מאמרים

 

מה מרפא בטיפול -דיאלוג עם גישות אחרות

התשובות לשאלה שעולה מידי פעם בנו כמטפלים ,מה מרפא בטיפול ,הפתרון לסוד : מה עושה את השינוי, מה מביא את ההתפתחות או את התיקון ,הינן מורכבות ומאתגרות  . כל גישה ודאי תיתן את התשובות  בדרך שלה ,בשפה ובמושגים שלה וכל מטפל יוסיף מעצמו תשובות המושפעות מן האלמנטים וההטיות האישיים שלו .

מכיוון שהמאמר יוצא מנקודת מבט של גישות הדוגלות בהתפתחות של תודעה ומודעות עצמית כמרכיב חשוב ומרכזי בריפוי הנפש האנושית, אביא תחילה בקצרה מיתוס שעוסק בבריאה תודעה וריפוי :

אחד המיתוסים המרתקים על בריאת האדם מספר לנו כיצד נוצרה תודעת האדם ,כיצד משתנה גורלה של התודעה וכיצד מתווספת אליה האנושיות ומקומו של הפצע הנפשי בהתפתחותה.

הנושא מתפתח דרך שתי דמויות מיתולוגיות מרתקות : דמות אחת הוא פרומתיאוס הטיטן- החושב קדימה ,יוצר האדם הבורא אותו למגינת ליבם של האלים ,עם יכולת לתודעה גבוהה המסומלת באש הגנובה מאותם אלים.

התודעה הנגנבת במיתוס זה אינה כלוחות הברית המתקבלות מן האל ומסמלות ערכי מצפון, ולא מתקבלת על ידי אדם כמו המנהיג משה שמתווך את דברו של האל אל העם ,אלא על ידי פרומתיאוס דמות ההומניסט התחבולן המסמל ארכיטיפ אנושי-חלק בנפשנו.   החושב קדימה ,הוא זה הידוע בתפקידו הגדול ובהקרבתו למען תודעת האנושות. בעשייתו למען תודעת האדם וההיבריס של גניבתו .

ושוב, לא האדם גונב פה את התודעה לעצמו אלא ייצוג גבוה יותר ,בוראו ,הוא הנענש, הוא הנכבל בשלשלות וגורלו הוא סבל ; ביום נשרים אוכלים את כבדו ובלילה הכבד מצמח מחדש . פרומתיאוס (האדם החושב) מסמל בכל מהותו  את גורל האדם ומחירה הכבד של הרחבת התודעה וטיפוחה.

זהו מחיר אותו משלם זה הרוצה לרכוש דעת הגוזלת כוח נפשי מחיוניותנו. האלים קבעו כי גורלו של פרומתיאוס ישתנה אם יתנדב מי שהוא להחליפו כקורבן למען האנושות וזאת לאחר כמה מאות דורות..

הדמות השנייה המרחיבה את התודעה, זו המחליפה אותו לאחר כמה מאות דורות. היא דמות מאוחרת יותר הוא כירון הקנטאור, דמות היברידית, שחציו העליון האנושי אדם גבוה ובעל ידע עצום ואפילו הופך למלמד הגיבורים וחציו הנמוך סוס נמרץ ובעל און. סיפורו של כירון הוא שחלק הסוס שבו נפצע בשגגה על יד הגיבור הרקולס והוא חי עם פצע אנוש ונצחי.

כירון-(בעל היד) הפצוע , הוא זה המוכן להקריב למען האנושות ,הוא מוכן להחליף את פרומתיאוס הקרבן ולשחררו . כירון הוא ההופך למרפא הפצוע בכך שמחליף את פרומתיאוס בהמשך ההקרבה למען התפתחות האנושות והאנושי, הפעם דרך הפצע האנוש והבלתי נמנע .

נשאיר את כירון המרפא הפצוע והמביא לתודעה דרך הפצע ויכולת האדם לריפויו לדימוי המנחה בדיאלוג שלנו.

אתחיל כיצד אני כמטפל ותיק שהתחיל את עבודתו כפסיכולוג קליני בכוון פסיכודינמי פרוידיאני קוהוטייני ונמצא כבר כ35 שנה בתוך הגישה היונגיאנית ,רואה את הדברים:

ככל שאתה מטפל יותר שנים ,ככל שהדרך שבחרת נעשית יותר הדרך שלך ,מותאמת אליך, גם אם נשענת על גישה טיפולית מסוימת מאד ,עם הזמן אתה מוצא את הווריאציה שלך ואתה מגדיר ומסביר את הדברים  בדרך אישית שלך, אתה נותן יותר מקום לאינטואיציה ומושפע מאד מהאופן שבו הדברים עבדו בשבילך בעבודה האישית עם עצמך ועם המטופלים.

