הצפייה בסרט "אונייגין" הותירה בי חוויה של געגוע ועצב, יחד עם מועקה וחוסר שקט. תמונות הנוף, הדמויות והמשחק, שתיארו את האווירה של סוף המאה ה19, עוררו בי נוסטאלגיה לזמן בו העלילה מתרחשת, וחשתי כאילו חייתי כבר פעם באותה התקופה. נראה שהאווירה המלנכולית שבסרט הזכירה לי תקופה בחיי, תקופת השירות הצבאי, שבה קראתי את הרומנים של הסופרים הרוסיים: טולסטוי, צ'כוב ודוסטוייבסקי. הקושי שהיה לי באותה התקופה היה כרוך, בין היתר, בתחושת הכליאות ואובדן החופש שחשתי במסגרת , והקריאה באותם ספרים הגבירה אצלי את הרגשת הגעגועים אל העולם שבחוץ. תחושות אלו שהסרט עורר בי, אפשרו לי להתחבר לסבלו הגלוי של אונייגין, בעל המאפיינים של דמות הפואר. שכן כפי שצוין, הפואר, נוטה לחוש כמיהה וכיסופים לדברים שאינם נמצאים כאן ועכשיו או שאינם מושגים, וזה הרגש שמוביל אותו לנוע ולנוד ממקום למקום.
עם זאת נוכחתי שאני מתקשה לחוש אמפטיה כלפי דמות הגיבור ולהזדהות ממש עם הסבל הפנימי שלו. אומנם, על פניו, אונייגין יכול היה לעורר אהדה שכן הוא נוהג באופן הוגן, מבטא עמדתו בצורה אותנטית, אינו מנסה להצטייר כדמות צדקנית ומתאפיין כדמות טראגית. ובכל זאת חשתי שנדרש ממני מאמץ כדי לחוש כלפיו רגש של חמלה. אשתדל לפיכך להתחקות להלן, אחר סבלו של אונייגין ולנסות להבין את הקושי שלי להזדהות עם המצוקה שלו.
סצנת הפתיחה של הסרט מראה את הגיבור נוסע במרכבה רתומה לסוסים, כשהוא ספון לבדו בתוך הקרון וממלמל לעצמו בשאלה מדוע השטן אינו לוקח את נשמתו.
כבר בפתיחת הסרט אנחנו מתוודעים למראה הצחיח והקר של ערבות רוסיה המושלגות, ומתגלה לנו הנוף המנוכר של אימא אדמה רוסיה, שלאורכה נודד הגיבור חסר הבית והמסגרת ומחפש מזור לסבל ולגעגוע שבנפשו. נראה שהנוף החיצוני מסמל ומשרטט גם את הצחיחות, הקור והניכור הרגשי הרב הקיים בנשמתו של אונייגין.
מן הרומן "יבגני אונייגין" של המשורר אלכסנדר פושקין, שעל פיו מתבסס הסרט, מצטיירת דמותו של הגיבור כאדם אשר גדל ללא אם ואשר אביו בזבז את הונו ורכושו על הימורים ועל נשים. הוא חונך ע"י מספר מורים פרטיים אבל הוא לא יכול היה להתקשר רגשית לאף אחד מהם. בהגיעו לגיל 18 הוא מתחיל לנהל חיי חברה סוערים, מתהולל מדי ערב ומקיף עצמו בנשים. הוא מחפש ריגושים אבל אינו יכול לחוש אהבה. לאחר מספר שנים, רגשותיו הולכים ונעשים קהים יותר והוא מואס באורח החיים שאימץ לעצמו ומשתעמם מחיי הפאר. אונייגין נוטה להיות אז מופנם, ציני, סרקסטי, מריר ולא מתחשב בזולת. הוא מחליט להקדיש את זמנו לקריאת ספרים אך במשך הזמן גם בהם הוא רואה רק הבל וחוסר משמעות, והוא "עוזב את הספרים כמו שעזב את הנשים".
לאחר שדודו נפטר הוא זוכה ברכושו ובהונו, והדוד מעניק לו בצוואתו בית בכפר, אדמות ומפעלים. כך, אונייגין מגיע לאחוזה שירש, ואולם לאחר תקופה קצרה, שבה הוא מתנסה באורח החיים הכפרי, הוא נוטה להשתעמם ולאבד עניין, כמו שלא מצא עניין בחייו הקודמים.
