מאמרים

הרצאה שניתנה בכנס המכון על הנושא: "אריך נוימן – האדם וההוגה" במעגן בנובמבר 2015

"נוימן כציפור נדירה" – קריאה בספר המכתבים בין נוימן ויונג [1]

לאה אבשלום

לדיבור או שיח שלי על ספר המכתבים בין נוימן ויונג, אני קוראת "נוימן כציפור נדירה". זאת בעקבות מה שכתב יונג לנוימן ביולי 1955, אחרי ששמע על מחלתו של נוימן ואחרי שהוא מספר על בעיות הבריאות שלו עצמו, הוא כותב:

            "שמעתי שגם הבריאות שלך עוברת התקפה. שמור על עצמך, באופן יסודי, בבקשה. אנשים כמוך הם rarissimae aves (בלאטינית – "ציפורים נדירות"), אשר לפרספקטיבה שלהם העולם זקוק". (עמ' 311)

            ואמנם היחוד של נוימן והאינטלקט המבריק שלו, מאוד בולטים במכתביו. מצאתי את התכתובת בין נוימן ויונג מרתקת, כאשר ברור שה"גיבור" של התכתובת הזו הוא נוימן. עבורו זו היתה תכתובת מרכזית בחייו, כמעט מצילה חיים, שהשפיעה עמוקות על חייו ויצירתו. עבור יונג יש הרגשה שזו תכתובת אחת מני רבות. מצאתי את עצמי קוראת את ספר המכתבים כרומן, כאשר גיבורו הוא נוימן, גיבור טרגי אשר נקרע בין שני קטבים. אפילו הזכיר לי את הגיבורים הטרגיים שעליהם כתב בספרו הנודע "מקורות..", אשר נקרעים בין שני קטבים ובסופו של דבר מתים בגיל צעיר. במקרה של נוימן – הקוטב האחד הוא הערצה עצומה, כמעט חסרת גבולות, למורה ולמנטור C.G. Jung. הקוטב השני הוא אכזבה קשה מהאיש יונג, מעמדתו כלפי היהודים לפני מלחמת העולם השניה, מעמדתו של יונג כאשר נקרא לעזור לנוימן להוציא את כתביו לאור... מהכתיבה של נוימן במכתבים עוברת התחושה שהיה זה קרע קשה, פיצול ממש, חיצוי קשה מנשוא עבורו. בהמשך אביא קטעים מהמכתבים המראים על כך (בתרגום חופשי שלי).

            אך לפני זה אומר שאני רואה חלוקה ברורה בין שלוש תקופות בתכתובת בין נוימן ויונג. אציין את התקופות ולאחר מכן אפרט עם דוגמאות מהמכתבים.

            התקופה הראשונה"נוימן נאבק על יהדותו", זו התכתובת של שנות השלושים, משנת 1934 ועד פרוץ מלחמת העולם. במכתבים אלו עובר כאב גדול מאוד של נוימן, המנסה להסביר ליונג (וגם לעצמו) מהי יהדות, מה המשמעות של היות יהודי, וצריך להתמודד עם העמדה של יונג בשאלת היהודים ועלית הנאציזם.

            התקופה השניה"נוימן נאבק על פרסום כתביו". התכתובת אחרי המלחמה (בשנות המלחמה התכתובת נפסקה כליל), בשנות הארבעים המאוחרות ושנות החמישים המוקדמות, כאשר נוימן שקוע במידה רבה מאוד במאבק להוציא לאור את כתביו, בעיקר את ספרו "מקורות..." וגם את ה"המוסר החדש". הוא פונה שוב ושוב ליונג בבקשת עזרה עם המוציאים לאור, עם חברי המכון בצוריך המתנגדים לפרסום כתביו של נוימן במסגרת המכון... ואינו בטוח שיונג אמנם יעמוד לצידו.