במידה והשנים שהנך עובר כאדם ומטפל לא עשו אותך להיות אדוק וקנאי לגישתך, מה שלא רצוי, התהליך האישי שלך דווקא יהפוך אותך להבין כמה הנפש יכולה להתפתח, אלו דברים מורכבים ומתוך כך פתוח יותר ומקבל יותר, גם בני אדם אחרים וגם גישות שונות לנפש.  הייתי אומר שעם הזמן והתרחבות התודעה, גדלה בך גם הפתיחות וגם הנכונות לדיאלוג, להשפעה ולמידה מתוך כוונים שונים של גישה אחרת וגם של הדור הבא.  לא מאבק בין-דורי אלא למידה והשלמה  . ואם אתה מקבל שההיבטים על הנפש העלומה כל כך ודרך ריפויה מגיעים מנקודות מבט שונות אתה אפילו מוסיף זאת לאופן עבודתך .

כל זה תלוי ודאי גם באינדיבידואציה האישית שלך, ובהמשך למיתוס, לפצע שלך וכן מה קרה לך כאינדיבידואל וכמטפל במהלך חייך.

כלומר: אם בהתבגרותך לא תהפוך לנוקשה והתיאוריה והגישה לא הפכו לחלק דתי של אישיותך או בשפתו של הילמן ,הכוח של האופי והעקרונות שלך לא השתלטו עליך ,מה שלא רצוי שיקרה ,אתה תהיה פתוח, זורם מתקשר, מבין נותן מקום לאחרים ואפילו מכניס אותם לארגז הכלים שלך...!

והאמת, כך הייתי רוצה לראות את עצמי ואת עמיתי בגישתם לחיים  ולמקצוע.

כל מי שעוסק בטיפול נפשי, וכאן אני מתייחס בעיקר לרופאי ומרפאי הנפש המורכבת ולא רק במטפלים בהתנהגות האדם ובמחשבה שלו (שגם זה לגיטימי) ,יסכים איתי שטיפול נפשי ,פסיכותרפיה מכל סוג, מילולית או אמנותית או אנליזות לצורותיהן ,כולם מתבססים על כמה עקרונות כלליים שהם כמעין תנאים בסיסיים לתהליך טיפולי :

ראשית ,כולנו מכירים בכך, שחשוב ליצור מקום של טיפול-מקום שהוא שונה, אחר ובעל איכויות מיוחדות שבו העצמי יכול להתהוות. חשוב מקום עם אוירה פתוחה של קבלה ,הקשבה מיוחדת עם "אוזן שלישית" . כמו שאמרה לי פעם מטופלת: "כמה כף שיש לי מקום לאהוב ולשנוא איך שאני רוצה ,כמה משחרר שיש לי מקום להביע כל רעיון כל משאלה וכל סטייה שיש בי".

 כולם יסכימו שיש שפה של טיפול, אם מילולית או באמצעים אחרים ושיש ליצור מפגש טיפולי ייחודי למטופל\מטופלת מסוימים  .כולנו יסכימו שחשוב האמון וחשובה ההתמסרות המשותפת של המטופל והמטפל לתהליך למרות שאלו כשלעצמם יכולים להיות בעיה מרכזית שעליה צריך לעבוד בטיפול .

שנית, כל מטפל יסכים שהתקשורת הטיפולית בין מטפל ומטופל נותנת מקום חשוב לעליית רגשות ולזיכרונות  ,שהיא נעשית בשפה אינטלקטואלית אך גם סימבולית ,היא נותנת מקום למחשבה רציונאלית -לברור אך גם לדמיון ואסוציאציה , ליצירה מגוונת ומנסה להגיע גם למשמעות של הדברים. .

ומעבר לכל, כולם יסכימו שהתהליך מכיל התבוננות (כלשהי) משותפת של המטופל והמטפל יחד בנפשו של המטופל ובתוצריה. וכן יסכימו שרצוי שתהיה התבוננות לפחות אישית של המטפל בנפשו שלו בהקשר של כל טיפול שעושה.

כל המטפל בנפשו של אחר יסכים שהיחסים בין המטפל והמטופל הם יחסים מורכבים, הם גם טרנספרסיאליים ,גם מעוררים , כלומר יש להם אספקט מדומיין, מועבר או מושלך מדמויות ההורים או מחסרונם .  

היחסים הללו הם לעיתים עם נטייה לשחזור ,עם ציפיות למשהו אחר ממה שהיה להם כילדים ובכל מקרה הם יחסים עם תקווה ולעיתים עם אשליה, שמיתוכם תבוא הישועה לבעייתם .והאמת שלעיתים הישועה תבוא מתוך התפקחותם מן האשליה.

אך כולנו גם יודעים ויותר היום מפעם, שיחסים אילו הם גם יחסים אנושיים אמתיים; אדם פוגש אדם ,נפש פוגשת נפש ולא מודע פוגש לא מודע ולכן אפילו אם הם אינם סימטריים הם אמורים להיות הדדיים וגם רצוי שעם הזמן יגיעו להיות ליחסים אינטר-סובייקטיביים .

כולם יסכימו ,שיש כאן כוון ומטרה משתנים, היוצאים ומוכוונים מתוך נפש המטופל .

אנו מקווים שאמור להתרחש בטיפול סוג של תהליך שמתפתח לאורך הזמן ,שנעשית יחדיו עבודה טיפולית  ושהאינטרס המשותף היא נפשו של המטופל, ריפוי חלקים ממנה , איחוי ,או תיקון או אפילו התפתחות של חלקים חסרים. העבודה הינה לעיתים של ספרציה- הפרדה  ודיפנציאציה-מובחנות   ולעיתים של סינתזה חיבור חלקים ואינטגרציה לדבר נוסף. לעיתים בנייה והתהוות לעיתים נחוץ פרוק ארוך לשם בנייה .

