מאמרים

החיפוש והדרך: תהליך האינדיבידואציה על-פי זן בודהיזם ב-10 תמונות אילוף הפר   #

בשנת 2008 היה לי מיפגש אינטנסיבי עם 10 תמונות הפר בסמינר על זן בודהיזם אצל יעקב רז. רז לימד את המסכת הזו בעקבות תרגום שלו מיפנית, יחד עם דן דאור שתירגם את המסכת מסינית. הספר נקרא "איש מחפש פר" יצא לאור ב-1996. באותה תקופה קיבלתי את הספר של מרווין שפיגלמן ומוקוסן מיוקי "בודהיזם ופסיכולוגיה יונגיאנית".  מרווין שפיגלמן יהודי, אמריקאי, עבר הכשרה יונגיאנית בציריך ב-1956 עד 1959. כשחזר  לארה"ב קיבל לאנליזה את מוקוסן מיוקי. מיוקי היה נזיר בודהיסטי, ובעקבות האנליזה עבר גם הוא הכשרה יונגיאנית בציריך. כשסיים את ההכשרה חזר ללוס אנג'לס לימד ועבד כאנליטיקאי יונגיאני. הם ניפגשו למדיטציה משותפת, שהפכה עם הזמן למדיטציה קבוצתית. שפיגלמן התחיל לכתוב על אינדיבידואציה בהקשר של הדתות השונות, וכך שניהם הגיעו לכתוב על התהליך על פי תמונות אלה, ולהתיחס לנושא מנקודת מבט יונגיאנית.

"עשר התמונות של רעיית הפר" זו היא סדרת ציורים שמקורה בסין של המאה השתיים עשרה לספירה, שצייר גואואן, נזיר צ'אן סיני. צ'אן בסינית, ביפנית - זן. הזן שלל הסתמכות על מילים או למידה אינטלקטואלית, אלא על חווית הוראה אישית ממורה לתלמיד, ויתכן שזו היא הסיבה שהסדרה התפתחה תחילה כסדרת תמונות.  הסדרה מתארת שלבים שונים של אימון רוחני בדרך להארה, והיא הוכרה גם תחת הכותרת Mind-Ox Pictures  . על המושג mind  כתב יונג בהקדמה ל: The Tibetan Book of Great Liberation כמושג המתיחס ללב, מהות, טבע מקורי. יונג כותב שבזן המציאות הנפשית הקשורה ל-mind היא במובן  של  seeing one's own nature  . ישנן מספר גירסאות ל-10 תמונות אלה, ולא ארחיב את הדיבור אודותם. מבין הנוסחים השונים, זו של גואואן נחשבת לבהירה ולשלמה מכל, ואותה אציג. גואואן צייר תחילה את עשר התמונות כמשל לדרך הרוחנית המדורגת. לאחר מכן הוא צירף לכל ציור-דיו שיר קצר בן ארבע שורות מחורזות, על פי כללי החריזה של השירה הסינית העתיקה. מאוחר יותר, הוסיף ג'י-יואן, תלמידו של גואואן, לכל אחד מעשרת השירים  פסקאות מבואות קצרות ובלתי מחורזות.

הסדרה הוצגה לראשונה ע"י סוזוקי בארנוס ב-1954 בשם: awakening of a new consciousness in Zen  ,

אח"כ היא הוצגה בעריכתו של קמפבל ב-1964 (שערך את הרצאות ארנוס).

הסיפור בכללותו הוא אודות נער צעיר המחפש את הפר שלו שנעלם. הוא יצא לחפש אותו בהרים. הוא מגלה בתחילה את עקבותיו, ואח"כ את אחוריו של הפר. הוא תופס אותו, מאלף אותו, ושניהם חוזרים הביתה. שם הוא שוכח את הפר, ואחר כך את עצמו. בציור האחרון מתארים שוב את הרועה חוזר אל השוק ואל בין הבריות. הסיפור מייצג מסע ההתעוררות של האדם, כמסע רוחני שמתחיל באי-נחת, בתעתוע ובסבל ומסתיים בריקות או בחכמה [בנוסח הדאואיסטי] ובחמלה [בתוספת הצ'אן], שבעקבותיה חוזר המתאמן אל העולם המעשי על מנת לפעול בו גם למען התעוררות האחרים.

מעט על הסימבול של השור:

ישנה ספרות נרחבת העוסקת במיתוסים אודות השור, ממיתרה, אירופה, ועוד, מהם ניתן לגזור את המשמעות הסימבולית של מוטיב זה, אבל אני אתייחס כאן על קצה המזלג לסימבול השור:  Ox זה שם גנרי - פר ופרה וגם עגל. בהודו זו חיה קדושה המסמלת  את ה-self , mind, heart   .מוטיב הפר והרעייה מוכר במסורת הבודהיסטית כדימוי לאימון הרוח, המוטיב איננו ייחודי לעולם הבודהיסטי, והוא נפוץ גם במסורות ובמיתולוגיות אחרות.

יונג כותב על הסימבול של הפר בכרך 5 : Symbols of transformation,   וב- Visions seminar.  להילמן יש פרק נכבד העוסק בסימבוליזציה של השור.

יונג כותבVisions)  ) שהחיות הן הדבר הכי אדוק שקיים. הן חיות בדיוק כמו שהן אמורות לחיות, במובן זה מגשימות את מה שאלוהים ייעד להן. אנחנו בני האדם אנחנו בני מחלוקת, תמיד רוצים לחיות משהו שהוא משלנו לא רק מאלוהים. השור מייצג עקרון קדוש לפי מיתוסים שונים, כח האינסטינקטים, על פי רוב הפר מסמל כוחניות, יצריות או תשוקה חסרת רסן. אבל הוא מיצג גם את כח הטבע היוצר כסימבול של התחלה ואביב. מזל שור הוא פריחת האביב. במזל טלה, אלו הם רק ניצני האביב, במזל שור - הטבע במלוא פריחתו. סמל האביב והיצירתיות של מחזור הלא-מודע. הכח היוצר, התחדשות. במובן הזה השור מייצג עקרון של שליחות הנותן את הכח לעשות דברים ולהמשיך עד הסוף.  טווח הדימויים של השור הוא רחב. מצד אחד הוא שומר קשר עם הנפש החייתית הפיזית שלנו, מצד אחר הקרניים המעוגלות שלו מייצגים אנרגיה רוחנית. השור משחרר כח דמיון רב. הוא טבע ורוח. כח הזיווג של הפכים. השור מיצג גם ההתחלה. הילמן – כותב במאמרו Imagination is Bull  שהאות אלף המקורות שלה הן בשור, קרני השור. במובן הזה השור מייצג מיתוסים של התחלה, של בריאה. כשכזה הוא קשור למחזוריות השמש, ובמובן הזה הוא קשור למיתוס הגיבור - הגעגוע של הלא-מודע והתשוקה לאור. אבל כגעגוע קשור גם לנוסטלגיה לאם האבודה. ובמובן זה  מייצג גם את האדמה האם הירח. (בפרק על מקורות הגיבור, פיסקה 299, עמ' 205). במזרח הפר הוא סימלו של הטבע השלם, המקורי, המואר, טבע הבודהא. מוטיב הרעיה, קשור לחיים פשוטים בכפר. מטפורת החיפוש והרעיה של השור העמיקה לתוך עולם הרוח והאמנות בזן. במאה ה-12 רווחה נטיה בקרב הנזירים לצייר ולכתוב שירים הנוגעים לרעית הפר. ריסון הפר באמצעות חבל המשוך חזק וכיוון הבהמה בעזרת מוט אילוף היו תיאור מקובל של אימון הרוח בדרך להתעוררות ולשחרור.

