הרהורים על משמעות אישית, חברתית ופוליטית של השתלטות הקורונה ותוצאותיה, בעקבות בובר, יונג ונוימן / תמר קרון

הרצאה במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, ספטמבר 2020

(ההרצאה לוותה במצגת. לחצו כאן להורדת המצגת)

---

השתלטות הקורונה על עולמנו מתחוורת יותר ויותר כמשבר שמעבר לוירוס. הקורונה חושפת בעיות יסודיות של העולם, של המדינות, של החברה ושל האישיות כחלק מהעולם. אי אפשר לדבר על הקורונה רק בהקשר של היחיד, ובהקשר של העולם הפנימי בלבד. הסבל הוא סבלו של כל יחיד אך הוא ארוג בתוך רקמה זו של המשפחה, הקבוצה, התרבות, החברה, המדינה והעולם. הקורונה טופחת על פנינו, כופה עלינו להתעמת עם המציאות, להתפכח מאשליות: האשליה שבידי האל החדש , אל המדע,  נמצא הידע האבסולוטי ושהוא יציל אותנו מפני המוות. ההיבריס של העליונות, בין אם היא עליונות של כסף, של מעמד, של ידע, של כוח או של אינטלקט. האשליה של אוטונומיה ושל יחידנות.. הקורונה חושפת באכזריות את הבעיות האנושיות הכלליות בכל מקום , בכל מדינה. קורעת את הכיסוי הדק , פוקחת את עינינו בכוח למדווים הבסיסיים שלנו. מערכות מתמוטטות, שלטונות ושליטים נחשפים לגמרי בערוותם, מחאות ומרידות פורצות. שמאל וימין מתבלבלים, מתחלפים.

האם הקורונה היא וירוס שנוצר בידי אדם כפי שטוענות תיאוריות הקונספירציה ? או הועבר לאדם האוכל עטלפים או יצורים אחרים? יתכן, ואיני מזלזלת בחשיבות המחקר על הוירוס  והמאמצים למצוא את החיסון כנגדו. אולם זוהי רמת החומר. בחומר אין די כשמדובר בכוח שפרץ פתאום, בהפתעה, שובר בדרכו את מה שנראה היה לנו כארגון ומערכות המבטיחות יציבות כלשהי מחד, ומאידך יוצר אחדויות שלא נחוו קודם לכן, כגון עטית  מסכות, סגרים והגבלות .  כפי שראינו בעבודתו של        William Kentridge  "More Sweetly Play The Dance"

כולנו הולכים בתהלוכת החיים – או המוות – מושכים את משא החיים הכבד מאחורינו או רוקדים אותם או מנגנים אותם או נושאים סמלים ודמויות , וחוזרים שוב ושוב באותו מסלול שאן לו סוף ואין לו התחלה.י

יש הרואים בקורונה את הצל. לדעתי הקורונה אינה צל. היא כוח ארכיטיפי , ומכיון שמדובר בוירוס הרי זה כוח של הטבע. מלחמה היא צל – קורונה לא. ארכיטיפ, וכוח ארכיטיפי הוא ניטרלי. נקודת המבט של האגו מייחסת לו את השלילי או החיובי. והוא פרדוקסלי, יכול להתחלף משלילי לחיובי ולהפך. בשל הקורונה, כמו בשל הרבה כוחות טבע, מופיע הסבל. אך חלק גדול מהסבל הזה נגרם גם בשל הצל האנושי. הצונמי ששטף ביפן היה הרסני, אך הכור האטומי שהוצף הוא מעשה ידי אדם. הצל הוא שלנו. לכן, כך אני חושבת, הקורונה כמו כל מגפה מתקשרת עם בעיות של מוסר, בעיות אתיות. לא לחינם מגפות נחשבו בעבר לעונש שמעניש אלוהים או האלים את בני האדם שחטאו. המגפה שהביאה את אדיפוס לחקור את האמת ולגלות את פשעו נשלחה מהאלים. וכמו כוח ארכיטיפי פרדוקסלי הביאה לחשיפת האמת, חשיפה הכרוכה בסבל רב. ולנחמה ושלווה בדרכו האחרונה של אדיפוס אל המוות. בהמשך דברי נעסוק בפרשנותו של נוימן למגפה שנענשו בה החוטאים בחטא עגל הזהב.

הסבל, הפחד והחרדה מעלים את הצל. השלכות משתוללות, שעיר לעזאזל נמצא מיד. בבחירת השעיר לעזאזל יש תמיד גרעין של מציאות. כמו כאן לאחרונה – החרדים והערבים אשמים כביכול בכך שהקורונה אינה מתמעטת. וזאת בשל אמונתם, או אישיותם, או הפרימיטיביות שלהם וכולי. הגזענות החבויה מרימה ראש. המגפה הופכת להיות למה שיונג מכנה " מגפה נפשית", כפי שנקרא בהמשך דברי.

אמצעי המיגון, סגר, מסכות  -מבודדים ומפרידים מחד, אך מאחדים מאידך. בכל העולם עוטים מסכות. בכל העולם יש סגר. ניתן לומר, שתפיסת אחדות העולם היא תהליך של פיצוי, שגם הוא תגובה של האגו לכוחה הארכיטיפי של הקורונה.. תהליכי פיצוי גם הם ניסיונות לפתרונות יצירתיים, הן ברמה של היחיד והן ברמה החברתית. כשם שהקורונה מציפה בעיות אתיות, של צל, כך גם קרן האור היא אתית – יחסי אדם לאדם. הקורונה מבהירה לנו שאין יותר אפשרות להימנע מההבנה שהתנהלותי כאן יש לה השפעות ותוצאות שם ושם ובכל מקום, ושהתנהלותם של אחרים בכל מקום בעולם משפיעה עלי .

