מאמרים

תהיה ובלבול בין הגעגוע לאם הגדולה ובין הכמיהה אל העצמי- אבי באומן

באחד ממכתביו הראשונים ליונג  כותב אריך נוימן מתל אביב ,

 "מוזר להכיר בכך שהדור שלי יהיה דור ביניים ורק ילדינו יהיו הראשונים ליצור את הבסיס לאומה הזאת. אנו רוסים,גרמנים פולנים וכו. איזו הזדמנות תהיה זאת שכל העושר התרבותי שאנו נושאים איתנו יוטמע באמת ליהדות !..אנני מסכים עם עמדתך שלא יהיה  Alexandrianism  כאן אלא או לא כלום בכלל או משהו אחר לגמרי".

וכנראה בכל זאת יש פה משהו חדש והראייה הכנס הזה כאן בתל אביב.

עבורנו האומה הישראלית יהודית, נוימן מסמל את הפסיכולוגיה שצמחה אחרי הקמת ארץ ישראל והחייאתה של היהדות, החסידות והישראליות, מתוך המדינה החדשה.

ועם כל המורכבות של להיות פסיכולוג יונגיאני בישראל ,נוימן עוזר לנו לשבת במקום טוב יותר ולהפיק מפסיכולוגיה מעניינת זו שאינה כפסיכולוגיה הפרוידיאנית השגורה כאן, מתייחסת ברוחב לנפש וצדדיה החברתיים- תרבותיים, רוחניים דתיים והיא בעלת ערנות מיוחדת לדרך האינדיבידואלית שחשובה במיוחד בקולקטיביות כה חזקה ולעיתים דורסנית.

ועם זאת,לחיות בארץ ישראל ולהיות הדור השני עליו מדבר גם נוימן  כ"דור שיממש את הדבר עצמו" ! יש מן הזכות הגדולה אך גם מן הקושי.  

אתה נושא על גבך את כל מה שהטילו עליך אמך ואביך האירופאים הפליטים,הציונים, החלוצים המתחדשים , גווילי האש ,המקימים החדשים אך גם הקרועים מתרבותם.

המשא הזה לטוב ולרע גורם לכך שהאינדיבידואציה האישית שלך אינה יכולה שלא להתמודד עם עומס של צפיות ממך. אתה נדרשת להיות הגיבור הישראלי-יהודי החדש ,המרפא ומפצה , אתה תהיה נושא הלפיד או משמש כנר הזיכרון . דרכך תהיה מפותלת ב "נורמליות" שלה, כי אתה זה שגדלת בתנאים "נורמאליים ": עם משפחה,ארץ ומדינה מקום וזהות יהודית ישראלית יותר ברורה! ואכן יש בכך הרבה!  

כאשר אנו מביטים ברטרוספקט על עיסוקיהם של אבותינו הפסיכולוגים פרויד ,יונג ונוימן אנו רואים שלושה דורות של גאונים יוצרים (1856,1875,1905)  , כאשר כל אחד מן השלושה  מביא בתורתו בין השאר גם את הפרובלמאטיקה האישית שלו אך גם את זו של  דורו ,תקופתו ואת רוח הזמן..

פרויד אבי הפסיכואנליזה, מסמן את סיום התקופה הויקטוריאנית ושחרור המיניות . בתורתו, האני והאני העליון הם גולת הכותרת של האישיות ,הם המתגברים על הדחפים על היצרים ועל כל הקולות האי רציונאליים הקיימים בנפשנו. ברמה האישית,  פרויד הוא היהודי המודרני בעל ניסיון להינתק מן היהדות, הדתיות, האי רציונאליות ולהתקבל בקהילה המדעית .

