הרהורים על העמידה מול הנומינוזי אצל נוימן ובובר | תמר קרון

בעקבות הספר האדם המיסטי,לזכרה של אלה עמיצור שהפגישה אותי עם האדם המיסטי .
בעקבות: אריך נוימן, האדם המיסטי. (2007). תל אביב: רסלינג. תרגום: יואב ספיר. עריכה מדעית: ד"ר אבי באומן

ישנם ספרים דקים המכילים תמצית עזה של ידע ושל מהות, המרתקים את הקורא לחזור אליהם שוב ושוב, ולגלות בהם בכל קריאה מחדש תגליות חדשות. כזה הוא הספר שלפנינו, על שני המאמרים שבו: 'האדם המיסטי' ו'משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעת החדשה'. הקריאה אינה קלה. ולא בשל סרבול השפה, שכן כתיבתו של נוימן בהירה, והתרגום משפת המקור משובח. אלא הרעיונות ומשמעותם הרב שכבתית הם הדורשים מאמץ מחשבתי ונפשי.
אריך נוימן מתבונן בנפש האדם מפרספקטיבה של הפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית. אולם ראייתו אינה צרה וחד צדדית, שכן היא מחוברת גם לפסיכואנליזה וגם למקורות יהודיים, לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר ולמחקרי הקבלה של גרשום שולם. יריעה רחבה זו מעניקה לנוימן התבוננות מעמיקה ומקורית, וכתיבה אשר גם מי שאינו בקי כל צרכו במושגים ובחשיבה היונגיאנית יכול להבין, להיתרם ואפילו להתענג בקריאתה.
שני המאמרים שבספר הוצגו על ידי אריך נוימן בכנסי 'ארנוס', האחד בשנת 1948 והשני בשנת 1953. מספר מלים על כנסי 'ארנוס' מן הראוי שיכתבו כאן, שכן כנסים אלה ייחודיים ומיוחדים במינם. כנסי 'ארנוס' אשר יזם ק.ג.יונג, נערכו מדי שנה מאז שנת 1933 בעיירה פיצ'ינו ליד אגם מג'ורה בצפון איטליה, בהשתתפותם של פסיכולוגים, פילוסופים, חוקרי מיתולוגיה ודתות וכן אנשי מדע מן השורה הראשונה. ההרצאות נאספו והתפרסמו בשנתון 'ארנוס' (Eranos Jahrbuch) . מירב הכרכים של 'ארנוס' מצויים בספריה הלאומית, בית הספרים הלאומי, בגבעת-רם בירושלים.
במאמר זה אתייחס בהרחבה למאמרו של נוימן 'האדם המיסטי', אשר עורר בי מחשבות, וקישורים לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר ושורשיה בחסידות. על המאמר השני 'משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעידן החדש' הרחיב ד"ר אבי באומן העורך המדעי של הספר בהקדמה שכתב, ואני אוסיף התייחסויות המתמקדות בחלק מהנושאים שהוא מעלה.
כבר בתחילת המאמר 'האדם המיסטי' מציג נוימן את מושא מחקרו: "אנתרופולוגיה מיסטית", רוצה לומר: לא במיסטיקה עסקינן כי אם "בתפיסת המשמעות של החוויה המיסטית עצמה עבור האדם" (ע' 23). השם שנתן נוימן למושא מחקרו העלה בי מיד את האסוציאציה לכותרת אשר מרטין בובר נותן לחשיבתו: לא "פילוסופיה" או "חשיבה פילוסופית" כי אם "אנתרופולוגיה פילוסופית". הדגש כאן הוא על האדם והחוויה שלו את עצמו ואת העולם. בסוף המאמר חוזר נוימן ותוחם את מרחב העיסוק של האנתרופולוגיה המיסטית: התופעות בהן היא עוסקת הם "תהליכים המקיפים את האני ואת העצמי" (ע' 73) והמרחב של האנתרופוס בו מתרחשים תהליכים אלה הוא בעת ובעונה אחת אנושי וטרנסנדנטי. זהו הפרדוקס, ובו טמון הסוד של המפגשים המיסטיים, אותם מתאר נוימן בהמשך, מפגשים המתרחשים באופן הכרחי לאורך מעגל החיים.