            התקופה השלישית"השנים האחרונות", שנות החמישים היותר מאוחרות, כאשר נוימן כבר די מבוסס מבחינת הפרסומים של כתביו וגם מבחינת היותו מרצה מוזמן ורצוי בכינוסים כמו ארנוס ואחרים, מורגשת התחממות בקשר האישי והחברי בין נוימן ויונג. האם היה בכך משום רפוי ותיקון החיצוי הפנימי שנוימן הרגיש כלפי יונג? שאלה שאין לנו מענה עליה, גם עקב מותו המוקדם של נוימן.

            מבחינת תהליך הקשר במהלך התכתובת, היה מענין להשוות למכתבים של יונג ופרויד, השוואה בלתי נמנעת מהרבה בחינות. מבחינת התפתחות הקשר, הרי שהתכתובת שלפנינו בודאי איננה מסתימת במריבה וניתוק, אלא במותו של אחד מהכותבים – דוקא הצעיר ביניהם.

            עתה אכנס בפירוט לכל תקופה בתכתובת, עם קטעים מהמכתבים. "התקופה הראשונה", שקראתי לה, זו של שנות השלושים ועד פרוץ המלחמה, מתאפיינת בעיסוק קדחתני מצד נוימן בשאלה היהודית, ובקושי הרגשי העצום שלו לנסות לענין ו"לגרור" את מורהו הנערץ, הנוצרי והשויצרי, שעסוק באותה תקופה בנושאים אחרים, שגם הוא יתן את דעתו על שאלה זו. מה עוד שהיו ליונג התבטאויות בקשר לנאציזים ובקשר ל"פסיכולוגיה היהודית" שהיו מאד קשות לנוימן לקבל, ויחד עם זאת לשמר בתוכו את דמותו של יונג כהוגה דעות נערץ וכמנטור.

            אצטט מעט מהמכתבים באותה תקופה. במכתב הראשון של נוימן, כנראה משנת 1934, הוא כותב: "אני אמנע מלהעיר האם ההדים שיהיו לדבריך הם אלו שבאמת התכוונת אליהם, וגם לא אומר דבר האם הם באמת מושפעים מהפרספקטיבה של גיתה, לראות את העליה של הסוציאל-נציונליזם... עם כל הברבריות צמאת הדם, כ"נוכחות בעלת עוצמה" בלא מודע הגרמני". (עמ' 11)

            יחד עם הצורך העצום של נוימן לשמור על דמותו של יונג בתוכו כמורה נערץ, כפי שאמרתי, הוא אף מעז להתעמת איתו. באותו מכתב הוא כותב: "... אבל מאיפה, ד"ר יונג היקר, אתה יודע על הגזע היהודי, העם היהודי? יכול להיות שהטעות שלך בשיפוט נובעת (בחלקה) מהבורות הכללית בקשר לדברים היהודיים והתיעוב מהם עוד מימי הביניים, שהובילה אותך לדעת כל דבר על הודו מלפני 2000 שנה אך לא דבר על החסידות מלפני 150 שנים". (עמ' 11)

            להדגים עד כמה נוימן קשור ליונג ומעריץ אותו, אזכיר כאן אנקדוטה ממכתב הרבה יותר מאוחר, מנובמבר 1939, כאשר נוימן מספר ליונג על ד"ר שטרן, אשר אחרי אנליזה אצלו עזב והפך להיות, רחמנה ליצלן, לפרוידיאני נלהב, הוא כותב: "אני מבין שלא תמיד אפשר להגיע ליונג מפרויד, אבל לעשות רגרסיה מיונג לפרויד נראה לי דפקט מורלי (פגם מוסרי)" – לא פחות! (עמ' 153)

            אני רוצה לומר שבתקופה זו, נוימן לא רק מדגיש שיונג אינו יודע כמעט דבר על היהדות ועל היהודים, אלא הוא עצמו מרגיש כך, ועל כן שוקע רובו ככולו, כמו שהוא יודע לעשות בצורה יסודית ומעמיקה, בחקר סיפורים מהתנ"ך (לחזור למקורות של היהדות) ובחקר החסידות. הוא כותב מסות מפורטות וארוכות, כמו למשל על הסיפור של יעקב ועשיו, ושולח אותן ליונג. עד כמה זה מענין את יונג באותה תקופה, אינני יודעת.