יונג ,שבא אחריו, מייסד הפסיכולוגיה האנליטית, מסמן את התחלת עידן הדלי –בתורתו, מעבר(above) ומעל לאני הפרוידיאני , האדם הוא עצמו, עם יכולת להיות אינדיבידואל שלם . יונג  מנסה לצרף ולהכיר בנפש, דתיות מיסטיקה ואי רציונאליות . הוא אבי הרעיון שהנפש היא דבר מורכב ביותר וחלקים גדולים בתוכה הם דבר מולד ואובייקטיבי !  וברמה האישית של יונג האיש,ידוע כי הוא סבל מהתנתקות מפרויד , נכנס למשבר ולצלילה פנימה ועסק במחקר עצמי על מנת למצוא את הכוליות של נפשו המורכבת המיסטיקאית וללמדנו על הנפש בכלל, ועוד.

ואחריהם בא נוימן, מייסד פסיכולוגית המעמקים בארץ, מסמן את התקופה המודרנית , פוסט מלחמות העולם . נוימן מבטא את החיפוש היוצר ,את הניעור מפטריארכאליות ,את התחלת הפמיניזם ,ובעיקר ההומניות החדשה וחיפוש המשמעות . ועבורנו העם היהודי-ישראלי, הוא מסמל את הפסיכולוגיה שצמחה עם הקמת ארץ ישראל ותחיית היהדות ,החסידות והישראליות מתוך ארץ ישראל. להבדיל מפסיכולוגיה פרודיאניות מושאלת, שאינה מתייחסת באופן כה רחב לאלמנטים החברתיים התרבותיים דתיים וקולקטיביים.

 במובן הזה בשבילנו האנליטיקאים הישראלים , נוימן הוא גם המשכיל היהודי האירופאי ,גם מהגר וחלוץ יהודי ישראלי וגם פסיכולוג מעמקים שחווה וחזה תהליכים העוברים על העם הזה בתוך ההקשר של התקומה ובעזרת כלים יונגיאניים. ואולי הוא ,שלא היה לו קונפליקט אישי עם פרויד ,לא ניתק ממנו רעיונית ואותו מעריך ומוקיר, הוא זה שנשאר עם חיבור טוב יותר לאני והאני עליון  ,אותם הוא מבין לעומק . ולכן עבורנו משלים את פרויד לצד הבסיס היונגיאני החזק שלו.

ועם נלך עם רעיונם החשוב של יונג ומאוחר יותר גם של נוימן ,מתוך אמונה שכל נוירוזה אישית מבטאת גם נוירוזה של תקופה ,של דור ,של עם, אז נפגוש כאן בתקופה הקריטית הזו של ההתכתבות שלפני המלחמה ,נוירוזות ואפילו פסיכוזות מעניינות וקשות לצד מפגש מרתק בין השניים . ונראה איך כל אחד מבטא גם את הנוירוזה-פסיכוזה של סביבתו :

מצד אחד ,השוויצרי גרמני אירופאי שתוך גיבוש תיאוריית העצמי שלו,רוצה להאמין שהוא מחפש במעמקים, בשורשים ובעבר הדחוק והנשכח : עיסוק באלכימיה ,במקורות פגאניים גרמניים ושורשי התרבות הגרמנית שהודחקו אולי על ידי הנצרות . וזוהי נוירוזה ואפילו פסיכוזת הזמן ההוא ,שכל אירופה ובעיקר גרמניה באווירת מצוקה והיסחפות גזענית שהפכה לצערנו  לרוח הזמן .  במאמר  כותב יונג באותו הזמן לגבי מה שקורה,:

"כמו עץ האלון הנשבר של האל ווטאן נפלו האלים הגרמניים תחת הנצרות הלא הרמונית שהושתלה על גבי הגזע"  וכמה שזה נשמע נורא:"  אנו חייבים לחפור עמוק בפרימיטיביות של עצמנו כי דרך הקונפליקט עם הברבריות הגרמנית יבוא ויגיע מה שאנו צריכים התנסות חדשה של אלוהים ! אנני חושב שמטרה זאת ניתן להשיג באמצעות תרגילים מלאכותיים"

לא אמשיך לצתת כאן כי זה יביך אותי ואתכם ויעשה אותנו עצובים. 