עם השנים שלי כאיש טיפול כמו כולכם ודאי ,אני מבחין בהתפתחות הגישות השונות המאפיינת את רוח הזמן. ונזכור שהנפש הפרטית הינה גם ראי לרוח הזמן ,החברה והתרבות.: כולנו מכירים את הירידה מתיאוריות המדגישות את הדחף ואנו רואים את שינוי ההדגשים לכוון העצמי ויחסי האובייקט בפסיכואנליזה, המיקוד על היחסים בגישות האינטר-סובייקטיביות , על מקום היצירה והאמנות ובכלל ,התווספות מדהימה של הגישות של טיפול בהבעה ויצירה והגישות המתמקדות בגוף בתוספת אמצעים מעוררים כמו טיפול בעזרת בעלי חיים . ובמקביל מקום הרוחניות בטיפול.

ובתהליכי הטיפול עצמם כולנו ערים לשינוי באופיים ובמקומם של היחסים, של העברה הנגדית במיוחד ומקומו של המטפל  .

עם הזמן אנו רואים את ההטיות של כל גישה ואת ניסיונה  לחדד ולשכלל את המיוחדות והייחודיות שלה, את  השפה והמושגים המרכזיים המאפיינים אותה . כל גישה בונה לה את הנרטיב שלה ואפילו את ההיסטוריה והמיתולוגיה שלה, האני מאמין שלה ואני מקווה מאד שהיא גם עושה בכדי לדעת את המגבלות שלה , את הצל שלה : כמו הצל של הגישה היונגיאנית והצדדים החלשים שלה .וכמובן את הפוליטיקה שלה המתבטא במכונים ובקסטות.

כלומר יש כאן איזה תהליך כללי ,תנועה ,ונשתמש לרגע בשפה היונגיאנית : כמו שהאנשים בתהליכים האישיים בתוך הקונטקסט התרבותי, עושים תנועה לעבר העצמי שלהם ,עוברים עם הזמן חידוד ואינדיבידואציה, אוספים ומחברים את כל חלקיהם למשהו שלם כך אולי גם הגישות הטיפולית עוברות תהליך דומה  . כמו האדם הפרטי שיכול להיות קנאי לאגו ,לעצמי ולדרכו בעיקר כאשר עדיין בחולשתו ,כך גם גישה עד שמתחזקת ומזדקקת יכולה להפוך להיות קנאית לעצמה . ומה שחשוב שאנשיה ילמדו לקבל ולתת מקום לגישה האחרת ולא יהפכו למאמינים. כי שוב הנפש היא עלומה ומורכבת ויש מקום רב לתפיסות השלכות והתפתחויות שונות.

אחד הדברים המרכזיים האופייניים לתקופתנו -עידן הדלי (האדם במרכז) , היא המודעות ההולכת וגדלה למקומה של האינדיבידואליות של האדם,  מעבר לאני, לכוח שלו ולראיית האדם כמגיב בעיקר למקומו בעדר . בתקופה זו התגלה גם העצמי וגדלה גם חשיבותו עבור האדם וכך גדלה גם ערנותו לייחודיות שלו בכל תחום . המודעות לחד פעמיות ,למשקל הסגולי של אדם עשו את אלה לחשובים והפכו לרוח הזמן.. וכן נוצרה המודעות לכך שהתגלות עצמי הינה תהליך ודורשת עבודה.

הפרעה ביכולת לקבל ולתת חד פעמיות, לאפשר עצמיות ,להיראות בעצמיותך ולהשפיע בייחודיותך עלולה לפגוע בנפש. התפתחות זו כוללת גם את הצורך בייחודיות ,בתחומי ריפוי פיסיים ונפשיים רבים. כולנו מבינים שכל אדם הוא עולם שונה וזקוק ליחס ייחודי כלפיו. ובוודאי זקוק האדם לדרך שבה יתאים לו הריפוי ,השינוי והדרך להתגלות העצמי שלו. ומבחינה זו טוב שיש גישות שונות.

וכאן אתחיל באפיונה של הווריאציה היונגיאנית לתפיסת האדם והדרך להבנת נפשו וריפוייה וריאציה שצמחה והתפצלה מתוך גישה פסיכו-דינאמית- פסיכו-דרמטית גם בגלל בעיות אישיותיות ופוליטיות.

זאת היא וריאציה שמאד מאמינה בצורך של האדם להיות עצמו ושלם ,וביכולתו להגיע לכך עם מודעות רבה לסיבוך שיש עם זה.  וריאציה שמאמינה בכוחה של הנפש לרפא לגדל ולילד את עצמה. זוהי  דרך שמאמינה בשפה של דימויים וסמלים ובכוחם המיוחד והמרפא וכן בריפוי שבא מתוך הנפש פנימה.

