מאמרים

"ויהי ערב" מסע לילי בחצר הבית. פניה ברגשטיין (ע"פ ה.כ.אנדרסן)                      יהושע זיו

בשמי ערב כחולים

בשמי ערב צלולים 

שט ירח עגול ובהיר 

חרש חרש טייל 

ודומם הסתכל

ביער, פרדס ובניר.

ולמטה -למטה,בין כרם וגן

ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר

בלא אח וחבר,

הלכה לה ילדה חביבה.

והלכו לתומם אפרוחים ואימם

וניקרו וצייצו בחדווה.

 

שמחה  הילדה:-אפרוחים בני כנף,

נשחק נשחק נא יחדיו!

 

שמעה תרנגולת 

יפת כרבולת

את קול הילדה בדברה

רועדת מפחד

התחילה בורחת 

ואל הקטנים קירקרה:

אין מנוח מזאת הילדה!

-שובו בני אל הלול חיש מהר

סכנה להיות בחצר!

 

אך הגיעו ללול-

ונישכח הטיול,

ושלום לקטני משפחה.

התיישבו להם יחד

בסדר ונחת,

ושקט...וליל מנוחה!

 

אך מי זאת אך מי זאת פתאם האורחת

בלילה כאן דלת פותחת?

 

כל הלול מתעורר,

כל הלול מקרקר,

אפרוחים מקפצים

ובורחים ורצים

בצפצוף ובקול חרדה.

 

וטסות באויר כרבולות וכנפיים

והרעש עד לב השמיים

 

אבא בא ושואל :

מי זה, תן או שועל?

מי נכנס אל הלול בגניבה?

לא שועל לא תנה,

זו ביתי הקטנה...

 

חיש הביתה ילדה לא טובה!

 

אסור לך, אסור לך להכנס,

את יודעת שאבא כועס?

 

לתת נשיקה בכרבולת,

כי הבהלתי אותה בחצר.

להגיד לה "סליחה"

וגם "ליל מנוחה"

ופתאם נבהלו עוד יותר....

 

כך אמרה הילדה הקטנה ודיעה נוצצה בעינה.

 

אז אבא הרים

בחיבוק רחמים

את ביתו הטובה,הטובה.

בשמי לילה כחולים,

שמי לילה צלולים,

הירח חייך בחדוה.

 

וכשאבא נישק לה,אוהב וסולח,

נשק לה גם הירח.

 

 סיפור יפהפה זה, שמלווה ומקסים אותי מאז ימי ילדותי, מקורו במחזור "סיפורי הלבנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן. 

סיפור המסגרת מספר על נער בודד, שעזב את בית הוריו בכפר ועבר לעיר הגדולה. הנער שנמצא בטריטוריה זרה, המנוכרת בעיקר לעולמו הרגשי, כאמצעי להפגת בדידותו ובעיקר כגשר לחוויה הרגשית שאבדה, זוכה לילה בלילה, באופן מחזורי, לביקורה של הלבנה. זו אותה "לבנה ישישה", כדברי הנער, שהכיר בלילות הקסומים של כפר הולדתו, היכן שהטבע שמר עליו מפני הניכור הרגשי. אותה לבנה מספרת לו לילה בלילה את אשר קרן האור המכסיפה שלה מאירה בחשכה, או במונחים שלנו בחשכת הלא-מודע. כלומר הלבנה בעצם מספרת לו את סיפור נפשו שלו, אולי כפיצוי לחוויית הניכור שבעולם החיצוני. אכן באגדות רבות מוצגת הלבנה כמי שבמחזוריות הריונית, מאירה באורה הרך והעמום, את נסתרות החשכה הנפשית.

יחד עם זאת לא יהיה  נכון להתעלם מאותו כוח פנימי הדוחף את הנער לעזוב את ממלכת הטבע, את איזור המטריארכט. דומה שאנו יכולים לקבוע שהמעבר מעולם הטבע, עולמה של האם הגדולה, אל העיר, כמייצגת תרבות, ובכך מהווה, במקרה זה טריטוריה גברית, מעבר זה עיקרו תהליך התפתחותי הכרחי. אלא שהתפתחות זו, תמיד מאוימת ע"י איבוד המגע והקשר עם עולם הטבע והיצר.

סיפור המסגרת מעמיד את הנער כגיבור התהליך. במובן זה אפשר היה לראות את הסיפור כתהליך התפתחותה של האנימה (החוויה הנשית בנפשו של הנער)  וזאת כתוצאה מהפרידה מהאם הגדולה. נקודת מבט זו מחדדת את תפקידה של הלבנה כמייצגת תודעה נשית הנחוצה כעת לאותו נער, בתהליך הטרנספורמציה של הקשר אל הנשי.

מרי לואיז פון פראנץ אומרת שבד"כ קשה לקבוע חד משמעית מי גיבור האגדה שלפנינו. לדוגמא את הסיפור שלנו אפשר להבין כאמור, כמתמקד בהתפתחותו של הנער, אך כאשר מתייחסים לגרסה שלפנינו, אפשר לראותה כתהליך התפתחותה של הילדה, הפרידה מהאם וכניסה לרומן עם האחר - הגברי.  ואז האב מהווה דימוי אנימוס – הדימוי הגברי הפנימי שבנפשה. יש כמובן גם אפשרות לראות את האב כגיבור הדרמה שלפנינו,  ואז הילדה מתפקדת כאנימה, כחלק נשי פנימי שלו. לדעתה של פון פראנץ מן הדין שכל מיתוס או אגדה יפורשו הן מהזווית הגברית והן מזו הנשית. אני בחרתי להתייחס לסיפור שלפנינו מנקודת מבטה של הילדה. כלומר, הילדה כגיבורת התהליך.

ובכן לפנינו גיבורה קטנה, היוצאת מביתה למסע לילי, שכמו רבים מן המסעות, מרמזים על מסע התפתחות נפשית. אנו יודעים שהדחף המולד ליצירת האגו בא לידי ביטוי סמלי בדמותו של הגיבור/ה במיתולוגיה ובאגדות העם. כלומר, האגו, באמצעות חווית הגיבור, בתהליכי הזדהות והשלכה, מתפקד ככלי למימוש תוכנית ההתפתחות הנפשית המולדת- האינדיבידואלית.

 באגדות וגם במיתוסים מופיעים סיפורי מסע רבים וכמובן שלא כולם מדברים על אותם שלבי התפתחות. ישנם גיבורים שמספרים במסעם על תהליכים ראשוניים יותר וכאלו המצביעים על תהליכים מפותחים, או מאוחרים  יותר. גם בסיפור שלפנינו נצטרך לבחון על איזה שלב התפתחותי מספרת לנו האגדה.

הסיפור המקורי, (להבדיל מהעיבוד שלפנינו), מציג שני שלבים במסעה של הילדה: בלילה הראשון היא יוצאת מביתה ונתקלת באימא תרנגולת ובאפרוחיה. היא נפעמת מהמפגש ובאופן ספונטני מבטאה כמיהה להתקרב ולהתחבר לאותה מהות אימהית ועדת צאצאיה. אלא שהתרנגולת, כמו גם בגרסא שלפנינו, נבהלת, מכנסת את אפרוחיה תחת כנפיה ובורחת אל מאחורי שערי הלול. בלילה השני, (שוב בלילה), יוצאת הילדה מביתה והפעם ע"מ לבקש סליחה מאימא תרנגולת על כך שהבהילה אותה בחצר. ובהמשך כמובן הכאוס והמפגש עם האב.