התכונה הבולטת באופיו של אונייגין, הינה חוסר היכולת שלו להתקשר באופן קבוע ומחייב למשהו או למישהו. לגיבור לא התאפשר לחוות קשר מחייב ועמוק לאף דמות בחייו. לא לאמו, לא לאביו, לא לדודו לא למוריו הפרטיים, וגם לא לקשר זוגי או לחבר קרוב. הוא אינו מגלה עניין רב גם בעיסוקיו השונים ואינו מתמיד בהם לאורך זמן. דומה שהוא מרפרף על החיים כפרפר, ונוטה להשתעמם ולאבד מהר את הטעם והמשמעות במעשיו. אונייגין מתקשה להרגיש רגשות עמוקים ולחוש אמפטיה אהבה ומחויבות לאנשים הנמצאים סביבו והמעוניינים בקרבתו, אלא בעיקר ציניות, התנשאות, אדישות ניכור ומרירות . נראה שהוא חושש להיות כבול ברגשותיו לדמות כלשהי ונמנע מלהתמסר או לתת ביטוי ליסוד של ארוס הקיים בו. את רגשותיו הוא משליך על הדברים הבלתי מושגים וכך הוא נתון בחיפוש ובמרדף אחר ריגושים, מתוך תקוות שווא למלא את הריקנות הרגשית שבה הוא שרוי.
בהמשך העלילה, אנו עדים בסרט לסצנת ההיכרות של אונייגין עם ולדימיר לנסקי, שמתרחשת לאחר שהגיע לאחוזתו הכפרית. הוא פוגש אותו ביער ומגלה בחור בן 18, שעל פניו הוא מנוגד אליו לגמרי באופיו: משורר צעיר ותמים, השר שיר אהבה מלא ברגש לאהובתו, ומאמין באהבה באישה אחת ויחידה. ולדימיר חזר מלימודיו בגרמניה, והיה מאוהב באולגה לרינה, בת השכנים. הוא נזכר שעוד בהיותו ילד קטן אביו המנוח ואביה של אולגה חלמו לראות את ילדיהם נישאים זה לזו, והוא כולו כמיהה לממש את אהבתו הראשונה כפי שגם אביו ציפה ממנו.
יתכן שהצורך של אונייגין בחברות עם ולדימיר, נובע מתוך הרצון הפנימי לחוש דרכו את אותם הרגשות שמפעמים בליבו של הגבר הצעיר ושהוא כל כך חסר אותם. הוא נוטה להיות ציני ולחוש התנשאות כלפי ידידו על תמימותו, אבל הוא גם חווה את הנכות הקיימת בנפשו הוא, ואת הדלדול והצמצום הרגשי הרב הקיים בו. אונייגין מרגיש חוסר מחויבות ומתקשה להיות קשור למקורותיו ולגלות נאמנות ועניין לאנשים הרוצים בקרבתו, ואילו ולדימיר מלא ברגשות שמפעמים בתוכו, מחויב לבת זוגו וקשור לאביו ולמחוזות ילדותו.
דרך ההתקרבות לידידו החדש הוא מכיר את אולגה ארוסתו ואת אחותה הבוגרת יותר טטיאנה. בעוד אולגה היא בחורה עליזה, חברותית ופלרטטנית טטיאנה מתגלה כהיפך המוחלט של אחותה: היא הייתה שקטה, רצינית, עצובה, ובילתה ימים שלמים בישיבה ליד החלון, שקועה במחשבותיה. היא אהבה לקרוא רומנים ונטתה לשגות בחלומות ובפנטזיות. טטיאנה מתאהבת באונייגין ומוקסמת מן הבבואה שמשתקפת לה מדמותו: הבבואה של הגבר המסתורי, הרומנטי והבלתי מושג שעליה היא קראה בספרים. אבל הוא אינו יכול להחזיר לה אהבה כיוון שהוא אינו יכול לפתח רגשות כלפי מי שרוצה בו, וברגע שהיא מושגת עבורו הוא מאבד את העניין בה. למעשה טטאינה אף היא נוטה להתאהב בגברים הבלתי מושגים ולהשליך את מושא האהבה שלה על גיבורי רומנים שאינם מציאותיים . בכך היא דומה ביסודה לאונייגין ונראה שזאת התכונה שקושרת את שניהם יחדיו. שכן שניהם בעצם מתקשים להרגיש רגשות עמוקים כלפי הדמויות הקרובות להם ומתקשים לחוות אינטימיות . תחושת האינטימיות והקרבה מאיימת עליהם למרות שהם נכספים אליה מאד ולכן ברגע שמושא האהבה מתקרב אליהם או עומד להיות מושג הוא מאבד את משיכתו וערכו.
אונייגין כאמור נוהג באופן הוגן, מבטא עמדתו בצורה אותנטית ואינו מנסה להצטייר כדמות צדקנית. הוא אינו מנצל את תמימותה על כך שהיא גילתה לו את אהבתה בצורה פזיזה ונמהרת, אבל הוא בכל זאת פוגע בה. הוא מאחר למסיבת יום ההולדת שלה ומפלרטט עם אחותה לנגד עיניה. גם בחברו הטוב, ולדימיר לנסקי, הוא פוגע. מחד הוא מטיל דופי במשיכה של ולדימיר לאולגה ואומר לו שאילו הוא היה משורר היה בוחר בטטאינה אחותה כבת זוג. לעומת זאת הוא עצמו רוקד עם אולגה באופן מתגרה לעיני כולם ומעורר את קנאתו של ולדימיר. כך הוא מגיע לידי עימות חריף עם חברו – דמות הצל שלו, ואין לו ברירה אלא להיענות לדו קרב שבו הוא יורה בולדימיר בראשו והורג אותו.