שפה סימבולית :ההתרוממות שלנו למקום שלם יותר ,כמוהו כמו להעביר את יעד ההשקעה הליבידינלית למקום אחר וכן גם לשנות את מקור ההזנה והריפוי לרמה אחרת .המקום והרמה האחרים מביאים לשותפות והתחברות העצמי. העצמי שותף וציר אני עצמי נכנס לפעולה  .ועל כן מדובר על פעילות מנטלית שהיא מעבר לאני החושב או לאני המרגיש ..

האדם באשר הוא אדם והוא גם פרט הנושא בתוכו וריאציה גנטית של בני אנוש עם כל המורכבות הגופנית והנפשית שלה . הוא גם תוצר גם של תרבות וחברה ותקופה מסוימים ,של משפחה מסוימת עם כל מה שסוחבת . הוא פרט מסוים באותה משפחה והוא בעל מבנה נפשי- אישי, ווריאציה אישית וייחודית על אותו בסיס של מבנה כללי משותף שאנו נושאים גם בגוף וגם בנפש . בתבנית הבסיסית אך גם בווריאציה הייחודית טבועה גם אפשרות לריפוי, לשינוי , ויש להביט בדרך חיובית ;גם סיבתית וגם תכליתית; הסימפטומים והתסמינים הגיעו על מנת לסמן צורך בהתבוננות ובנכונות לשינוי .

למרות המבנה הבסיסי הדומה והתבניות המשותפות ואולי דווקא בגללו,  נפש האדם זקוקה להתפתחות לעבר אינדיבידואציה בתוך חברה נתונה בתוך קולקטיב כלשהו. שגם אתו יש לו יחסים.

כדי להיפתח לריפוי האדם זקוק להשיל קליפתו ,לוותר על הגנות שלו ועם הזמן לשנות את דפוסי ההישרדות שלו, לתת אמון ולהתמסר . והוא יעשה זאת בהקשר אנושי של קשר ובדרך אישית ייחודית ליד משהו שקולט את נפשו ואת ייחודיותו.

הוא זקוק  על כן לדרך שיש לה את הגמישות להתאים עצמה למקום בו נמצא ,לצרכים שלו ,לשפה שלו (לפעמים גבולות נוקשים לפעמים  גבולות גמישים לפעמים יחס קרוב ) ולאופן שלו להתפתח . כמו למשל בטיפול הנפשי :שאנו ניעזר ונשתמש עד כמה שאפשר בעולם התוכן שלו , בשפה הטיפולית ובדימויי הטיפול שבאים מתוך עולמו.

האדם זקוק להתחשבות בגילו הפיסי והמנטלי , להכרה ברמת התפתחותו ומאיפה מגיע ובטיפוס המטפל שיתאים וישב מולו; גבר ,אישה, צעיר, מבוגר קבוצת דומים או שונים ממנו ועוד ועוד.

לכן חלק מאד מרכזי לאחרונה בדרך הטיפולית והיונגיאניות תשים לב לכך במיוחד לייחודיות של האדם והייחודיות של המפגש מטפל מטופל. לא לטפל בצורה תבניתי סכמתית, לא לפי מרשם יותר מדי מקובל, לא באופן נוקשה ואחיד חסר גישה ייחודית. לעיתים דווקא באחרות ,בטיפול השונה, במקום שהמטופל יוביל לשם ואנחנו לעיתים מתנגדים, נמצא את הריפוי .למשל הייתה לי מטופלת שציירה וייצרה והייתה מביאה את עבודותיה והייתה מוכרחה להשאירן בקליניקה לזמן מה . פעם יצרה את מזוודת צרותיה יצירה מטרידה שעמדה אצלי מאיימת ודומיננטית . ועם הזמן ביקשה שנצא לחצר ונשרוף אותה והרגשתי אמנם בחיל ורעדה שאני יכול ללכת אתה לשרוף את מזוודת הצרות שלה מחוץ לקליניקה . הייתה לשרפה המשותפת של העבודה  אפקט תרפויטי בל יתואר.   

נקודת המוצא של הגישה הינה, שאם אנו יוצרים מקום כדי לעורר את העצמי  ולהגיע אליו, לעורר את חלקיו להתחברות ,לעורר  את המרפא הפנימי , לזהות איפה ועל מה או מי חלקי העצמי מושלכים ,צריכה להיות גישה מאד ייחודית לנפש זו.

ואם נרצה בדרך  זו לרפא את הפצעים שנוצרו כתוצאה מפיצוליו של העצמי ונרצה לעזור לאותה נפש לצאת מתקיעויותיה ולהגיע לשלימות יותר אינטגרטיבית יש צורך בגמישות והתאמה שלא תמיד פשוטה. כי הגישה היא לפעמית רגשית לפעמית יותר אינטלקטואלית ולעיתים רוחנית.  

הדימויים היונגיאניים לטיפול לעיתים לקוחים מתוך עבודה אלכימית עם חומרים בעלי ערך סימבולי ויסודות נפשיים סימבוליים ; אנו יוצרים מיכל שבו פועלים ארבעה יסודות (מים-רגשות, אדמה –בסיס חומרים ועובדות, אש-התלהבות אינטואיציה ,אויר –מחשבה רוח ,) והוא נשען על שני תהליכי תודעה של השמש-הסולרית ושל הלבנה -הלונאית . ובתהליך נכנסים, עולים ומעובדים חומרים נפשיים.  אנו מדמים שהחומרים שבמיכל הנוצר בין המטפל והמטופל עוברים ריאקציות ותהליכים אישיים והשפעות על אישיות שמובילות לעבר שינוי.