נדמה לי שהחלוקה בסיפור המקורי, שאינה מופיעה בעיבוד שלפנינו, עיקרה הדגשה של שלבי תהליך. דהיינו השלב השני הוא המשכו ההתפתחותי של הראשון ונובע ממנו. בהמשך אנסה להתייחס לכך. ועוד הערה בדבר הגרסה שלפנינו: לטעמי עיקר יופיו של העיבוד זה הוא דווקא בחכמת האיור שלו, (שמטעמים של זכויות יוצרים אני נמנע מלהציגו כאן). דומה שהמאייר מציג הבנה פסיכולוגית מעמיקה של מהות האגדה. 

אני רוצה להזכיר ולהדגיש שלאורך כל הסיפור, הלבנה היא הגורם הרואה ומדווח על מהלכי ההתפתחות של גיבורת סיפורנו. עמדה זו כמובן שרומזת לנו על תפקידה התודעתי, ההכרחי, שכן אם מדובר בהתפתחות האגו, אין משמעות לתהליך בלא מעורבותה של התודעה.

על פניו נעדר הסיפור את דמותה של האם, מכל מקום האם הפרסונאלית אינה מופיעה ואף לא מוזכרת בסיפור. נדמה לי שהבנת היעדרותה של האם מהווה את אחד המפתחות המרכזיים להבנת התהליך כולו. העדר האם לא מתואר באגדה שלפנינו במונחים קטסטרופליים של מוות ויתמות, כמו באגדות רבות, אחרות. נהפוך הוא, מתואר כאן בית יפה וקטן, הטובל בנועם ונינוחות בתוך הטבע המוריק. ישנה בסיפר הדגשה של פוריות הטבע: "...ביער פרדס ובניר..." "...כרם וגן..." גם בטקסט, ובוודאי בציור הנלווה, ישנה תחושה חזקה של שפעת הטבע. זה תיאור של בית החי בהרמוניה עם הטבע שסביבו. זה בית הנטוע היטב באדמה, או אם נרצה בית המקושר היטב לאימא אדמה. דומה שבמונחים של וויניקוט אפשר לכנותו good enough.

שילוב זה של היעדרות האם הפרסונאלית מחד והבית החי בהרמוניה עם הטבע, מאידך, מרמז לדעתי, שתהליך ההתפתחות עליו מדובר בסיפור עיקרו בהתמודדות "הנורמאלית" של הבת עם תהליך הספראצייה מהאם. (אני אומר נורמאלי לצורך הבדלה מהפתולוגי). נדמה לי שמדובר כאן על בת שהפנימה דמות אם חיובית וכעת עולה הצורך שלה להתרחק מהזהות המוחלטת עם האם, ע"מ להגיע בסוף הסיפור מוכנה יותר לקשר האדיפאלי.

 כאמור באגדות רבות, כמו "לכלוכית" או "שלגיה", או באגדה הרוסית – "וסיליסה החכמה", מתייתמת הבת מאימה הטובה ואז מופיעה אם חורגת - רעה ואכזרית, שבאופן פרדוקסאלי דוחפת את הבת למסע ההתפתחות שלה. כלומר המפגש של הגיבורה, וגם של הגיבור הזכר, עם האספקט השלילי, הצילי של ההורה, מוצג לרוב באגדות כמפגש שהוא אכן קשה, אך דוחף להתפתחות. בבחינת החסר המעורר את הגעגוע שבמקרה הטוב מוליד את הפנטזיה ובמקרה הפחות טוב מביא ל- acting out.

שוב אני רוצה להדגיש שחווית החסר לא מצביעה בהכרח על סיטואציה פתולוגית. יש פה הכרח התפתחותי שעיקרו התרחקות ודיפרנציאציה. נוימן דיבר על כך שהבת, יכולה להמשיך לעד, ובאופן "טבעי", את זהותה העמוקה עם אימה, ודרכה עם שרשרת האמהות. ואכן בתרבויות הטבע הקדומות ואף בחברות פרימיטיביות כיום, נשים יכולות להיוולד, לחיות ולמות בתוככי החצר הנשית – ללא מגע משמעותי עם התרבות והעולם שבחוץ. אסטס טוענת שהבת יכולה להישאר "יפה ותמימה" לנצח, מבלי לפתח ידיעה משמעותית על העולם שמעבר לה ולטבעה הנשי הבסיסי. לדבריה על הבת להתגבר על נטייתה הטבעית להיוותר חסרת מודעות ולהשקיע מאמץ ע"מ להגיע למיזוג מודע עם תובנות עמוקות יותר. כלומר הבת יכולה להמשיך לזרום עם אותה זהות נשית בסיסית. לדעתה של פון פרנץ זו הבעיה הקשה ביותר של התפתחות הנשיות שכן עולם שעיקרו יחס וחיבור עלול לדחות קיומו של קונפליקט. (על רקע זה אפשר להבין את מוטיב החטיפה הבולט כ"כ במיתוסים, בעיקר במיתוס היווני). לדעתה ללא "אילוצי המודעות", היו הנשים נוהגות באותו אופן בו נוהגות האלות הגדולות, המעניקות מחסדיהן לכל, וללא אבחנה, או כמו הזונות הקדושות שהיו מעניקות חסדיהן לכל. רוצה לומר שמול עיניה של האם הגדולה עומד תמיד הקולקטיבי – האנונימי, הלא מובחן, בעוד הגיבור/ה חותר לאינדיבידואציה. האם הגדולה אינה מבחינה באינדיבידואל ולא מפתחת יחס כלפי הפרט. היא פשוט מעניקה מחסדיה לכל. התפתחות המודעות הנשית חייבת ליצור מצב בו אותה אנרגיה של נתינה מתייחסת לאדם מובחן, לאינדיבידואל.

אם כך מות האם באגדות מסמל את המקום בו הבת לא יכולה להזדהות יותר עם המהות האימהית החיובית. האם המתה או החסרה והגעגוע אליה, מסמלים תחילתו של תהליך האינדיבידואציה של הבת. כעת היא חייבת להישען על החוויה החיובית שבנפשה ומתוך נפשה היא מגבשת נשיות הייחודית לה. 

 ובכן הגיבורה שלנו יוצאת למסעה בחצר, וכמו באגדות אחרות בהן יוצא הגיבור אל העולם הגדול. היציאה מהאזור המוכר, ממילא מחייב קבלה מודעת, ולו חלקית, של גורל הבדידות. יש להדגיש שאחד ממאפייניו של הגיבור היא חווית הבדידות. המעבר אל היער, אל אזורי הפרא של הנפש, שם עדיין לא נגעו חוקי הציביליזציה, הופכים טריטוריה זו לאזור של התפתחות והאינדיבידואציה, אך גם אזורים של חרדה קשה.

והגיבורה שלנו מרחיקה לחצר הבית. החצר מרמזת לנו על שלב מוקדם במסע, בו הטריטוריה הנבחנת עדיין מאד קרובה לבית ההורים, לאזור המוכר. גם במסעה זה בחצר מוצאת עצמה הילדה בודדה: "בלא אח וחבר". שוב הדגשה של החסר ההכרחי לתהליך. הבדידות מדגישה את האין המביא את האדם, מתוך הגעגוע, למבט פנימה, אל תוך נפשו.

על מנת להיות מדויק עוד יותר בהבנת הטריטוריה של החצר אני נדרש למונח הויניקוטיאני של "חפץ מעבר". וויניקוט מדבר על חפץ המעבר, גם כסמל למסע. כלומר החצר כמעין טריטוריה מעברית יצירתית - הנושאת בחובה מטען ליבידינאלי רב עוצמה, המכילה את התנועה מהמוכר אל המפגש היצירתי עם האחר, הלא נודע. 