ומצד שני, היהודי הנודד נוימן . זה המחפש לעצמו מקום ,אדמה ,זהות מתחדשת שורשים וחיבור ללא מודע הקולקטיבי היוצר, אשר סביבו זמן קולקטיבי קריטי שבו העם חוזר לאדמתו ויהדותו . הוא מחפש גם בתוך עצמו וגם מחוצה לו את היהודי החדש הקשור לשורשיו ויוצר בו זמנית אדם חדש . ואולי על כן המוטו החשוב לנוימן , דווקא בגלל הקריעה מאירופה ,הטראומה והחיפוש , שרק לא יהיה כאן נתק ופיצול בגיבוש האדם החדש על האדמה החדשה  ! .  על כן עסוק הוא מאד בשני דברים:  אחד, שהאני בשילוב עם התודעה החדשה לא יהיו חלילה מנותקים מהכוליות הקדומה ומכאן  חשובה לו ביותר המודעות לציר אגו- עצמי כדי שלא יהיו בלועים בתוך אותה כוליות. ושתיים,  דווקא בגלל השיבה "הביתה" לארץ האבות חשוב לו ביותר  שההתחדשות בעת משבר תתפתח קדימה ולא תחזור אחורה שעלולה להיות רגרסיה לאם הגדולה.

ומה שמדהים שבתוך הניגודיות הזאת  ,בתקופה כה כאוטית ,מצליחים השניים שמייצגים ולו לאותה תקופה עולמות מנוגדים ,לשמור על המשותף דרך התכתבות גם לפני השואה, וגם מחדשים זאת לאחריה .למעט בשנים 40-45 שנות המלחמה המשמעותיות אין התכתבות.

המפגש של שני האישים הגדולים הללו ,שאנסה להתייחס אליו בקורטוב של סלחנות ,כי אני מאמין שפרשנות  של דברים רגישים כאלה חייבת להיות בהקשר התקופתי , מעורר התפעלות אך גם ביקורת.

יש לזכור גם שכל אחד משני האנשים הללו ,עם הקומפלקסים האישיים שלו, היה בשלב שונה למדי באינדיבידואציה הפרטית שלו , גורמים המשפיעים ביותר בגיבוש תיאוריה בכלל ,ולבטח תיאורית אישיות ובפרט על מבנה הנפש . נתבונן לרגע כיצד נראים  השניים בתהליך האישי של עצמם..

מצד אחד , יונג הבוגר המעוצב,לקראת שישים אחרי משברים אישיים ופיתוח תורת הארכיטיפים שלו והוא בעיסוק אינטנסיבי וקסום בעצמי ובאלכימיה. באחד ממכתבי התשובה הראשונים לנוימן, לאחר מחאתו של נוימן על הסבריו האנטישמיים והפרו-גרמניים על המצב בגרמניה. יונג מסביר לו מתוך היקסמות של ה"עצמי" שגם ואפילו בתהליכים חברתיים קולקטיביים , כי אירועים שנראים מוזרים ואי רציונאלים כמו מה שקורה בגרמניה הם חלק מפעולתו של העצמי המתפתח.   במילותיו של יונג "  המצב המיוחד הזה הוא תמיד מצב טראגי אשר בו אנו שוקעים בתחילה ללא תקנה  אך המלוכה כאן איננה מן העולם הזה העצמי נשאר עניין מסתורי שמתעקש להתגלות בעד או נגד המצב הקיים. העצמי המתהווה הוא סוד ומטרה מוחלטת ברמה העל אישית."

זהו הסבר מקומם ומטריד מאד למה שקורה בגרמניה ומבטא את היסחפותו של יונג עם רעיונותיו על אלוהיו החדש,העצמי ואמונתו בו. בשילוב עם הפסיכוזה התקופתית.