אני מביאה היום את מרטין בובר, אריך נוימן וק.ג. יונג – משום שכל אחד מהם כתב ודיבר על משבר ומשמעותו לא רק במונחים פסיכולוגיים או פסיכולוגיסטיים. כל אחד מהם אינו מתעלם – בדרכו – מאותה השפעה שיש לכל אחד מאיתנו על כל אחד אחר ועל העולם,  אינו מתעלם מהאחריות שלנו לאחר ולעולם. כל אחד מהם אינו רואה בסבלו של היחיד  סבל פרטי בלבד. כל אחד מהם מביא את אמונתו. המלה "אמונה" היא מלה טעונה מסיבות פוליטיות, לא רק מפאת היותה מקושרת אסוציאטיבית בדת או דתיות אלא גם בהיותה כביכול מנוגדת לגישה אמפירית-מדעית. אני חושבת שהבחירה בפסיכולוגיה האנליטית כרוכה באמונה. אמונה אין פירושה דת או דתיות, וגם ההתייחסות לאלוהים אינה כרוכה דווקא בדתיות במובן הקונבנציונלי של המילה. אדם אמוני הוא אדם שעולמו הנפשי והאינטלקטואלי כולל ממד רוחני, ושהמתרחש בעולם המציאות אינו מקרי בלבד בעיניו, אלא קשור ל"עצמי הגדול " ב-ע גדולה, ולאונוס מונדוס כפי שיונג נוהג לקרוא לכך; או לסדר או סידור הקיים בעולם בכל דרגותיו, החל מהוירוסים והחיידקים ועד לאדם, לוציר אגו-עצמי כפי שנוימן קורא לכך; או ל"אתה הנצחי" כפי שבובר קורא לכך.  זהו היסוד המשותף לשלשתם ולכן אני מביאה היום את שלשתם בהקשר למשמעויות האפשריות של הקורונה.

אך קודם לכל אל הספרות היפה. סופרים ומשוררים אין כמוהם לתיאור מצבים אנושיים ומצבי קצה מתוך אינטואיציה והבנה דקה שמקורותיהם כנראה בעצמי, ואולי אף באותו עצמי גדול שמצוי מחוצה לנו. כך יש אמנים המתארים את תהליך היצירה כמשהו ש"מגיע מלמעלה" ושוטף-עובר דרכם אל היצירה עצמה. והנה, ברגע של סינכרוניות, חיפשתי משהו במדף נשכח, ומבטי נפל על ספר "הדבר" של קאמי, ספר שקראתיו לפני שנים רבות ושכחתי בכלל שהוא מצוי בביתי. קראתי אותו הפעם בשקיקה ובמהירות עצומה. תיאור השתלשלות הדברים בעיר הזו הכעורה והצחיחה שתושביה מתעניינים רק בעצמם ובתענוגותיהם הקטנים היכה בי. הן אפשר היה לקחת את התיאור כמו שהוא ולקרוא לו בשם תיאור השתלשלות ימי הקורונה בישראל! הכל שם – ההכחשה, הבהלה, השלטונות חסרי המעש, ההשלכות, ההאשמות, הסגר, חוסר האונים, היאוש, המוות. וגם קרן האור בחשכה הנוראה. קרן האור של יחידים, העומדים בפני המגפה הקטלנית ואינם מוותרים, נלחמים  ולא נואשים. זו קרן האור האנושי, של היחיד שאולי הוא זה שנוימן קורא לו "היחידאי הגדול", שאין לו אשליות ורואה את המציאות וממשיך להאמין ולפעול על פי אמונתו, לקחת אחריות. קרן האור של הקשר האנושי ושל האהבה.

אתחיל עם מרטין בובר. לא אציג כאן היום את הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, המוכרת כ"אני-אתה".  אציג בקצרה את אמונתו של בובר בקשר הבלתי אמצעי של האדם עם ה"אתה הנצחי", אלוהים כנוכחות. זאת בעזרת ניסוחים מהרצאה מצוינת של אדמיאל קוסמן על מרטין בובר,  שהרצה במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר-אילן ביוני ש.ז.. כפי שתיווכחו אינני יכולה להתאפק מלשלב בדברים אלה גם דברים משל נוימן. לאחר מכן אביא כמה דברים של בובר בעיקר מתוך הספר "תקוה לשעה זו", דברים שהם עצמם תקוה לשעה זו. כמעט ולא אציע פירושים והבנות  – כל אחד יבין ותבין לעצמה.

אולם תחילה בכל זאת משפט של בובר

• 1 בובר, מתוך "תקווה לשעה זו"
• "בזמן משברי ונבוך זה לא ניתן אלא להצביע על ה"כיוון" ובו ימצא כל יחיד את הדרך האישית שלו"

2   קוסמן על בובר

" כל מפגש של האדם באובייקט כלשהו בעולם – בני-האדם ועולם הטבע –  הוא בו-בזמן גם מפגש עם האל , "האתה הנצחי" במינוחי בובר, השואל אותנו באותו רגע שאלה: האם ניפתח לאחֵר ה"נוקש על דלתנו" בזיקת "אתה"? האם נכיר את האל דרך מבט עיניו של האדם שבו אנו פוגשים? האם נשמע את האות הנשלח אלינו? "

קוסמן מגיש בתמציתיות את עיקר הדיאלוג כפי שבובר רואה אותו. הדיאלוג האמיתי בו האחר איננו אובייקט עבורי, ואני פוגשת אותו כשלם וייחודי באופן בלתי אמצעי וללא אינטרסים – זו הזיקה שהיא לא הקשר הבינאישי הרגיל. אליבא דנוימן בו זמנית זהו מפגש של האגו עם העצמי, המחובר לעצמי הגדול.

            3  בובר, מתוך "אני ואתה"

"הקוים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באתה הנצחי . כל אתה שנתייחד הוא אשנב אליו . דרך כל אתה שנתייחד בייחודו קורא אב הדיבר אליו , לאתה הנצחי" .