בהרצאה כאן אסתמך על שני סוגי תרגומים: תרגום מילולי על-פי יעקב רז. אני רוצה לציין כאן שהתרגום של השירים המלווים את הטקסט תורגמו מעט שונה בעברית ובאנגלית, ואני אבחר וורסיה אחת מהן. סוג אחר של תרגום הוא תרגום המובן, ולו שני כיוונים: כיוון אחד הוא מבט ממערב למזרח לפי יונג ונוימן. הכיוון השני הוא במבט ממזרח למערב לפי מוקוסן מיוקי. כל התמונות מוצגות כאן בתוך מסגרת עגולה, אותה משווה שפיגלמן למיכל בתוכו מתרחש התהליך הטרנספורמטיבי. האדם הצעיר העומד במרכז מחפש, והחיפוש שלו צריך לעבור תמורה. את התמורה אולי מייצגת התנועה של הדמות הראשית. בשש התמונות הראשונות המתארות את הקשר והיחס בין האיש לבין השור – התנועה היא מימין לשמאל. בהמשך, הדמות הראשית פונה בתנוחת תפילה לכיוון למעלה, ורק לבסוף דמות זו חוזרת מצד שמאל אל צד ימין, והיא כבר שונה – לא עוד נער אלא אדם בוגר. במובן הזה, כיוון התנועה יכול להיות סימבולי לכניסה אל תוך מעמקי הנפש, ויציאה משם חזרה אל החיים והחברה.

התמונות:

1מחפש את הפר

 

 

 

המשפט:

מכיוון שמלכתחילה לא אבד, מה הטעם להמשיך ולחפש? הפנה עורף להארה ולכן התרחק. פנה לאבק - ולפיכך איבד. הרי מולדתו מתרחקים לאיטם והשבילים מתפצלים לפתע. שאלות של רווח והפסד, מה נכון ומה לא, צצות וכופות עצמן.

השיר:

אם לא היו עקבות מעולם, אז את מי יצא לבקש? תועה והלך וחוזר ותועה, הסבך מהביל ויוקש; בידו הוא מליט את פניו וחולם על נווד השב אל ביתו, על שפת הנהר מתחת לעץ, הרהור טורדני ועיקש.

לפי שפיגלמן הבעיה היא עכשווית. אדם שנשמתו אבדה, והוא מחפש אותה בכל מקום, נחתך מעצמו, מנוכר לעצמו ולמעמקיו. ה-self האוריגינלי הוא הבית, זה משהו שמעולם לא עזבנו. אבל בגלל דלוזיות אינטלקטואליות אנחנו מדמיינים שהוא נעלם מעיננו. החיפוש זו טעות התחלתית הגורמת לנו לחשוב שסוף סוף עברנו התעוררות לתודעה חדשה. ה-self המקורי הוא תמיד שם, אבל זה משהו ממנו אנחנו יכולים להרגיש מופרדים כמו שהאדם המודרני מנותק מהטבע החייתי שלו, מאינסטינקטים. זה נותן תחושה של ניתוק מהחיוניות ומהספונטניות.  נוימן מציג את הבעיה הזו כהבעיה הגדולה של האדם המודרני. בספרו על המוסר החדש הוא גם מפרט את ההשלכות של הניתוק זה. התמונה הזו יכולה להיות מקבילה ל-inner calling   , וניתן גם להבין תמונה זו כפי שהוא כותב ב"האדם המיסטי" על דחף פנימי מהפכני.

2  - רואה את העקבות

המשפט:

נשען על הכתובים, הוא מפרש את כוונתם: קורא בדברי חכמים, הוא מבין את האותות. הוא תופס שכל הכלים עשויים מאותה מתכת; שריבוא היצורים אינם אלא הוא עצמו. אבל אין הוא מבחין בין הישר לבין העקום, ואיך יבדיל בין האמתי לבין המזויף? בשער הזה עדיין לא נכנס; לעת עתה אינו רואה אלא את העקבות.

השיר:

מעט אנשים ראו את הפר, ורבים חיפשו את העקבות, אם בדרום ואם בצפון, כלום יוכל את פניו לגלות? חוק אחד לאפל ולבהיר, בדרך הלוך וחזור, אם רק יבין לא יהיה עוד פיצול: אחדות ללא מסוות.

המחפש נמצא עדיין בשלב הראשוני שבו הוא מכוון כלפי חוץ. הוא קורא בדברי החכמים - שכבר מתו, ואיתם מת מה שאי אפשר למסור- כלומר: החוויה האישית בעת העשייה. מה שנותר הוא הדברים הכתובים. אבל כשלב ראשון לכתבים יש ערך בדרך אל מה שאי אפשר למסור והוא החוויה עצמה. בשלב הזה יש בורות חווייתית, וכך הוא לומד בדברי החכמים שקדמו לו. טקסטים של אחרים יכולים לעזור לנו למצוא את העקבות וזה הוא לימוד אינטלקטואלי. כך אנחנו יכולים להשוות, ולגלות שכל המכלים כמה שיהיו שונים כולם עשויים מאותה מתכת. כל הדתות, כל השיטות, כולן מחפשות את המניפסטציה של הנומינוזי, ושום דת אינה האמת היחידה. בשלב זה המחפש אינו יכול להבחין בין מה שטוב לבין מה שאינו טוב. השינאה והמחלוקות כמו גם פילאי האהבה וההרמוניה כולם הם ביטויים של ה- divine  , אבל עוד לא עשינו את ההבחנה, לא יודעים עדיין את המחשבה הנכונה ואת הערך של הרגשות, עדיין איננו קשורים לאמת של עצמנו, הערך של עצמנו. יודעים את השפות בהן אלוהים דיבר בעבר, אבל לא יודעים את השפה בה דיבר אלינו. ראינו עקבות, אבל עדיין לא עברנו חוויה.

3 : רואה את הפר.  

 

המישפט:

בעקבות הקולות הוא זוכה להיכנס, רואה את המקום ומגיע אל המקור. בהדרגה חדלים רשמי החושים להטעותו. בכל תנועותיו מתגלה הפר בשלמות; כמו טעם המלח במים, כמו ירקרקות הדבק בצבע; הקריצה והקורץ הם אחד, ואין עוד אחר.

השיר:

ערבות נחלים בין שערות ירוקות ביום של אביב, אי שם בקצה האופק צורתו מתגבשת, היער עבות יכוון את צעדי קולו של הפר, מביט בצללים סביבי ממהר בעקבותיו.

פה מתחילה הדרמה: המחפש הצעיר מגיע פה לחוויה עצמה. עכשיו הוא יודע את זה מהחושים, מהקולות, ולא ממה שקרא. ומה התגלה? השור - רק אחורי השור. הצל. במסע לגילוי עצמי, מה שמתגלה לראשונה זה הצל. נוימן מיטיב לתאר את החוויה הזו בספר על המוסר החדש - על החוויה של המפגש עם הצל. האגו, שהזדהה קודם עם הפרסונה, מקבל שוק. הוא כותב שהאגו נזרק החוצה מהפרסונה, והדבר המזעזע הוא לגלות שזה חלק מהאישיות. זו הצורה המרה של המפגש עם העצמי. כאן זה כבר ללא השלכות, וללא ייחסו הרע לקולקטיב - אלא הדבר הוא בעצמו בתוכו. וכך מתחיל המפגש. שפיגלמן כותב שזהו המצב הפגיע בו מגיעים מטופלים לטיפול. נגעו בצל. מצד אחד רגשות שליליים, מצד שני - הרגשה של התקרבות לעצמנו. אחרי השוק, המחפש מבין שסוף סוף פגש את השור, מצא את השור. ברגע שהבנו שהשור עולה מתוך החיפוש, המאבק, הרפלקציות, מדיטציות, פנטזיות, חלומות, אז אנחנו יכולים להיטיב לראות את הטבע שבחוץ ובפנים. המפגש הזה מהווה מקור למאבק ספיריטואלי.