ובמקום הזה, באזור המעבר, מבחינה הילדה בתרנגולת ועדת אפרוחיה. הסיפור מדגיש את תגובתה הספונטנית של הילדה, המביעה את רצונה להצטרף לחבורת האפרוחים. אולי בבחינת רצון רגרסיבי, להיות אחת מאותה קבוצה שנולדה זה עתה. "שמחה הילדה: - אפרוחים בני- כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"  הסיטואציה של אפרוחים החוסים תחת כנפי האמהות השופעת, אכן מאד מפתה. כאן ברור כוח הגרביטציה של המהות האימהית שבאספקטים מסוימים שלה שואפת לאצור ולעצור את כל שנולד ממנה תחת כנפיה, כרכושה שלה. התשלום כמובן הוא חוסר התפתחות.

הילדה נמשכת אל אותה תרנגולת המייצגת את אימהות הטבע, את האספקט האינסטינקטואלי, הטבעי שבמהות האימהית. לגיבורה שלנו, כמו גם לגיבורות אחרות באגדות העם, כמייצגות את הנשיות המתפתחת, יש קשר של זהות בסיסית עמוקה ביותר עם אספקט זה של הטבע והיצר. חשוב לציין שמתקיימים כאן מעין יחסים סימביוטיים שכן מצד אחד אנו עדים לכמיהתה הרגרסיבית של הבת, הנמשכת לזרועות האם, ומן הצד השני האמהות מסומנת ומזוהה על ידי פרי ביטנה, ולכן היא נאחזת בו. כלומר התרנגולת לעולם לא נפרדת מאפרוחיה, אין לה קיום נפרד ולכן היא גם נאחזת באופן נואש ותוקפני בצאצאיה. עיקר מהותה של האם הגדולה, אם הטבע, סובב סביב הציר של לידה ופריון.

יחד עם זאת עלינו לשים לב גם לקיומה של מגמה הפוכה, בה אם הטבע, מעצם היותה נשלטת ע"י מחזוריות הפריון של הטבע, לאחר שילדה את ולדותיה, באופן מחזורי, היא מכינה עצמה לדור הוולדות הבא. אכן האם הגדולה מבטאה צורך בולט לשלוט בכל מה שנולד ממנה אך בד בבד אנו רואים דפוס המופעל אף הוא מתוך האינסטינקט האימהי, דפוס בו דוחפת  האם את צאצאה קדימה אל עבר נפרדות, זאת ע"מ לפנות מקום למחזור ההולדה הבא.  תמונה ברורה של דפוס זה אפשר לראות בהתנהלות של בעלי חיים מסוימים בטבע, כאשר האם, בתהליך הדרגתי ולעיתים אף באקט תוקפני של גירוש, מתנתקת מגוריה ומכינה עצמה למחזור פריוני נוסף.

נדמה לי שעל רקע זה אפשר וצריך להבין את הסתייגותה של אימא תרנגולת מהצטרפותה הרגרסיבית של הילדה לחבורת אפרוחיה. התרנגולת שמייצגת כאמור גם את האינסטינקט המרחיק את צאצאיה, חווה את רצונה של הילדה להצטרף לאפרוחים כמסוכן קודם כל לה ולאפרוחיה. אם הטבע קשורה למחזור הפריון הנוכחי המסמן אותה כאם. הילדה שלנו כבר מחוץ למעגל זה ולכן באופן מסוים, לא רק שאינה מעניינת את אם הטבע, אלא אף מסכנת אותה. התרנגולת מייצרת בתגובתה המסתייגת את האבחנה בין הילדה לבין האפרוחים, שמקומם, לדבריה, בלול. "שובו בני אל הלול חיש מהר, סכנה להיות בחצר". מבחינתה, לגבי דור האפרוחים הנוכחי, אין חוץ ואין חצר. מקומם אך ורק תחת כנפיה.

(בסיפור שלנו קיימת אמנם הרמוניה גם בחצר, "והלכו לתומם אפרוחים ואמם ונקרו וצייצו בחדווה". הרמוניה זו מתקיימת  עד למקום בו מביעה הילדה רצון להצטרף לחוויה האימהית השמורה לאפרוחים בלבד).

בקשתה של הילדה לשחק עם האפרוחים, לוקח אותי באופן אסוציאטיבי למכלול יצירתו של וויניקוט על שדה המשחק כביטוי יצירתי של הנפש. לדעתי אין הסיפור שלנו מבקר את עצם רצונה של הילדה לשחק, כלומר לתת ביטוי יצירתי הולם לתהליכי התפתחותה. נדמה לי שהסיפור רומז על כך שהאפרוחים, כלהקה, כחבורה קולקטיבית חסרת פנים ייחודיים, כבר אינם נכונים לתהליך הנפשי בפניו עומדת הגיבורה שלנו.   

הילדה מבטאה רצונה לשוב ולהיות אפרוח קטן של אימא ובכך להמתיק את כאב הפרידה הנגזר מתהליך ההתפתחות. אך פה כאמור, הילדה נתקלת באינסטינקט האימהי היוצר חוויה קשה של דחייה, בדידות ועצב. במקום זה מתפקדת התרנגולת כאם חורגת רעה ודוחה המביאה לדרמה חוויה של גירוש. נראה שהמפגש עם חלק זה של האמהות הכרחי לתהליך התפתחותה של הבת. הרעב מביא את הכמיהה הרגרסיבית מחד אך גם מפגיש את הגיבור/ה עם כוחות ההתגברות על אותה כמיהה. לא תמיד מצליח הגיבור לגייס את הכוחות הנדרשים למהלך. כידוע לנו גיבורים רבים נכשלים ונופלים לרגרסיה זמנית, הבאה לידי ביטוי,למשל, בשינה ממושכת. כך זה אצל שלגיה  שנכשלה פעם אחר פעם בזיהוי פניה השליליים של המכשפה המופיעה בבית  הגמדים. האגו הצעיר חייב לוותר על תמימותו הילדית ולהכיר בקיום הרע האנושי. עמדה מודעת זו, מול האם, מאפיינת את תהליך התפתחות/ה של הגיבור/ה ומחייב בשלב זה פרידה מהזהות הבסיסית הטוטאלית עם אם הטבע והכרה באספקטים השליליים שלה. נוימן טוען שבמובן מסוים יש בשלב זה מעין הפנית עורף של הבת לחלק מאד מהותי, בסיסי ועמוק בנפש הנשית. זו מהות טבעה שלה, ולזהות בסיסית זו היא חייבת לחזור לאחר שתעבור את המסע של הרומן האדיפאלי.  הפניית עורף זו, הגם שהיא חלקית וזמנית, כרוכה ככל הנראה בתחושת אשם כבדה, ואולי אפילו בתחושה קשה של בגידה. במונחים של הילמן, אפשר אולי לדבר על בגידה העומדת לשירות ההתפתחות. אלא שהפעם מדובר בבגידה הדדית: מצד אחד התרנגולת – האם, בוגדת בילדה, בגידה בהבטחה של הקיום האורבורי, השלם.אך גם הילדה, חייבת להפנות עורף למקור זהותה העמוק ביותר, כלומר גם הילדה חייבת לנהוג במידה של "כפיות טובה" ולעיתים אף בלוחמנות של ממש, כלפי מקור קיומה. מצב זה מחייב את האגו הצעיר לזהות, באופן הדרגתי, חלקי צל של האם ומתוך כך, להתוודע גם לחלקי צל שלו עצמו. מהקליניקה אנו מכירים קשיים בהתפתחות הנשיות של אותן בנות שאימותיהן לא היו מסוגלות לעמוד באותה חוויה של בגידה ואשמה, ובכך הקשו על בנותיהן להתמודד עם חוויה זו של פרידה.