• 4 בובר, מתוך "אני ואתה"
• כל ההוגה את הדיבור 'אלוהים' ובלבו הוא מתכוון באמת לאתה , הרי הוא קורא לאתה האמיתי של חייו , שאינו עשוי להצטמצם על ידי כל אתה אחר, והרי הוא עומד בזיקה אליו, הכוללת את כל שאר הזיקות. אולם אפילו מי שמתעב את השם ומדמה בנפשו שכופר הוא באלוהים—בזמן שהוא קורא בכל ישותו לאתה של חייו, שאינו עשוי להצטמצם על ידי כל אתה אחר, אף הוא קורא לאלוהים."

 

• 5 קוסמן על בובר
• "בובר חזר והדגיש : האדם ששומע מה שנאמר לו מן המוחלט איננו מקבל תוכן . שום טקסט לא הועבר מעולם מהנצח אל הזמן שלנו. מה שמתקבל מגבוה זה רק נוכחות שעמה גם בא כוח פנימי לעשות את הישר והטוב, חיות  עצומה, תחושה חזקה: המוחלט מחזק את כוחי  –  והדואליות הפנימית המאפיינת את חיי האדם הרגיל באה לסיומה"
• 6 קוסמן על בובר
• "האגוצנטריות האנושית היא המחסום האמתי, שבגללו אנו חשים שאיננו יכולים לחוש את הקשר לאל. הסרת האגוצנטריות עד כמה שהיא אפשרית, היא הדרך האחת-והיחידה להתקרב לאלוהים בחיינו כאן; "אלוהים" הוא כינוי בלבד שאנו, בני-האדם, מעניקים למצב הנפש ולא לאֵל עצמו שאין להעלותו על הדעת כלל. האדם שהסיר את האגוצנטריות יחוש שחייו עברו מטמורפוזה וה"שמיעה", הקשר למוחלט, מלווה אותו בחייו."

זה בעיני ניסוח שהוא בעצם פסיכולוגי לחסימה בפני המפגש האמיתי של אני-אתה. המצב הנפשי האגוצנטרי הוא זה שגרם לנו להתייחס לאחר כאל אובייקט, שבובר מכנה אותו בשם "לז". המצב הנפשי של אני-אתה הוא מצב של ענווה. מצב הענווה שכרוכה בו הבנת מקומנו היחסי בעולם, גם אל מול המוות. הבנה שיש כוחות מעלינו – והכוונה לא לראשי ממשלות  שגם מקומם יחסי בעולם. אליבא דנוימן, זה המצב שהאגו יכול להגיע אליו אם יזכור תמיד שהוא "בן המלך" ולא המלך עצמו. או אז יוכל להיות בציר אגו-עצמי.

• 7 נוימן, מתוך 'אדם ומשמעות'
• "הפילוסופיה של אבדן השורשיות היא הפילוסופיה של האגו שנעקר משורשיו  ובו בזמן נאפף בשיגעון גדלות. הוא חסר שורשים מכיוון שהוא – כ"רק- אגו" מבטא את עצמו בלבד. אין הוא יודע מאומה על הקשר שלו לעצמי, עליו הוא תמיד מבוסס בהיותו אגו, אשר ממנו הוא ניזון וחי ואשר נשאר בו לעולם כניצוץ נומינוזי בלתי ניתן לכיבוי. הצמצום לדופן החיצוני שלו,  האופייני ל "רק-אגו", חונק את נשמתו…"
• 8 נוימן, מתוך 'אדם ומשמעות'
• "הסכנה עבור האגו היא בכך…(שהוא)מתעצב יתר על המידה על ידי הקאנון התרבותי, וכתוצאה מכך חוסנו והקשר שלו עם העצמי מתקהים עד לכדי מיסוך.  הוא מאבד את היצירתיות שלו ורק תוך מאמץ להגיע למודעות עצמית, הוא יכול להיזכר בהיותו "בן מלך" שמקורו בעצמי, ולהתגבר על הניכור מעצמו, הכובש אותו ומותירו ננטש  ברק-אגו. "
• 9 נוימן, מתוך 'אדם ומשמעות'
• "רק כאשר האגו מסוגל להתרחק מהיותו עבד לרק-אגו בתוך רק-עולם, הוא מצליח להחזיר לעצמו מחדש את ההוויה של אגו-עצמי. משמעותה של התרחקות זו אינה נסיגה ובידוד, אלא חדירה להוויה של אגו-עצמי ושל המציאות האחידה, בה מתבטל הניגוד בין החולין והאלוהי"
• 10 קוסמן :הדגש של בובר על "כאן ועכשיו".
• "אם המפגש עם האל הוא דרך ה"טיפוס-למעלה", לשמיים, על איזה סולם דמיוני – ובריחה מהעולם הזה כמות-שהוא, הרי בדרך זו האדם רק  מדמיין   שהוא מתקרב   לָאֱלוהִי,   והוא אפוף  מעין "רוחניות"  מעורפלת הנובעת מתחושת השלווה שמתלווה לבריחה מהחיים; "
• ועל כך כותב בובר במשל אירוני בתוך "תקווה לשעה זו"
• 11 "באחד הימים נטרד המלך מכיסאו והוטל למדבר צייה, ועל כסאו ישב שד, שלבש את פרצופו של המלך, את הליכותיו ואת בגדיו, והכל חשבוהו למלך האמיתי. אולם השד לא יחדל לעולם להיות שד, ותהא צורתו אשר תהיה, ועל הנתינים העיק לראות התנהגות מלכם, מרדו בו ולא אבו עוד לציית לו. ואף איש מהם לא העלה על דעתו, כי מי שעושה מעשים כאלה לא ייתכן כלל שהוא המלך וכי יש לצאת ולתור אחר המלך האמיתי, זה שתעה באותה שעה בישימון בלי מנוח. "
• 12 "אכן, לא קל למצוא במצב כזה את הרעיון הנכון. והוא הדין לגבי הרוח. כל הטענות כלפיה אינן אלא טענות כנגד רוח מדומה, שמראה לה כמראה הרוח האמיתית, והיא הצליחה להכות עיני רבים בסנוורים. המסקנה המעשית שיש להסיקה מכאן אינה לכפור ברוח אלא לפנות עורף למלך הכוזב, ולנטות לעבר המלך האמיתי, ואם לא תמצאנו במקום ישוב, צא ובקשנו במדבר. " (1935)
• ובניסוח של קוסמן יהיה הרעיון הנכון אחריות בתוך העולם ולא מחוצה לו
• 13 "לעומת זאת , כשהאדם מקבל עליו את האחריות לחיים בעולם הזה, את האחריות על האחֵר שבו הוא פוגש  בתוך   זרימת החיים   והמהומה הרבה שלהם, ופונה בתוך – תוכה של זרימה עזה זו אל האחרים, שבהם הוא פוגש כ"אתה" – הרי אז הוא חש שהנצח הממשי שורה בחייו."
• 14 קוסמן, על בובר: האותות של המתרחש – הדרך בה אלוהים מוסר מסרים.
• "האל מדבר עם האדם "באותות של המתרחש". מהו "באותות של המתרחש"? הכוונה של בובר היא לכך שהאל מדבר עם האדם דרך מה שקורה לו בחייו =המתרחש במציאות שסביב האדם כפי שהוא תופסה ברשמיו הפנימיים. הרשמים הללו הם ה"אותות" הנשלחים לכל אדם בכל רגע ורגע מחייו;  הרשמים הללו אינם אוסף מקרי של דברים, כפי שנדמה לנו, הם מגיעים אלינו ממקור אחד- אחדותי"