כאן הוא פוגש בשחור של השור. בהמשך יעבור השור תהליך של הלבנה.

4 :  תופס את הפר

 

המשפט:

זמן רב רעה הפר הרחק ממושב אדם, והיום פוגש בו האיש; הנוף מסובבו וקשה לרדוף אחריו; הוא מתגעגע לעשב המתוק ואינו חדל. לבו העיקש סורר עדיין, וטיבעו הפראי לא נרגע. אם ירצה האיש לאלפו יאלץ להלקותו בשוט.

השיר:

בחבל וחח יחזיק לא ירפה מראשו של הפר הקוצף, אט אט ישקיטו, אך הפר ממאן – את ראשו יטלטל, זועף; חוליים כה רבים לא קל לרפא, לסלק הרגלים ישנים, אחורה יפנה הפר את ראשו, לכרים שם אווה הסתופף.

עכשיו הידיים שלו על השור, ומתחילה מלאכת האילוף. המשפט מתאר את הטבע הפראי שלנו, המסרב להיכנע, התשוקות הפרועות שלנו תופסות אותנו. ועכשיו זו היא משימה שבאחריות האגו. לפי סוזוקי האדם עצמו זקוק לאילוף, ושפיגלמן כותב על הפרדוקס בטבע הזה שכולל את היופי והרמוניה וגם כיעור אימה ודיסהרמוניה. התמונה מתייחסת לחוויה מאוד קשה של split ומאבק פנימי בטבע הבלתי מאולף. העבודה היא קשה - השור מתגעגע לשדות המבושמים, הטבע שלנו מתגעגע ל"גן-עדן" משהו בלתי מודע וטיבעו. הניסיון שלנו להיות מודעים הולך נגד הטבע וגם עם הטבע. כי ה"שור" דוחף אותנו למודעות גבוהה יותר. זו השאיפה של השור לדחוף, לחפש, לאלף אותנו - כי יש פה מערכת שהאחד מאלף את השני. התמונה מראה לנו שאנחנו גם מאלפים וגם מאולפים - מה שעושים לשור, השור עושה לנו. כך ה"שור" נעלם, ומופיע כשמתחילים לחפש, בתפיסה של הקצה התחתון שלו.  ישנה פה דרמה של חוויה קשה במפגש עם הטבע הפראי שלנו, ובמאבק המביא למתח פנימי קשה, ואנחנו מאבדים את החוויה הראשונית של רוגע הטבע כאשר התחלנו לחפש. זו היא סערת רגשות, דואליות דרמטית, ורצון להישאר בעולם הלא דואלי. האדם כאן ניקשר אל מה שהוא קושר, וזה לא רק אילוף אלא גם היאחזות - מה שהבודהיזם הטיף נגדו. כי מדובר בחוסר חירות מלאת סבל. אין פה חירות של בחירה, יש כאן להחזיק בכח, רצון לשליטה. התמונה הזו זה שיא הסבל בגלל השניות, והמתח הפנימי. המצוקה עליה נרמז רק בתמונה הראשונה בעצם מהות החיפוש (שם הנער מקווה שהאובייקט נמצא בחוץ, וישם רמזים קלושים שבעצם הוא מחפש משהו בפנים ועצם הפעולה הזו הופכת אותו לאובייקט ולסובייקט וזו התחלת הפיצול הבלתי נמנע בכדי לפתח את המודעות) - כאן המצוקה מגיעה לשיאה. יש פה משבר, כי זה ניגוד גמור לתקווה שהייתה בתמונות הראשונות, מגע רצוי. כאן מתברר שהדברים אינם כמו שקיווינו, שהכל עומד לערעור, וזה מקום של השקעת הרבה כח, בכדי שהדברים יהיו כמו שרציתי. בשלב זה, ישנם ציורים המראים שחלקים של השור מתחילים להלבין בתהליך של תמונה זו.

5  : רועה את הפר.

המישפט:

אך תעלה מחשבה בלב, מיד תבוא בעיקבותיה אחרת. מן ההארה נולדת האמת, מן המבוכה - טעויות. לא מן הסביבה אלא מתוך הלב הן נולדות. החזק ברסן ואל תרפה, אל תניח לספקות להתעורר.

השיר:

רסן ושוט את ידו לא עזבו, למנוע כל מאבק, פן יתאוו הפר לשוב לסורו, להתפלש בדרכי אבק. ברעותם יחדיו, איש ובהמתו, הפר רוגע שליו, בלי רסן וחח פסע מרצונו. את עקבות האיש חבק.

מתחילה להתעורר פה רווחה. תהליך ההלבנה מעמיק. הולכים יחד, והמקום שלהם אחד ביחס לשני השתנה. התמונה מראה הצלחה, אבל המילים מגלות מאבק מתמשך. המחשבות נעות, אולי מתוך הרגל, או מח לא מתורגל לשחרר. סוזוקי מדבר כאן על הרגל של אינטלקטואליזציה או קונספטואליזציה שנימשך מאז איבד את תום ליבו. שני אלה גורמים לאובדן הקשר עם הטבע האמתי שלנו. ישנה התפתות לאינטלקטואליזציה או קונספטואליזציה בכדי לקדם את התודעה שלנו, אבל בכדי להמשיך ולהתפתח אנחנו צריכים לחזור למצב של אי-חשיבה, לטבע הבלתי חושב שלנו. קצת קשה לעשות את זה, להרפות, לשחרר את הרסן, ולתת לטבע המקורי להחלים. שפיגלמן כותב שאולי זו הסיבה ש-60% מהתמונות עוסקות בשור, ואומר שהבעיה המרכזית בתהליך האינדיבידואציה היא אילוף הטבע האבוד שלנו וההחלמה. בלי זה תהיה לנו רוחניות חסרת גוף ומזויפת (כמו אלה המרבים להשתמש בסיסמאות רוחניות ללא בשר ממשי) שמתאימה לאלה שאין להם אומץ לדברים האמתיים.

תהליך ההלבנה של השור יכול להתאים להורדה של עוצמת המאבק והחציון, ולתהליך האינטגרציה של השור הפראי כסימבול של אנרגיה מאיימת מהלא-מודע, או לפי שפיגלמן יכול להתאים להפיכת הניגרדו אל האלבדו. שפיגלמן כותב פה שישנן סדרות המצוירות בצבע, כך שניתן גם לראות את התקדמות התהליך בצבעי העבודה האלכימית עד לקשת המסמנת את הסוף. מה שניכתב כאן מתאים לישיבת המדיטציה. כל מי שנכנס לאימון הזה מרגיש את המצב בו המחשבות מפריעות ומחבלות בריקות. מצב של אסוציאציות חופשיות שמרחיקות אותנו מהרגעים של הכלום, של השקט המביא הארה. זו הבטחה ומשימה: היאבק והחזיק חזק, הרגע ושחרר. השור יבוא בעצמו ברגע הנכון. הוא לא צריך שלשלאות, לא דיסציפלינה, רק יחס קשר.

6:חוזר הביתה על גב הפר.

המשפט:

המלחמה נגמרה; רווח והפסד נהיו לאין; שר שיר כפרי של חוטבי עצים; מחלל נעימת ילדים פשוטה; שרוע אפרקדן על גב הפר, בוהה אל העננים. אם יקראו לו - לא ישיב; אם ימשכו בכנף בגדו - לא יסב פניו. 

השיר:

רכוב על הפר, חוזר לביתו, מתנהל לאט בשבילים, בשעת בין ערביים נשמע חלילו, צליליו מלווים ערפילים; מדוד מדוד, קצוב קצוב, ואין גבולות לרוחו, ביידעו את השיר, מה טעם ראה האיש להכביר הבלים?

