Individuation by Means of Intimate Contact Rather than Separation | בתיה ברוש

Dream Analysis in a Women's Group

הוצג ע"י בתיה ברוש בכנס במונטריאול 2010 

 

רק ודאות של בדידות עמדי,והרצון לחלוק אותה.זאת אומרת ,אחרי הכול,שאיננו בודדים עד כדי כך. Julia kristeva, histories
d'amour(Paris ;Denoel,1983)
מצב הישראלי הוא הר געש פעיל .יש הכרח להילכד בו.  אי אפשר שלא. המצב מציף, מתקיף, לא חומל.אנחנו משלמים מחיר נפשי כבד על קיום מורכב בארץ אהובה, אך מיוסרת. מה קורה לקול של הפנימיות עצמה ? האם בחיים רדופים בחרדה, יגון ,מאבק קיומי יש לקול הזה מקום? בהרצאתי,אנסה לתאר את הדרמה של הקול הפנימי הנשי ואת מאבק ההישרדות שלו .
לפני אחת עשרה שנים ,בצפון הארץ , התחילה להיפגש קבוצה של נשים ,ולחלום.
ביחד יצרנו מרחב ,טמנוס ,המאפשר לכול אחת ואחת להביא את חלומה אל המרחב המשותף ,ולהשתמש בדימויים העולים בחלומות גם שלה וגם   של האחרת כהזדמנות לעבודה נפשית .ניתנה לנשים אפשרות להתמקד בדימוי ובשפה העולים מעולמן הפנימי כביטוי חשוב של תיקווה, התפתחות ,והבעה של הקול הנשי הייחודי. זה  תהליך מרתק . הדימוי העולה מן החלומות  פורץ דרך מאוד אישית, אינדיבידואלית  אך בה בעת, יש עוצמה באפשרות להשתמש גם בדימוי שעולה מחלומה של אישה אחרת .
כשאנו מדברים על אינדבידואציה ,אנו מדברים על מסע אישי, מסע בו על כול אחד ואחת  למצוא את הנתיבים הפרטיים  בעולם הפנימי והחיצוני .אך אינדבידואציה היא לא רק הדרך הסוביקטיבית, אלא קשורה מאוד גם ביחסים .לא רק ביני לביני אלא גם ביני לבין האחר.אין אינדבידואציה באיזולציה .הלא -מודע הקולקטיבי הוא שדה אינטראקטיבי .גם החלימה ,כותב יונג 1With regard to your patient,it is quiet correct that her dreams are occasioned by you…In the deepest sense we all dream not out of ourselves but out of what lies between us and other." (במכתב לגימס קירש)ועל כך מבוססת כול ההנחה של הטרנספרנס.יש אזור בנפש שאינך יכול להגיד באמת מה שלי בלבד ומה שלך .אנו מתפתחים מתוך כול היחסים שאנחנו נמצאים בהם ,לא רק כאספקטים של יחסי אובייקט אלא גם כהשלכות של תכניים אישיים אשר ההתבוננות בהם מאפשרת לנו לחוות את עצמנו עמוק יותר. כול התהליכים הללו מתרחשים בקבוצות, ובקבוצת חלומות באופן מוגבר.הקבוצה עובדת בתחילה על הרגשות שהחלום מעורר בכול אחת מהמשתתפות ,לאחר מכן על המחשבות והאסוציאציות שהחלום לוקח כול אחת ואחת .בהמשך נשאלת השאלה ,למה הופיע החלום עכשיו?ולעיתים נפתחת גם האפשרות לעבודה יצירתית על החלום ,כמו כתיבה של שיר או העמדה של דרמה קצרה.כול ארבעת הפונקציות משתתפות בתהליך.
. במהלך חיי  הקבוצה   נפרסים ,מתגלים ,נחווים- מצוקה ,מועקה, חרטה ,אשמה , סקרנות הרפתקנות ,אימה ועצב,הרס עצמי, רגעי אושר  ,גם שמחה הגשמה עצמית,ובעיקר-  קשר קרבה, אינטימיות.