מדובר אם כן באנתרופוס ובמערכת שלו, ונוימן מציג את הדינמיקה של מערכת זו: קיימת תנועה מתמדת בין האדם כמרכז לבין העולם שסביבו, אשר מחוללת שינוי בכל המרכיבים. העולם נתפס על ידי האדם ונושא את ההשלכות שלו – אשר מקורן בלא-מודע. השלכות אלה הן חלק מפעילות ספונטנית של הלא-מודע היצירתי, היוצר שפע של דימויים הנותנים משמעות לחווית העולם שמסביב, ולחווית העולם הפנימי. השלכות אלה נלקחות חזרה פנימה כדימויים מודעים, ובונות את התודעה ההולכת ומתפתחת. תמונת העולם משתנה בד בבד עם התפתחותה של התודעה, אשר מצידה חוקרת את העולם ומוסיפה ידע, הנכנס גם הוא למערכת הדימויים וההשלכות. האני החווה נבנה ומשתנה תוך כדי יחס הגומלין בין האדם לעולם, תוך כדי פעילות יצירתית שמקורה בלא-מודע היצירתי אשר יש לה בו זמנית השפעה על המרחב הפנימי ועל המרחב החיצוני.
בתוך תהליך זה מהווה המיסטיקה "קטגוריה יסודית של ההתנסות האנושית…מופיעה בכל פעם שבה הארגון של תודעה הסובבת את האני וממוקדת בו עדיין אינו אפקטיבי, או כאשר ארגון מעין זה כבר איבד מכוח השפעתו." (ע 26)
תופעה מיסטית היא, אליבא ד'נוימן, כל התנסות במפגש עם הלא-אני, עם הנומינוזי. במפגש שכזה חייב האני להתמסר ולחרוג מגבולותיו, מגבולות התודעה. אולם זאת על מנת לחזור שוב לעצמו, בצורה שונה, תוך התחדשות ושינוי. מפגש שכזה הוא בבסיס התהליך היצירתי, הוא "מאפשר את חשיפתה של נקודת הריק היצירתית באדם" (ע.31). המפגש עם הנומינוזי הוא מפגש עם "האחר המוחלט", עם מה שאינו מותנה, שאינו מוגדר, הפוך לתודעה. במפגש זה מתרחש שינוי – בשני הצדדים של המפגש, בשני הקצוות של ההתרחשות המיסטית. הן האני והן הלא-אני משתנים תוך כדי התמוססות הגבולות המבחינים ביניהם. מה שהיה קודם נסתר מתגלה- אולם זאת משום שהאני מוכן לראותו ולשים אליו לב. או אז יכול להתחולל שינוי מהותי באישיות, צעד התפתחותי-יצירתי, צעד של חידוש ותמורה בתודעה. למפגש כזה יש שמות רבים: התגלות, הארה, יצירה, הופעה של רעיון חדש, המצאה, וכדומה.