יש לידה של חומרים חדשים ויש מוות של חומרים קודמים . הרחם הטיפולית היא גם מגדלת ומיילדת והינה גם קבר ומוות של דברים קודמים , "רחם הגידול היא לעיתים הפצע הנפשי" אומר לנו הילמן .

גם יצירת המכל היא מאד אישית ובינאישית , אני והמטופל שותפים ליצירת המכל , ליצירת השפה, ליצירת החומרים והתהליכים . קרה לי כבר במספר טיפולים שלמדתי משהו חדש במיוחד עבור מטופל או מטופלת ,שהם היו אלו שעוררו עבורי משהו שלא התעניינתי קודם שנהיה חשוב לדעת עבורם בטיפול.  עולם תוכן שקודם לא נחשפתי אליו. ושינוי זה שעשיתי הוסיף ליצירת אופי המכל המשותף בטיפול.  

על פי התפיסה ,הטיפול שיש בו מן ההדדיות מתרחש ,שואב חומרים ונותן חומרים נפשיים בשני צירים מרכזיים : ציר אחד עוסק במה שקורה בפנים הנפש : נפשו של המטופל (וגם המטפל) הקשר בין המודע והבלתי מודע שלו ששם נצפה לשינוי המרכזי בטיפול .

 וציר שני במה שקורה במערכת היחסים הטיפולית, כלומר בין המטפל והמטופל .דברים פנימיים ודברים השלכתיים דברים אמתיים שקורים ודברים מדומיינים . בשני הצירים מתרחש משהו שהוא במידה רבה מקביל ; תהליך שהוא כמעין דיאלוג של חומרים רגשות מחשבות דמיון ויצירה. תהליך של הופעת דברים חדשים ומוות של ישנים גם בציר הפנימי וגם ביחסים הבין אישיים .

בשני הצירים גם הפנימי וגם הבינאישי המטופל שותף פעיל ליצירת הדברים, לנושאים, ויש לו השפעה גם במה שכביכול עניינו של המטפל . המטפל לעו"ז שותף לרגשות, תגובות והדהודים ללא יותר מדי פרסונה ושמירה על תפקידו הרשמי. בגלל שמירה על עקרון הייחודיות, לעיתים אתרכז בהתייחסות למה שקורה בינינו ולעיתים יותר במה שקורה בפנימיות, בינו לבינו . אך נזכור ששני הצירים תמיד שם וצריך להיות מודע למה שקורה בשניהם.  

כלומר מעבר להתייחסות הרצינית ,המקשיבה ,המתבוננת ,הנותנת משמעות רגשית, המאפשרת עיבוד ,הנותנת אפשרות חדשה וריפוי, יש כאן דיאלוג ,יש הדדיות מפעילה ומרפאה ,השפעה הדדית ,חומר נוגע בחומר ומפעיל אחד את השני. מרפא וחולה חולה ומרפא שקיים בשתי הנפשות המשתתפות.

המקורות לחומרים של  הטיפול ושל הריפוי אם כך ,והכוח המניע המפעיל את התהליכים הנוצרים הם רבים, אך המרכזיים שבהם :

ראשית ,נפשו של המטופל כפי שמשתקפת לאורך כל חייו . שנית, מערכת היחסים.

נפש המטופל המורכבת היא זו המכילה את ה MIND שלו ,את רגשותיו חוויותיו וכמובן חלקים וקומפלקסים מהאנשים המשמעותיים שהשפיעו עליו הכול כפי שמוטבע בנפשו המודעת ובחלקים שעדין אינם מודעים, הצל הקומפלקסים האנימה ועוד .

אותה נפש שבנויה מניגודים ומכילה חלקים לא מודעים ; גם כאלו שהודחקו  וגם כאלה שאף פעם לא היו מודעים ,חדשים לגמרי . וכדאי להדגיש שמדובר גם בחלקים וצדדים ניגודיים שיכולים להתעורר בפעם הראשונה בעקבות התפתחות של הטרנספרנס והשפעת המטפל והמצב הטיפולי עליו . החומרים יתפתחו ,יורחבו, יועצמו לעיתים באמפליפיקציותתרבותיות (העצמה על ידי מיתוס אגדה או סיפור)  .

יש כמה מושגים יונגיאניים שמייחדים את הגישה וכדאי להזכירם כי הם יכולים לעזור בהבהרה של מה מרפא ,מאחה או מביא להתמרה נפשית בטיפול .

כבר הדגשנו ואעשה זאת שוב, שהנפש כמו האדם בחיים בכלל מתפתחת ומשתנה בתוך מערכת יחסים ובמפגש עם האחר ועם עצמי שלעיתים קרובות חלקים ממנו נמצאים באחר וכדאי להוסיף שלעיתים ההשפעה הינה גם לרעה !

הנפש מתפתחת ,משתנה ,נרפאת  ומתרחבת מתוך מפגש אפקטיבי עם הלא מודע או חלקים ממנו דרך חלומות דמיונות או יצירה.