בכנס זה העוסק בריבוי הפנים והמורכבות של הנפש והקשר שלה אל  הטבע והתרבות ,נתבונן  באפשרות של התפתחות מתוך קשר ולא מתוך נפרדות . בעולם מלא בחוויות של ניכור נפרדות ובדידות  ,האפשרות לא להיות בודדות כול כך , יכולה להיווצר בקבוצה, כלשון גוליה קריסטיבה. ובכול זאת אנחנו עוסקות באינדיבדואציה תוך כדי קשר.  אינדבידואציה ,שהיא  חיבור, הפרדות הרס ,בניה, וחוזר חלילה, כשהמטרה היא  איחוד ניגודים בתוך הנפש.
אנסה לתאר איך  הבעלות  המשותפת על דימויים שעולים בחלומות ,מאפשרת מציאת קול פנימי ייחודי ומשמעותי לכול אחת מהמשתתפות בקבוצה. ההתחלה היא עקירה מתוך עצמנו , מהגוף שלנו והתחלה של   חתירה לקראת האחר.שהרי אם נתבונן רק בעצמנו ,נהיה שבויים בתוך הפצע הנרציסטי שלנו לעד.החיפוש אחר האחר בתוך הקבוצה  הוא גם חיפוש אחר מרחב נפשי מוגדל ,עשיר יותר בייצוגים ובדימויים.. קבוצת חלומות משמשת אזור התנסות, בו האפשרות של  ההרחבה הנפשית מתרחשת תוך כדי דבקות עזה בדימויים שמופיעים בחלום.   .. בנוסף תהליך ההזדהות של הנשים בקבוצה אחת עם האחרת מעלה עושר אדיר של דימויים ומשמעויות ורגשות, שהם לא רק של המטפל והמטופל אלא של כול המשתתפות בקבוצה ,ועושר זה של דימויים מלווה את האישה המביאה את החלום אל עצמה ואל כינון יחסים חדשים בעולמה הפנימי והחיצוני.העבודה היא על רגשות ,דימויים ,תהליך מחשבה  ושפה. אנחנו מתרכזות ,שמות את הדימוי בתוכנו, ובינינו, ונותנות לו ללכת לאן שהוא רוצה ללכת,להשתנות לאייך שהוא רוצה להשתנות כדברי הילמן 2.והשינוי הזה ,הטרנספורמאציה הזו זה התהליך המרפא.  זה המאבק שלנו – מאבק על קשר, קירבה, אינטימיות, דיבור . בקבוצה מתרחשים רגעי הזדהות אשר אינם חומקים ,מיזוגים אפשריים ,כאילו אני ואת ,כמעט באופן ממשי. לא רק אני בתוך עצמי, אלא אני בהקשר נשי ,אנושי רחב יותר.זה הוא תהליך אחר מהמקובל, נפרדות ועצמאות אך מתוך קשר.    הדגשים  הם לא רק על העבר או על פצעי הילדות,אלא  יש עיסוק  רב במצבי חיים, במציאות הפוליטית הקשה שבה אנחנו מתקיימות , בהם מתבטא מאבק  נשי יום יומי. בנוסף, החלומות העלו באופן ברור מאבק על יצירת תודעה נשית  אחרת. בארץ הזו, שבה נשים לא רק יולדות מניקות ומפיחות חיים אלא גם קוברות.  השיתוף בדימויים שעולים  בחלומות,מ אפשר לכל אחת ואחת, להיות חלק מהיצירה החדשה הזאת.