בעוד שבעבר ייחסו בני האדם את כוחו של המפגש לכוח חיצוני שקראו לו אלוהים או האל, הרי האדם המודרני מתייחס לכוח הזה כאל כוח במרחב הפנימי של הנפש, פוטנציאל שאיננו מודע, אנרגיות השואבות ממקום "אחר" בלתי ניתן להגדרה. למקום הזה ולאנרגיות או לפוטנציאל הזה קורא נוימן "נקודת הריק היצירתי". נקודה זו שוכנת בתוך האדם, היא נקודת המקור לחיים היצירתיים, והיא המרכז של כל התנסות מיסטית, בין אם תיקרא בשם אלוהים או בכל שם אחר. זו הנקודה אשר מופיעה בשלל דימויים וסמלים בתורות דתיות, מיסטיות ובמיתולוגיות שונות. ואילו הפסיכולוגיה היונגיאנית מתייחסת אליה כאל ה"עצמי": אותו גרעין מרכזי באדם המקיף את האני המודע, ובאותה עת הוא המרכז שלו, והנותן לחייו וחוויותיו משמעות מהותית. הרגעים של המפגש עם הגרעין הזה, מאופיינים בפרדוקסאליות מאחר והאני המודע חווה לפתע את עצמו כנתון בידי כוח שאינו יכול לדעת אותו ולשלוט בו – ובכל זאת הוא כוח פנימי שלו. או אז הוא חווה את חווית המסתורין, או בהגדרה הנוימנית – את נקודת הריק היצירתי. מצב זה, המטלטל את התודעה ומשבש את הכרת האני את עצמו באופן שהוא רגיל אליו, הוא מצב גבולי, שיש בו פוטנציאל עצום לגדילה והתפתחות אך גם סיכון גדול לבלבול ואף לפסיכוזה.
כדרך להתקרבות להבנת הדברים דלעיל, אציע לקוראים להיזכר בחלומות המרטיטים את הנפש, ויש להם כוח השפעה על תפיסת דרך החיים ואף על הפעולות. או להיזכר בתקופות של משבר שהיוו, עם כל הקושי שבהם, מנוף לדרך חדשה ושינוי, או רגעים של מה שמכונה 'התפכחות', כשהעולם שמסביבנו ומערכות היחסים שאנו מצויים בהם נתפסים בבת אחת כשונים ואחרים ממה שהיינו רגילים לו. מי מן הקוראים שהתנסו בפסיכותרפיה וודאי מכירים את החוויה של מפגש עם העולמות הפנימיים הבלתי מוכרים, כאשר נדמה כאילו מסך הורם, ומאחוריו מתגלה עולם חדש ושונה, המביא לכך ש"יותר לא נהיה את מה שהיינו קודם לכן". הפחד מפני מצבים של בדידות קשור ברובו לפחד מפני מפגשים כאלה עם החלקים הלא-מוכרים, המסתוריים והמפחידים שבתוכנו. החוויה של התאהבות יכולה אף היא להיות חוויה מיסטית במובן של התמסרות לכוח שאינו מובן ואינו מצוי בתחום הניתוח וההסבר. נשים שילדו מכירות את חווית הלידה כחוויה בעלת אופי מיסטי, הדורשת התמסרות מלאה לתהליך שאינו בשליטה, אשר בסופו פורצים החיים החדשים, הבלתי מוכרים, המשנים את ההתייחסות של האשה לעצמה, לעולמה ולאותם חיים חדשים שנולדו זה עתה.
מרטין בובר מתאר את הדיאלוג "אני-אתה", את המפגש הבלתי אמצעי של אני עם האחר כחוויה, שאפשר לראות בה לפי התיאור של נוימן, חוויה מיסטית, אשר מופיעה בחיי אדם כחסד ספונטני בלתי ניתן לתכנון ובלתי רציף. ה"אתה" בדיאלוג הזה הוא נומינוזי, שכן הוא מהווה האצלה של "האתה הנצחי", הלא הוא האלוהים, או האחר המוחלט.