מצב זה יתבהר לנו מאוחר יותר גם בסיפור שלנו, כאשר הילדה מנסה לחזור ולבקש סליחה מהתרנגולת על שהבהילה אותה בחצר. הילדה בקשה להיכנס ללול משום שחשה אשמה כלפי אימא תרנגולת, היא רצתה לפייס אותה ע"י הנשיקה בכרבולת. "רציתי לתרנגולת, לתת נשיקה בכרבולת, כי הבהלתי אותה בחצר. להגיד לה "סליחה" וגם "ליל מנוחה" ופתאום נבהלו עוד יותר..."  הילדה אומרת לאביה שאשמתה בכך שהבהילה את התרנגולת בחצר. כלומר היא חשה אשמה על האקט התוקפני שיצר את הפער והריחוק בינה לבין התרנגולת. מלני קליין מדברת על ההתקפה של התינוק על השד הרע ועל חווית האשמה הנלווית לתהליך זה. אסטס מעלה, טענה ותיקה האומרת שכל תהליך התפתחות כרוך בחוויה של תוקפנות ואשמה. לכן ניסיון ההתקרבות לתרנגולת, והרצון לחזור ולנשק את הכתר בראשה, אפשר להבינו גם כניסיון להעלים את חווית האשמה הקשה..

 אסטס אומרת שתהליך החניכה של הבת, (ואני מוסיף שגם של הבן), מתחילה היכן שהאם הטובה מתה.  או במונחים של הילמן היכן שהבגידה מתאפשרת. האמהות, שהייתה טובה עד כאן, הופכת לטובה מדי ומונעת התמודדות עם אתגרים התפתחותיים חדשים. לדבריה על האם הטובה להצטמצם לכדי זיכרון השוכן היכן שהוא בנפשנו ע"מ שנוכל לעמוד חשופים יותר בעולם שאינו  אימהי כ"כ עבורנו. גם היא חושבת שצמצום נפחה של האם כרוך בחוויית אשמה לא קלה, שהיא כשלעצמה, לעיתים, מהווה גורם מעכב התפתחות. על הילדה לשרוד כעת בעולם שהוא במידת מה נטול אימהות. חשוב לציין שדווקא חוויה זו, המסומלת לעיתים כירידה לשאול או כאובדן הדרך ביער החשוך, חוויה בה מתקיים המפגש עם הרוע, הבדידות, הכאב והמוות, דווקא במקומות אלו- בחוויה זו, מגלה הגיבור את כוחו היצירתי, ההתפתחותי.

הילדה שלנו עדיין מפותה מעצמתה של אימא תרנגולת. היא מאד מתרשמת מיפי כרבולתה של התרנגולת. גם בהמשך כשתידרש לתת לאביה הסבר על אופן התנהלותה, תאמר שרצתה לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת. נדמה לי שהכרבולת מייצגת את הכתר בראשה של האם הגדולה. ושוב אנו נרמזים שמבחינת החוויה של הגיבורה שלנו, בעת הזו, האם הגדולה, אם הטבע, עדיין יושבת על כס מלכותה. הכתר בראש המלך, או המלכה מסמן אותם כמקור סמכות בלעדי, וזו כנראה, בשלב זה, חווייתה של הילדה. היא מפותה מהכוח הרב, המגולם באופן סימבולי ביפי הכתר בראשה של אימא תרנגולת. הילדה רצתה לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת, אולי רמז לטכסים בהם הנתינים נושקים חפץ המזוהה עם המלך או השליט כביטוי לקבלת סמכותו.

בחלק מהאגדות אנו עדים לתהליך העברת הכתר מראש המלכה לראשה של הבת, כגולת הכותרת של תהליך האינדיבידואציה הנשית. אך כפי שאנו יודעים, לא כל האמהות מוכנות לוותר על הכתר. יחד עם זאת, עלינו להיות ערים גם לקושי הפוך, בו הבת מסיבותיה שלה, מסרבת להכיר בכך שהכתר עובר אליה. קושי זה נובע בד"כ, מההבנה הרגשית שברגע ששמת את הכתר על ראשך, ממילא צמצמת את מקומה של האם.

כאמור האפרוחים מופיעים כקבוצה, כקולקטיב, ללא יחוד אינדיבידואלי. החוויה האינדיבידואלית מחייבת קיומו של אגו העומד כבר במשימת הספראצייה, ולו באופן חלקי. במובן זה הילדה שלנו, שלאורך כל הסיפור "מסומנת" ע"י הלבנה, כבר מייצגת באופן מסוים אספקט מובחן של אגו ובכך אינה שייכת יותר לקבוצת האפרוחים האנונימיים. במובן הסימבולי יש פה מעין אבחנה בין האפרוחים, השיכים כקבוצה אנונימית לממלכתה של האם הגדולה, לבין הילדה המובחנת, המפתחת קשר אל הלבנה, (קשר שבא לידי ביטוי מופלא בנשיקה בסוף הסיפור). חשוב לחזור ולהדגיש שלאם הטבע אין ראיה אישית לצאצא שלה, היא חווה אותו כאיבר מאיבריה, הוא חלק מטבע הפוריות שלה והוא משתלב במחזור הפוריות הנוכחי וזאת בניגוד ללבנה, שכייצוג של תודעה נשית, ממילא מבחינה באספקטים האינדיבידואליים של הגיבורה שלנו.     

נדמה לי שאפשר לומר שהתרנגולת והלבנה הם שני אספקטים שונים, מנוגדים, ולדעתי גם חיוביים במהותם, של אותה מהות נשית ארכיטיפית. 

ובחזרה לסיפור שלנו: "אך הגיעו ללול ונשכח הטיול..."  "...ושקט וליל מנוחה"  ומאחר שהתרנגולת,  באינסטינקט הטבעי שלה דחתה את כמיהתה של הילדה, הוחזר "הסדר הישן" על כנו, האפרוחים כונסו למקומם בלול, תחת כנפיה החמימות והרכות של אימא תרנגולת. הטיול בחוץ נשכח וכל הלול נפל לשינה עמוקה, כלומר החוויה החוץ אימהית, אין לה עדיין מקום "בתודעה האפרוחית". השכחה עומדת לרשות הסדר והנחת, אותו סדר אימהי חסר מודעות אינדיווידואלית. במיתוסים של העולם העתיק, מופיעה השינה כאקוויוולנטית למוות. (במיתולוגיה היוונית מוכרים לנו שני אלים - אחים, היפוס, (היפנוזה), ותנטוס אלי השינה והמוות). נדמה לי שמנקודת המבט של הסלף של הגיבורה שלנו, הלול מהווה כבר טריטוריה של מוות, וחוסר התפתחות.   

"אך מי זאת? מי זאת פתאום האורחת בלילה כאן דלת פותחת?" התינוק השבע מדי, לא פותח דלתות, הדחף לדעת, לראות, לגלות, ממילא מפר את הסדר ההרמוני השורר בממלכת הלול האימהי. אך בחוץ יש כבר ילדה סקרנית - רעבה, גם אם רגרסיבית לעיתים. הילדה הסקרנית שלנו יודעת, או מרגישה שבתוך הלול יש הוויה אימהית מגנה, מעין גן עדן אימהי של חוסר מודעות לקונפליקטים. היא מוצאת עצמה דחויה ובודדה מעבר לדלת הלול הסגורה בפניה. הסיטואציה אולי מורכבת יותר שכן  מצד אחד, לעיתים, דווקא התמימות הילדית היא זו המאפשרת להעיז לפתוח דלת סגורה ובכך לקדם שינוי, ומצד שני התוצאה יכולה להיות הרסנית כאשר אין הכרה, לפחות חלקית, בחלקי הצל, והתמימות הילדית שלטת.