הדימוי שעולה בחלום כשלעצמו ,הוא אמצעי שמעורר הרבה מאוד רגשות, ולכן בחירה לא מודעת של דימוי מסוים, היא מכרעת.כי מה שנתפס בתודעה בעזרת הדימוי ,מסדר את כול מה שהתודעה לא יכולה הייתה לתפוס קודם לכן.את כול מה שהיה בלתי נגיש.זה הוא תיאור של חוויה רגשית ,שהיא תהליך המתרחש בין מה שהוא מובן לתודעה ובין מה שעד הופעת הדימוי, היה בלתי נגיש לנו לחלוטין.יש בדימוי יחידני שכזה הרבה מאוד אמת,והוא גורם להתפעלות מאוד גדולה. חוויה שמעוררת תשוקה אדירה לחוות את כול מה שמגולם בדימוי.כאשר אפקט ודימוי מתחברים ,מאוחדים הארכיטיפי והאישי  והתהליך מתרחש.חובת ההתמסרות היא עלינו  המשתתפות בקבוצה-להתמסר לחלום, כדי שהוא אכן ישנה את מצב הצבירה שלנו.בקבוצה מתהווה תחושה של הכלה, מצב בו כל אחת מתחברת לאחרת  ברמה עמוקה של מגע ומושפעות, עד כדי יצירת קהילה. הקבוצה משמשת כאזור התנסות, עיבוד וטרנספורמציה לחלקים ולרגשות מאיימים, בלתי נסבלים,כאובים ,מסולקים ומנותקים.כול מסע נפשי מתחיל מפצע. מפצע הגירוש מהרחם, מגן-העדן, מהרצון לא לדעת .המסע הוא התפתחותי, ומוביל את האדם אל תכלית הקיום שלו .המסע של האישה שנמנע ממנה בין היתר גם  להשתמש במילים משלה, שיתארו את תחושותיה ואת כאבה- הוא מסע מורכב, המאלץ את האישה לבחור, להחליט, להעיז, להשתמש במילים משלה.  .ננסה להתקרב אל אותו אזור אפל של רגשות נשיים .
חלום 1 : "בית מאד גדול , מין בניין לא גמור וישן. הרבה מפלסים. משהו מאד מוזר. אין תחושה של בית. החדרים הם אולמות ענקיים. אנחנו גרים רק בחלק קטן של הבית, בשני חדרים מרוהטים בפשטות וחדרון קטן. ואני אורחת בבית הזה. גרות שם עוד שתי חברות , ואימא זקנה מרוסיה". סוף חלום. .
דימוי ראשון המופיע בקבוצה מתאר בית .זה  המרחב שהחולמת מביאה לקבוצה ,מרחב נפשי מוזנח ,ישן ,לא גמור. בקצה של המבנה המוזנח הזה ,היא וחברותיה שוכנות יחד עם אישה מבוגרת, זרה, בעלת שפה לא מובנת לחולמת.הפצע הנשי הראשוני מדבר את עצמו ,והרגשות שהדימוי הזה מעלה הם קשים.גוף מוזנח לא מגולח ,גוף אימהי חסר מידה ,חסר תיחום ,חלוקה מתמדת ,פיצול ,מרחבים גופניים ונפשים לא מטופחים  .דלות , ללא שפה.המיכל האימהי הנשי נטוש, ואני  אורחת במרחב הזה.איזה מין מחסה ,איזה הישרדות הוא מבטיח.?בית נותן תחושה שאפשר לבלום בו כוחות הבאים מבחוץ,הוא מבודד אותנו מהעולם, מאפשר חום והגנה, אינטימיות ,הזנה .בית הוא מרכז הקיום של הביטחון האישי .באופן סימבולי בית הוא הנפש שלנו.העדר חום ,העדר קבלה זה מה שעולה בקבוצה אלו הרגשות בלי קולות ,משהוא מאופק .זה תמיד מתחיל מבית מוזנח ,נטוש שלא היית בו זמן רב ,חלל ,שלא ביקרת בו ,אך הנפש קוראת להיכנס לתוך הזרות הזו ולמקום שעוד עבודה רבה נדרשת כדי להפוך אותו באמת לבית .לתרבות הישראלית קומפלקסים האופייניים לה. אחד מהם הוא "המלחמה על הבית".בית במובן של אדמה מולדת נטושה ששבנו לבנותה לאחר גלות ארוכה .בחלום הזה אפשר לראות בבירור  את  אחד הקומפלקסים המרכזיים בתרבות הישראלית.המאבק על הבית ,גבולות הבית והחיים עם האחר. אכן יש כאן גם קומפלקס תרבותי,  גם  קומפלקס של ג'נדר, ולבסוף גם  קומפלקס אישי .בקבוצת הנשים יש  כמובן מגוון של דעות, מקורות  ושורשים. בתחילת העבודה על הבית הפנימי והחיצוני יש תחושה של כאוס חרדה   בלבול .