            בד בבד, נוימן מאוד מודאג שמא הוא מציף את יונג בחומר, שמא הוא מכביד עליו עם דרישותיו שיגיב. אך הוא מבהיר שאינו מתכוון לוותר בקשר לשאלה היהודית, ועד כמה טרגי הוא שלא מצא אוטוריטה אחרת, מורה אחר, אולי יהודי, לפנות אליו בשאלותיו אלו בקשר למהות היהודית, הגורל היהודי. ביולי 1934 נוימן כותב: "אני לגמרי מודע שאתה לא בעמדה לענות באופן יסודי כפי שמכתבי "דורשים", אבל תבין שדברים אלו חשובים לי מאד, ונראה שיותר טוב במקרה זה "לדרוש" יותר מדי מאשר פחות מדי... תלוי בך, ד"ר יונג היקר, לענות עד כמה שהזמן והעבודה שלך מאפשרים, אך אני החלטתי לא לוותר... יש לי כוונה חזקה לא לתת לך מנוח עם הבעיה היהודית..." (עמ' 35) ונוימן ממשיך וכותב שמכיון שלא מצא אוטוריטה יהודית מתאימה, על פי המסורת היהודית יש ללכת לצדיקים מאומות העולם, ובמידה מסוימת יונג עבורו צדיק כזה, אשר מיצג את התרבות המערבית.

            ואמנם נוימן איננו מוותר, הוא כותב מכתבים ארוכים, מפורטים ומעמיקים, בהם דן על הטיפולוגיה של העם היהודי, עד כמה הוא אינטרוברטי אינטואיטיבי, על הטבע של יהווה כמרכז של self לעם הזה, על הנביאים ותפקידם בהתחברות למרכז הזה של יהווה... מה עשתה האמנציפציה ליהדות, והאם היא איבדה את שורשיה... וברוח הזמן של שנות ה- 30 באירופה, על ההבדלים בין הגזע השמי לעומת הגזע הארי... כאשר יונג לא ממש עונה לו על כל השאלות שנוימן מציג לפניו על היהדות, נוימן כותב: "... כל ה"נזיפות" שלי שאתה לא מבין, אפילו שאינך מתענין בתנ"ך כמו גם ההתעלמות שלך המכוונת מהשאלות שלי... יכולים להיות מבוססים על העובדה שאינך רואה את הצד האחר, השמי של העולם, ז.א. שאתה נשאר עם הארכיטיפים האריים שלך". (עמ' 67)

            אך מה שמצאתי כיותר עצוב, זו האמביולנציה של נוימן עצמו כלפי היהודים, עם כל הנסיונות הכמעט נואשים שלו להסביר ליונג מה היא מהות יהודית, כאשר הוא כותב: "המכתב האחרון שלי השאיר לי טעם לא טוב, ועתה אני מאמין שאני יודע למה. נתפסתי יותר מדי ב"לשבח את היהודים", ולא לקחתי מספיק בחשבון, באותו זמן, שהיהודים הם תמיד העם המאכזב ביותר בהיסטוריה העולמית". (עמ' 77)

נוימן גם מנסה להעביר ליונג את החוויה שלו כיהודי בפלסטינה, החוויה המורכבת יש לומר. המשמעות של לחיות בין יהודים, החשיבות של הקשר לאדמה והאפשרות להגיע לאינדיבידואציה. לאורך כל השנים והמכתבים, נוימן כותב על הבדידות שלו בפלסטינה ויותר מאוחר בישראל כאנליטיקאי יונגיאני. על הקושי העצום שלו להיות מנותק מאירופה, מהתרבות האירופית והגרמנית, מצוריך, מהקרבה ליונג ולמכון בצוריך. ליונג לא קל להבין את החוויה הזו של נוימן. ביולי 1935 יונג כותב: "האם זה שהיהודי כה רגיל להיות לא-יהודי, על כן נזקק לאדמה הפלסטינית באופן קונקרטי כדי להזכר בהיותו יהודי? לי מאוד קשה להבין נשמה שגדלה ללא אדמה". (עמ' 119)