נדמה לי שהדלת הנעולה, כסמל גברי של גבול, שכבר מרמזת לנו על התהליך האדיפאלי, מהווה צומת קריטית בהתפתחות האנושית. זה המקום בו האגו חייב להכיל, בו זמנית, את קיומה של כמיהת החיבור האינססטואלית מחד ואת כוח הטאבו האוסר על מימושה מאידך. אני רוצה לומר שליד הדלת הנעולה נולדת הפנטזיה. ואם אנו מקבלים שקיומה של הפנטזיה היא מהות חיי הנפש הדינמיים, הרי שקיומה של הדלת הוא קריטי. דומה שהכוח היצירתי בנפש האנושית מוזן מאותה סיטואציה בה דחף כל שהוא נתקל בגבול המונע אפשרות של מימושו הקונקרטי ומחייב טרנספורמציה, פתרון יצירתי, פנטזמטי.

בגן העדן שלפני הגירוש, לא הייתה מודעות וממילא דבר לא הוסתר מאחורי דלת כזו או אחרת, ולכן, שם גם לא קיימת הפנטזיה. במקום בו הייתה ההבחנה, כלומר מודעות לגבול, החלה גם הבושה, ההסתרה ואיתה הופיעה, כפיתרון יצירתי, הפנטזיה והיכולת הסימבולית ככלי ביטוי של אותה פנטזיה. ואולי החשוב מכל, במקום הזה נולדת התשוקה.   (הילמן מדבר על יחסי הגומלין בין הופעת החוק הגברי לבין הופעתה של האנימה.)

פה אנו נתקלים לראשונה בשני כוחות אדירים הפועלים על נפש האדם: הכוח המושך או דוחף לחיבור והתמזגות, הדחף האינססטואלי שעיקרו תשוקת החיבור, ומולו כוח הגבול והסייג, הטאבו, שעיקרו איסור על מימוש אותה תשוקה.

ולמה דלת ולא קיר או חומה גבוהה, שהרי דלת תמיד אפשר לפתוח ועל פניו היה פשוט יותר אם הייתה שם חומה בצורה וחד משמעית. דומה שקיומה של הדלת, כלומר קיומה של אופציית הכניסה, למרות האיסור, מדגישה שמדובר בתהליך נפשי בו הגיבור חייב להכריע ולגייס כוח רצונו הוא, ע"מ להתמודד עם התשוקה האינססטואלית. החומה הבצורה ממילא הייתה מפקיעה התמודדות זו מרשותו של היחיד ובכך מונעת את הממד האישי האינדיווידואלי של ההתמודדות. בעמידה מול הדלת הסגורה, באה לידי ביטוי עמדתו של האגו המודע ויכולתו לגייס כוחו מתוך מודעות, ולו חלקית, אל מול סכנת הרגרסיה.

אני רוצה להדגיש שכמיהת החיבור, גם זו האינססטואלית, כשלעצמה אינה רגרסיבית. הקונקרטיזציה של אותה כמיהה, היא זו שמובילה להרס הפנטזיה, וכתוצאה אנרגיית הגעגוע לא מגויסת לתהליך הטרנספורמטיבי, היצירתי של ההתפתחות הנפשית. דומה שקיומה של הדלת מאד משמעותי גם בתהליך הטיפולי כאשר כמטפלים אנו מתעקשים להישאר בביטוי התשוקה ונזהרים מביטויה הקונקרטי, וגם בטיפול אנו עומדים לא פעם מול האכזבה של המטופל, מול תחושת בדידותו העמוקה, כאשר נדמה לו שרק אם נעשה כך או כך, נאמר כך או אחרת, יעלם הכאב.

אבל בסיפור שלנו (ולא רק בו) הדלת בכ"ז נפתחת, ואולי "הפיצוץ" היה חייב לבוא. "כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר, אין מנוח מזאת הילדה! אפרוחים מקפצים ובורחים ורצים בצפצוף ובקול חרדה..."  אולי הילדה שלנו הייתה חייבת להבין שהשקט והסדר המשפחתי ששרר בלול פנימה, לפני שהיא נכנסה לשם, אותו סדר אימהי הרמוני, כבר לא קיים בשבילה.  חשוב לציין שחוויה מן הסוג הזה, עלולה להיות חוויה טראומטית והרסנית במידה ולא עומדת לרשותו של האגו הצעיר התמיכה הנדרשת. החוויה עלולה להפוך לטראומאטית משום שעוצמת הפירוק המתרחשת בלול פנימה, מבטאה גם הרס של סדר מוכר בתוך נפשה של הילדה. לכן כל כך חשוב תפקידה של הלבנה, כמייצגת תודעה נשית, המציעה, בעצם אופציית ארגון שונה. ומשום שהלבנה מקבלת את אורה מהמאור הגברי – מהשמש, הרי שלמעשה הלבנה מציעה חוויה גברית בתרגום נשי. (מיקומו ועמדתו של האנימוס בנפשה של האם מהווה מפגש מכין חשוב והכרחי ביותר בהתפתחותה של הבת לקראת המפגש עם האב – והפנמת עקרונותיו הזכריים)

אכן "אין מנוח מזו הילדה", ואולי טוב שכך, שכן ההרמוניה השקטה והמסודרת לא מאפשרת מפגש התפתחותי עם העולם – זה שבפנים וזה שבחוץ. חוסר מנוחה הוא גורל אנושי, שבד"כ אינו הבחירה המודעת של הגיבור, זה כמעט נכפה עליו. הניסיון הרגרסיבי של הילדה לחבור לסדר הישן של ממלכת אם הטבע, ניסיון זה מסתיים בחוויה של קטסטרופה. מה שנחווה מצד אחד של הדלת כהבטחה לשקט וסדר אימהי הרמוני, מתגלה מצד זה של הדלת ככאוס  בעל גוון "פסיכוטי" ממש. והכאוס הזה מוביל בהכרח לחוויה קשה וכואבת, בה מתנפצת הפנטזיה – האשליה, בדבר יכולתה של האם להגן על אפרוחיה בכל עת ומפני כל צרה.  בנפשה הסוערת של גיבורת סיפורנו עולה תודעה חדשה האומרת שהמלכה, כבר קצת עירומה מכוחה הטוטאלי. וזו כבר עמדת תודעה אחרת, בוגרת יותר. בדומה, אולי, לחוויה שחוותה קורה – פרספונה, כאשר הבינה שדמטר, אימה- האלה הכול יכולה, נכשלה באופן בו כוחה האימהי לא הצליח להגן עליה מפני חטיפתו של האדס. יחד עם זאת אנו יכולים לחשוב על חווית האם החיובית המופנמת בנפשה של פרספונה, שאפשרה לה לשרוד ואף להתפתח בממלכת השאול של האדס.  הילמן מתאר את האקט הבוגדני, תוקפני של האב כמצע הכרחי להתפתחות הבן (והבת), אך גם כמעשה החושף את מגבלותיו האנושיות של ההורה.

ושם בשמיים אנו פוגשים שוב את ידידתנו הקשישה, את הלבנה. זו אותה לבנה המלווה באורה הכסוף את כל מהלכיה של גיבורת הסיפור. כפי שאנו רואים באיורים המלווים את הסיפור, ללבנה מימיקה מאד ערה, קשה שלא להתרשם מתגובתה "הרגשית" בכל מהלך ומהלך, ואכן היא אולי היחידה שבאמת יודעת, באותה ידיעה נשית עמוקה, את מהות התהליך אותו עוברת הגיבורה שלנו. ואולי ליווי זה של הלבנה, האופן בו היא מאירה את הסיטואציה, הוא המאפשר לילדה לשרוד משבר זה מבלי לאבד לחלוטין את הקשר שלה למהותה הנשית המקורית.