חלום 2:  " מטיילים , יש רחובות קטנים. איש אחד בחוץ קורא לאנשים "בואו , יש הדגמה של מכשיר חדש". כולם הולכים לראות. מדובר במכשיר שיש לו שתי פלטות עם חורים. ילדה בת 10 נכנסת בין שתי הפלטות. הבחור מהדק הברגים, מוחץ את הילדה. למרות שזה מכשיר עינויים, כל האנשים שמחים. ישנה משפחה שרוכשת את המכשיר הזה. המכשיר משכלל את הגוף, מוריד שומן. אני מזועזעת".(סוף חלום)
מה עושה תרבות פטריארכאלית לנשים ?מוחצת ומכווצת אותן מראשית התבגרותן.מה שאולי היה עד גיל עשר שלי ,עכשיו הוא נתון לחסדיו של גבר אלים,שמוכן להוריד מגופי את כול שכבות השומן. בעזרת מכשיר עינויים . אדריאן ריץ3 כותבת בספרה" ילוד אישה", על  שתי תפיסות שזורמות זו לצד זו במיתולוגיה הפטריארכאלית ,בסמלי החלום ,בתיאולוגיה ובלשון :האחת גורסת כי גוף האישה אינו טהור ,הוא מושחת הוא מקום של הפרשות דימומים ,הוא סכנה לגבריות ,הוא מקור לזיהום מוסרי וגופני .מין הצד האחר ,תפישת האישה כאם המיטיבה והקדושה .כשהפוטנציאל הגופני לאימהות  הוא יעודה היחיד, ההצדקה היחידה לקיומו של הגוף הנשי.שתי תפישות אלה מושרשות עמוק בנפש הנשים ,גם בנפש העצמאיות ביותר שבקרבנו ,מי שנדמה שהן מנהלות אורח חיים חופשי ומשוחרר מכול. החלום מתאר ,איך אנו נמחצות בתוך תבניות שמצמצמות את מרחב המחיה שלנו ,שמורידות מאיתנו את כול המעטפות הנשיות שלנו .אני נמחצת ,מצטמצמת ,אני קורבן של עצמי , אני קורבן של התרבות שאני חיה בה, תרבות המקדשת את הגבר הנלחם עבור האישה. ברובד הסוביקטיבי, החלום מתייחס גם להיותינו קורבן של הגבר הפנימי, של אנימוס טיראני ,מאיים ומכאיב.החלום מעורר בקבוצה רגשות קשים של זעם אדיר , כעס תסכול.הקבוצה עובדת כך שכול אחת משתמשת בדימוי החלום לצרכים שלה. לאורך כול השנים שהקבוצה קיימת ,מעולם לא היה חלום שמשתתפות לא יכלו להתייחס אילו, .הדימוי הזה שיוצא מן הפרט אך כול כך נוגע בכלל הקבוצתי משחרר אנרגיות צליות אדירות ..
חלום 3:" אני יוצאת לקנות כרטיס ברכה לבחורה שאירחה אותנו. אני רואה את הבחורה עם אמא שלה בתוך כלוב עם סורגים,. שתיהן מאד מפוחדות. הזקנה מדברת ואומרת "השרת של הבניין שלח רמזים מיניים, לכן הסתתרנו בתוך הכלוב".( סוף חלום).