בשונה מהתמונה הראשונה, בה יוצא הנער לחיפושו והוא מתבונן לאחור אל ביתו, כאן הוא מתבונן לאחור אל הטבע, והשור עושה את דרכו הביתה בבטחה. יש פה אמון ושימחה. זו היא השיבה הראשונה הביתה בסדרת 10 התמונות. מקום נינוח, אין מחפשים דבר, תמונה של שלום, נינוחות שמכינה את ההתעוררות.   הנער של תחילת הדרך נהפך כאן לגבר, כמו עבר איזשהו תהליך חניכה - לא חברתית אלא פנימית. היושב על גב הפר נוהג בצורה מגובשת, והוא בקשר עם החיים האינסטיקטואליים של עצמו.  האם זה לא השור עצמו שמוביל את הדרך? אחרי כל המאבק, האיש רוכב על השור ומובל על ידו. הוא מנגן בחליל - נשאר בקשר עם הרגשות שלו, ונותן לכך ביטוי. שפיגלמן מציין את העובדה שהוא נוהג בפר ללא ידיים, ומתייחס כאן לתרבות המערבית, בה הורגים את השור. בתרבות של מיתרס- הגיבור מקריב את השור, וההמשך של העניין הוא במלחמת השוורים. במסורת המערבית השור צריך למות, אבל במזרח השור חי והוא הבסיס לחיים שלנו. אני רוצה להתייחס כאן לדברים אותם כותב נוימן אודות התפתחות המוסר. הוא כותב שרמת ההתפתחות של המוסר הישן בתרבות המערב הוא  של הקרבת קרבנות - להקריב את החיה. במוסר החדש - יש לחיות בשלום עם החיה. ונראה שכאן, בזן בודהיזם העניין הזה היה ידוע לפני מאות שנים. בתמונה אנחנו רואים שליבו של האיש מלא שימחה, אבל גם אצל השור ראשו וזנבו מורמים, ומתרחש משהו חשוב: הוא מחייך. למרות שחיות אינן מחייכות, כאן השור מגלה תכונה אנושית. לא רק שהאדם חי בשלום עם החיה שבו, אלא גם החיה מגלה מאפיין אנושי – שניהם השתנו ביחד. החיוך של השור כמו אומר לנו שהוא שמח על ההרמוניה עם האדם. יש פה פתרון של הקונפליקט, שני הצדדים התקרבו אחד אל השני.

7:  הפר נעלם האיש נשאר.

אחרי שהושגה הרמוניה עם מרכיב הפר, הוא נעלם, ומתחיל השלב הטרנס פרסונלי של ההתפתחות הרוחנית - מעבר לאגו.

המשפט:

בדהרמה אין שניות, . (דהרמה זו מילה שאי אפשר לתרגם, ומתייחסת לחוק הכללי של היקום, בסיס למוסר, מה שקובע את מהותנו. אין בדהרמה שניות - ההעדפה היא לומר את הדברים בשלילה, כי היא שוללת את השניות, אבל אין זה אומר שיש אחדות.) והפר אינו אלא כלי ארעי, כמו השמות השונים מלכודת וארנבת; כמו ההבחנה בין הדג והרשת;  {צ'ואנג דזה, בקולות האדמה: לשכוח את המילים: המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים. מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה! עמ' 96}  כמו זהב הנחשף מעפרותיו; כמו הירח הבוקע מבין העננים {ריוגון סוטרה: כשאנו שרויים בטעות הזהב שבלבנו מעורב בסיגים, והירח ניסתר מאחורי העננים}        דרך האחד (דאו) - אורה קר. הקול הנורא מחוץ לזמן. באנגלית: the one ray of light serene and penetrating shines even before the day of creation .

השיר:

מששב לביתו, כל מקום הוא ביתו, ביער בגיא ובהר, נתבטלו ההבחנות של ׳אחר׳ ו׳אני׳ , כל היום ירחף כפרפר; לבטח ישב על הצוק הבודד, השער לכל הסודות, בינו לבין עולם האדם, אחרון הכבלים כבר הותר.

מיוקי כותב שהאדם בשלב השביעי צריך לפגוש שורת בעיות נוספת, בדיוק בגלל שזהו השלב הסופי של ההישג בשביל האגו המנסה להטמיע תכנים לא מודעים. עכשיו הפר נעלם, כי הוא לא היה אלא אמצעי לחזרה הביתה. והבית האמתי נמצא בראש ההר. תמונות הטבע הן טיפוסיות לסדרה זו, וכאן מדובר על ההר - ושפיגלמן כותב שההר מייצג בדידות, כי את האינדיבידואציה עושים לבד. אין כאן מקום לפר, כמו שאומר המשפט שהמאבק שלנו עם האינסטינקטים, התשוקות, עם רווח והפסד, זה רק כלי, שיטה, או אפילו מלכודת. זה היה כל כך אמתי בזמן המאבק, אבל עכשיו כשיושבים בשקט על ראש ההר אנחנו יודעים שהתיאוריות, הטכניקות, אפילו הדימויים אינם אלא כלי, אמצעי. מה שאנחנו בעצם רוצים זה את ה"ארנבת" או את ה"דג", את המציאות של החוויה בעצמה. כשיודעים אותה הדבר דומה לזיקוק הזהב מעפרותיו, טרנספורמציה אלכימית. שפיגלמן מצטט את סוזוקי הכותב שתמונה 7 מסיימת את התהליך של המשמעת העצמית. היא מסמנת את הפסגה של המאבק המתמשך, ועכשיו אנחנו מבינים שלהגיע הביתה זה לא מספיק, ומה שהכרחי הוא להיות בבית - being at home  . האיש מתבונן בירח העולה מעל לעננים. שלווה גמורה עולה פה. המרחב הנפרש לרגליו מגובה כזה הוא עצום. הוא שלוו, אין שוט אין חבל, לא דיסציפלינה, שכח את השור שכח את המאבק, שכח אפילו את מה שחיפש - כי הוא בתוך זה, ואינו יותר אובייקט וסובייקט. הנער שבמאבקי האינדיבידואציה היה לגיבור השמש במלחמתו עם יצריו ותשוקותיו, נהפך בטרנספורמציה הזו לגיבור הירח. במסה על יעקב ועשיו כותב נוימן בהרחבה על הטרנספורמציה הזו. במישפט קצר אסכם כך: אור השמש מטיל בהכרח צל, וגיבור השמש ניפגש ונילחם בצל. נוימן מרחיב על חשיבות הצל ומערכת היחסים אתו. ההתפתחות התודעתית מביאה אל הפיכתו של הגיבור לגיבור הירח - אינו צריך להילחם יותר בצל (השור נעלם) והוא מוכן להמשיך את התהליך, כי התהליך עדיין לא הסתיים. מיוקי רואה כאן התקדמות ספיריטואלית  הנקראת : Far -going" ״,  כי אין כאן יותר קונפרונטציה, ובשלב זה הסכנה היא לשקוע כאן לתוך סטגנציה.

המעבר לשלב הבא ובהמשך אינו מורגש יתר כפעילות של האגו, וכל ההתקדמות כאן היא ספונטנית דרך חוכמת וחמלת הבודהא.

8 :   האיש והפר הכל נישכח.

המשפט:

התאוות הארציות נשרו כולן, ודברי חכמים רק הבל. במחוזות ההארה אין טעם לשוטט, ועל מחוזות האופל יש לחלוף בריצה. אין הבדל בין שני אלה no form of dualism)  )  וגם אלף עיניים לא יבחינו ביניהם. מאה ציפורים נושאות פרחים הן אות קלון למקום.