אנחנו היינו אומרים שהלא-מודע מדבר אלינו ומוסר לנו מסרים דרך התנסויותינו וגם בדרכים אחרות כמו החלומות.. והרי לא-מודע זה הוא בחלקו הגדול הלא-מודע הקולקטיבי, ודרך האינדיווידואציה שלנו אשר העצמי מנחה אותה.

• 15 קוסמן, על בובר: דוגמה לאותות של המתרחש
• למשל: אם העם עסוק עתה  בחרדה מפני בצורת  שתקפתם, אזי  זהו "אות" שהאל מעורר אותם דרך החרדה הנשלחת אליהם אל עולמם הפנימי, שם זה "נרשם" כתגובת חרדה, כ"אות" הקורא להם להתעורר. הבצורת בחוץ מצביעה על  "הבצורת של הלב"; ברגע שהלב ייפתח לנתינה לאחֵר, כביכול "יוריד גשם" לאחֵר הסובל והקהילה תוכל לעבור מנרקיסיסטיות לדיאלוגיות, אזי משמים ייפתח אוצר הגשם והחיים ינבעו מאליהם.

הדוגמה שקוסמן מביא בעקבות בובר מתייחסת לא ליחיד אלא לקהילה כולה הנמצאת במצב משברי. וברצוני להוסיף שכל יחיד ויחיד בקהילה יכול לקלוט את המסר ולהבין מה משמעותו. ואם היינו מכניסים במקום "בצורת" –"קורונה", הרי אין בכך אותות של המתרחש שמוטב שנקלוט ונבין?

בובר מבחין בין היסטוריה נגלית, שהיא ההיסטוריה הרגילה כפי שאנו מכירים אותה מתוך כתבים ודיבורים על ההיסטוריה לבין היסטוריה נסתרת  שהיא ההיסטוריה הממשית. הקטע הזה משמעותי בעיני משום שאנו דנים במשמעויות נסתרות של הקורונה שחלקן הגדול יתגלה רק במשך הזמן, ומי יודע במשך כמה זמן.

• 16 בובר על ההיסטוריה
• "הכוחות האותנטיים המשנים  ומעצבים  את  העולם  מצויים  במעמקים , מתחת לפני  השטח . לפיכך  הם  נעים  באטיות . היסטוריה  ממשית  היא  ההיסטוריה של הקצב  האיטי  של  אירועים . השאלה  הנשאלת  היא  אם  יהיו  די  אנשים  שיראו את  ההונאה  שבקצב  הקדחתני , יעמדו  בפני  פיתוייו  ויקשרו  עצמם  בקשרי מחויבות  לקצב  האיטי  יותר. "
• 17 נוימן על הזמן מתוך "אדם ומשמעות"
• "אם היחיד חווה את חייו כגורל, כ"עולם ומלואו" וכבעלי משמעות, אז הוא מממש עצמו לא רק בתוך הרצף ההיסטורי של הזמן, אלא גם מחוץ לזמן. ….כל מה שמתפתח בחלוף הזמן הוא בר תוקף גם מעבר למציאות הזמן.

ונסיים חלק זה של ההרצאה בשני קטעים של בובר.

• 18 בובר מתוך "תקווה לשעה זו":
• מי שמצפה ממני לשמוע תורה , שהיא דבר אחר מהוראה, יתאכזב תמיד. אבל דומני, שבשעת-עולם זו אין עיקר כלל לקנות תורה מוצקת, אלא להכיר מציאות נצחית ולעמוד בכוחה בפני מציאות נוכחית…בליל מדבר זה אין להראות דרך; יש לסייע בידי בני האדם להתמיד בנפש זקופה , עד שיפציע השחר ותיראה דרך – במקום שלא שיער אותה איש. "    (1944)

שימו לב לתאריך . דברים אלה נכתבו על ידי בובר בארץ ישראל שהגיע אליה כמעט ברגע האחרון האפשרי אחרי שנמלט מגרמניה הנאצית. והם נכתבו כשהמלחמה והשואה עדיין משתוללות.