הנפש מקבלת תאוצה ושינוי מתוך עבודה עם הדמיון בצורה פעילה ובעזרת הפונקציה הטרנסצדנטית[1] המזיזה אותנו למקום חדש.

הנפש יכולה ועוברת קטרזיס והתעלות נפשית גם דרך מפגש עם חוויות העבר אך גם דרך מפגש עם משהו חדש ולא מוכר .בכל תחום מפליא שהוא.- קטרזיס בעל אפקט מעלה ומרפא..

עקב הימצאותה של הנפש המשותפת לכולנו -האדם הקדמון- יש לנו יכולת להבין טוב יתר כל אחר ולעבור חוויות כביכול חדשות עתיקות ונומינוזיות בעלות עצמה.

הדחף להתפתחות ,נפרדות ויצירת אני ומרכז תודעה מוטבעת באורגניזם מעצם לידתו ופעיל ביותר בחצי הראשון של החיים.

פגיעה בדחף זה או אי מתן תנאים לפעולתו ולהתפתחותו ייצרו פגיעה וצלקות! 

המניע של האדם להתממשות ,לחיבור כל החלקים מהם עשוי ,מתגבר ומתעצם בחצי השני של החיים, ומשפיע אז ביותר אי יכולת לממשו או רמת מרחקו ממה שדחף את האדם עד כאן יכול ליצור בעיה קשה ביותר בחצי השני.

הכרה בניגודים הקיימים בנפש והיכולת לאחדם רגשית יצירתית ורוחנית (משמעות) מרכזיים  ביותר ליצירת שינוי ולהולדת העצמי שהוא כמו השלישי. –תהליך ריפויי

חלק גדול של נפש האדם ובעיקר הסטרקטורה המרכזית תבניות מרכזיות שמהוות בסיס לווריאציה האישית  של העולם הארכיטיפי הוא יציב כתשתית שיכולה להוות כמצע מרכזי גם בתהליך הטיפול.- יש לעוררו מחדש מידי פעם דרך דמויות ארכיטיפיות או חדשות שמעוררות ומפעילות את הרמה ארכיטיפית או דרך חוויות נומינוזיות רוחניות דתיות או אומנותיות, או לעיתים קשר מיוחד מפגש חדש וכן חוויית סינקרוניסיטי-בו-זמניות . כל אילו יכולים להביא לריפוי.

העירור הטרנספרנסיאלי בתוך מערכת היחסים מעלה כמובן הדחקות, טראומות וחוויות קשות מפוצלות אך גם תבניות נפש ארכיטיפיות מורדמות שיכולות להתחיות מחדש : כמו ארכיטיפים פעילים בטיפול; ארכיטיפ האם, האב ,הילד, המורה, האלוהים-עצמי , ארכיטיפ הדרך ,המסע, האנימה, האנימוס ,האיש והאישה החכמים וכן ארכיטיפים של הצל והרוע . יכולים להתעורר גם ארכיטיפים של שנוי ,של דמויות מובילות ושל חומרי יסודות כמו מים אויר אש ואדמה.

הארכיטיפים ,התבניות המולדות יכולים תמיד להביא להתעוררות מחודשת וליצירת אפשרות של וריאציה אישית חדשה תוך כדי מערכת יחסים חדשה ומתקנת. איזו דמות אם טובה חדשה יכולה להתעורר בתהליך , דמות שבאה מתוך הלא מודע ומושלכת לאו דווקא על המטפלת אלא על סבתא ,על דמות דמיונית ואפילו בעל חיים כמו פרה מניבה ,דמות שהחלום המציא ותמשיך להיות חלק מן הטיפול.

מה שמאחד את הנפש כולה לאחת וגם דוחף אותה להתממשות והתפתחות זהו הארכיטיפ של העצמי. העצמי המחובר לאני ועובד בשיתוף פעולה אתו כאב ובן , אלא אם יש ניתוק ביניהם ואז בכך יעסוק הטיפול.

העצמי שהוא גם הנדחף להתגלות, הוא גם נוצר מתוך ההתגלות ,מתגלה תוך החיבור לחלקים השונים ולכל מה שהאדם חווה ועובר בחייו ומביא להרחבת תודעתו. החיבור לחלקים השונים הללו הוא בעל אפקט ריפויי עצום .

מעשית בחיים ,בהתפתחות  הצעירה. העצמי נמצא ומתגלם בכל פעם בגורם אחר שבו תתעניין הנפש לשם התפתחותה באותה תקופה : אם, אב אני-אגו , חברה ,בן בת זוג ילדים וכו. ובחצי השני באיסוף אינטגרטיבי של חלקי הנפש: צל, קומפלקסים, אנימה והציר אלוהים אדם. בטיפול, ההתגלמות הזו יכולה להיות לתקופה גם בדמות המטפל וגם בדמויות ובדימויים שעולים מעולמו של המטופל.

כלומר בתהליך הטיפול המטפל הוא המעורר והקטליזטור למה שהנפש זקוקה אותה תקופה.  בכל פעם יעורר המטפל או התהליך אספקט של העצמי והמטפל עצמו יכול להיות אובייקט להשלכות של חלקי עצמי או עצמיים שונים .