נראה שקל יותר להזדהות עם סבלם של האנשים שנמצאים בקשר עם אונייגין מאשר לחוש את סבלו של אונייגין עצמו. הסבל של טטאינה גלוי ברור ומעורר כלפיה חמלה על תמימותה הרבה. חשיפת הרגשות שלה גורמת לה להיות פגיעה מאד ולספוג דחייה כואבת לאהבתה, ביום הולדתה. גם סבלו של ולדימיר שנפגע מיחסו המתגרה של אונייגין מובן וגלוי. הוא חש נבגד על ידי ארוסתו וע"י ידידו שמפלרטט בצורה פרובוקטיבית איתה לנגד עיניו. דומה שאונייגין פוגע והורס לאחרים את חייהם ולא ברור עד כמה הדבר נוגע בנפשו.
עם זאת ניתן להתייחס אל הדמויות האחרות בסיפור כמשקפות גם חלקים מוסתרים מאישיותו של דמות הגיבור עצמו. אפשר שולדימיר מייצג גם את הצד הרומנטי והאוהב בנפשו של אונייגין שכעת הוא מנסה לדכא בתוך עצמו. זהו אולי, צד שהיה קיים בו בגלוי בעבר וכעת הוא מוסתר בעמקי נשמתו. נראה שעם השנים אונייגין פיתח יסוד שמנסה לפגוע ולהכחיד את הארוס שבנפשו כדי להימנע מהתקשרות שתכבול אותו. הנטייה האפלה של אונייגין לפגוע בולדימיר חברו, שמתגלית כבר בפגישה הראשונה ביער בה הוא מתגנב מאחוריו ומכוון אליו את אקדחו, מייצגת את נטייתו של הגיבור לפגוע בצד האוהב והרומנטי בתוך נפשו הוא. הפעם הראשונה בעלילה שאונייגין בוכה וחש צער, הינה כאשר הוא פוגע והורג את חברו. זאת כיוון שבד בבד עם הרצון להכחיד את הארוס שבנפשו כדי לא להיות כבול בקשר, עדיין מפעם בו הצורך להרגיש רגש אמיתי לאדם קרוב . האם רק דרך הסבל שאונייגין גורם לדמויות שסובבות אותו, הוא יכול להתחבר אל עצמו ורק אז הוא יכול לכאוב את הכאב שבתוכו? האם חוויית הפגיעה, הדחייה והבגידה שהוא גורם לטטאינה ולוולדימיר, ורגשות הקור, ההתנשאות והציניות שהוא מגלה כלפיהם , מבטאים בעצם את חווית הדחייה והנטישה, שהוא עצמו חש כילד מהדמויות ההוריות שלו?
כאמור, למרות שאפשר להבין בחלקו מהו סבלו של אונייגין, יש קושי להזדהות עמו ולחוש אליו אמפטיה. הציניות וההתמרמרות שמאפיינים אותו יוצרים בנו כצופים ריחוק מן הדמות עצמה. הוא מנסה להתמודד עם האיום שבאינטימיות ע"י בריחה ונדודים והוא נמנע מלהתמודד עם הקושי בצורה ישירה. הוא נוטה להיות חמקמק, לא נוכח, נמצא ולא נמצא. מאחר לכל מקום ואינו מחויב לאיש. כל אלו לא מוסיפים להרגיש חמלה כלפיו. המוטיב של האיחור בסרט מופיע 3 פעמים כולן לפני מפגשים שיכולים להיות משמעותיים בחייו ונראה שהאיחור למפגשים אלו מסמל את הקושי שלו להיות במפגש או בקשר קרוב ואמיתי. הוא מאחר למסיבת יום ההולדת של טטיאנה שמאוהבת בו, ושהוא חושש לפתח כלפיה רגשות עמוקים. הוא מאחר לדו קרב עם חברו ולדימיר לנסקי ומבטא בכך גם את הקושי שלו להיות בעימות וגם את חוסר המחויבות שלו לסדר לחוקים ולנורמות. בנוסף יתכן שהאיחור לדו קרב מונע גם את האפשרות להתפייס עם ידידו, שכן האיחור מוסיף לתחושת העלבון של ולדימיר וליחסו המזלזל והמתנשא של אונייגין כלפיו. לבסוף הוא מאחר גם בהבעת האהבה שלו כלפי טטאינה שאומרת לו לקראת סיום הסרט שהיא אינה יכולה לחזור ולאהוב אותו משום שהוא אחר לבטא את רגשותיו אליה. לפיכך היא רוצה לדבוק בקשר היציב עם בעלה למרות שאונייגין עדיין מעורר בה רגשות.
