מגיפת הקורונה – ביטוי עכשווי של ארכיטיפ חורבן האנושות / אילנה לח

מה נוכל ללמוד מהמיתולוגיה?

המאמר פורסם ב"פסיכולוגיה עברית"

מגיפת הקורונה שאופפת את כל העולם היא ביטוי מוחשי של ארכיטיפ חורבן האנושות במציאות העכשווית. הארכיטיפ הזה קיבל צורה במיתוסים של תרבויות רבות, כולל סיפור המבול בספר בראשית (ו-ח), בריאה והרס החוזרים ונשנים במיתולוגיה ההודית, חמש העיתים של תולדות האנושות במיתולוגיה היוונית, ורבים אחרים. גם היום, כמו לאורך כל ההיסטוריה של התודעה, אנחנו מנסים למצוא פשר במצב הזה שבו העולם התהפך לגמרי. וכאן המיתולוגיה יכולה לעזור.

תאוריות פונקציונליות של חקר המיתוס ראו במיתולוגיה הסבר לתופעות בעולם, ואילו הפסיכיאטר השוויצרי ק"ג יונג, ראה במיתולוגיה מעין תיאוריה המאפשרת הבנת תופעות נפשיות, ומספקת קווים מנחים באופן סימבולי להתמודדויות עם מצבים שונים ( Jung, 1968). יונג כינה את המיתולוגיה ספר לימוד של ארכיטיפים, שבו הנפש הלא מודעת מיוצגת בתמונות (1988). כך, המיתוסים נותנים צורה להתרחשויות ארכיטיפליות בעולם ובנפש האנושית, ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם.

אני מביאה כאן את תמצית מיתוס הבריאה של שבט ההופי​​​​​​​1 (Hopi), בתרגום חופשי שלי מתוך 'ספר ההופי' (Waters, 1963), כדי לחשוב מתוכו על השפעת מגיפת הקורונה על עולמנו המוכר:

 

בהתחלה התקיים רק הבורא האינסופי. הוא הגה את אחיינו והורה לו לברוא את העולם בסדר נכון, כדי שהברואים יוכלו לעבוד בהרמוניה יחד לפי תכניתו. וכך עשה האחיין. הוא עיצב את מרכיבי העולם מתוך החלל האינסופי, וארגן אותם. אשת העכביש יצרה את החיים בעולם. היא ערבבה עפר עם רוקה ויצרה שני תאומים. היא כיסתה אותם בשכמייה העשויה מחומר לבן שהוא החכמה היוצרת, ושרה את שיר הבריאה מעליהם. האחד שומר על הסדר בעולם, והשני הוא ההד האחראי לצלילים שמהדהדים את הבורא. שני התאומים מחזיקים את ציר העולם בקטביו, ושומרים שהעולם יסתובב נכון.

אשת העכביש בראה מהאדמה את העצים, השיחים, הצמחים, הפרחים, הזרעים והאגוזים, ונתנה לכל אחד מהם חיים ושם. היא בראה גם את החיות והציפורים, כשהיא מעצבת אותם בחומר, מכסה אותם בשכמיית החומר הלבן שלה ושרה מעליהם את שיר הבריאה. היא הורתה לברואים להתפזר ולמצוא מקומות לחיות בהם. בהמשך, אשת העכביש יצרה את האנשים מאדמה בצבעי אדום, צהוב, לבן ושחור שערבבה עם רוקה, באותה דרך. אשת העכביש אמרה שעל האדם לזכור תמיד את תכניתו המושלמת של הבורא ולהדהד אותה בשיר הבריאה. הם הלכו לדרכיהם וחיו.

בעולם הראשון הזה האנשים היו טהורים ושמחים. לא היו בו מחלות ולא היה רוע. כולם הבינו את כולם וכולם ניזונו משדיה של האדמה. בהדרגה היו ששכחו את הציווי לכבד את הבורא. הדברן, בצורת ציפור הלעג, נכנס ביניהם ושכנע אותם בהבדלים ביניהם, ובהבדלים שבין האנשים והחיות. אז החיות התרחקו מבני האדם, והאנשים התרחקו אחד מהשני לפי צבעיהם. האנשים התחילו לחשוד אחד בשני ולהיות פראיים ועזים ולאהוב מלחמה. לכן הבורא החליט להשמיד את העולם. האנשים שחיו על פי חוקי הבורא קיבלו הכוונה דרך מרכזי ההדהוד שבתוכם, ומצאו מקלט בתל של אנשי הנמלים.