כאמור, מסמלת הלבנה בסיפור שלנו את האספקט הנשי המנוגד לתרנגולת. הלבנה מעמידה לרשות הגיבורה שלנו, את אותו גשר תודעתי שעוזר לה במפגש עם הזר והאחר- עם האב. הקשר בין השמש והירח מאד משמעותי להבנת תפקידה הסמלי של הלבנה שכן הלבנה הנשית מקבלת את אורה מהשמש הגברי. הלבנה משקפת את האור הגברי ועושה לו טרנספורמציה, הופכת אותו למסתורי וקסום ובעיקר לעמום יותר, פחות חודרני וחד. בעבודה הקלינית, מוכרים לנו מצבים בהם תכנים מסוימים חייבים להישאר, לפחות לזמן מה, מעורפלים, אין להביט בהם בדיוק הרציונאלי המואר מדי. המודעות הרציונאלית עלולה "לשרוף" אותם. 

במיתולוגיות רבות מסומל ההבדל בין הגברים והנשים במשמעות הפער בין אלי השמש ואלות הירח. פון פרנץ אומרת שברוב הציוויליזציות הלבנה היא נקביתוביחד עם זאת, אין להתעלם מכך שישנן תרבויות בהם הירח יהיה דווקא אל גברי, אלא שלרוב יהיה זה אל המקושר לטבע.

במיתולוגיה היוונית הייתה ארטמיס, האלה הבתולה, אלת הירח והצייד, אחותו התאומה והבכורה של אופלו, אל השמש. ארטמיס שימשה כפטרוניתן של היולדות ודאגה לנשים הצעירות וחסרות הישע. וביחד עם זאת אופיינה בזעם הרסני ובתגובותיה האכזריות. ארטמיס מאופיינת בקשר בלתי אמצעי לטבע, וככזו היא מאופיינת בראיה לאור הירח, אור המרכך את הנוף, מטשטש את פרטיו וההופך את הטבע למסתורי. ש. בולן מציינת מצבים בהם הופך אדם שקשור לארטמיס, כמזדהה עם הטבע ואז הוא איינו מודע עוד לעצמו. כביכול באור הירח המציאות והריאליה מיטשטשים.  בהקשר לכך יש לציין מצבים מסוימים בהם קשור אור הלבנה גם לכישוף ושיגעון, (לונטיק). בסרט כאוס, של האחים טביאני, מסופר על גבר שבינקותו נחשף יותר מדי לאור הירח בעת בה אמו הניקה אותו . כתוצאה, אחת לחודש, בליל הירח המלא, הייתה דעתו נטרפת. פה בא לידי ביטוי הצד השלילי של אור הירח.

בתרבויות אחדות סימלה הלבנה המתמלאת והנחסרת את תנודות המחזוריות –הביולוגיות והרגשיות של האישה. אור הירח קשור גם למחזוריות הגאות והשפל בים - המסמל את הלא מודע. כלומר תנודות הירח משפיעות על מצבו של הלא מודע ובהכרח גם על מצבה של התודעה.    

כאמור השמש והלבנה קשורים זה בזה ושניהם קשורים למשוואה המרכזית של התהליך האלכימי: "חיים מוות ולידה מחדש". הלבנה הנגרעת ומתמעטת ושוב מתמלאת מחדש והשמש השוקע ונולד כל בוקר מחדש, (המיתוס המצרי מתאר את מסעו הלילי של השמש כמסעו של הגיבור הגברי במעמקי הים הלא מודע).

ובסיפור שלנו: לאחר המפגש המשברי עם העלמות האם הטובה, ולאחר שהופנם המפגש עם הצד השלילי של האם הרעה והבוגדנית,  אנו נרמזים שהשלב הבא עיקרו יצירת קשר עם האב, כביטוי למפגש עם "האחר", הזר שבנפשה. 

"הרעש המגיע עד לב השמיים", פה אנו מתוודעים לעצמת הרעש הנדרש ע"מ לעורר את הופעתו של האב, שמקום מושבו הסימבולי הוא בשמיים. לרעש הרגרסיבי שנוצר "בחדר השינה" של הלול, יש כתובת, ולכתובת זו אנו נרמזים בכך שהרעש מגיע, כאמור, אל ליבו של האב.

הגישה היונגיאנית רואה את הרומן האדיפלי, קודם לכל כמפגש עם "האחר" שבנפשנו. אצל הבת זה מפגש עם העיקרון הגברי, עקרון הלוגוס, הרציונאלי של החוק והסדר התרבותי. ואילו אצל הבן זה מפגש עם העיקרון הנשי של הטבע, היצר ועולם הרגש. הגדרת התהליך כרומן, מעיד על האלמנט הארוטי כפעיל ומרכזי בשלב זה. הארוס עומד בבסיס התשוקה האינססטואלית, ואילו הוראת הטאבו עוזרת לפרט להתיק את כמיהת ההתחברות מהאובייקט ההורי אל "האחר", להפנימו ובכך להרחיב גבולות אישיותו. בסיפור שלנו, הילדה מאוימת מהחיבור הרגרסיבי לאם הגדולה, במקום זה היא זקוקה לאב, בבחינת כוח אחר החייב להתפתח בנפשה. 

נחזור לאירוע המסעיר שבלול. במקום הזה, בו חל הטשטוש בין פנים וחוץ, במקום הזה מופיע האב כמיצג חוק וסדר. במקום בו תשוקת החיבור כה חזקה ומשום כך גם מאיימת, חייב האב להציב כוח מנוגד, כוח מבחין ומסייג שעיקרו דיפרנציאציה והגבלה - כוח הטאבו.  במובן זה אפשר לומר שהמצע המאפשר התפתחות תקינה של הבת הוא במקום בו הפרינציפ הנשי שיעקרו חיבור, מקיים דיאלוג עם העיקרון הגברי שעיקרו הבחנה, הפרדה וגבול. (אני חייב להדגיש את אלמנט הדיאלוג שכן לא לעיקרון הנשי, של תשוקת החיבור ולא לעיקרון הגברי המגביל ומסייג, לאף אחד מהם, אין קיום נפרד, כמצע נכון להתפתחות).

אם עד כה, נשלטה החצר הפנימית של הגיבורה  ע"י העיקרון הנשי הכפול- הלבנה והתרנגולת, הרי שלדרמה הפנימית של הילדה נכנס גורם חדש, האב, עיקרון הסדר והחוק, הדיפרנציאציה והמודעות המבחינה. כבר לא מדובר רק בלהיות בטבע, להתמזג עם הטבע באופן לא מובחן, עכשיו אנו נרמזים גם לכיוון השואל מה אנו עושים עם הטבע, איך אנו פועלים על הטבע, על עולמנו היצרי והרגשי.

חשוב להבין את עמדתו המשתנה של האב בסיפור שלפנינו. (במקום הזה, כמו גם בקטעים אחרים של הסיפור אני נעזר בציור המאייר את הסיפור, המפליא לתאר את עמדותיו המשתנות של האב).  האב מופיע בשתי פוזיציות, המבטאות עמדות נפשיות שונות ואף מנוגדות. באופן כללי. בעמדה הראשונה מופיע האב החמור, המציב גבול ואילו בעמדה השנייה  האב אוהב, קשוב ומקבל.  הדיאלקטיקה הדואליות הזו מהווה, כך נדמה לי, בסיס הכרחי להתפתחותה של הבת.

בהקשר לדואליות הזו, אני רוצה להזכיר לעצמנו שגם הדרמה של אדיפוס מקורה בהתקיימות הדואלית, שהרי גם לאדיפוס היו  שני זוגות הורים. אלו הנוטשים, לאיוס ויוקסטה ואלו המאמצים, מריופה ופוליבוס. הגישה היונגיאנית הייתה קובעת אולי, את האבחנה בין זוג הורים פרסונאלי לבין זוג הורים ארכיטיפי, או כשני הקטבים מנוגדים של הארכיטיפ ההורי. מלני קליין, קרוב לודאי, הייתה  עושה את האבחנה בין זוג הורים המיצג את השד הטוב לבין זוג ההורים המיצג את השד הרע. אני מתאר לעצמי קיומן של גישות נוספות ואחרות בהבנת כפילות זו. אני, מכל מקום, רוצה לבדוק כפילות זו כמבטאה את המתח המתקיים בין הכוחות המנוגדים, המתקיימים בתוך ארכיטיפ האב-  זה האינססטואלי – המחבר  וזה המציב גבולות, הטאבו. 