וכך הוא אומר: "חוסר הרצף שבין עצמותו ואי-עצמותו של האדם הוא דבר אשר אני מבין אותו כיחס אני-אתה או כיחס אני-לז אל המציאות כולה. להתכחש אל חוסר הרצף הזה פירושו להתכחש אל אופייה המכריע של הווית אנוש שמשמעותה: לעמוד בפני היש מבלי להתמיד בפניו, הווה אומר להיות מסוגל להחזיק מעמד. אין לבטל את חוסר הרצף הזה…את הרצף של היחס אני-אתה אין להשיג בחיינו אלה…היחס אני-אתה הוא חסד המופיע מדי פעם בתוך החומר הגשמי. אין החסד הזה ערב לכל ביטחון וסמכות…אולם מסוגל הוא להנהיג אותנו…כאשר אנו פתוחים. הפתיחות הזאת היא הנחת יסוד לחיי הדת האמיתיים, כלומר להווית האדם שהפכה למלאה מכל ומכל…"
וכך מתאר מרטין בובר את הפרדוקסאליות שבמפגש: "מי שאומר 'אתה' אין בידו משהו, אין בידו כלום, אבל שרוי הוא ועומד בזיקה." (אני-אתה. בתוך: בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק, 1980. עמ' 3-103)
במפגש אני-אתה נוצרת מהות שלישית שלא היתה קיימת קודם לכן, אשר בובר קורא לה "הביניים". אין זו תרכובת של השניים הנפגשים ולא סכום שניהם – אלא מהות אחרת, שונה, חדשה, יצירתית. כך רואה בובר גם את מעשה האמנות וכל מעשה יצירתי אמיתי. העבודה היצירתית היא בגדר "אתה", כאשר האני פתוח ומוכן להיכנס ליחס דיאלוגי עמה. אך גם כאן, המפגש הזה המיוחד אינו בר השגה באופן מתוכנן, אלא מופיע באירוע ספונטני ובלתי אמצעי.
וכך מתאר נוימן את מהות היצירתיות: "התהליך היצירתי מתאפיין בחוסר יכולתו של האני להיאחז בעמדתו בתוך התודעה. תוך כדי התהליך חייב האני להתמסר להתנסות של המפגש עם הלא-אני…ויתור זה מוביל למפגש של האני עם הלא-אני, שבו הניגודים בין העולם, האני והעצמי מתבטלים. על כן אנו מתארים את המפגש הזה…כתופעה מיסטית." ע' 30.
נראה בעיני שנוימן ובובר מתארים, כל אחד מנקודת ראותו הוא, את אותה חוויה מיוחדת במינה, בה האני יוצא מתחום גבולותיו, נפגש עם ה"אחר" אשר מעבר לו בהוויה שונה ובלתי מוכרת, וחוזר אל עצמו במצב תודעה שונה משהיה. אין זה מקרי שיש מי שכינו את בובר מיסטיקן, למרות שכלל וכלל איננו כזה. הטעות נובעת מתוך תפיסת המיסטיקה באופן צר, ולא כפי שנוימן מבין את החוויה המיסטית כלא קשורה כלל לשום מיסטיקה מסוימת.
נוימן מרחיב את הגדרת המיסטיות – אין כלל הכרח שהאדם המיסטי יאמין באלוהים, הוא אומר. ההתנסות המיסטית מופיעה בצורות מצורות שונות, ללא קשר לאמונה, אידיאולוגיה או תורה כלשהן. אולם המשותף להתנסות זו הוא הפרדוקס של החוויה של האני גם כלא-אני בעת ובעונה אחת, אותו פרדוקס אשר מסכן את יציבות האני המודע ומעורר בכל פעם מחדש את השאלה "מיהו מי?". נוימן מתאר את ההתנסות הזו כך: "בכל מקרה של מפגש עם הנומינוזי מוקף האני בזרועותיו של הלא-אני. לכידה זו מובילה בהכרח למהפך ולשינוי באישיות." או אז "מתערער מצבו היציב לכאורה של העולם הסובב את האני…(ו)מבהיק לרגע העולם הנסתר…אשר משתנה תדיר." (ע' 35).
בהקשר זה מביא נוימן כדוגמה את העץ. "עץ אחד ויחיד יכול, למשל, לשמש מקום מושבה של האלוהות, לייצג באופן סמלי את סוד עולם הנשמות וגם למלא חיים שלמים בעבודה מדעית …כל הדוגמאות האלה אינן אלא היבטים שונים של תכונות הנומינוזי של עולם "העץ". משום כך אנו מגדירים את עולם העץ כארכיטיפ. המפגש עם ארכיטיפ העץ פירושו כניסה לאקט מיסטי של התמסרות והשתנות." (שם, שם).
כאשר קראתי שורות אלה, עלו בי הדברים שבובר אומר על המפגש עם העץ כ'אתה':
"הריני מסתכל באילן.
