזרת המעטפת האימהית, מסומלת במיתולוגיה ע"י העז המיתולוגית אמלתיה. אותה עז שהניקה הזינה וגידלה את זאוס האל בשנותיו הראשונות ולאחר בגרותו גמרה את תפקידה האימהי ועורה הפך למעטפת מגנה על גופו של הגיבור. אותה מעטפת שהופכת לחלק מן הגיבור כאשר משתחרר ממנה ,חשובה ביותר לתחושת הביטחון בחיים. לע"ז ישנן אמהות שמנסות להגן על הילד בכל מחיר ולשמור את נצחיותו, כמו אלת הים תטיס המיתולוגית שכאשר גילתה כי בנה אכילס הוא בן אנוש ,טבלה את התינוק בנהר סטיכס על מנת להפכו לאלמותי וכך חיסנה אותו אמנם, אך גרמה לכך כי עקבו הפכה לנקודת התורפה שלו .
במצב הטבעי והנכון , נראה כי אותה אומניפוטנטיות טובה וחשובה, לתקופה מסוימת , ורצוי כי החשיפה, הסדקים בתחושת השלמות, יבואו אט אט, כך שהאגו האני הקטן יוכל להתמודד עמם ולרכוש מתוך כך התפתחות בתודעתו. . החשיפה לאמת דורשת כוחות, כי היא תמיד פוגעת. היא משאירה את האדם מחושל יותר – או פגיע יותר. כאשר האדם נפצע או נפגע, או כאשר מחלה תוקפת אותו או נכות מגבילה אותו, הוא מתחיל עידן חדש. זו אינה רק ההתמודדות עם עצם המגבלה, אלא זהו תחילתו של אובדן. אובדן השלמות, הכל-יכולות, המושלמות. הנפגע עובר לפאזה חדשה, וככל שהפגיעה הנרקיסיסטית המוקדמת שחי בה גם קודם לכן עמוקה יותר וחוסר האיזון של החלקים המפוצלים גדול יותר, יגיב לפגיעתו החדשה ביתר שאת ובאבל גדול יותר, בזעם נרקיסיסטי, בתחושת פגימות, עד כדי שישייך עצמו לפאזה של המצורעים או המוקצים. המיתוס שהתפתח סביב הסרטן, ה"מחלה", שאסור להזכיר את שמה, מתאים לכאן: מתארת א.שהתגלתה אצלה מחלת הסרטן,: "עברתי פאזה המעוררת בושה,אשמה, אבל ונחיתות. הרגל שלה בעולם אחר, היא רואה עצמה נגועה, מדביקה, קשורה למוות, ואולי כדאי כבר למות?". מעברי הגבול הבעייתיים הללו מרכזיים ביותר להפרעות האישיות היותר קשות.
הרחבת התודעה, תהליך האינדיווידואציה ומקומן של המחלה והנכות
יונג אומר כי התפתחות האדם ונפשו הינה לאורך החיים וכי התודעה מתרחבת דרך אירועי חיים והתנסויות טובות ורעות לאורך החיים. התהליך מתחיל מהמשפחה שגדלת בה, הסיטואציה שנולדת לתוכה, ההתבגרות וכיצד עברת אותה. התהליך ממשיך בדרך הכניסה למשימות החיים השונות: האהבה ,העבודה, הנישואין, ההורות, הבנייה העצמית. ובחצי השני של החיים, ההגעה לקול הייחודי שלך והכניסה לגיל השלישי .ובכל אילו חשוב כיצד משתלבות המחלות, הנכויות והצרות השונות המופיעות בחיים? צרה, מחלה וכל נכות שמופיעים בחייו של האדם משתלבים בתהליך האינדיווידואציה, תהליך ההפיכה לאני ולאתה בעל עצמיות אישית. בתהליך זה ייחודו של הפרט החד- פעמי מתבטא דרך גורלו וסיפורו הייחודי אשר בו יש מקום קריטי לפרק המחלה ,הנכות וכל האסון שאירע ועוד ועוד.
הטיפול הפסיכולוגי אמור לעזור בהתפתחות השלישי מתוך השניים -העצמי ?
מתוך הקונפליקטים השונים וחוסר האינטגרציה שנוצרה עם התפתחות האני, החלקים שהם "ספליט אוף" מן התודעה, נשארו מפוצלים ואמורים לעבור עם הזמן אינטגרציה. הגישה היונגיאנית היא סינתטית: מאמינה בחיבור החלקים השונים, שילוב הבריאות עם המחלה, הנכות, הפגם בגוף עם הרוח ועוד. על פי הגישה ,החלק החדש הנוצר מתוך המפגש של השניים , משלב אותם ונותן חיים.הגישה מאפשרת דיאלוגים פנימיים, דמיון פעיל, וגם המחלה או הנכות מקבלים מקום של ישויות מסוימות בדרמה הפנימית.
הרעיון הגדול של יונג הוא שבכל אדם קיים הארכיטיפ של החולה, אך גם הארכיטיפ של המרפא. הקשר שבין הריפוי הפיסי והריפוי הנפשי הוא קשר סימבולי, והריפוי, השיקום וההקלה קשורים ביותר להתמודדות הנפשית-רוחנית-רגשית ולהרחבה הנפשית מעבר לתמיכת הסביבה ולתלות באחרים. הנפש תמיד מחדשת ומתחדשת, מה שהגוף לא תמיד יכול לעשות. ההתחדשות באה אם כן מתוך המפגש בין הניגודים ויצירת השלישי.
[1] Feeling tone complexes- הם התסביכים האנושיים בעלי גוון רגשי ספציפי וכוללים , רגשות, התנהגויות ומחשבות סביב הנושא המדובר. הקומפלקס מחבר את האדם פנימה למקומות יותר עמוקים בתוכו
[2] הטריקסטר הוא הארכיטיפ של התחבולן ,היוצר שינוי דרך טריקים,הפיכת הקערה על פיה,נגזרת של הרמס הנע בין העולמות. ובמובן שלילי חלק של הצל ,התחבולן המסדר את כולם ע"מ להשיג את שלו
[3] דמיון פעיל הוא עימות פנימי עם דימוי הנוצר מתוך הלא מודע .האני יוצר דיאלוג דימיוני עם אותו דימוי וכך יוצר דבר שלישי המביא למשהו חדש בכל הגישה
[4] The Tavistock Lectures :The Symbolic life CW 18,par.382ff