אך מה שחשוב שבעזרת הטרנספרנס המטפל יעורר כל זאת במטופל ובתוך נפשו ויגרום לתנועה ולהרחבת התודעה. אם לעיתים להעצמה ודיפרנציאציה ואם במצבים אחרים להרחבה ואינטגרציה. תהליך ההשלכה, לקיחתה, הבנתה והתחברות הרגשית תוך כדי הם מן המרפאים  בתהליך.

יש הבדל בין לראות בעצמי, ואפילו העצמי המרובה ייצוג של זולת עצמי ובין לראות בו כמשהו בסיסי בנפש המטופל הזקוק למזון מתאים ואינקובציה חשובה במטרה שיתעורר העצמי במטופל ויתפתח .

בתהליך הטיפול ישתנו המצבים ויתהפכו ; הרגרסיה לאחדות כדי לצאת לנפרדות יכולה להיות מרפאה אך גם ההפך ,אני יוצר נפרדות  על מנת ליצור סוג חדש של אחדות  אינטר-סובייקטיבית. בכל התהליך עם ההתפתחות בציר אני עצמי מקבלת הרוחניות מקום חדש , הדברים האירועים וציוני דרך קונקרטיים במסע החיים מפנים מקום למשמעות שלהם ומגיע שחרור מסוים מהחומר ,מהאני ,על מנת לתת משקל יתר לרוח למשמעות.

בתקופה זו הריפוי קיים ונוצר במציאת המשמעות בחיבור לחלק הרוחני של המשמעות .

 אחרי שנגענו בייחודיות של הראייה היונגיאנית אם ננסה לסכם ולהדגים מה בעצם מרפא:

מתוך אבני היסוד של הגישה היונגיאנית המורכבת אנו רואים שהריפוי מתרחש באופנים שונים ומשתנים והינו רב פנים ורב אפשריות .

בגדול הוא יתרחש דרך מספר מצבים בתוך מערכת היחסים והדיאלוג הפנימי  , בהשפעת הלא מודע ושפתו  ובעזרת תהליכים ותהליכים הדדיים ותוך היווצרות של מספר תופעות וחוויות של המטופל : כמובן צריך לזכור שזה תלוי באיפה המטופל נמצא כשהגיע לטיפול :

נרכז את האמצעים הכלליים  התורמים לריפוי, לשינוי ולהתפתחות על פי ראייתי :

*יצירת המכל המשותף (המקום שלנו זה שיצרנו יהיה תמיד כמו הבית למפגש עם הפנימיות שלי)

יצירת מיכל שבו יתחיל תהליך העבודה שבו נולדים דברים ומתים אחרים

יש מה שצריך למות לעזוב להשתחרר ויש מה שצריך להיוולד לצמוח ולגדול.

יש פירוקים ויש בניות, יש אזור שבו העצמי ולא האני ידברו

יש יצירת שפה מיוחדת וחיבור של חומר ורוח  

*הקשר הטיפולי :

אהבה בטיפול שונה מאהבה רגילה בחיים "אני אוהבת לבוא לכאן אבל תמיד חשוב לי להרגיש שגם אני משפיעה על המקום" אמרה לי מטופלת.

ראשית היחס המיוחד והייחודי שמקבל ומלווה את כל הטיפול

והיחס של המטפל להשלמת חסרים תיקון רגשי של יחסים עם דמויות משמעותיות טראומות וכו .

תורם לחוויות מתקנות מחברות לרגש, משלימות חסרים או עוזרת להתמודד עמם. "על ידך מרגיש פעם ראשונה את האב שלא ראה אותי לא אישר ולא ידע מה הוא מפסיד ואתה רואה..." אמר לי מטופל

יוצר מיכל שבאמצעותו משילים הגנות ופותחים פצעים ויתור על הגנות ובהמשך על דפוסי הישרדות (אמרתי לעצמי אף פעם לא אצטרך אף אחד)

יוצר דיאלוג מקביל לדיאלוג הפנימי  .

מאפשר השלכות והתעוררות של הלא מודע והעצמי על חלקיו  ומאפשר לקחת את ההשלכות  .

קשר עם השפעה הדדית נגיעה שינוי הדדי כמו שני חומרים  .

מאפשר אינטימיות וקשר אחדותי בתחילה   ואינטר-סובייקטיבי בהמשך  לזהות במה אנחנו שונים אחרים ועשויים אחרת).

*הדיאלוג הפנימי וההתחברות  

הדיאלוג של האני עם חלקי סלף הצל האנימה הקומפלקסים וכו

הדיאלוג הרגשי על סוגיו  

הדיאלוג עם השפה הסימבולית

הדיאלוג עם הדמיון הפעיל

יצירה ודיאלוג פנימי

*ממד הגילוי

גילוי העולם הרגשי – רגשות המלוות עיבוד ,שחרור ניקוי המסה ושחרור הגנות

גילוי מה אני סוחב שלא שלי

ההשתחררות ממעמסות נפשיות מנסיעת משא של אחרים ,הורים וכו : מה שלי ומה לא שלי

הריפוי דרך הגילוי וההתגלות ונומינוזיות בטיפול:

גילוי שיש עצמי

הגילוי שיש בכלל עצמי שהוא מעבר לנו

*הממד הרגשי       (הבכי בטיפול, הקושי עד שלא בוכים)

יחס רגשי -מפגש, גילוי, עיבוד, קירבה ,עימות

הריפוי דרך יצירת האינטימיות עם עצמי ועם המטפל  קבלה ונתינה הדדית

היכולת ליצור את האווירה הרגשית ולראות בפונקציה הזאת כה מרכזית לעיבוד התחברות ניקוי וחיבור הלב והראש.