השיר:

השוט והחבל, האיש והפר, הכל נעלם ריק הבלים, שמי התכלת פרושים רחוקים, לשם לא יגיעו מילים; בלהט האש בתנור האדום מה הסיכוי של פתית שלג אחד? ( ״התנור הלוהט״ : בקובץ קואנים מהמאה ה-12 כתוב: ״הנזיר שעבר כבר את כל הפיתולים הקוצניים דומה לפתית שלג על תנור לוהט״ והכוונה היא שהוא נעלם ואינו משאיר עקבות).  אם הגעת הלום – לכל כבר תוכל, תהיה אבי האלים

)When this state of things obtains, manifest is the spirit of the ancient master. ( באנגלית :

( יעקב רז כותב כהערה למונח ״אבי האלים״ שאין פה שום דמיון לאלוהים המונותאיסטי, ולא לאלים מהמיתולוגיות המערביות. המונח אבי האלים  הוא מטאפורה למשהו שממנו נהיו כל הדברים, ושאליו הם שבים. במובן הזה שורת השיר באנגלית  מתקרבת יותר לעצם העניין מאשר התרגום בעברית. גם משפט הזן ״ רק העיגול הזה, אין נזיר אשר יוכל לקפוץ החוצה״ מתקרב לרעיון שאותו הציור מביע).

תמונה זו מתארת חוויה שהיא אולי המדוברת ביותר בספרות העוסקת בזן בודהיזם – הן במזרח  והן במערב. אולי כי הציור מתאר משהו שהוא כלום, יש צורך בכל כך הרבה מילים. יחד עם זאת המשהו הזה, שהוא כלום – הוא פסגת החוויות הרוחניות. יונג, בהקדמה שלו לספר של  ד.ט. סוזוקי ״מבוא לזן בודהיזם״ כותב אודות חווית  הסאטורי  באופן המזכיר מאוד את החוויה המתוארת בציור הזה: ״הסאטורי הוא חוויה עמומה... מסתורין שאין להביע במילים. תחושה של נגיעה בסוד אמתי...  בא כמשהו בלתי צפוי שאין לצפותו – מצב של תודעה ריקה שניצבת פתוחה לקבל השפעה אחרת״  לכן הוא מתרגם חוויה זו ל״הארה״.  אזורי הנפש המורגשים ככאלה, הם אזורי הכלום והמשהו בו-זמנית. זהו האזור הקדום ביותר המורגש ככלום שבתוכו קיים משהו שאולי נמצא מחוץ לתודעה, או אולי מורגש באופן עמום ביותר. החכם הסיני Lao Tzu  מיטיב לתאר את המקום והחוויה – שבאזורי נפש אלו אין הפרדה בין מקום לחוויה – במילים הבאות:

“Deep and bottomless, it is like the ancestor of ten thousand things,

There is nothing, and yet there seems to be something……

But its image was there even before God”

ובעברית (פיסקה 4):

הדרך, כוחו בריקותו, ולעולם לא יתמלא. תהום רבה! – דומה לאביהם הקדמון של רבוא הדברים. עמקי מצולה! – דומה כאילו לא קיים. בנו של מי הוא, לא אדע, אבי הקיסרים נשקף מתוכו.  (כנראה שכאן הביטוי ״אבי הקיסרים״ זהה לביטוי ״אבי האלים״ שהופיע קודם).

נוימן מכנה אזור זה במילים הבאות:

   “unitary reality which exists beyond and before the primal split  “

בדיאגרמה שהוא משרטט על מנת לתאר את מישורי המציאות, משורטט המקום והחוויה בחלק השלישי אותו הוא מכנה:

centering of the personality.

משהו די דומה: הוא קורא לאזור האחדותי:     משרטט בדיאגרמה הסכמתית שלוIzutsu

depth level of consciousness B.

והשלב ההתפתחותי בו ניתן להגיע למקום הזה הוא השלב אותו הוא מכנה:

No Mind or Pure act of SEE.

תמונה זו מצביעה על עומק הטרנספורמציה. רוגע כללי. השוכח נשכח. אין יותר הבדלות, ומה שמתקיים הוא החוויה עצמה. זה לא שאני רגועה, אלא הרוגע עצמו רק הוא מתקיים. אין יותר חיפוש כי משמעותו היא ספליט. מדובר כאן על חוויה עמוקה של אחדות. גם אין צורך בציפורים הבאות אל הפרחים. הכל השתחרר. הציפורים השתחררו מהמורה, והמורה השתחרר מהצורך להחזיק את תלמידיו. אין יותר חציצה בין שני חלקים של ארכיטיפ - אם הוא מורה אז יש תלמידים, אם הוא הורה - אז יש ילדים. אין תוקף להפרדות ואין תוקף לאחדות. האמת היא שלישית - התהוות גומלין, הדברים המתהווים ללא הרף מתוך מה שאינם. הציפורים הן סוג של עקבות, שעכשיו אינם. (187 - לאווזי הבר אין כוונה להותיר עקבות) לעיגול שבציור אין גבולות ואין מרכז. המרכז הוא בכל מקום. שפיגלמן כותב שבמערב זו ההגדרה עבור אלוהים - מעגל שהמרכז שלו הוא בכל מקום, ופני השטח בשום מקום. יש פה רלטיביזציה גם של האגו וגם של הסלף, שהם חלק מהשלם הגדול. הרוח המקורית של תהליך ההארה מראה את עצמה: האגו ירד מכס המלכות, האגו והסלף הם אחד ובמצב של שלמות. מיוקי כותב בהקשר לתמונה זו אודות התמוססות האגו – לא כעל ביטולו, אלא אלא להיפך - חיזוקו והעשרתו בתהליך זה. קורבן האגו הוא במובן של מימוש עצמי ולא במובן של דפוטנציאציה שלו.   ואולי נוכל להבין זאת בעזרתו של נוימן שאת מה שכתב  אביא בהמשך. במילה  ״נישכח״ הכוונה היא למושג של :       

  כלומר: לאפשר לדברים להתרחש בטבעיות. non-doing: wu-we

(ניסים אמון בספר הטאו, מדבר על המושג זה שפירושו שילוב עדין בין עשיה לאי-עשיה: יש למקד ולהפעיל את הרצון ואז לאפשר לדברים להתרחש מאליהם) זהו הישג הדורש תקופת חיים שלמה. לכן המילה "נישכח" מצביעה על מצב פסיכולוגי של "התרוקנות" בו האגו ניפתח לפעילות בשרות הסלף - מצע החיים.

שפיגלמן כותב שההבדלים בין המזרח למערב הם בשיטה. במזרח - מדיטציה. במערב תפילה, פסיכותרפיה דמיון פעיל. בתמונה 7 נאמר שכאשר תופסים את המשמעות אפשר לשכוח את האמצעי להשגתה. אבל כאן, מהרגע שיש חווית שלמות, אחדות, אפילו המדיטציה אינה דרושה עוד. כלומר, שבנקודה זו של החוויה הטהורה, נעלמים ההבדלים גם בין המזרח למערב.