יכולני לראותו בחינת מראה; עמוד קפוא אפוף אורה או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חןשל כחול אשר לרקיע הכסף.
יכולני לחוש אותו בחינת תנועה; גיד שופע בגזע הדבקושואף אל-על. יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסקעם האדמה, עם האויר – ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.
יכולני לשייך אותולמינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחיד, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו.יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד– מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי-כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים. יכולני להקלישו ולהנציחו כדימספר, כדי יחס מספרי בכולו.
בכול אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עמו וטיב לו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץבזיקה אליו והוא שוב איננו לז (אובייקט). עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורךכל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי. אין דבר שאהיה חייב עלהיסח-עין ממנו, ואין דעת שאהיה חייב על שכחה. אלא: הכול, מראה ותנועה, מיןוטופס, חוק ומספר– כולם בו, מאוחדים ללא הפרד.
[…] אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח-המדמה שלי, לא יקרת
חליפות-רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופןאחר".(אני-אתה. בתוך: בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק, 1980. עמ' 3-103)
האם היה נוימן מודע לתיאור של בובר את המפגש הדיאלוגי עם העץ, אשר בובר גם טורח לציין שאינו מפגש מאגי, אך הוא מפגש מיסטי, משום שהוא מפגש עם ה'אתה'?
הכניסה הספונטנית והבלתי צפויה לדיאלוג עם ה'אתה', בין אם הוא עץ או אדם, היא אליבא ד'בובר "מתוך רצון וחסד כאחד". השוו עם נוימן המתחבר בנקודה זו עם תורת התיקון הקבלית והחסידית: "… העולם כולו הוא נומינוזי – כל מקום, כל דבר, כל מצב וכל בעל חיים, שכן לכולם יש אפשרות לטמון בחובם 'ניצוצות'…בעזרת הניצוצות הללו יכולה האישיות האנושית להתעורר ולבהוק. אבל הטענה כי העולם ותכנים הם בעלי אופי נומינוזי, הנה נכונה רק משום שהאדם הוא 'הומו מיסטיקוס' במהותו." (ע' 36) והוא ממשיך: "התנסות בנומינוזי היא תמיד התנסות בעצמי, כלומר ב'קול פנימי', והיא מביאה עמה התגלות מחודשת." (ע' 37). בובר מציין שהכניסה למפגש 'אני אתה', היא תמיד מתוך אותה פנימיות אותנטית, ללא פניות וללא התניות, והמפגש עצמו הוא תמיד בגדר אירוע חדש בתכלית.

נוימן מבחין בין "מיסטיקה גבוהה' לבין 'מיסטיקה נמוכה'. התנסות מיסטית אשר בבסיסה דוגמות ותבניות מקובלות היא מיסטיקה נמוכה, שכן אין בה תהליך יצירתי ואין בה את אותה התחדשות מפתיעה. במובן זה ניתן לומר שמיסטיקה כזו שייכת לתחום שבובר כינה אותו 'עולם הלז', דהיינו, שאין בו דיאלוג חי ואמיתי, אלא התמסדות של ה'אתה' שהפך לחלוטין ל'לז', לאוביקט. התנסות מיסטית שכזו באה למלא צרכים מסוימים ואינה בלתי אמצעית. אך גם ההתנסות המיסטית שהיא כולה אחדות ראשונית, ללא גבולות וללא תודעה, שאין בה את המתח בין האני ללא-אני, בין האני לעצמי, בין התודעה ללא-מודע – היא נמוכה, שכן " ..הצורה הגבוהה של המיסטיקה אינה אלא סינתזה הנוצרת מתוך המתח ההולך ונבנה בין האני לבין העצמי." (ע' 40) טענה זו של נוימן היא בסיסית לתזה שלו, ובעיני משפט קצר זה כולל בחובו את תמציתה של ההתפתחות הנפשית והרוחנית של האדם. זו ההתפתחות אשר "יוצרת את בדידותו ואת סבלו של האני" (ע' 39). ובכן – לא ה "נפילה" מגן העדן או מהרקיעים המתוארת בתורות פילוסופיות ודתיות רבות היא המקור לסבלותינו. ה"נפילה" בתפיסה של יונג ונוימן אינה אובדן. אכן היא כוללת בחובה אובדן, אובדן החיבור הראשוני, אובדן התמימות של חוסר המודעות. אולם היא תחילתה שלהדרך ההתפתחותית רבת המכאובים והסבל, של האינדיווידואציה, של 'מסע הגיבור' , אשר שאיפתו והישגו היאהאינדיווידואליות עצמה, הפרדוקסאליות של החיבור הכפול עם האני ועם העצמי, הדורשת תמיד איזון מחדש תוך דינאמיקה מתמדת.