הממד שיוצר חיבור ואמפטיה

הממד המרכזי לקשר

הדבק הפנימי של החלקים

הקטרזיס

*ממד התובנות

התחברויות חדשות , ,הדדיות , שחרור הבא אחרי עיבוד רגשי הבחנות שונות וגילוי הלא מודע וכוחותיו . הארות ביחס לחלקים רוחניים משמעות ויכולת פניה למשהו גבוה בתוך הנפש .

*הממד הסימבולי (אכילת המוח על ידי המטופלת  תוקפנות או הפנמה )

הסמל כמרפא כמאחד ניגודי

הסמל כמעביר לממד אחר שבו הכל אחרת ובו הנפש מדברת

הסמל כמאפשר את הפונקציה הטרנסצדנטית

העבודה על חלומות ודימיון פעיל תוך הקשבה לממד הסימבולי

הייצוגים הסמליים של הארכיטיפ

*ממד היצירה

הריפוי דרך היצירה : לשים את חומרי הנפש בווריאציה אישית או בחומרים. ההכרה בניגודים והעוצמה של איחוד ניגודים ביצירה מפגש עם דימויים וחומרים מילויים ולא מילוליים.

הריפוי דרך שחרור הפונקציה הנחותה ,גילויה פיתוחה הנאות חדשות ואתגרים מאירים.

*ממד הנאראטיב והתהוות העצמי

הריפוי דרך ההתחברות לכוח פנימי בטחון רצון ולכוח גברי או מהות נשית ,רגשות ,לחלקים פנימיים לסיפורים אישיים ולמטפל.

לאנשים מסוימים הגילוי של המשמעות של הסימבוליקה של הדברים

הארה של העצמי ושל העצמי מעבר לעצמי מישור העצמי כמו שקורה לו נוימן.

קבלה עצמית והשלמה מי אני לטוב ולרע הכרה בלא אני הזולת והכרה במה שמעלי וחיבור לאנושיות סופיות זמניות וכו

איך אני מול כוח עליון: ילד  אבוד ומבקש, כועס ומאוכזב, או מבוגר בגובה העיניים רואה באל בן שיח מתווכח ועורך דיאלוג.

*הממד של האמפליפיקציה התרבותית  (שימוש במיתולוגיה בטיפול של עדו)

היכולת של האדם לשאוב מתוך הנפש הקולקטיבית

להירגע ולהתמלאות בממד הארכיטיפי-נומינוזי

העניין בטיפול ובנפש האובייקטיבית

שאיבת חומרים להזדהות ושייכות

כל ממד מעניין את האדם יכול להיות פתח לאמפליפיקציה מיתולוגיה קולנוע ספרות פילוסופיה אסטרולוגיה ועוד

המרפא הפצוע כארכיטיפ וכמייצג .

*הממד של הויתור סיום הטיפול וההפנמה , העיכול הפרידה והעצמאות והעצמיות .

"אחרי חצי שנה מסיום הטיפול אני כבר מסוגלת להיפרד ולהודות אבל רק דרך מכתב:

בפרק הזמן בין דצמבר 14 לפברואר 15 חוויתי את המחויבות הטוטאלית שלך הרגשתי שאין משהו יותר חשוב בעולם בשבילך מהרצון שאבריא וכך הייתי חייבת להרגיש וזה היה מרכזי לריפוי שלי

והיו רגעי התעלות שבהם רק דאגה לי ולטובתי עמדו בפניך!

והדברים שאמרת לי באותם רגעים שהרגשתי אותך כך בנו ובונים אותי והם חלק ממני:

״אני רוצה שתדעי שעשית את כל הדרך הזו בעצמך״ ואת יכולה לסמוך לגמרי על עצמך.

איך את מסבירה זאת שעם כל מה שעלה כאן יש בך חלק שלא נפגע?(וראיתי את התדהמה הזאת על פניך עכשיו שאני כותבת לך. ואני יכולה עכשיו להוסיף זה לא חלק זו התשתית שמאפשרת לי להרגיש עצמי אנושית לחוות אנושיות עמוקה וגם חיות ולהיפרד מרוח הרפאים שהייתי כל חיי

ובכל זאת אני שלימה לגמרי עם הפרידה ממך בלעדיה לא היה מתחולל השינוי העמוק והנפלא בתוכי שקרה בהדרגתיות במהלך חצי השנה האחרונה בבית החדש שלי"-(תרתי משמע)


[1] פונקציה של לידת משהו חדש מתוך מפגש של משהו מן הלא מודע עם חלק מן המודע . מפגש זה יוצר את הדבר השלישי.