העליבות ההסתרה ,הצמצום של מרחב המחיה ,הכלא האוניברסאלי שבו אנחנו נמצאות .הגדרות ,תחום המחיה,גם העלוב שבגברים רואה בנו אובייקט מיני . .המאבק בתרבות הגברית גרם לנו להתאבן ,להיות כלואות מול המבט של הגבר. רפונצל בגרסה פוסט מודרנית כלואה יחד עם אימא שלה .,לא  כלואה על ידי האם הרעה. נכנסנו לכלא הזה מרצוננו, כי הגבר השומר ,הפך לגבר המתקיף. ..
השיח מתרחב גם אל המקומות שבהם אנחנו כולאות את עצמנו .גם אל אותם מקומות שבהם אנחנו מזדהות עם החברה הגברית והשוביניסטית שבה אנחנו חיות, וגורמות לעצמנו להיות כלואות בתוך מבטו של הגבר הפנימי , שוב אותו אנימוס טירני ,שתלטן ,ותוקפני, כמה קשה להיפרד ממנו …
חלום4: " מתקיים טקס של הקרבת קורבנות ב אולם גדול,ה מזכיר את האולם של בית המקדש. המוקרבת היא בת, ילדה בלונדינית קטנה בת 10 עם משקפיים ושתי צמות. מחפשים בקהל עוד מתנדבים, אף אחד לא מתנדב. אין ברירה, אני מתנדבת. קהל גדול עומד וצופה בקורבנות. עומדת ומחכה, לא יודעת מה לעשות ולמה בחרתי להשתתף. אני מסתכלת על הילדה הקטנה . באה אחות ונותנת לה זריקת הרדמה. מתחיל מאבק בתוכי. אני אומרת לעצמי" אני לא נשארת". מחליטה לצאת. עוברת לחדר השני, רואה טקס של נשים בנות גילי, חברות קיבוץ. הן רוקדות עם בגדי עבודה. התנועות מאד מיניות ומפתות. ריקוד מזרחי. יוצרות שתי שורות ומפנות לי את הדרך החוצה" ( סוף חלום).
מעל לכול היכולת לסרב להיות קורבן.אם לא אצליח בכך לא אוכל לעשות מאום .עלי לחזור, לזכור שאני לא חסרת אונים .התהליך הזה שלא להיות קרבן הוא קשה ביותר בחברה אשר חמסה מאיתנו בשיטתיות את גופינו ואת ילדינו את מקצבי החיים שלנו. ו.הדימוי הזה של היציאה מבית המקדש,הוא דימוי שבא לבטא מאבק בעקרון מרכזי של התרבות שלנו היותה מבוססת על קורבנות. מה שמוקרב יותר מכול הם הריתמוסים הטבעיים שלנו, מקצבי הגוף שלנו, החיים שנתנו. גברים ונשים כאחד..חלק מהמשתתפות בקבוצה הן נשיים שגדלו וחיות בקיבוץ,חברה קולקטיבית רעיונית ,שיתופית..המרכז של הקיבוץ הינו חדר האוכל.שם נפגשים כמה פעמים ביום אוכלים במשותף.שם מתנהלים החיים החברתיים והרעיוניים של הקהילה השיתופית הזו. ,מקודש הקודשים יוצאת אישה עצמאית חדשה ,יציאה עם כול –כך הרבה עוצמה ,נשים עובדות עסוקות לא מטופחות אך יוצרות דרך ,סוללות כיוון של יציאה .אנחנו מרחיבות את גבולות חיינו מסרבות להיות קורבן.רק אם נטפח שאיפות עתירות דמיון ותעוזה לעצמנו ,נוכל לחלום חלומות נטולי כבלים.יש בחלום הזה עוצמה של מיתוס, מוות ולידה מחדש .אובדן הבת לאם ,אובדן האם לבת זו תמצית הטרגדיה הנשית.הייתה לנו בעבר הכרה בטרגדיה הזו במיתוס של דמטר ופרספונה ,שהיה היסוד הרוחני לחיי היונים במשך אלפיים שנה .אלא שבסיפור של דמטר הבת יוצאת מן השאול וחוזרת אל אימא שלה לכמה חודשים בשנה. .ביסוד של הפולחנים לדמטר הייתה ההכרה שתיתכן לידה במוות.משמעותו האמיתית של פולחן המסתורין היה השילוב מחדש של המוות והלידהאך התרבות הפטריארכלית גזרה עלינו נתק לנצח נצחים ,.הלידה בחלום הזה עדיין איננה מתרחשת.