            בסוף 1938 נוימן כותב ליונג עד כמה קשה לו להשאר בקשר עמו נוכח כל מה שקורה באירופה ליהודים, "אני לא יודע אם אתה יכול לדמיין כמה קשה היום לשמר קשר פנימי עם מישהו כמוך, אשר באופן בלתי נמנע הושפע במקרה הטוב פעם אחת מהמאורעות שקורים לנו היהודים. זה לגמרי ברור וטבעי בשבילי לדעת שאתה חי במישור אחר לגמרי מאשר אנחנו... על אף כל זאת, זה הכרחי בשבילי לכתוב לך שוב, ולו רק לשמר את ההרגשה שיש עדין חתיכה של אירופה שמורה, אפילו ליהודי". (עמ' 137) מאוד מרגש, לא?

            לא קל לנוימן לעסוק בנושאים היהודיים בצורה כה אינטנסיבית. בנובמבר 1939, כבר אחרי פרוץ המלחמה, נוימן כותב: ".. אני כה עייף מהיהודים והיהודיות – וכל רגע פנוי וכל מחשבה שיכים לנושאים האלו, ואני מוכרח לשמור על עצמי שלא אבלע לגמרי על ידי עבודה זו". (עמ' 149)

            במלחמה יש הפסקה בתכתובת בין נוימן ויונג. נוימן כותב יותר מאוחר, שהפסיק לכתוב כדי לא לסכן את יונג, לא לגמרי ברור לי למה הכוונה. ולמה יונג הפסיק לכתוב? עוד יותר לא ברור לי.

            אחרי המלחמה מתחילה התקופה השניה של התכתובת, שאני קוראת לה – "נוימן נלחם על פרסום כתביו".

            ואמנם, באופן די מדהים אחרי המלחמה, נוימן כמעט מוותר לגמרי על העיסוק שלו ביהודים וביהדות, ונלחם כדי להוציא לאור את עבודותיו שכתב בשנות המלחמה – "מקורות והיסטוריה של התודעה" ו"פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש". באוקטובר 1945 נוימן כותב ליונג, אחרי הפסקה של כמעט 5 שנים, שניסה לכתוב על החסידות והיהודי המודרני, ובשפתו "אבל אז, אחרי שהגעתי למצבי הפנימי הנוכחי, הבעיה היהודית והעבודה עליה נגמרה ככל שזה נוגע לי, בדיוק בזמן שזו הפכה להיות מאוד ממשית בעולם בדרך איומה שלא תתואר. אני בינתיים חזרתי לפסיכולוגיה "טהורה" (מרכאות של נוימן, עמ' 160). הכוונה, נוימן חזר לעסוק בפסיכולוגיה ובהתפתחות האדם והאנושות.

            במכתבים של שנות ה- 40 המאוחרות ושנות ה- 50 המוקדמות נוימן עסוק בהרבה מהם, בבקשות מיונג שיעזור לו לפרסם את הספר "מקורות" בהוצאה של Bullingen, בבקשות שיעזור לו להשיג ויזה לנסיעותיו לארנוס (נוימן מתחיל לתת הרצאה כמעט כל שנה במפגשי ארנוס), בסכסוך הקשה הפורץ בין נוימן לבין המכון בצוריך בקשר למסה שלו על "מוסר חדש" שמתקבלת במכון בביקורתיות רבה, בקשר לאפשרות שהספר "מקורות" (שהוא בהחלט ראה בו את שיא יצירתו) יצא ברשימת הפרסומים של המכון.

            גם בנושאים אלו, מענין לראות כיצד נוימן "מתמרן" בין האכזבה שלו מיונג, שלא בדיוק עוזר לו עם המכון בצוריך, לבין ההערצה שלו את יונג וכל מה שיונג מפרסם בשנים אלו. מה קורה לחצוי הפנימי של נוימן, שעליו דברתי בראשית הרצאתי.