אונייגין מתגעגע לדבר הבלתי מושג אבל אינו יכול, או חש מאוים מכדי להשיג אותו. הוא אינו מתעניין באמת באחרים אלא רק במידה שהם מאפשרים לו להשליך עליהם את מאווייו ואת משאלותיו. כך הוא מגלה את הפנומנולוגיה של דמות הפואר :
הוא אינו מחויב לזמן, אינו מחויב לעבודה ולמסגרת כל שהיא, והוא נגד הסדר, ההמשכיות וההתמדה. הוא חש דחף לצאת למסע, לרדיפה אחר מטרות לא מושגות , ולחריגה מהגבולות של עצמו ושל אחרים. הגישה היונגיאנית הקלאסית מסבירה את ההתנהגות של הפואר כחיפוש חסר המנוחה אחר דמות האם שאבדה לו. הוא מסמל את הגיבור שאינו נאמן ליעדים ולמטרות שמיועדות לו כיוון שהוא תקוע עדיין בקשר האינצסטואוזי עם האם. הפואר אינו יכול לממש את עצמו ולתת ביטוי לנטיותיו כיוון שעדיין הוא לא יכול להיפרד מדמותה של אמו. הוא מייצג את דמותו של הבן המאהב של האם הגדולה, ויש בו כמיהה לא מודעת להתמזג עמה. הטאבו שמוטל על האינצסט, אינו מאפשר לו לממש את היעד הרגרסיבי שלו, ולכן הוא נותר נע ונד בעולם ללא כתובת . הקושי לחוש קירבה או מחויבות רגשית כלפי משהו או מישהו הוא כפול: א. הוא מתקשה להיפרד מדמות האם שלו כיוון שהוא לא זכה לאהבה מספקת ממנה, ויש לו קושי להרפות מהניסיון לקבל אותה. ב. כי קיים פחד שכל התקשרות תיכלא אותו ותגרום לו לאבד את החופש ואת הזהות שלו.
לפיכך נפשו של אונייגין כמו רוחו של הפואר אין לה מנוחה והיא חסרת בית הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית. הוא חסר זהות מגובשת ואגו יציב . הוא כמו כספית – חסר שקט וחסר צביון. הנישואין בשבילו הם ייסורים כי הם כולאים אותו ועלולים לבטל את רגשות הגעגועים שרק אותם הוא יכול לחוש. הוא מתגרה בחברו ולדימיר, הורס את נישואיו והורג אותו. כל מקום שהוא רואה בו משהו ממוסד הוא מבקש להרוס אותו בין במודע ובין בחוסר מודעות. אין לו משפחה משלו וגם לאדמתו ולבית שהורש לו הוא אינו חש מחויב. הוא נכון להשכיר את אחוזתו ואדמותיו למשרתיו לאו דווקא בגלל אידיאולוגיה סוציאליסטית, אלא בשל חוסר נכונות להתאמץ ולהשקיע, ומתוך תחושות של חוסר שייכות.
לסיכום, כדי לא לסבול, אונייגין נמנע מלהרגיש ובכך מנציח את סבלו. סבלו של אונייגין מתבטא בכך שהוא אינו יכול להרגיש רגשות לעומק, אלא רק באופן שטחי ורופף. אין בו רגש עמוק כלפי הזולת, בגלל החשש שלו להיות קשור ומחויב ובשל המרדף אחר הבלתי מושג . אומנם הוא מהווה אובייקט שישנן נשים שיכולות להיות מוקסמות ממנו, אבל הוא עצמו אינו יכול לקבל את האהבה שרוצים להעניק לו, ואינו יכול ליהנות ממנה ולהתרפק עליה.
בשל האיום להתחייב ולחוש קשור הוא נמנע מראש שלא לפתח רגשות, הוא אינו מחויב לרגשותיו ולכן הוא מתקשה לחוש את הסבל שלו ולהיפגש איתו. כך הוא מקשה לעורר כלפיו אמפטיה והוא מנציח את היותו נטוש ועזוב גם ע"י הצופים בו או הקוראים את סיפור חייו. לא רק אהבתו של אונייגין חמקמקה ובלתי נתפסת אלא גם סבלו. הקושי שלו לחוות את כאבו האישי , להרגיש אותו באופן מלא, לעמוד מולו ולא לברוח מפניו, הוא לדעתי הסבל העיקרי של אונייגין, כי זה הדבר שהופך אותו לשטחי , נותן לו תחושה של ריקנות ומקשה גם עלינו לחמול עליו.