העולם הראשון הזה נהרס באש, בגלל שאנשי שבט האש היו מנהיגי העולם הזה, שהדרדר כל כך. ואז האחיין ברא את העולם השני הפוך לגמרי מהעולם הראשון, כדי שלא יזכיר את העולם המרושע הקודם. האנשים יצאו מתל הנמלים והתרבו בעולם, אבל לא חיו עם החיות, שנשמרו לעצמן. הם התחילו לסחור ביניהם וזה היה מקור הצרות. עדיין היו אנשים מועטים ששרו את השיר של בריאתם, אבל האנשים המרושעים צחקו מהם, כך שיכלו לשיר את השיר רק בליבם. הבורא החליט שוב להשמיד את העולם, ושוב האנשים ששרו את שיר הבריאה מצאו מקלט בתל הנמלים. שני התאומים שמחזיקים את ציר העולם עזבו את משמרתם, העולם הסתחרר בלי שליטה וכל היבשות והימים זזו והתערבבו ואז העולם קפא להרבה שנים, ללא חיים ותנועה. כעבור שנים רבות, האחיין הורה לתאומים לחזור להחזיק את ציר העולם והעולם חזר להסתובב. האחיין ברא את העולם מחדש, והזמין את האנשים לצאת מתל הנמלים. בעולם הזה האנשים התרבו מהר מאד ויצרו ציביליזציה. יותר ויותר מהם נעשו שקועים בענייניהם הארציים. היו הרבה אנשים שהשתמשו ביכולת הרביה שלהם בצורה לא ראויה. העולם הזה נחרב במבול, והפעם האנשים הנאמנים לשיר הבריאה צפו בתוך קנים חלולים שאטמה אשת העכביש. כשנגמר המבול, שלפה אשת העכביש את האנשים מתוך הקנים והם הלכו לחפש יבשה. בסוף האנשים הגיעו אל העולם הרביעי. זה לא עולם יפה וקל כמו האחרים. יש בו עומק וגובה, קור וחום, יופי ועקרות. הכל נתון לבחירתם של האנשים. הבחירה תקבע אם הפעם יוכלו להוציא לפועל את תכנית הבריאה או שהעולם ייהרס שוב.

 

המיתוס של אנשי ההופי, שעבר מדור לדור, מתאר ידע ארכיטיפי עמוק על העולם. ההתרחקות מהטבע, החמדנות, האיבה, הפילוג והשנאה, מתוארים בו בצורה רלוונטית מאד להתרחשויות של ימים אלו. במעשיהם, האנשים מקלקלים את העולם המושלם של הבורא. המעשים נובעים מאובדן ההכוונה הפנימית שקשורה קשר הדוק לעולם שמשותף לכל האנשים ולשאר הברואים. ההכוונה הזו באה מתוך העצמי שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. העצמי מהווה כוליות נפשית, והוא גם הגרעין הכי עמוק של המהות האישית של כל אדם, וגם הפוטנציאל של מה שהוא יכול להיות. ברמה אידיאלית וסימבולית, העצמי הוא התוצאה המושלמת של אחדות הניגודים שיש בנפש (Jung, 1959/1968). העצמי קשור לעולם ולחיים שיש בו, והוא המרכז שמכוון אותנו נכון ובתואם עם העולם, אם מקשיבים לו. אבל רבים לא מקשיבים.

השמדת האנושות במיתוס מהדהדת את הפחדים שהמצב הנוכחי מעורר, פחדים שבני האדם הכירו וחוו משחר האנושות. אלו פחדים ארכיטיפיים המשתקפים במיתוס, שנותן צורה סימבולית להתרחשויות שקרו, בעולם ובנפש. כך, התיאור האפוקליפטי של השמדת האנושות נמצא בדרך כלל במעמקי הלא מודע, ומקבל צורה סימבולית במיתוסים וביצירות אמנות וספרות. אבל אירועי הקורונה מפגישים אותנו עם הפחד הקמאי הזה במציאות הקונקרטית, ומפרקים את המרחק הסימבולי שיש לנו בדרך כלל מתכנים ארכיטיפיים אלו. הקורונה והשלכותיה נמצאות בחיינו כאן ועכשיו, לא בכתביהם של קאמי או סראמאגו, ולא בציורים של גויה.

המיתוס של שבט ההופי מציב בפנינו שאלות רבות, שמאפשרות התבוננות על המצב הנוכחי. אני מבקשת להעלות כאן כמה מהן. אחת השאלות נוגעת לנגיף עצמו ולמשמעותו הסימבולית. במיתוס, השמדת העולמות נעשית בכל פעם בהתאם לרוע שמחוללים האנשים, בעזרת האש, הקרח והמים. אז מה משמעות איום נגיף הקורונה הנוכחי, בחשיבה כזו? אולי הנגיף הקטן, הבלתי נראה, שמשבית מדינות ומוביל לעצירתן של כלכלות, הנגיף שמאיים על חיי האנשים ועל הביטחון שלנו בעולם שחשבנו שאנחנו מכירים, בא ללמד אותנו משהו על ההיבריס שלנו כאדוני היקום, יודעי הכל, השולטים בטבע ובתודעה. הנגיף הקטן הזה, שפוגע בתושבי כל העולם, ללא הבדל של דת, גזע ומין, יכול להזכיר לנו כמה כולנו פגיעים. החיבור לפגיעות יכול אולי לאפשר לנו לשמוע את קולו של העצמי, ההדהוד הפנימי של שיר הבריאה, שכולל את ההכרה במחלה ובכאב, בקטנות ובמצוקה, יחד עם כל הישגי האנושות ויכולותיה.