על הקטע הבא אין לי מה להוסיף. הוא מדבר בעד עצמו

• 19 בובר, מתוך "תקווה לשעה זו"
• "כל אדם ותחום אחריותו האינסופי, האחריות בפני האינסוף. כל אחת מתנועותיו שהוא עושה, כל אחת ממילותיו שהוא משמיע, כל אחד ממבטיו שהוא מביט, כל אלה מכים גלים בהתרחשות העולמית; אפשר שהוא עצמו לא יכיר עד כמה חזקים גלים אלה ועד היכן יגיעו. הסיבתיות שאנו מבחינים בה איננה אלא קטע צר וזעום ממכלול הפעולה הבלתי-נראית, שפועלים הכל על הכל. כך כל מעשה אנושי כלי מחזיק אחריות אינסופית. "

 

בחלקה השני של ההרצאה אדון בקטע ששלחתי מתוך הספרון של יונג  The undiscovered Self

הדיון שלי יהיה קצר יחסית, משום שיונג לא כתב על מגיפות. מפליא הדבר, מאחר והוא עצמו היה עד למגיפה הקשה של השפעת הספרדית ב-1918.  באותה תקופה היה כבן 43, לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי כרופא במחנה שבויים בריטיים. המגיפות שיונג כתב עליהן הן "מגיפות נפשיות" psychic epidemics  ועל כך הוא כותב גם בקטע ששלחתי.

סיפורו של הספרון הוא מעניין. בשנת 1953 כתב יונג מכתב לדוקטור קרלטון סמית – Carleton Smith שהיה יוזם מקים ומנהל קרן National Arts Foundation  בניו יורק, עמותה שמטרתה עידוד האמנות והתרבות. קרן זו חילקה פרסים לאמנים ואנשי תרבות יוצאי דופן שלא קיבלו פרס נובל. יונג פנה לד"ר סמית בבקשה לתת פרס לאדם שמפעל חייו מניעת "טירוף פוליטי" או פניקה, בקצרה – מגיפה נפשית.

 20       מתוך המכתב שכתב יונג ל-carleton Smith  בשנת 1953

The great dangers threatening the life of millions are not physical factors, but mental folly and diabolical schemes causing mental epidemics in the mentally defenceless masses. There is no comparison between even the worst disease or the greatest natural catastrophe (such as earthquakes, floods, and epidemics) and that which man can do to man today.

הוא ממשיך ואומר שיש לתת פרס לאנשים שמנעו התפרצויות של טרוף פוליטי ומזכיר את צ'רצ'יל כאחד מהם!

A prize should be given to people who successfully suppress the outburst of political madness, or of panic (Churchill!), or who produce great ideas enlarging the mental and spiritual horizon of man.

21 בשנת 1956 הגיע ד"ר סמית לציריך ופגש את יונג. השניים ערכו שיחות ששוכתבו להיות הספרון  The undiscovered Self. . אעיז ואומר שהמכתב הזה עם איזכור צ'רצ'יל והספרון ובמיוחד הקטע ששלחתי מעוררים את המחשבה שיונג  המתקרב לסוף חייו, היה עסוק ואולי אפילו רדוף בפסינציה שלו מהנאציזם שראה בו בשנים שלפני המלחמה התעוררות חיובית של הארכיטיפים הגרמאניים.

בפרק הראשון של הספרון תוקף יונג את שיטות המחקר הסטטיסטיות אשר לדעתו הופכות את היחיד מאינדיבידואל ייחודי ליחידה סטטיסטית, ומנסחות את הממוצע האידיאלי שאינו מציאותי, ומבטלות את היוצאים מן הכלל. במלים אחרות – העקום הנורמלי מגדיר מהו ה"נורמלי" וקצוותיו משני הצדדים הם כביכול "היוצאים מן הכלל" או ה"קיצונויות". בעוד שהשיטות הסטטיסטיות המתבססות על העקום הנורמלי נחשבות כמציגות מציאות אובייקטיבית הרי למעשה הן מציגות עיוות של המציאות. וכגילוי נאות אספר לכם שמזה שנים בלא שידעתי שדעתי כדעת יונג טענתי בפני תלמידי וכל מי שרצה לשמוע שהעקום הנורמלי איננו נורמלי, לפחות בכל הנוגע למחקר על בני אדם. לשמחתנו יש כיום שיטות אחרות לייצג ממצאים שנותנים תמונה המתאימה יותר למציאות האנושית אך כאן לא המקום לפרט. לביקורת זו מוסיף יונג ביקורת קשה על המדינה המתייחסת ליחיד כאל יחידה סטטיסטית ונוטלת ממנו את האינדיבידואליות שלו.

הוא כותב (תרגום חופשי): "האחריות המוסרית של האינדיבידואל נלקחת ומוחלפת במדיניות של המדינה. במקום ההבחנה המוסרית והנפשית של האינדיבידואל יש "רווחה ציבורית" ו"העלאת רמת החיים". המטרה והמשמעות של החיים האינדיבידואלים – שהם החיים האמיתיים היחידים – אינם יותר בהתפתחות האינדיבידואלית של כל יחיד אלא במדיניות של המערכות המדיניות הנכפות על היחיד מבחוץ ומהותה היא ביצוע של איזה רעיון אבסטרקטי. מהיחיד נלקחת ההכרעה המוסרית כיצד עליו לחיות את חייו, ובמקום זאת הוא נשלט, מוזן, מולבש ומתחנך כיחידה חברתית, מקבל מגורים בשיכונים מתאימים ושעשועים בהתאם לסטנדרטים שמשעשעים ומספקים את ההמון. " ובהמשך כותב יונג : " דוקטרינת המדינה האומניפוטנטית לכאורה נשלטת ומתוכמנת לאמיתו של דבר בידי אלה המרכזים בידיהם את הכוח. …שליטים עליונים אלה נופלים קורבן לפנטזיות הגרנדיוזיות שלהם מחד וכפיצוי לחשדנות מאידך, וכך כל המדינה מלמטה ועד למעלה חדורה בחוסר אמון. בנוסף, כפיצוי לכאוטיות של ההמון , הוא מייצר "מנהיג", ההופך במהירות קורבן לאינפלציה , כפי שדוגמאות רבות בהיסטוריה מוכיחות."

בקטע שבידיכם מתאר יונג, באופן דומה מאד לנוימן בספרו "פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש" את התהליכים של ההשלכה ויצירת שעיר-לעזאזאל וכותב על הצורך של כל אחד מאיתנו להכיר את הרוע בתוך עצמו. יש לזכור שספרו של נוימן פורסם ב-1949 ושיונג קרא אותו עוד לפני כן. משום מה יונג אינו מזכיר את ספרו של נוימן – האם זה הצל של יונג?