בנקודה זו, היכן שנעלמים כל ההבדלים, גם אין הבדל בין החוויה כשלעצמה לבין אזור הנפש ממנו היא מגיעה. לפי

זהו האזור והחוויה של ה״כלום״, המצע האולטימטיבי של עולם  התופעות, היכן שהנפש שרוי   Izutsu

ברגיעה מוחלטת. שדה התודעה מרוכז בעצמו. הוא מכנה את המקום (אזור וחוויה) בשם:

,  והכוונה היא למקום בו מתהווים הדימויים.      Zero point of consciousness

נוימן בחיבורו ״האדם המיסטי" מכנה את המקום הזה בשם: ״נקודת הריק היצירתית״. לפי נוימן המיסטיקה משמעותה היא מפגשי אגו-סלף, מה שרק אדם יכול לעשות. הוא מתאר שלושה סוגי מפגשים כאלו, לפי דרגת ההתפתחות של תודעת האגו: מיסטיקה אורובורית או מיסטיקת המקור אתה אנחנו נולדים; מיסטיקת השיא הקשורה לתקופת החיים האמצעית הארוכה; ומיסטיקת הסיום. כל מפגש כזה תלוי בחוזק האגו שהושג בשלב הקודם, האגו והסלף משתנים, ציר אגו-סלף מתבסס, והאגו משתלב מחדש בחיים ונעשה עשיר יותר. במעברים אלה האגו צריך לחולל ראשית כל מתח אנרגטי גבוה (עמ' 61), והפיכתו לגיבור היא בהצלחתו בהתמודדות במאבק עם הדרקון. לפי נוימן במיסטיקת השיא ישנו מאבק שאומנם מסתיים בחתונה הקדושה - מה שמתואר היטב ברוזריום. אבל החידוש של מיסטיקת השיא הוא בהשפעתה יוצרת החיים של ההתנסות המיסטית (עמ' 63), וזה העיקר. במובן זה, מיסטיקה של אהבה ומוות נחשבת לרגרסיה ולכישלון (שם), מפני שהעיקר הוא מימוש הנישואים ופריון העולם (43). המיסטיקה הגבוהה של מיסטיקת השיא מתחילה במאבק נגד הדרקון, אולם היא ממשיכה הרבה מעבר לכך עד למעמקיה של מיסטיקת הסיום (64). נוימן כותב (57) שעבור האני, המצב הבסיסי של המאבק נגד הדרקון פירושו קבלת העובדה כי העולם מפוצל, כי קיים דואליזם של החיים שרק מכך מתאפשרים חיי תודעה וקיום אתי. במפגש של האגו והסלף במיסטיקת הסיום  נחשפת נקודת השורש של הריק היצירתי. זה הוא מקום הנמצא מחוץ לתודעה, אך מבחינת התודעה המקום הזה הוא נקודת הריק. נקודה זו שוכנת בתוך האדם, היא המקדש והטמנוס המעיין וגן העדן (33). זה הוא התחום העל אישי (טרנספרסונלי) אשר יוצר את האדם, ובאופן פרדוקסלי הוא חסר זמן וגם יוצר את הזמן. ההתנסות בריק היצירתי שבתוך האדם היא ההתנסות הראשונית, והיא זו אשר הובילה בהמשך להשלכת הדימוי של הבריאה מתוך אותו הריק. נקודת הריק היצירתית עוסקת במהותו של התהליך היצירתי ועומדת במרכזה של כל התנסות מיסטית. בתיאור של האזור/החוויה הזו, מתלכדים גם המושגים אותם טבעו  נוימן ואיזוטסו.                                                                                     בגלל העוצמה של המקום הזה, היציאה ממנו תלויה בחוזק האגו של שהושג קודם לכן - זה שניצח את הדרקון לפי נוימן, וזה שהצליח לאלף את הפר ולחיות אתו בשלום, לפי 10 תמונות הפר.  

שפיגלמן כותב שתמונה זו מתארת רגע שהוא כמו המפץ הגדול, רגע אי תפקוד והיעלמות האגו. כל החכמים לא השאירו סימן, כל השבילים לא רלוונטיים. עומק בלתי מוגדר, תובנה של כל החיבורים - חיבור של כל שכבות ההתקיימות כחוויה עכשווית ואין צורך בסימני זיהוי. מסתלק הבסיס שיצר את הבעיה. בכל המקומות בהם מוזכרת חווית אחדות, היא מתוארת כרגע של השגת מענה מוחלט, ולאחר מכן שינוי משמעותי בחיים. בתמונה 8 המימוש הוא החוויה כשלעצמה, חווית הארה לפי יונג,  או כפי ששפיגלמן כותב שהארה משמעה אינדיבידואציה במושגים שלנו.

זה הוא מקום שמעבר להכל, אבל המפגש אתו והחזרה ממנו יכולים להוות משבר - לטוב או לרע, הכל תלוי בחוזק האגו. ג'וזף קמפבל היטיב לתאר בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים" את הקשיים בחזרה לחיים הרגילים אחרי מפגש מהסוג הזה.

9:       חוזר אל השורש שב אל המקור.   

 

המישפט:

מלכתחילה היה טהור ודומם, ושמץ אבק לא דבק בו. מתבונן בפריחה ובקמילה הבאות בזו אחר זו; חי בדממה הנאספת של אין-מעש. הוא אינו דבק באשליה ובגלגול, ומה בצע לו בהסתגפות ומשמעת? המים כחולים, ההרים ירוקים, והוא יושב ומתבונן בהתהוות ובכליון.  

השיר:

שב אל השורש, חוזר למקור, כבר מיצה את פרי הממשות, כלום אין זה מצב של פשטות ותום, כמוהו כעיוורון וחירשות; הוא יושב בביקתה ואיננו רואה אתמה שמחוץ לביקתה, הנחל זורם והפרח אדום – כך מעצמם, פשוט.  

גואו-אן מראה לנו שיש עוד דרך בתהליך הזה, למרות שהיינו יכולים לחשוב שהגענו. התמונה כאן מראה את הטבע בעצמו - עץ פורח עם גזע ובתוכו מעוגנים שני עיגולים. עץ כסימבול לאינדיבידואציה, ראשו בשמיים ושורשיו באדמה. מאוד חשוב כאן להזכיר גם את השורשים והאדמה. זו היא תזכורת שאנחנו לא נישארים לנצח בעונג של חווית האחדות, והיא מסמנת את הדרך חזרה. יופי וריקות - סימבול של השלמות. המישפט אומר שמלכתחילה היה טהור ודומם ולא דבק בו שמץ אבק - וזה מחזיר אותנו למישפט של התמונה הראשונה - "מלכתחילה לא אבד״.  מישפט זה מרמז שכל התהליך שעברנו עד כה הוא מהטבע. אנחנו חשבנו שאנחנו נילחם אבל למעשה כל התהליך הוא טיבעי, חלק מהטבע. "הוא אינו דבק באשליה ובגלגול, ומה בצע לו בהסתגפות ומישמעת?" כל אלה הם מאפיינים של האגו, אשר כעת אינם נחוצים. לדעתו של שפיגלמן תמונה זו הינה ההכרה בעקרון הנשי ברמה העמוקה ביותר. העץ מביא אותנו לטבע עצמו בכל מורכבותו והמחפש צריך להישאר כאן עד שידע זאת. בישיבה השקטה הוא רואה שהוא עצמו כשהוא חלק מהטבע, לטבע יש את ההוויה שלו, והמטרה שלו. נוימן כותב ב"האדם המיסטי" על המיפגש עם אריכטיפ העץ (35) המייצג את העולם של חוקי הטבע הפרסונלי והטרנספרסונלי, שפירושו כניסה לאקט מיסטי של התמסרות ושינוי. במצב זה האדם יבין את ניפלאות הטבע בעצמו ובחיים וימצא שאינו יכול לחיות אחר מעצמו, ושהוא עצמו הוא בתוך הטוטאליות של הקיום, וזה הוא הטבע המבטא את עצמו.

כל התהליך היה חלק מהטבע, זרימה מהטבע, שינויים מהטבע, מלחמה מהטבע. ההארה אותה מכנה שפיגלמן אינדיבידואציה, ויונג מגדיר אותה (סוד פרח הזהב) כחוויה של ראית אור לא מהחושים אלא מחווית האחדות,  היא חלק מהטבע. כאשר אנחנו חלק מודע של השלמות הזו, משתתפים בתהליך הטרנספורמציה, אנחנו מבורכים, זוכים לברכה. במובן הזה, ניראה שתמונה 9 היא חלק בלתי ניפרד מתמונה 8, ששתי התמונת הללו הן סימולטניות.