ומה המשמעות של ההקשבה להדהוד הפנימי? ולמה צריך להקשיב? מהו שיר הבריאה שלנו? יש לשאלה הזו תשובות דתיות, רוחניות, חברתיות ופילוסופיות רבות מאד, שנמצאות בשיח הציבורי מאז ומתמיד, ומתחדדות עכשיו. בחשיבה היונגיאנית, ניתן לראות את שיר הבריאה כקולו המכוון של העצמי בתהליך האינדיבידואציה – הוא התהליך שבו החיים מגשימים תבנית פנימית עמוקה שיש בכל אדם, מתוך קשר לתרבותו, לאחרים ולעולם שסביבו. שיר הבריאה מזכיר את המקור והמהות העמוקה של האנשים. הוא כולל הודיה לבורא, ויש בו את ההכרה שלא הכל נמצא בידי התודעה האנושית הסופית והמוגבלת, אלא בידי כוחות הלא מודע, כוחות הטבע והרוח האינסופית, כולם נמצאים בתוך העצמי. יונג ראה בדימוי האל ייצוג של העצמי (Jung, 1959/1968), כך שניתן לחשוב על שיר הבריאה כעל קולו של העצמי שמזכיר לתודעה את מקורה. בימי הקורונה יכולה להיות משמעות עכשווית לשאלה, איך אפשר לזכור את שיר הבריאה בתוך כמויות המסרים והדרישות, הרצונות והלחצים שאנחנו נתונים בהם כל הזמן? ברמה האינדיבידואלית, ההקשבה לשיר הבריאה דורשת האזנה למסרים שמגיעים מתוך הלא מודע, במטרה לאזן כוחות ששולטים בחיים המודעים של האדם. ברמה הקולקטיבית והעולמית, ההקשבה לשיר הבריאה יכולה לזמן את ההקשבה לטבע ולכוחותיו, כהתגלמות של האזורים בהם האדם לא שולט, האזורים הלא מודעים.

שאלה נוספת עוסקת במקומות המסתור של האנשים כשהעולם מושמד. מה נוכל ללמוד מהשהות בתל של אנשי הנמלים? ובתוך הקנים החלולים הצפים על המים? אולי השהות במקום סגור מאפשרת עצירה של מירוץ החיים ואינקובציה נפרדת מהמציאות החיצונית, התכנסות פנימה, שתאפשר רפלקציה. אולי ההימצאות בקרב אנשי הנמלים וחייהם הפשוטים יכולה ללמד את בני האדם שעוד מסוגלים להקשיב לשיר הבריאה שלהם, את חשיבות שיתוף הפעולה והעבודה הקהילתית היצרנית המכוונת לבנייה, אותה מסמלות הנמלים. אולי השהות בתל של אנשי הנמלים יכולה ללמד אותנו גם משהו אודות הקלות שבה חיים יכולים להיגמר, כמו חיים של נמלה, גם בעולמנו שנדמה היה מוגן.

שמעתי על סרטון קורע לב שעובר ברשתות החברתיות בימים האחרונים. ילד סורי על ערש דווי אומר: "אני אספר לאלוהים על כל מה שקורה". אי אפשר שלא לחשוב מתוך המיתוס של ההופי על השנאה, המלחמה והמצוקה שחלקים גדולים מאוכלוסיית העולם סובלים מזה זמן רב, בעוד שאר העולם ממשיך לחיות חיים נוחים ובטוחים. בשביל אנשים רבים במקומות שונים בעולם, החיים אינם ולא היו בטוחים מעולם. הפער והפיצול בין עולמות המצוקה לבין החיים הבטוחים הולך וגדל, ויוצר חוסר איזון גדול מאד, שאשליית הביטחון, וכל הפעולות שנחוצות כדי לקיים אותה, מעצימות. כך, קשה מאד לשמוע את ההדהוד המכוון של העצמי, ואת החיבור שלו לעולם ולאנשים אשר בו. עכשיו, כשיש איום שמגיע עד אלינו, אולי נהיה חייבים להקשיב.

 

 

הערות

  1. האמריקאים הילידים בני שבט ההופי חיים בשמורה הנמצאת בשטח מדינת אריזונה של ימינו. משמעות שם השבט הוא "שוחרי השלום" (Sproul, 1991).

 

מקורות

Jung. C.G. (1968[1953]). Psychology and alchemy. (Translator: R.F.C. Hull). 2nd edition. Bollingen series XX, Princeton University Press. Pp. 1-38.

Jung. C.G. (1968[1959]). The archetypes and the collective unconscious. (Translator: R.F.C. Hull). 2nd edition. Bollingen series XX, Princeton University Press.

Jung, C.G. (1988). Nietzsche's "Zarathustra": Notes of the Seminar given in 1934-1939. Vol.1. New Jersey: Princeton University Press.

Sproul, B. (1991). Primal myths: creation myths around the world. New York: Harper Collins. First published in 1979. Pp. 268

Waters, F. (1963). Book of the Hopi. New York: Penguin books. New York: Ballantine Books, Inc. Pp. 3-28.

0 0 vote
Article Rating
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x