ומכאן אעבור לחלקה האחרון של ההרצאה ואדון בקטע מתוך "מקורות התודעה היהודית", שעניינו הוא התבוננותו של נוימן באירוע ההתגלות בהר סיני. לאחר עליתו ארצה בשנת 1934, החל אריך נוימן לכתוב חיבור ארוך, "מקורות התודעה היהודית". הוא סיים את כתיבת החיבור בין השנים 1940-1942 ולאחר מכן הטמין אותו במגירתו, מסיבות שאינן ידועות לנו. החיבור לא פורסם, ולאחרונה תורגם לאנגלית ויֵצֵא לאור לראשונה במהלך שנת 2019. היה זה מפעלו הגדול האחרון של חברנו ד"ר אראל שליט ז"ל ושל ננסי פורלוטי תיבדל לחיים. התרגום מגרמנית לעברית על ידי עמיתי דוד וילר ואנוכי יֵצֵא לאור בהוצאת "כרמל" במהלך 2021-2020.
הבאתי קטע מתוך מקורות התודעה היהודית המתאר את הכשל הגדול של העם בהר סיני כפי שנוימן מבין אותו שבעקבותיו הוכה העם במגפה. אביא כמה ציטוטים חשובים כהקדמה.

22 נוימן, מתוך "מקורות התודעה היהודית"
"מתח הניגודים שמיים ואדמה הוא סוגיה מרכזית עבור האדם היהודי, ועוצמתה יוצאת הדופן היא אחד מסימני ההיכר שלו מאז ועד היום. תפיסת העולם של דת הנביאים מתבססת על המתח יהוה-אדמה, על הניגוד ביניהם ועל השתייכותם זה לזה. משמעות דת הנביאים נתפסת במלואה רק כאשר מבינים את הניגוד כנען-ישראל כקונפליקט פנימי של עם ישראל. בקונפליקט זה מגיע המתח יהוה-אדמה לשיאה הייחודי-היסטורי בדת הנביאים."

המונח "דת הנביאים" הוא מונח של בובר בכתביו על המקרא וכן בספריו 'מלכות שמיים 'ו-'תורת הנביאים'. והכוונה היא בעיקר לנבואה שהוא מעמיד אותה לעומת הכהונה, ונוימן כך בעקבותיו.

הציטוט מייצג את התיזה המרכזית של נוימן שהיהדות הקדומה מאופיינת על ידי מתח , קונפליקט בלתי פוסק בין אלוהים שהוא אלוהי העם היהודי , המזוהה עם הרוח, עם השמיים, ועם הלוגוס, לבין האדמה המזוהה עם אלות ואלי הפריון שעבדו להם בכל האזור, עבודת אלילים מנוגדת לחלוטין לעבודת אלוהים, אך מושכת מאד גם בגלל אופיה היצרי-אורגיאסטי. היהודים הקדומים – העברים – נאלצו לעמוד מול הפיתוי המתמיד הזה, ותכופות לא עמדו בו. כמה רלבנטיים דברים אלה של נוימן! מי זוכר את "הכנענים"? המשורר ונתן רטוש? הפסל נמרוד של דנציגר? הכנענים , תנועה מראשית שנות הארבעים עם אידיאולוגיה אנטי יהודית וטענה לניתוק בין ההיסטוריה היהודית ה"גלותית" לבין העם העברי בארץ ישראל , ישות לאומית "עברית" שתהיה פתוחה לכל אדם ואמונה בתנאי שהוא חש עצמו כנעני,, ושתשתרע ממצריים ועד החידקל. בין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן. והפסל דנציגר אומץ על ידם. מיתוסים כנעניים היו בעיניהם יסוד התרבות של כנען והם אמורים להיות יסוד התרבות של הישות ה"עברית" הזו.

היום אנו עדים לעוצמות של ארכיטיפ האדמה המופיע בדורנו באופן פרדוקסלי ממש כמו כל ארכיטיפ , בלבוש כביכול אנטי- כנעני אך בכל גינוני הכנעניות, כולל אפילו סגנון התלבושת של נוער הגבעות, האחיזה באדמה והרמתה על נס, תפיסת אדמות , הלוחמנות והקנאות הן בהתנגדות לערבים והן בהתנגדות לסימני תרבות אירופאית של "השמאל התלוש".

בסיפור ההתגלות בהר סיני, רואה נוימן את המתח יהוה אדמה והקונפליקט הפנימי של עם ישראל בשיאו. לטענתו מעמד ההתגלות בהר סיני הוא ארוע מכונן בהתפתחות התודעה היהודית לא רק מעצם ההתגלות, אלא גם באסוניות שבו, שכן הוא כשל של העם שיש לו תוצאות, טוען נוימן, עד היום.

בהמשך מתאר נוימן את המוטיבים העיקריים במיתוס של ההתגלות ושל חטא עגל הזהב. בעקבות בובר ונוימן בעקבותיו אני קוראת לסיפורי המקרא "מיתוס", – אין זו מיתולוגיה, אלא מיתוס. יש התנגדות רבה לראות בסיפורי המקראה מיתוס מתוך המחשבה שבכך "מורידים" כביכול את סיפורי התנ"ך . בובר טען ההפך מזה.

23 בובר על המיתוס
"אין אמת כלל בדבר, שמונותיאיזם ומיתוס מוציאים זה את זה, ושעַם בעל תפישה מונותיאיסטית על כורחו חסר הוא כוח יוצר מיתוסים! אלא כל מונותיאיזם חי מלא יסודות מיתיים, וכל עוד הללו מצויים חי הוא "

נוימן מסביר את תהליך ההכנה לפריצה של הלא מודע הקולקטיבי בטקסים:

מתוך נוימן "מקורות התודעה היהודית"
"העם כולו הכין עצמו לפריצת הלא-מודע הקולקטיבי על הפן הפנימי שבו, באותו אופן שהיה נהוג מימי קדמות האנושות בכל העמים, בכל חלקי העולם ובכל הזמנים. הכוונה להתנזרות, "טיהור", הימנעות מיחסי מין, צום, איסור שינה והקזת דם. אלה פרוצדורות אלימות למדי, בעזרתן יצרה האנושות מאז ומעולם הפנמה של הליבידו ועוררות של הלא-מודע. משיכת הליבידו מהעולם החיצוני פנימה מעוררת כפיצוי, את הלא-מודע הקולקטיבי. מסיבה זו מופעלות שיטות אלה כאשר נחוצה התגלות מתוך הפנימיות.