בובר מתאר את הדיאלוג הראשוני שבין תינוק ואמו, דיאלוג של מבט, כקשר 'אני אתה', שכן לכל תינוק אנושי יש פוטנציאל דיאלוגי. אולם לצורך ההתפתחות, על האדם להיות בתנועה של מרחק וקרבה. רק האדם הנפרד, זה החווה את ה'אתה' ממולו, ולא כחלק ממנו, יכול להיכנס עם 'אתה' זה לדיאלוג. הסימביוזה, הערבוב חסר הגבולות, אינו מאפשר דיאלוג אמיתי, גם לא עם ה'אתה הנצחי'. ההתרחקות והנפרדות דורשים את העמידה ברשות עצמי, אולם יהא בכך משום אובדן כאשר האדם מאבד את היכולת לדיאלוג, מאבד את היכולת להיפתח ל'אתה'. כולנו נתונים לאפשרות של אובדן ה'אתה', שכן, אומר בובר, זו המלנכוליה של גורלנו שכל אני אתה מתחלף בהכרח באני לז.אולם ללא עולם הלז אי אפשר להמשיך ולהתקיים. ואילו הקיום רק בעולם הלז הוא קיום עקר ויבש. ובכן – דרושה התנועה המתמדת, ההתמודדות עם ההתחברות הפרדוקסאלית לשני העולמות.
תנועה ודו שיח בין האני המודע לבין העצמי הלא-מודע, מתוארים על ידי נוימן כתהליכים המופיעים בסדר מסוים, כחלק מההתפתחות הנפשית, אשר נעה לאורך מסלול טבעי והכרחי.
"אמירתנו…כי האדם הוא ' הומו מיסטיקוס' במהותו, מתייחסת לכך שההתפתחות הטבעית משלב לשלב…מטביעה חותם מיסטי בהתפתחות הפנימית של כל אדם, גם אם אינו מודע לכך.(הדגשה שלי).השפעה זו באה לידי ביטוי במספר לא מבוטל של משברי תמורה באישיות…..והופעתם נקבעת על ידי התערבות סדרתית של אברים נפשיים כלומר של ארכיטיפים." (ע' 50)
במשפטים ספורים אלה מביע נוימן כמה עיקרים של התפיסה היונגיאנית: א. המסע ההתפתחותי הטבעי של כל אדם באשר הוא אדם במשך שנות חייו. נוימן מוסיף לכך את ההיבט של המפגשים המיסטיים במשך מסע זה, אשר משתנים עם ההתפתחות. ב. הן ההתפתחות עצמה והן ההיבט המיסטי שלה יכולים להיות בלתי מודעים – אך יתרחשו בין אם האדם מודע להם או לאו, בדיוק כמו כל שאר תהליכי ההתפתחות הטבעיים, הגופניים, הקוגניטיביים והנפשיים. ג. השפעתו של המפגש המיסטי מתבטאת במשברי תמורה, או משברים של מעברים התפתחותיים, אשר משנים את האישיות. ד. מעברים אלה מתרחשים גם הם באורח טבעי והכרחי, ממש כמו שלבי הבשילה וההתפתחות בתחומים השונים. כמו שלבי התפתחות גופניים, נקבעים המעברים הללו על ידי מה שנוימן מכנה 'התערבותם של אברים נפשיים' שהם הארכיטיפים. דומה הדבר לתהליכי בשילה וגדילה הנקבעים על ידי התערבותם של הורמונים מסוימים, ומופיעים בעיתם ללא אפשרות להשפיע עליהם באופן מלאכותי.