10: נכנס אל השוק בידיים שמוטות  

  ידיים המעניקות אושר).bliss-bestowing hand (זה התרגום של יעקב רז, וקצת קשה להבינו. באנגלית:

המישפט:

מאחורי הדלת העלובה הוא נחבא לבדו, ואלף חכמים לא יוכלו להכירו; את אורו הפנימי הוא מסתיר, ומפנה עורף לדרכים שכבשו הקדמונים. נושא דלעת חלולה על שכמו הוא ניכנס אל השוק; מטלטל את מקלו, הוא חוזר לביתו. בבתי היין וחנויות הדגים הוא עושה שהכל יהיו לבודהות .

השיר:

רגליו יחפות וחזהו חשוף, הוא יוצא לשווקים ושב, אפשר ובוץ מכסים את גופו, וצחוק ממלא את פניו, מה בצע לו ברזי האלים, בסוד החיים עד אין קץ?! כאחת הוא עושה שהעץ היבש שוב ינצו פרחיו.

זה השלב האחרון של הדהרמה - השלב בו המואר חוזר לעולם ולאנשים הרגילים. בלי שלב זה אין אינדיבידואציה. שלב זה מצביע על החשיבות של החזרה השניה- החזרה מהעולם הטרנספרסונלי אל המציאות הפשוטה. האיש חוזר לחברה, והוא כבר מבוגר - כלומר שכל התהליך נמשך לאורך חייו. זה הוא שביל של כל החיים ולא מאורע בודד. להגיע ליעד כזה נדרשת לא רק  מדיטציה, לימוד וניסיון חיים, אלא גם משך - הכל מתמשך זמן רב. לא ניתן לאתר היכן נמצא המואר, אך בכל זאת הוא נראה בכל מקום. כל מה שבה במגע עימו פורח. המואר כל כך חביב, והמרכז שלו הוא בבטן החשופה, לא בלב. שפיגלמן משווה את המואר השמן והשמח לישו הרזה שנושא את סבל העולם. אבל אני רוצה  

 , וזאת בהקשר לבטן השמנה של החוזר השמח. bliss-bestowing handלומר כמה מילים על המשמעות של:   

אזור הבטן העליונה הוא משכנה של צ'קרת מיקלעת השמש- מניפורה בקונדליני. (הכח הדינמי הפוטנציאלי הטמון בגוף האדם שבהתחלה הוא מכורבל באזור עמוק של הגוף. משווה לכח הלא-מודע. ההשוואה של הקונדליני לנחש מייצגת את כח התודעה). בסמינר על הקונדליני יוגה כותב יונג אודות המשמעות של המניפורה , ובאנגלית שמה הוא:

 .“city of jewe

זה הוא מרכז מאוד חשוב - מרכז הדינמיזם, האנרגיות, כח רצון, ומשווים אותו לכח השמש בלעדיה אין חיים (צ'י - אנרגית החיים) המניפורה מקרינה ומפיצה אנרגיה דרך כל המסגרות האנושיות, מפעילה ומווסתת פעילויות של אברים ומערכות בגוף, וכל תהליך החיים. ההתעוררות של המניפורה היא חשובה לשמחת החיים ולמלאותם. במניפורה מתרחשת ההתעוררות האמיתית של הקונדליני, מפני שבשני המרכזים הנמוכים יותר הקונדליני ישן ואחר כך יושב. במרכז המניפורה ישנה ההתעוררות מפני שהיא מתמשכת ואין בה הסכנה לנפילה של התודעה. עד לנקודה זו, הקונדליני היה יכול להתרומם פעמים רבות רק בכדי להיסוג שוב. אבל במניפורה ההתעוררות מתקבעת. ואז מתחולל שינוי משמעותי של ההתפתחות התודעתית. בשני המרכזים הנמוכים יותר לא ניתן לראות מישורי תודעה גבוהים, והאדם סובל מקשיים מנטליים וריגשיים וחווה את העולם בהתאם לכך. אבל כאשר התודעה עולה למניפורה הרבה אפשרויות תודעתיות נפתחות לפניו, כאילו האדם קיבל נקודת מגוז חדשה המאפשרת פרספקטיבה רחבה יותר על עצמו ועל החיים. לאורה של ראיה תודעתית כזו כל השקפות החיים שלו לגמרי משתנות - דעות קדומות קומפלקסים והטיה ריגשית נעלמות. כאשר ישנה טרנסצדנטיות למישור המניפורה הוא רואה את החסד, השקפות נאצלות, רעיונות ואפשרויות גדולות יותר של התודעה האנושית. כל מה שהוא חושב או עושה מושפע על ידי הראיה והתובנות הגבוהות הללו. לכן הכוחות הנפשיים המגיעים לאחר התבססות הקונדליני במניפורה הם בנבולנטיים - עם נדיבות ועם חמלה, בעוד אלה שתודעתם עדיין שוכנת בשני המרכזים הנמוכים יותר נישלטים עדיין על ידי אספקטים אפלים ונמוכים.  דרך התעוררות המניפורה מתעוררים כוחות של יצירה שמשמעה קונסטרוקציה ודקונסטרוקציה, כוחות המאפשרים הגנה על העצמי, רכישת אוצרות ניסתרים ללא פחד מהאש, ידע גופני ושחרור ממחלות, והיכולת למשוך את האנרגיה כלפי מרכזי האנרגיה הגבוהים יותר.

שפיגלמן משווה את האיש השמן לישו הרזה, עם מבט לשמיים, סגפן - נושא את צלב הסבל. לאור הדברים שנאמרו כאן, ניראה שאין מקום להשוואה כזו, כמו שאי אפשר לומר שכל עוד אנחנו חיים תמיד יהיה שור חדש עם כל המשתמע מכך. לפי המסכת של 10  תמונות הפר, אחרי מסע כזה לא יהיה שור חדש, מפני שהתודעה התקבעה במישור חדש וגבוה יותר. אין פה חזרה לאחור. ולמען זה נעשתה כל הדרך עד הלום. אימוני הזן מיועדים להגיע לנקודה הזו כדרך של הווייה בעולם ועשיה בעולם. האדם המואר במזרח אינו נושא את צלב הסבל, אלא את קרן השפע על גבו - מקור בלתי נדלה של חסד. יש לו שלמות, ואין לו צורך בכח הפלאי של אלוהים, והוא אינו אלוהים. הוא אדם. הדלעת שנושא על גבו - סימבול של ריקות, אין לו רכוש עודף, מפני שהוא יודע שהתשוקה לרכוש היא קללה בחיים.

בתמונה זו העץ הוא המיסגרת של המואר והפריחה שלו מגיעה עד לאיש הצעיר. עד עכשיו היה איש אחד או שום איש, ועכשיו יש שניים: המבוגר המואר והצעיר ששמח לקראתו, שנראה כמו המחפש האוריגינלי. לא ברור אם הכוונה היא ללידה מחדש, לחיפוש חדש ואחר, או למיפגש בין זה שפנה לכיוון שמאל לבין זה הפונה כעת לכיוון ימין. עבור זה שפנה שמאלה, היה הבדל בין האוביקט לבין הסוביקט. בתהליך הארוך שעבר, הוא למד על האחדות בין החיצוני לפנימי, וכעת הוא בשל לחזור משמאל לימין אל החיים הרגילים והפשוטים, אבל עם עושר פנימי ונקודת מבט אחרת על החיים.  הרעיון המובע בתהליך האינדיבידואציה כפי שהופיע במסכת שלפנינו, וכפי שאנחנו מכירים אותו, הוא הרעיון החשוב של מימוש. התהליך כאן הוא תהליך טיבעי של אינדיבידואציה, תהליך אותו עושים לבד. השיטה היא המדיטציה, ולבסוף קשר עם אחרים. שפיגלמן משווה את הגישה הזו לתהליך האינדיבידואציה במערב - בפסיכותרפיה המיכל הוא הקשר הבינאישי, וההישג הוא לבד. שפיגלמן רואה את שתי הגישות הללו כמשלימות זו את זו.  