בכל השיטות הללו, הנהוגות גם במיסטריות ובטקסים מאגיים, ניתן למצוא שני כיוונים מנוגדים: מחד מדובר בעוררות הלא-מודע, כפי שראינו לעיל על ידי הפנמה או גם על ידי מוזיקה. מאידך, מדובר בהתחזקות וחיזוק של יציבות האגו. יציבות האגו, הכוללת את יכולת הריכוז ואת ביטויי כוח הרצון, מועצמת על ידי כל אותם אמצעים שמטרתם התנזרות או התגברות על כאב. על ידי הגברת יציבות האגו ועוררות הלא-מודע בו-זמנית מועצם המתח הנפשי, המשתחרר בהזיות, חזיונות התגלות וכדומה. שיטה נמוכה יותר מתכוונת רק לעוררות הלא-מודע, ובו-זמנית להפחתה וכיבוי של הלא-מודע, והיא כוללת שימוש בחומרי הזיה ואקסטאזת המונים. לרמה גבוהה יותר של פרקטיקות פולחניות אלה שמטרתן הגברת יציבות האגו, מתחברים אמצעים נוספים, כגון המעגל המאגי, אשר מנקודת האמצע שלו המוגנת מפני הצפה על ידי הלא-מודע – ניתן להתבונן בהתגלמויות של הלא-מודע.

אולם הכנות אלה המאפשרות את עוררות הלא-מודע הקולקטיבי ואת ההתגלות, משחררות כוחות היכולים להביא מכת מוות לנפשו של אדם ממוצע. השפעת פריצת הלא-מודע תלויה בחוסנה של התודעה. תודעה בעלת דרגת חוסן תואמת תחווה זאת כהתגלות, ואילו תודעה חלשה – תתפרק (שגעון, סכיזופרניה, "ארבעה שנכנסו לפרדס"). אגו חלש עוד יותר מת מעוצמת המכה הנפשית באופן פתאומי או אחרי סבל ממושך."

24 נוימן, מתוך "מקורות התודעה היהודית"
"אמצעי הכנה אלה מוצאים אנו גם במעמד הר סיני. אולם על אף שהעם שומר על הכנות אלה ועל אף שהמרחק ממקום ההתגלות הולך וגדל, הזעזוע הנפשי של העם הממתין, האימה המציפה פן תפגע בהם ההתגלות הישירה כה עצומה, עד כדי כך שהעם פונה למשה בבקשה לחסום את ישירותה של
ההתגלות, ולקבל אותה בתיווכו."

בסופו של דבר עולה משה להר לבדו. והעם "נחרד עד מאוד" כשם ש"ההר נחרד עד מאוד ונעו ועמדו במרחק.

25 נוימן, מתוך "מקורות התודעה היהודית"
" עובדה מכרעת בתולדות היהדות היא שלא כל העם יכול היה להיכלל בכבשן של מעמד הר סיני. על אף שמדרש אחד אומר שסיני נכפה על העם כגיגית, הרי לא כך קרה. אלא שההתגלות הישירה נתגלתה למשה בלבד. העם לא יכול היה לעמוד בפריצה קולקטיבית אימתנית זו, ונאחז בחרדתו בחיצוניותה של התופעה בלבד."

נוימן ממשיך וכותב כי ניתן להבין את החרדה הקולקטיבית של העם מפני הפריצה הנומינוזית שבמעמד סיני. הוא מפרש אותה כסכנה המאיימת של ההצפה, של הפריצה הכאוטית של הלא-מודע. ואילו משה – משה יכול לשאת את מתח הניגודים יהוה-אדמה המתגלם בהר, ובנפשו מתמצבת (constellated) עתה תופעת ההתגלות לכשעצמה בצורה המכונה בפסיכולוגיית המעמקים 'סמל אחדות הניגודים'. הסמל המופיע ומאחד את הניגודים הוא לוחות הברית. אולם בו זמנית עולה עוצמתו של הקוטב האדמתי בקרב העם המחכה למרגלות ההר, ומופיעה בסמל .עגל הזהב.

26 נוימן, מתוך "מקורות התודעה היהודית"
" מעמד הר סיני תאם עוררות עצמתית של הלא-מודע, אשר במקורה היתה אמורה להוביל לעליה של העם אל ההר אל תוך פריצת ההתגלות עצמה. החסימה המגינה של הצד הפנימי על ידי יהוה מביאה לרגרסיה, הפועלת לפי חוק פסיכולוגי ידוע. העם נדחק אל הקוטב המנוגד – הקוטב האדמתי. קוטב זה, המאפיין את כל העמים השמיים, מופעל על ידי החייאה של הלא-מודע בפולחן עגל הזהב, ובפיצול זה מוביל לעקרון העוין את יהוה. במיתוס הגדול והטרגי הזה של האירוע המכונן של היהדות כלולה בעיית היסוד של הקיום היהודי ותולדותיו."

התמצבות שגויה ומכרעת זו מביאה להתפרצות חרון אפו של יהוה; התמצבות הכוחות אשר היוותה בעם את קוטב יהוה, ואשר לא מכבר התגשמה בהתגלות, הודחקה על ידי עגל הזהב, ומופנית עתה נגד העם בעוצמה אלימה. רק בזכות התערבותו של משה נמנע אסון הכחדה של עם ישראל. במצבים נוספים משה מונע את פריצת חמתו של יהוה, או מחליש את כוחה בכך שהזעם מתפרץ בתוך משה כבא כוחו של יהוה, במקום ביהוה עצמו. בכך שמשה מציב עצמו במרכז ההתרחשות, וכמנהיג העם מביא למודעות את הקונפליקט הרה-האסון, הוא מונע את המשכיות הפורענות ההרסנית בלא-מודע של העם
. אולם ברגע הרגרסיה של העם לחטא עגל הזהב נותק קשר זה של פרטיסיפסיון מיסטיק בין העם למשה, בשל היעדרותו הממושכת.