בנקודה זו במאמר עובר נוימן לתאר שלשה שלבים בהופעותיה של המיסטיקה, כאשר כל שלב מתאפיין בצורה מסוימת של ההתנסות המיסטית. הראשון הוא שלב מיסטיקת המקור, או המיסטיקה המוקדמת, המקביל לשלבי התינוקות והילדות. השני הוא שלב השיא של ההתנסות המיסטית, תקופת השיא בחיי אדם בוגר, המקביל לשלבי ההתבגרות, הבגרות ואמצע החיים. והשלישי הוא שלב המיסטיקה של הסיום והמוות. נוימן מבחין בין השלבים השונים לפי רמת המודעות של האדם החווה את התופעה המיסטית – רמת ההתפתחות של ה'אני', וזאת בהמשך לקביעתו הקודמת שהתגלות הנומינוזי מותנה בפתיחות ובתשומת הלב של ה'אני'. וכבר אמרתי, שכך מתאר גם בובר את ה'חסד' של הדיאלוג – שהתרחשותו מותנה בפתיחות ובתשומת הלב של ה'אני' אל ה'אתה'.
את שלב המיסטיקה של המקור מתאר נוימן כשלב בו הילד שהאני שלו עדיין לא התפתח נתון להשפעה רבה של הנומינוזי ושל עולם הארכיטיפים. ההתנסויות המיסטיות בילדות הן, אם כן, מרובות, ואילו "ההתנתקות מן העצמי וההתפתחות לקראת האני, שאותן חייב הילד לעבור כדי להשתייך לחברה תרבותית, יוצרות את אחד הקשיים הגדולים ביותר שבפניהם עומד הילד." (ע 52).  נוכל לתאר לעצמנו שרשרת של התנסויות שכאלה, המשפיעות על ההתפתחות של האישיות, אשר על הילד להיאבק על מנת לחזור מהן אל החיים המודעים, אל מערכות היחסים הבינאישיים, ואל התפקידים ההתפתחותיים של שלבי הילדות. נוימן מדגיש במיוחד את החיבור לחיים האנושיים ולעולם האנושי: באין חיבור כזה, כאשר יש שלילה של העולם האנושי וחיי החברה שבתוכו – המיסטיקה תהיה מיסטיקה ניהיליסטית, מיסטיקה מפרקת, מסוכנת ולא-יצירתית במהותה. זו מיסטיקה המביאה לאובדן. במיסטיקה זו הוא כולל את כל אותם מיסטיקאים המטיפים לשלילת עולם המציאות ולתיאורו כעולם מושחת, ולשלילת האני. הם משליכים את ארכיטיפ האם האיומה המאיימת עליהם על טבע העולם המציאותי והחומרי. השלכה זו מביאה לאותו פיצול, אשר נוימן מתאר במפורט במאמר השני המופיע בספר זה, "על משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעת החדשה". הפיצול בין האדמה-האשה לבין השמים-הגבר, אשר כולל בחובו את שלילת הגוף והטבע האנושי על כל מה שהוא כולל, ועלול להגיע לשלילת האדם עצמו, שלילה המאפשרת הרג ורצח. בדברים אלה של נוימן, המקבלים הדגש ופירוט במאמר השני, אני רואה את החיבור העמוק שלו ליהדות, ואת הביקורת, הסמויה אמנם – על הנצרות.