    ומן הצד השני, נוימן הצעיר בחיפוש מקום וזהות ובניסיונות של הפרדות מיונג.

ניתן לראות שהוא נוימן נמצא עדיין בתהליך טרנספרנציאלי ( transferential) של השלכת דמות האב- המוביל כלפי יונג, השלכה שבה הוא תפוס באותה היקסמות מדומיינת שאפיינה  בזמנו את יונג בגישתו לפרויד שלושים שנה קודם לכן.

הוא מנסה לרצות אותו ולהיות התלמיד המוצלח שלו ,לעומת גיימס קירש( Kirsh )ואחרים.

במבט רטרוספקטיבי ניתן לראות בפירוש כי שני המאורעות התקופתיים והאישיים בחייהם של יונג ונוימן  : תקופת עליית הנאצים בגרמניה והעלייה לפלסטינה שתהפוך תוך כמה שנים למדינתם של היהודים ("אלט-נוילנד"-חדשה ישנה  במושגו של הרצל), הם אירועים מאד קריטיים עבור שני האישים ואופן החשיבה שלהם . עלייתו של נוימן לארץ ישראל, החיפוש היהודי ויציאה מאירופה בזמן,  היא גורם מרכזי משפיע בכוון שמתפתחת  התיאוריה שלו.  גם קבלתו של יונג את  המשרה של יו"ר הפסיכותרפיה הגרמנית דווקא בזמן שהנאצים עולים לשלטון ויהודים מורחקים מן האגודה, הוא גורם שמחזק את ניסיונו להסביר ,ולהבין את הנורא, בכלים שלו ואפילו להזדהות עם מה שקורה בגרמניה. 

אין ספק כי 1935-40 השנים הראשונות של ההכרות וההתכתבות של נוימן היהודי -ישראלי הצעיר ושל יונג השוייצרי הגרמני הבוגר הן שנים של מצוקה גדולה לשניהם ,שנים של בלבול ,היסחפות והליכה באפלה לכל אחד מן האישים .הבלבול והתהייה משתקפים גם במה שיצרו וגם בקושי הגדול במיקוד ובפיתוח מושגיהם. 

יונג הולך לגמרי לאיבוד עם מושגי הארכיטיפ,זאת אנו רואים במאמרו על ווטאן,  (Wotan) ,[1] כי הוא מוצף ברעיונות גזעניים ונכנס למלכודת איומה בניסיון להסביר את תופעות הנאציזם ועלייתם בעזרת הארכיטיפים הפגאנים  הגרמנים-  ווטאן לפי מושגיו דיאז הוא ארכיטיפ , אל ,שלפי תפיסתו של יונג , "רק גרמני יכול להבין ". לדעתו הגרמנים תפוסים בארכיטיפ הזה שמתגלם גם בדמותו של היטלר עצמו...ומכאן קרובה הדרך להשוואה מכוונת בין נפשם של היהודים לזו של הארים . הלא מודע הקולקטיבי מוכתם בצבעי הגזע ועוד .. (ייקחו כמה עשרות שנים לקהילה היונגיאנית להיות מסוגלים להשתמש במושג "קומפלקס תרבותי", אחרי הטעות הפאטאלית הזו, למרות שזהו מושג שפותח  ע"י הנדרסון בשנת 1947 ונשלח ליונג במכתב. זהו מושג מעולה שעושה סדר ונותן מקום נכון יותר להשפעות התרבותיות על הלא מודע דרך הקומפלקסים ולא דרך ארכיטיפים של הגזע ) .

נוימן מזועזע מראייתו של יונג את היהודים כבעלי לא מודע נחות ,הוא מופתע מן האנטישמיות שלו, ההיסחפות שלו מצד אחד , אך גם מן הניתוק שלו  מהצל בו בזמן. ואנו נראה עד כמה הזעזוע הזה נתן את אותותיו בזהירות שבה נוימן  ניגש לעיסוק בלא מודע הקולקטיבי ובכוליות. כמה הוא מנסה להבין  מתי זו אם גדולה בולענית ומתי זוהי כוליות שקורא לה עצמי או מאוחר יותר  "שדה עצמי". מתי האני מחובר לכוליות ומתי יש לנו סכנה של נתק בין השניים ואז העצמי כדבר מבודד ,אינו מעניין לחקירה ואפילו מסוכן.