            נוימן זקוק לתמיכה של יונג, לא רק כדי לפרסם את כתביו, אלא אף כתמיכה אינטלקטואלית ורגשית, וזאת מעצם הרגשתו כה מבודד בפלסטינה. ביוני 1946, כאשר שולח ליונג את כתב היד של "המקורות", הוא כותב לו: "הבידוד של הקיום שלי בפלסטינה הוא כנראה הרבה יותר גדול ממה שאתה יכול לדמיין. ואני פוחד שחלק מהחסרונות שאני מודע אליהם בשולחי לך את כתב היד נובעים מעובדה בסיסית זו של חיי. אין לי כל הזדמנות לדבר על עניינים מדעיים עם רעים דומים לי, דבר אשר אולי ניכר". (עמ' 166)

            בדצמבר 1947, נוימן כותב: "אני מקווה שאתה יודע עד כמה הענין שלך בי משמעותי עבורי, ואיזו הכרה זו בשבילי במצב אינטלקטואלי שלעתים קרובות מגיע באופן מסוכן לבדידות מזהרת". (עמ' 204)  הבדידות של נוימן מאוד נוגעת ללב.

            יש להודות שיונג מתגייס לעזור לנוימן לפרסם את כתביו. הוא עוזר לו עם ההוצאה של Bullingen לפרסם את "מקורות", אם כי זה לוקח הרבה זמן, דבר הגורם להרבה מתח בחייו של נוימן. ביולי 1947 יונג כותב לנוימן: "כל מה שאני יכול לעשות למען פרסום עבודותיך שערכם כה גבוה, אני עושה בהנאה. לרוע המזל כל דבר נדחה בעקבות מחלתי...". (עמ' 202)

אבל כאשר זה מגיע ל"מוסר החדש", ומתגלה בקורת קשה על מסה זו של נוימן במכון בצוריך, יונג לא ממש עומד לצידו. גם לא בענין האם הספר "מקורות" יצא ברשימת הפרסומים של המכון.

            נוימן אזי יוצא למאבק חזיתי מול המכון בצוריך ואף מול יונג, יונג שהוא הנשיא של המכון, והמכון נקרא על שמו. המאבק של נוימן אמיץ, וגם ניתן לחוש במכתבים עד כמה מכאיב לו. הוא מאשים את המכון באופורטוניזם, ואף את יונג באופן עקיף, ומודיע לו על פרישתו מהמכון. אצטט כמה קטעים מהמכתבים של נוימן באותם ימים. בפברואר 1949 הוא כותב: "... האתיקה [החדשה] הרבה פחות מותאמת לזמן הזה ממה שהאמנתי, כאשר הערכים הפשוטים של האתיקה הישנה כמו יושרה, אהבת האמת ואומץ עדין אינם מוכרים במעגלי האנשים שחשבתי שהם נציגי האתיקה החדשה". (עמ' 345)

            הוא מבקש מיונג שיבין אותו, שידמיין שדבר כזה היה קורה לו במכון הפסיכואנליטי של פרויד!!

            ובאפריל אותה שנה נוימן כותב: "אני מוכן להגן על "האתיקה החדשה" – אשר כפי הנראה לא נשארו לה כלל חברים בשוויץ – במאבק פתוח נגד כל המכון, פרוטסטנטים, קתולים, יהודים שהוטבלו, יהודים שלא הוטבלו, ואפילו נגד אנליטיקאים יונגיאניים שיראו את עצמם, ואני מבטיח להוכיח מהכתבים של C.G. Jung שהתורה שלי היא התורה האמתית והלא מזויפת של הפסיכולוגיה היונגיאנית הקדושה שאני מאמין שאני מיצג אותה, כמו תמיד, כנגד כל חבר או אויב". (עמ' 349)

כאן אנו רואים באילו משפטים ארוכים ומורכבים הוא כותב (כל הציטטה הקודמת הוא משפט אחד!), ועד כמה הוא יכול להיות אירוני  וסרקסטי.