המיתוס נתן לאדיפוס שני זוגות הורים, בין היתר, על מנת לבטא נטייה לא מודעת ואוניברסאלית, לקטב את דימויי ההורים. הקיטוב בין הורים מאמצים לנוטשים מרמז על קיטובים נוספים של דימויים הוריים כמו הורים טובים מול הורים רעים, מקבלים – מכילים מול דוחים, נערצים ומושפלים וכד'. בחשיבה היונגיאנית אנו נרמזים על כך שמדובר בארכיטיפ הכולל בתוכו את המתח הדיאלקטי שבין הניגודים. ברמת הפסיכולוגיה של יחסי האובייקט, אפשר היה לחשוב שקיומו של הורה חיובי, הוא זו המאפשר לנפש הצעירה לחוות גם פנטזיות מנוגדות, שליליות, מבלי להיות מאוים מהרסנותן. כלומר הקטבים המנוגדים אמורים לרכך זה את זה וליצור מצב בו כל קוטב כשלעצמו, מאפשר חווית קיומו של המנוגד לו. הגישה ההורית לילד מורכבת מביטויים של נטישה ואימוץ בו זמנית ובפרופורציות משתנות. אנו מכירים מהקליניקה הגנות המתעקשות לפצל בין שני קטבים אלו, או הורים המזדהים עם קוטב אחד של הארכיטיפ ההורי ודוחים קיומו של המנוגד לו, ובכך מקשים על הילד בפתרון הולם של הקומפלקס האדיפאלי.  העיבוד האולטימטיבי של הקומפלקס ההורי, עיקרו אינטגרציה של שני הקטבים המנוגדים כקיימים בו זמנית אצל אותו הורה, מה שמאפשר לילד  "לשחק" בזוג הורים האחד, גם כנגד הזוג השני ובכך לאפשר חוויה יצירתית מרחיבה. לדעתי חשוב להבין שהפנמת כפילותו של ההורה, ומודעות לקיומם המנוגד של הקטבים, עוזר לילד לזהות את אותן רגשות מנוגדים גם בנפשו שלו, וליצור ביניהן את הסינתזה הנחוצה לתהליך התפתחותו הנפשית.

(אדיפוס לא היה מודע להוריו הנוטשים, מה שהביא אותו, באופן לא מודע, לנטוש את הוריו המאמצים – הגיבור נכשל באינטגרציה של שני אספקטים אלו)

ר.שטיין טוען שהאדם "הפרימיטיבי" אינו סובל מתחושות אשם ובושה כתוצאה מתשוקותיו האינססטואליות. במקום זה הוא מסדיר את תרבותו ויוצר טכסים שתפקידם להקטין למינימום את הסכנה הנובעת מתשוקת האינצסט.  גם צפייה מדייקת במשחק חופשי של ילדים, נותן תמונה של אותה פעילות יצירתית של פיצול ואינטגרציה של האספקטים המנוגדים של הארכיטיפ ההורי. 

ובחזרה לסיפור שלנו - בעמדתו הראשונה מופיע האב כדמות מורה מרוחק: "אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס". האב, שמנקודת מבטה של הילדה, ראשו בשמיים, מעלה דימוי של אל זועם המפקיד בידי האנושות הכאוטית את קוד חוקיו האוניברסאלי, שקיומם הוא מעבר לזמן ולמקום. פה, קודם לכל מהלך, פועלים החוקים הקולקטיביים של התרבות. אנו יודעים, ולא רק מהקליניקה, איך בעיתות משבר ומצוקה, אנו פונים אל החוק או הטכס הקולקטיבי על מנת לשואב ממנו הנחיה ודרך.

האב בשלב זה הוא אינו אישי, הוא לא ממש קשוב לטענותיה של הבת. עולמה הרגשי, בשלב זה אינו חשוב. תפקידו של האב בפן הזה לייצג את חוק התרבות הקולקטיבי. הטאבו הוא כללי ומחייב את כולם בכל מצב ומצב. תפקיד הממד הקולקטיבי לתת לחוק תוקף אוניברסאלי, ורק הפנמתו של הרובד הקולקטיבי מאפשרת, אח"כ התייחסות אישית יותר.        

"חיש הביתה ילדה לא טובה". יש פה שיפוט ערכי מוסרי חד משמעי שבאופן הצגתו הוא לא ניתן למשא ומתן. שורה זו, המדברת על הכישלון והעונש , מעלה בי אסוציאציה מחדר הטיפול עם ילדים, כאשר מתקיים מהלך "לא מוצלח" במשחק שולחן כל שהוא, ובו, בשל עבירה מסוימת נגזר עליך להסיג עצמך כמה מהלכים לאחור. נדמה לי שחווית הכישלון שבדרך נותנת לסיפור את הממד האנושי. היא יוצרת את המתח האנושי הקיים לעד בין ציווי החוק לבין הכישלון האנושי. חווית הכישלון החלקי מאפיינת גיבורים רבים במיתוס ובאגדות העם, כישלון זה מחייב את הגיבור לעשות את הדרך הקשה בכפוף להיותו בן אנוש ובן אנוש הוא בר חולשה וכישלון.  

דומה שבסיפור שלנו מודגש  הצורך של האב וגם זה של הילדה, באורה של הלבנה.  מצד האב, במובן זה שהלבנה היא מעין מנגנון השומר עליו מפני הזדהות מוקצנת וחד צדדית עם העיקרון הגברי של חוקי המוסר הקולקטיבי. כמו שקורה לעיתים כשאב הופך להיות מאד חינוכי, שיפוטי ומוסרני (בהתאם לערכי "המוסר הישן" של נוימן). הלבנה או הפונקציה הנשית שבנפשו, האנימה, תפקידה לרכך את עמדתו החמורה ולאפשר את המעבר לעמדה הבאה.  מצד הבת, אפשר היה לומר שללא  האור המרכך של הלבנה – האנימוס של האם, לא הייתה מסוגלת לעמוד בעצמת המפגש עם זעמו של האב הגדול.

אנו מכירים מהקליניקה את אותן בנות החיות קומפלקס אב שלילי, שעיקרו עוינות של האב כלפי הנשי, עוינות הנובעת לרוב מחרדה. גישה זו לא מאפשרת לבת לשמור על קשר רצוף עם שורשי זהותה הנשית. כך שבמובנים רבים, הלבנה המלווה את המסע לאורכו, מהווה תמיכה הן בבת, המסגלת לשמר את הקשר לעיקרון הנשי גם תוך כדי הרומן עם האב, וכן תמיכה באב בעיקר במקום בו הוא נדרש לשמור על רצף המגע עם החוויה הנשית. רצף קיומה של הלבנה מעיד על קיומם של שני מופעי האב בו זמנית, גם כאשר הדגש כעת הוא על ייצוג חוקי הטאבו.