השיח המשותף על הפצעים המתוארים, שאיננו שיח היררכי כמו בין מטפל למטופל, יוצר חוויה של הזדהות והבנה עמוקה של נשים אחת לשניה , ומאפשר צמיחה.  התחלקות ושיתוף בדימויים הפנימיים, מאפשר לקול הפנימי האינטואיטיבי הנשי לדבר. הסובייקט הנשי המדבר איננו תהליך קל בחברה שלנו, המדגישה ידע אובייקטיבי ונותנת מקום רב יותר לדיבור הגברי. גילוי הקול הפנימי בא בדרך כלל בעקבות חוויה חזקה של קשר משמעותי עם הפנימיות שלנו  ועם נשים אחרות. המעבר מאילמות לדיבור מלווה בחווית העצמה ותחושת ערך עצמי גבוה..
.באופן בלתי נמנע  עולים קונפליקטים , בקבוצה  החלומות מתרחשת קונפרונטציה ,ומתרחשים רגעים קשים. לעיתים  עולה עוינות  תוך כדי דיון ,וזה מיצר מצב שיש בו הזדמנות להתבונן על הרגשות השליליים הללו.מחשבות ורגשות שליליים המוחזקים בסוד עשויים להיות הרסניים מאוד לקבוצה.קשה להחזיק רגשות אלו בסוד, עקב העבודה החושפנית שיש בקבוצה .קבוצת חלומות היא לא מקום מכיל של סודות.אחת הדרכים להתייחס בקבוצה לרגשות הללו היא דרך סקרנות, ולא דרך אשמה. המושג של" צל מושלך" הוא רב ערך בעבודה קבוצתית,משום שהשלכת הצל מוכיחה שהנפש עובדת שהיא חיה ופעילה.העצמי מדבר לאגו והתהליך הקבוצתי נכנס לחומר העשיר והשחור של הניגרדו.מרגע היציאה לעצמאות מופעים חלומות על תינוקות.

חלום5: " יש תינוק שכופים עלי לאמץ אותו. הוא שחור עם שער מקורזל. מי שכופה עלי לאמץ אותו היא גננת של הבן שלי. היא אומרת לי "את חייבת לקחת אותו כי לי מאד קשה איתו". סוף חלום. .
הטמעה של הנשי באימהות ,זו היטמעות האופיינית לתרבויות רבות.היהדות מובילה את התהליך הזה לשיא בדרכה.נדמה לנו כי הלידה של ילד מאפשרת הרבה פעמים לאישה להיחלץ מבדידותה-ונותן לה סיכוי, אך לא ודאות ,לגשת אל האחר.יש בין נשים זיקה אינטימית ,ללא גבר ,ללא צד שלישי, שמקורה בזהות עם האם.הרבה פעמים  ההזדהות הזו מורה על קושי במציאת זהות –כלומר על אי היכולת של האישה למצוא את עצמה כסובייקט.
הדיכוי של הנשי הוא חלק כול כך מרכזי מהתרבות שלנו מההיסטוריה שלנו ומההיסטוריה של הפסיכולוגיה שלנו, שברוב המקרים  אנו עיוורים לתופעה.זה מייצר אמות מידה שלוכדות נשים ,והופכות לפתולוגיים את הרגש השלילי כלפי האמהות כפי שעולה בחלום הזה,יש תינוק אך אף אחת לא רוצה לגדל אותו .בחלומות נוספים בקבוצה הופיעו תינוקות שנשמרו במקפיא עד שתיווצר אפשרות להפשיר אותם ,והופיעו תינוקות שננטשו ושלא הייתה קיימת אפשרות לגדל אותם.
קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים,מובילה לזהות מוחלטת בין נשיות לאימהות.לפי תפיסה זו אמהות הכרחית ואוטנטית לנשיות.איך אם כך יכולה אישה להגדיר את עצמה באופן סובייקטיבי?כותבת 4גסיקה בנגמין-    האישה אמורה לקבל את ביטול רצונה לוותר על האוטונומיה של גופה כשהיא יולדת ומניקה ,לחיות למען האחר .התחושות המיניות שלה עצמה על האנוכיות התאווה ,אובדן שליטה המאיימים לנבוע מהן,הן אפשרויות מדאיגות שאפילו הפסיכואנליזה לא ששה לעסוק בהן.(סוף ציטוט).גם היום כשאפשר לנתק את המיניות מהפריון עדיין הנשיות מזוהה מאוד עם האימהות.במדינה בה יש הכרח ללדת בנים למען שמירה על הביטחון הקיומי ,כמה קשים החלומות בהם ישנו תינוק אך עדיין אני מסרבת להתמודד איתו.יש התחלה של חלימה על תינוקות עדיין קשה לטפל בהם ,אך  הם מופיעים .

כאשר הנפש נקראת לתהליך האינדיבידואציה שלה, בעיקר בעת המאבק עם הצל, נכנס הרבה פחד לתהליך. בכלל, כשאנו נתקפים בתכנים של הצל, שמאיימים עלינו,  היכולת לדבר על כך בקבוצה ולהתחלק בזה במקום בטוח- היא חוויה הנותנת המון כוח.( כשאנו מצויים בתוך הקומפלקס של ה"צל", אנו מרגישים שלסביבה קשה לדבר איתנו על כך, אנו לבד). החופש להניח לנו להיות מוכרים לעצמנו הוא החופש האמיתי להיות מי שאנו באמת. בקבוצה,יש חוויה של אחד שמשמש מרפא לאחר, בניסיון לחפש את האמת שגלומה בסמל. ישנה תחושה הולכת וגוברת של קשר. יש חווית גילוי. כתוצאה מהמאבק שכל אחת מנהלת בחייה, מתפתחת סובלנות כלפי המאבק של האחרת. כשאנו ישנים וחולמים אנו מחוברים לאספקט עמוק יותר של טבענו האנושי. אספקט שהולך מעבר לאינטרסים אינדיבידואליים. קבוצת חלומות, מייצרת סוכן שהולך נגד פרגמנטציה, ובונה אמון, סולידאריות ותחושה מתמשכת של היות יחד.
חלום 6 :" מסע בנוף נורדי של גברים ונשים. המסע ארוך ומיגע. קר. מגיעים לטירה גדולה. מטרת המסע להיות עם נשים בזמן לידה. בוקר. אני מתעוררת מביטה בחלון ורואה זרימה חזקה של מים שמכסים לגמרי את כביש הגישה לטירה. מסביב גבעות ירוקות ומים הזורמים בעוז. לא נוכל לצאת מהטירה עד שתתרחש לידה. אני מבינה שהגיעה השעה, הגיע זמן הלידה. הטירה גבוהה . מהמפלס העליון רואים למטה מפלסים אחרים, מלאים במיטות. כל הקבוצה נשארת, אף אחד לא ממשיך. תחושה עצומה של התרגשות ושמחה" סוף חלום.
מתוך הבית הנטוש והמוזנח של החלום הראשון הגענו עד הלום.
מה נולד? נולדת תודעה נשית חדשה, שמנסה לחלץ את עצמה מתוך הכלא הפטריארכאלי, מתוך היותה כלואה בשפתו, במבטו ובציפיותיו של העולם הגברי. אבל הטירה לא סוגרת על הנשים בלבד, אלא סוגרת על גברים ונשים כאחד. רק מתוך קשר ושותפות לאותו מסע, תיווצר תודעה חדשה.עכשיו אפשר להוליד ,להפיק חיים ,להשיב לחיים גם את הטבע שהפך ירוק ומלא מים חיים.