*

*

*

המסכת שאותה תיארתי, היא מסכת עתיקה מתרבות אחרת, מרוחקת מבחינה גיאוגרפית. היא בנויה משכבות של דימויים – דימוי חזותי, כותרת מילולית, מישפטים ושירים. כל שיכבה מונחת על גבי קודמתה באופן שמפרשת אותה. גם הטכסט שאותו כתבתי יש בו, מלבד מימד תיאורי, גם מימד פרשני. המסכת מתארת 3 סוגי מיפגשים: מיפגש עם הטבע החייתי, מיפגש עם הטבע הרוחני, ומיפגש עם הטבע האנושי. זה הוא הסדר של תהליך האינדיבידואציה לפי 10 תמונות הפר. במילים אחרות, גם סוגי המיפגשים מהווים שכבות של התפתחות התודעה, כאשר בכל מיפגש העמימות גדולה יותר מהקודם לו. למרות שתמונה 8 זכתה להתיחסות ולכיסוי נירחב, דווקא התמונה האחרונה מתארת מיפגש שנישאר עם סימני שאלה רבים: סוביקט – אוביקט? עבר – עתיד? מעגל החיים? או מיפגש פנימי בו למעשה מרכיבים אלו הם מרכיב אחד?

הדמות האנושית שבמסכת היא דמות גברית, ובקלות ניתן להתיחס אליה כמתכתבת עם ה״גיבור״ ולוקחת אותנו אל מחוזות המוכר של ״מסע הגיבור״.  מדוע בחרה המסכת בדמות גברית? מה הוא הקונטקסט התרבותי-מיתולוגי של המסכת? ניראה לי שהקל ביותר הוא המוכר ביותר, לחשוב על כך בצורה של תבניות מוכרות לנו מהעולם של הפסיכולוגיה האנליטית.

דווקא בעודי כותבת שורות אלה הגעתי למוזיאון תל-אביב למיצב המפגיש סרט ווידיאו עם מוזיקה שהולחנה בניפרד ממנו. המיצב ניקרא ״מה שנותר״. הלחנת המוזיקה ניכתבה על ידי אבישי כהן – אחד מנגני הג׳ז העכשוויים המוערכים בעולם. קלטת הווידיאו צולמה ונערכה על ידי רועי ניצן שהוא האחראי על הקרנות הווידיאו בהופעותיו של אבישי כהן. 2 מימדי האומנות הללו לא היו קיימים בעת העתיקה. הצילומים, שכולם מלווים במוסיקה ניפלאה, מתרחשים בחדר. על שולחן קטן דולק זיקוק שלא נגמר ומפיץ ניצוצות. מצד שמאל יושב גבר ומצד ימין יושב ילד. כל המיצב בנוי על המיפגש הזה, של שתי דמויות גבריות. בשיטוט של המצלמה מימין לשמאל וחזרה משמאל לימין, לעיתים מתחלפות פני הילד בפנים של ילד אחר, של אדם מבוגר, ולעיתים מבליחה לשם דמות נשית. הכל בנוי על ״שוטים״ קצרים, במהלכם הצופה בונה נרטיב מסוים, אך הנרטיב נישבר וניבנה מחדש עם שינוי כיוון הצילום. הנרטיבים המתחלפים הזכירו לי את התמונה העשירית מ-10 תמונות הפר, כמו יש כאן אותו מיפגש המתרחש הן בוורסיה עתיקה והן בוורסיה עכשווית – מיפגש המבוגר המביט משמאל לימין עם הצעיר המביט מימין לשמאל.  לאור תשע התמונת הקודמות, מתאים היה לפרשן היונגיאני לבנות נרטיב מאוד מסוים. אבל דווקא הוורסיה העכשווית עוררה אצלי את השאלה: אולי מדובר כאן על משהו אחר? אולי הסיפור/פרשנות שנספר לעצמנו יהיה דינמי בהתאם למועד ולעיתוי ההתבוננות?  אולי כיוון המבט יזרוק אור שישנה  את הסיפור/פרשנות, או יבליט ויכניס את מימד הזמן כגורם משמעותי במיפגש האנושי, החיצוני והפנימי? או שכל האפשרויות שחשבתי עליהן ואלו שלא חשבתי עליהן – כולם יחד הם רלוונטיים בתוך המיפגש האנושי הכל-כך מורכב, וכה חשוב בתהליך האינדיבידואציה?

אני מניחה את השאלות הללו פתוחות לפני הקורא אשר התמיד וקרא והגיע לשורות אחרונות אלה שכתבתי.

מקורות

1.  אמון ניסים – מתרגם: ספר הטאו / לאו צה. הוצאת אבן חושן, 2001

2.  בולוקן איתן ובורשטיין דרוד – מתרגמים: בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן. הוצאת אפיק והליקון, 2015 

3. דאור דן ואריאל יואב – מתרגמים: לאו-דזה/ ספר הדרך והסגולה. הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, 1981

4. הופמן יואל – מתרגם: קולות האדמה, קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ׳ואנג-טסה. הוצאת מסדה,  1977

5.  נוימן אריך: האדם המיסטי. רסלינג, 2007

6.  נוימן אריך: הנפש וגלגול מישורי המציאות, בתוך: הנני, אדם ומשמעות. רסלינג, 2013

7.  סוזוקי ד.ט.: מבוא לזן בודהיזם. אסטרולוג, 1999

8.  רז יעקב ודאור דן – מתרגמים:  גואו-אן/ איש מחפש פר. מודן, 1996

9.  קמפבל ג׳וזף: הגיבור בעל אלף הפנים. בבל, 2012

10. Hillman J. Imagination is Bull, in: Animal Presence. Uniform Edition, Vol. 9, Spring

      2008

11. Izutsu T. Between Image and No-Image, in: On Images- Far Eastern Ways of Thinking.

      Eranos Lectures 7, Spring 1988

12. Jung C.G. Psychological Commentary on The Tibetan Book of Great Liberation, in:                                  

      CW11, Psychology and Religion West and East. Princeton, 1989

13. Jung C.G. Foreword to Suzuki’s Introduction to Zen Buddhism, in: CW11, Psychology

      and Religion west and east. Princeton, 1989

14. Jung C.G. Commentary on “The Secret of the Golden Flower”, in: CW13, Alchemical

      Studies. Routledge, 2001

15. Jung C.G. The Psychology of Kundalini Yoga- Notes of the Seminar Given in 1932

      by C. G. Jung. Princeton, 1990

16. Jung C.G, Memories, Dreams, Reflections. Vintage Books, 1965

17. Jung C.G. Symbols of Transformation. CW5, Princeton, 1990

18. Jung C.G. Visions – Notes of the Seminar Given in 1930-1934, Vol. 1. Routledge1998

19. Neumann E. The Origins and History of Consciousness. Princeton, 1973

20. Neumann E. Depth Psycology and New Ethic. Shambhala, 1990

21. Neumann E. Jacob and Esau. Chiron, 2015

22. Spiegelman J.M. and Miyuki M. Buddhism and Jungian Psycology. New Age Books

      2004

23. Stein M. Where East Meets West: The House of Individuation, in: Outside Inside and

      All Around. Chiron, 2017

24. Suzuki D.T. Awakening of New Conscciusness in Zen, in: Man and Transformation,

      Papers from Eranos, Edited by Joseph Campbell, Vol. 5. Routledge, 1964

הרצאה שניתנה במיפגש המכון בחודש יולי 2016