בהמשך, לאחר הפנמת חוקי הטאבו, חייב האב לתת דגש רב יותר גם להיותו אב ארוטי.  (בחרתי במושג זה, "אב ארוטי", מתוך כוונה לאפיין את הממד הרגשי- המחבר שבאבהות. במקום זה אני מתייחס לארוס במשמעות של תשוקת החיבור) נראה לי שבשלב זה חייב האב לעשות את המאמץ הרגשי, ולא האינטלקטואלי, לחקור ולהבין את גרעין נשיותה האוטנטי של בתו. להנמיך קומתו, לא להיות כ"כ גבוה ומרוחק, להביט בעיניה, ולחדור לנפשה ע"מ להבין, ובעיקר להרגיש את עולמה הפנימי. זו לא חדירה פאלית של קרן השמש הגברית, זו חדירה ארוטית של קרן הלבנה, שרק באמצעותה יוכל אולי פחות להבין ויותר להרגיש את בתו. הבת מצידה, כחלק "מהרומן האדיפאלי", זקוקה להבנתו המארגנת את עולמה הכאוטי. היא זקוקה לחדירה האוהבת של האב כאספקט הנותן סדר ומשמעות עמוקה יותר, לא רק למה שמתנהל בעולם החיצון, תרבות חוק וכד', אלא גם וביחד עם עולמה הרגשי. הדגש כאן הוא כבר על הדיאלוג הרגשי הנוצר קודם כל דרך המבט. "...כך אמרה הילדה הקטנה ודמעה נוצצה בעינה..." לאב יש אנימה מפותחת מספיק בעזרתה הוא רואה את הדמעה בעינה של הבת.

ובסיפור שלפנינו מקבל הדיאלוג תוקף נוסף כאשר הילדה, נענית לחקירתו הרגשית של האב, ומספרת בהתרגשות שבעצם רצתה "...לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת, כי הבהלתי אותה בחצר, להגיד לה סליחה, וגם ליל מנוחה ופתאום נבהלו עוד יותר". במשפט אחד מתארת הילדה את הסיטואציה הפסיכולוגית בה היא מצויה. היא מדווחת בריחוק מביט (אינטרוספקטיבי) על רצונה לנשק את כתר המלכה, על תחושת האשמה בדבר הריחוק שנוצר בינה לבין אם הטבע, על חווית הבדידות והכישלון. היא עומדת כמי שיש לה כבר איבר צופה, העומד מחוץ לסיטואציה ומדווח, קודם כל, לה עצמה, (דרך הדיאלוג עם האב). היא מדווחת לאב, משום שהיא חשה בטוחה בהתעניינותו הרגשית במה שעבר עליה. המצע הרגשי הזה, ביחד עם בהירות הטאבו, מאפשרים לילדה להתבונן לתוך נפשה, להבנות את הסיטואציה מחדש ולדווח עליה. אני רוצה לטעון שהגיבורה שלנו הצמיחה תודעה חדשה הבאה לידי ביטוי מתוך הדיאלוג עם האב.

בסצנה האחרונה האב מרים את בתו על ידיו ובאופן מסוים מנתק אותה מאימא אדמה.  "אז אבא הרים, בחיבוק רחמים את ביתו הטובה הטובה." גם פה נדרשת זהירות רבה, שכן אל לו לאב לנתק את בתו מהקשר הטבעי שיש לה עם אם הטבע, ובכ"ז הוא חייב לאפשר לה גם מבט "גבוה" יותר. ואולי מתוך הכרות אישית ואינטימית, הוא ער לכאב שבוויתור על הפנטזיה הילדית. "האב הטוב מספיק", מקבל את התשוקה אך לא את מימושה, במובן זה הוא מרים את בתו גבוה יותר.  

בשלב זה חייב האב להיזהר שלא לשפוט את בתו על הקשר העמוק שיש לה, מעצם טבעה הנשי, עם ארכיטיפ האם הגדולה. מן הראוי שלא ישפוט את מופעי נפשה של בתו מתוך עולם ערכים גברי נוקשה. האב הארוטי חייב לתת לבתו למלאו התרגשות ופליאה אל מול מסתורי עולמה הנשי הצעיר וביחד עם זאת הוא אמור להבין ולקבל שלמרות שהפנימה אספקטים מעולמו הגברי, הרי שההפנמה עצמה היא בבחינת "תרגום נשי" של אותם אספקטים. הוא חייב לקבל שעולמה הסובייקטיבי שונה מעולמו שלו, ובמובן זה היא תמיד תישאר "האחרת". כאמור הארוס הוא המגשר על פער זה.פון פראנץ מעירה שהגברים נוטים למעין "עצלנות" בענייני הארוס. הנשים (והבנות) הן המנוף המעורר בגבר פונקציות רגשיות אלו. (במובן זה תפקידה של הבת בתהליך ההתפתחות של האב, מרכזית ביותר).

האב הארוטי שחש בטוח במגע שלו עם עולמו הנשי, לא מפחד מכמיהתה של בתו אל הקשר עם האם הגדולה. הוא לא מגיב מתוך בהלה וחרדה, הוא פועל מתוך הכרות טובה מספיק עם המהות הנשית הפנימית שלו, ודווקא מתוך קשר בטוח זה הוא מייצג את תפקידה של הדלת בפתחו של הלול. גם הוא היה חייב לעמוד אי פעם מול דלתה המפתה של האם הגדולה והאופן בו הוא התגבר על אותו פיתוי, מאפשר לו היום להעמיד כוח זה לרשותה של הבת.

דיאלוג רגשי זה מוביל לשתי "תוצאות" מרכזיות. האחת, שכאמור דרך עיניו האוהבות של האב, לומדת הילדה לאהוב את זהותה הנשית. והתוצאה הנוספת עיקרה הפנמת האספקטים שמייצג האב. כלומר האופן בו האב עוזר לבתו לתת לחוויה רגשית, לעיתים כאוטית, ממד מובנה ובעל משמעות רחבה יותר.

"... וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח"  הסליחה היא תכונה מאד אנושית, בעיקר משום שהיא באה כתגובה לחולשה וכישלון אנושי. הסליחה היא תגובה של הכלה וקבלה, קבלה של הכישלון מבלי לטשטש את היותו כישלון. במובן זה השילוב של האב האוהב והסולח, הוא תמצית האב הארוטי, סולח על הפרת חוקי החצר, סולח אל החולשה האנושית אך לא מוותר על דרישותיו.

 הנשיקה, כמעשה גואל, מופיעה בהרבה אגדות בעיקר במקום בו המגע האינטימי, הבלתי אמצעי, גואל את הנסיכה משנתה רבת השנים, לרוב זה מגע אינטימי של הבת עם "האחר" שבנפשה (או להפך – הנשיקה שחייבת הייתה הנסיכה לנשק את הצפרדע ע"מ לגאול את הנסיך מהכישוף בו היה שרוי). שוב אנו רואים שאין הפנמה ואין התפתחות ללא ארוס. ואם קודם רצתה הילדה לנשק את כתר המלכה, כאקט המאשר את שליטתה של האמהות, הרי שפה האב, לאחר שהרים את ביתו משליטתה הבלעדית של האמהות, מנשק אותה כביטוי של הפנמת מהותו הזכרית. במובן הסמלי הוא מכתיר (באופן ארוטי) את ראשה היודע, הוא מכתיר את איבר החשיבה והראיה הבוחנת. במובן הסימבולי האב מכתיר את התודעה כשלטת בהתנהלות הרגשית. ובאקט זה כמובן ששותפה גם הלבנה.

אפשר היה לומר שממצב של הרמוניה המתוארת בתמונת הפתיחה, הרמוניה של הבית הטובל בתוך הטבע המטריארכאלי, עולה המצב המשברי, בו הבת, כביכול ללא מודעות, מובילה עצמה לשבר הגובל בחוויות של בדידות ודחייה, ומתוך מצב משברי, כאוטי זה, נכנס לתמונה האב ברמותיו השונות, הדוחף את הבת  ליצירת מערכת יחסים המביאה עימה סדר חדש שעיקרו מודעות מפותחת יותר.

ואם נחזור לסיפור המסגרת, הרי שכעת עומדת לרשות הנער איכות אנימה מפותחת יותר. בעזרת הלבנה הצליח הנער להבנות איכות נשית שתעמוד לרשותו בתהליך התפתחות הזהות הגברית מבלי להסתכן בעמדה גברית חד צדדית המפוצלת מקשר לטבע, ליצר ולרגש.