חלום 7: " הולכת מהרחבה של חדר האוכל לכיוון הבית שלי ואז מישהו שאני פוגשת אומר לי "תיגשי לבית, יש אדם שהביא לך מתנה. מתקדמת לכיוון הבית . מגיע אדם זר ואומר לי שהביא לי מתנה מאיש גרמני שפעם גר איתי בשותפות. אני פותחת את המתנה ורואה שלושה פסלונים: דמות של הרמאפרודית, ילד מכונף ותוכי שכנראה יצא הרגע לחופשי".בדרך מהקולקטיווי, חדר האוכל בקיבוץ, אל האישי, הבית הפרטי מקבלת החולמת  שלוש מתנות.
המיזוג המושלם של הגברי והנשי, מסומל ביצור דו מיני, אנדרוגינוס, או הרמא פרודית. אנדרוגינוס מתייחס בדרך כלל לתיאור דו מיניות בראשיתית, שטרם אובחנה ממנה זהות פסיכו מינית אחת. לעומת זאת ההרמאפרודית, היא ישות מיתולוגית, שמסמלת את הזכרי והנקבי, שהתאחדו מחדש. הרמס, הוא ישות שתפקידה לחבר חיבורים ואפרודיטה היא אלה שמחברת אנשים מכוח אהבה. הדו מיניות  היא סמל העצמי הבראשיתי ,הפוטנציאלי, וגם סמל יעד העצמי המממש את שלמותו.זו המתנה הראשונה .
הילד המכונף הוא הילד הקדוש והנצחי, שנולד מהנישואים הקדושים, והוא סמל העצמי. הוא מסמל את ההתחדשות הנצחית של חיי הנפש הנולדים מרגע לרגע. גם הילד הוא הרמאפרודית ללא אבחון של מין, כיוון שהוא מסמל את העצמי שמעבר לניגודים ומעבר למיגדר.מוטיב הילד אומר יונג 5,הוא תמיד מקושר למשהו ניסי ואלוהי אותו הילד שנולד בקבוצה בתחילה ללא אם ,והיה זקוק לאימוץ, נשלח עכשיו כמתנה ,מתנה מהעצמי ..הילד הזה קשור בגאולה בהחלמה וביציאה מחשיכה לאור..
התוכי:  בכל התרבויות הציפור מסמלת את הנפשי ,את הרוחני, את היכולת להתעלות מעל המציאות- להמריא. הצבעוניות של התוכי נחשבת לצבעוניות מקודשת. בין השאר זה קשור להפקת משמעות מהסבל.התרבות שלנו כמו שאני רואה אותה,הולכת לקראת עידן חדש שבו נשיות וגבריות יחזקו זו את זה.הדימויים שעלו בחלומות הללו מראים את הנפש זזה לכיוון של אינטגראציה חדשה והבנה חדשה של הנשי .ההבנה הזו תהיה מושרשת בחדירה הדדית,בקשר אחר בין הגברי לנשי.בהשתתפות בלידה ,ובטיפול משותף בכול מה שיוולד.

אין ספק שעצם אפשורו של מרחב  זמן כזה, הוא לכשעצמו  תרפויטי למדי. נוצרה בתוך הקבוצה שפה אישית אסוציאטיבית, שמאפשרת לגעת בניואנסים העדינים של הנפש. אנחנו מעשירות את שפתנו בדימויים מרתקים ובמילים מלאות רגש והבנה. בתרבות בה נעלמה התמיכה ההדדית, כמה הרבה הבנה ותמיכה יש בקבוצות הללו. אנו שותפות למסע שבא ליילד את המילים לסיפור, שאולי אי אפשר לספר אותו אחרת
1.jung C.G.(1973)Letters Vol 1,1906-1950,ed.G.Adler,Prinston,N.J.:PrincetonUniversityPress
2.JAMES HILLMAN –MYTHIC FIGURES
3.אדריאן ריץ ילוד אישה
4jung C

דילוג לתוכן