            יונג מוכן לכתוב הקדמה ל"אתיקה החדשה", כמו שכתב ל"מקורות", אך דורש מנוימן לעשות שינויים בטקסט שלו, מה שנוימן בודאי אינו מוכן. אזי נוימן משחרר את יונג מכתיבת ההקדמה בכתבו: "פרופסור יונג היקר, הייתי רוצה לשחרר אותך מכל הקשיים הפנימיים והחיצוניים שהקדמה לאתיקה תעמיס עליך". (עמ' 256)

            וכיצד נוימן מתמודד אם החצוי בתוכו? לפי דברי מיכה נוימן במאמר שכתב על התכתובת בין נוימן ויונג ב"שיחות" [2]: "אפשר לראות בבירור כיצד עושה נוימן פיצול (split) בין "יונג הטוב" לבין "מכון יונג הרע" או בין "יונג הטוב" לבין היונגיאנים (תלמידי יונג) הרעים. (עמ' 171)

            אך אני חושבת שהיה בנוימן חיצוי פנימי או אמביולנציה עמוקה כלפי יונג עצמו, אשר במידה רבה אולי נפתר או נרפא בשנות החמישים המאוחרות. זאת אחרי שנוימן כבר הצליח להוציא לאור חלק מכתביו, אחרי שהופיע בארנוס ונתן שם הרצאה כמעט כל שנה, אחרי שגם הוזמן לכנסים במקומות אחרים בעולם.

            כאן אנו נכנסים לתקופה השלישית והאחרונה של ההתכתבות ביניהם, שקראתי לה "השנים האחרונות". תקופה מאוד מרגשת בקירבה המורגשת בין נוימן ויונג, בחום, בדאגה ההדדית לבריאות. ביחוד נוימן מאוד מודאג ממצבו הבריאותי של יונג לעת זקנתו, ולא מדמיין שהוא בסופו של דבר ימות לפניו!

            אסיים את הרצאתי במשמעות האדירה שהיתה ליונג בחייו של נוימן, כפי שנוימן עצמו כותב במכתביו. יונג היה מטפלו האישי של נוימן, ובמשך השנים נוימן חוזר ונוסע לדבר עמו בדרך כלל סביב המפגשים בארנוס, המורה והמנטור והוגה התיאוריה על פיה נוימן עובד וכותב. בבדידותו בפלסטינה ויותר מאוחר בישראל, יונג בשביל נוימן הוא אירופה התרבותית. ולבסוף, ואולי החשוב מכל, יונג הפך לסמבול העצמי בשביל נוימן. אביא עוד שני ציטוטים אחרונים ומרגשים מדבריו של נוימן על משמעות יונג בחייו. ביולי 1950 הוא כותב: "אפילו כאן, היותך יותר מאירופאי במסעות שלך ברחבי הזמנים והעמים, עזר לי מאד. הרבה דברים בלתי רגילים קרו לי, וחוויתי הרבה בדרכים שונות, ובראיה לאחור אני יודע שאתה היית המנהיג הפנימי שלי בכל זה... הרגשה טרנסנדנטית של שיכות אליך תמיד היתה בפנים ברורה לי, והיא כנראה חזקה ממה שאתה מדמיין. בכל עת שאנו ביחד, הירח שלי משקף את השמש שלך בדרך השמחה ביותר..." (עמ' 267)

            והרבה יותר מאוחר, באוקטובר 1958 נוימן כותב: "הקשר שלי אליך, כפי שאתה יודע, לא תלוי בכתיבה או בדיבור, או כבר לא תלוי הייתי אומר, אך לפגוש אותך מביא לי אישור שאינו ניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם. אני מקווה שאתה מבין מה כוונתי... בשבילי, ישנו אתה עצמו כ"נקודת מגע" במרכז, ככל שמדובר במשימה של העבודה". (עמ' 342)

            מההיכרות שלנו עם הגותו של נוימן ומהמכתבים שכתב, אני גם חושבת כמו יונג שנוימן היה "ציפור נדירה", אשר אנו זקוקים לפרספקטיבה שלו להבנת הפסיכולוגיה של האדם ושל האנושות.


ביבליוגרפיה

1)         C.G. Jung – Erich Neumann, Analytical Psychology in Exile. The           Correspondence of   C.G. Jung & Erich Neumann. Princeton University      Press, 2015

2)         "שיחות", כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה. כרך 3, חוברת 2, 1988