חיבור זה ליהדות מקבל עומק והרחבה בתיאור של נוימן את שלב השיא, שלב "המיסטיקה של המאבק נגד הדרקון". בשלב זה "משחק תפקיד מרכזי…האימוץ החיובי של החיים בעולם הזה. החיים בתוככי הפיצול והקונפליקט הם יצירתיים ועל כן נענים בחיוב." (ע' 56). ועוד: "עבור האני, המצב הבסיסי של המאבק נגד הדרקון פירושו קבלת העובדה כי העולם מפוצל וכי החיים בעולם הזה הנם עתירי סתירות ורצופי פרדוקסים…נקודת המוצא מורכבת מדואליזם של החיים, מהתמקדות בקוטביות אשר רק באמצעותה מתאפשרים חיי התודעה ועמם גם הקיום האתי." (ע' 57). מדובר בשלב זה במיתוס של מסע הגיבור – כאשר הגיבור הוא ה'אני', העומד בפני ה'עצמי', מכיר בו כבכח גדול וחזק ממנו, אך אינו מוותר על עצמו ועל קיומו שלו. זוהי, אליבא ד'נוימן, המשמעות של היצירתיות: המפגש עם הנומינוזי, עם ה'ריק היצירתי', ומתוך מפגש זה התחזקות של האני, הרחבת התודעה, הרחבת היצירתיות, ועיצוב העולם מחדש. זו המשמעות של האדם –בצלם-אלוהים, שהוא משנה את העולם באופן יצירתי, ובכך הוא "מוכיח כי מקומו של הנומינוזי.. הוא גם באני שנברא בצלמו של האל הנושא ומממש את האבחנה וההכרעה היצירתיות." (ע' 58) האני הוא גיבור – משום שעליו לעמוד ולהתמודד במפגש עם הנומינוזי ולא לאבד את עצמו מחד, ולהשתנות ולשנות את העולם בעקבות מפגש זה מאידך. בכל אלה מתאפיינת המיסטיקה הגבוהה, שהיא המיסטיקה של התמורה.
בהמשך מתאר נוימן באופן כמעט פואטי, יפה ומרגש בעיני, תהליך של הפיכת העצמי לשקוף והפיכת העולם לשקוף. לתוך תיאור זה מביא נוימן את תורת התיקון של הקבלה ואת התגלותה בחסידות, ושוב מתבטא החיבור העמוק שלו ליהדות. במהלך האינדיווידואציה, ככל שיש יותר ויותר אינטגרציה של תכנים ארכיטיפיים-נומינוזיים עם התודעה, כך מתרחב ומתבהר מרחב התודעה. "באותה מידה שבה האדם הופך ליותר מאשר תפאורה חיצונית, ליותר מאשר "אני", כלומר לשקוף בעיני עצמו – באותה מידה הופך גם העולם לשקוף עבור האדם, כלומר העולם הופך ליותר מתפאורה, ליותר מאשר "לא אני"." (ע' 66). וכך אני מבינה את מילותיו של נוימן: ככל שהאדם מודע יותר הן לעצמו והן לגורמים אחרים בעולם, ככל שהוא מכיר בקיומם של כוחות ותכנים שהם מחוץ להשגתו, ככל שהוא מוכן ופתוח להתחבר אליהם ברגעים של חסד, ומקבל על עצמו בענווה את חוסר השליטה בחייו ובעולמו, אך עם זאת אינו מאבד עצמו לדעת במובן של התאיינות ושפלות רוח קיצונית, – כך נפתחים בפניו ממדים נוספים ועמוקים, כך הוא רואה מעבר לדברים הגלויים לעין. אזי משתנות המטרות אליהן הוא שואף, והחיבור שלו עם העולם הכולל הן את המציאות הנראית והן את זו שמעבר הוא חיבור שלם ומלא יותר. במלים אלה של נוימן מהדהדת שפת הקבלה: העלייה של האדם במדרגות הסולם, כשהוא משיר מעליו בהדרגה את הקליפות של החומרי, ה'מסך' מתבהר, והאדם מתקרב אל האור העליון. או בשפתו של מרטין בובר: כשהאני נפתח אל האתה, מתרחב עולמו אל מעבר לסיפוק צרכיו ולעמדה המקטלגת ומנתחת. אזי הוא זוכה לחסד של המפגש עם ה'אתה' הנחבא בכל – בעץ, בשמים, באדם.