27 נוימן, מתוך "מנקורות התודעה היהודית"
"כאשר העם ברגרסיה זנח את הקשר עם משה, נשבר סמל ההתגלות המאחד את הניגודים, אשר הוא המניע לכל ההתרחשות על הר סיני. משה שובר את לוחות הברית בלהט זעם יהוה אשר בתוכו כאשר הוא מזהה את הרגרסיה של העם אל חטא עגל הזהב. הווה אומר, אירוע ראשוני זה של חיבור, של הברית, נהרס ונופל חזרה אל התוהו."

בתגובה שולח יהוה מגפה שאמורה לחסל את כל העם שאלוהים קורא לו "עם קשה עורף" , אך משה עוצר בעדו. אלוהים נענה למשה.
משה עצמו עורך נסיון ריטואלי – שורף את עגל הזהב , מערבב את הציפו במים ומצווה על העם לשתות. החוטאים מתים. מזכיר את הנסיון בו מעמידים אשה הנאשמת כסוטה. עליה לשתות מים קדושים מעורבים בעפר המקדש, אם היא אשמה היא מתה ואם לאו – נשארת בחיים. עבודת אלילים נתפסת במקרא כניאוף כלפי יהוה, כך שהאנלוגיה של הנסיון הריטואלי מובנת מאליה. התוצאה של שתיית המים המאררים נתפסת במסורת כצורה השנייה של עונש המוות.
אחרי כן עומד משה בשער המחנה וקורא בקול "מי לה' אלי". ונענים בני לוי לקריאתו. הוא מצוה עליהם לעבור משער לשער ולהרוג את מי שמזדמן להם גם אם הוא אח או קרוב משפחה. זו הצורה השלישית של עונש המוות. הם הורגים 3000 איש. בזאת מסתיים אירוע עגל הזהב והעם כולו ממשיך בדרכו במדבר בהנהגת משה.

28 נוימן, מתוך "מקורות התודעה היהודית"
הכאוס של תהום הלא-מודע פורץ ומתממש בהתפרצות ההרסנית של המגפה, מות העם, כפי שכתוב. התרחשות כזו מוכרת גם מאירועים דומים בהם חרון אפו של יהוה מביא למוות של הנגועים במגפה. מוות זה תואם למוות של מי שעובר על הטאבו בעמים פרימיטיביים.

המגפה תואמת להשפעה הישירה וההרסנית של הלא-מודע שהיה לרגרסיבי; הנסיון הריטואלי תואם לדין שיזם משה, הלא הוא דין מוסרי אשר יהוה עצמו מוציא לפועל – דין אלוהים. ואילו הצורה השלישית של עונש המוות הוא מותם של שלשת האלפים. צורה זו נבדלת ושונה משתי הצורות הקודמות, בשל מעורבותו הפעילה והמודעת של חלק מהעם. יש אם כן שלושה מישורים ומדרגות של התגובה לרגרסיה לעגל הזהב: מגפה, נסיון ריטואלי, דין. שלושת אלה תואמים למישורי תודעה שונים. המגפה, כתגובה ישירה של הלא-מודע הקולקטיבי, מצביעה על הכלה כמעט מלאה בלא-מודע, ועל ה'מכה הנפשית' שבתגובה הקטסטרופלית של הלא-מודע, כאשר מתחילה מודעות של היחיד או הקבוצה להפרת הטאבו.

הנסיון הריטואלי מצביע על מישור גבוה יותר של התגובה על הרגרסיה לעגל הזהב. במישור זה יהוה הוא האלוהים בעל הדין, המפעילו לא כאסון ברמה הגופנית ביולוגית, אלא בפעולה טקסית. יש לנסיון הריטואלי אופי אתי,

במישור של הדין, בהריגת שלושת האלפים על ידי בני לוי, ההשפעה המאגית-ריטואלית של יהוה אשר מגיעה אל מעבר ללא-מודע של הנפגעים מתחלפת בתודעה אתית של הנקראים אל יהוה.

כך, בסופו של דבר, נכשלה ההתגלות הגדולה בסיני. העם לא זכה להיות חלק מההתגלות הישירה. לא זו בלבד שלא היה יכול לשרוד בה, אלא הצליח רק במאמצים עליונים ובאבדות רבות להינצל מהשקיעה הרגרסיבית.

בהמשך מתייחס נוימן למה שבעיניו הוא סיפור היסוד של העם היהודי המתחיל בכשל הרה-אסון. לא אתייחס לכך כאן, אולם אציין שהמסע במדבר רצוף בכשלים הנובעים מהמתח יהוה-אדמה ותוצאותיהם, בין השאר במגפות. ונוימן מציין: המתח בין מבט ישיר על הכשל לבין קשי העורף של העם הוא כוח מניע לקיום היהודי. הוא קשור באופן עמוק הן לטבע הפרדוקסאלי של יהוה והן להכרה ולקבלה של פרדוקס הקיום."

אסיים במשפט נוסף משל בובר, מתוך "אני ואתה":
"חיי אנוש אינם מתמצים בפעלים יוצאים בלבד. אין הם עומדים רק על פעולות שמכוונות כלפי משהו. אני תופס משהו. אני חש משהו. אני רוצה משהו. אני מרגיש משהו. על כל אלה וכיוצא בהם אין חיי אנוש עומדים. כל אלה וכיוצא בהם מייסדים את ממלכת הלז. ואולם לממלכת האתה יסוד אחר. מי שאומר ‘אתה’ אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל הוא עומד בתוך קשר."