הזעזוע של נוימן אינו ממשיך זמן רב ,הוא אוהב את יונג ,הוא מוצף בטרנספרנס כלפי האיש-האב , הוא נעזר בו מאד כהשראה ודמות סמכות המגיבה לרעיונותיו . בהמשך בגלל בידודו , גם תלוי בו מאד אך גם מופרה על ידו. 

לעיניים ישראליות כמו שלנו, נוימן נשאר בתפקיד של היהודי המשכיל והחכם ,היקה המעט תלוש..אך גם התלוי בגוי ,המתרפס, המבודד והמרגיש קרוע בין אירופה

ופלסטינה .

ניתן לראות בבירור כי דווקא בחמש שנים של הניתוק ביניהם ולאחר שאיבד נוימן את אביו לפני ליל הבדולח[2] ,הוא דווקא נשאר מאותגר ביותר על ידי האנטישמיות של יונג. הוא מנסה בקדחתנות למצוא הוכחות וסימוכין לזהות היהודית העתיקה והמתחדשת . הוא מנסה להוכיח  שיש נפש יהודית מיוחדת שיש לה שורשים עמוקים וארוכים. על פי מכתביו ניתן לראות עד כמה  נוימן מודע למידת הניתוק שלו עצמו מיהדות ומחסידות ומנסה להתחבר תוך שימוש במושגים היונגיאניים.

מעניין כי במאמר שפרסם נוימן לרגל יום הולדתו ה100של פרויד 1956 ,הוא מציין את ניתוקו של פרויד מהדת ,את קומפלקס האב של פרויד ואת המאבק ההרואי עם ארכיטיפ האב היהודי כחלק מרכזי בשינוי המתנהל ביהדות המודרנית.  Judaism has broken its old religious fetter without having as yet arrived at a new orientation[3] .   ובהמשך מסביר נוימן גם למה הקומפלקס הזה, עם הטאבו היהודי על האם האלה ביחד, לא אפשרו לפרויד להמשיך וללכת עמוק יותר עם הלא מודע ,שכבת הנפש הבסיסית "האם הגדולה" שממנה צומח הכול מקבלת אצל פרויד רק מקום של איד- סתמי וייצרי בלבד..  אבל הוא עצמו נוימן ,אולי כממשיכו גם של פרויד אינו נמנע מלעסוק באי רציונאלי,באם הגדולה ובנשי.! 

  עיון במכתבים בהם רוצה נוימן להרשים את יונג בממצאיו ולהוכיח לו ,להראות לו על יהדות ועל התחדשות ולקבל את הערותיו, מאפשר לנו להציץ לעולמו , למפגש שלו עם הארץ ,ארץ ישראל, עם מוטיבים יהודיים ותנכיים ועם היהדות המתחדשת, עם תסכוליו ,והתלבטויותיו. באחד המכתבים (N5) הוא מספר ליונג

The fact that Jews here as people, as not yet people seemed so extremely needy, was a shock at first.  on the other hand,… though the landscape gripped me in such a compelling way that I couldn't ever thought it possible, as you prophesied, the anima has gone to ground, she made appearance all nice and brown, strikingly African, even more impenetrable in me, domineering –with sisterly relationships to many animals-a boa constrictor, a panther, an elephant, horse and rhinoceros, thus speak the image that this give me strength, however I feel strongly and more.. It is a people of infinite opposites…. But have constructed the prettiest villages and landscapes out of deserts and swamps.

  נוימן מתחיל לעשות את הדרך שלו עצמו ! הוא יותר שייך והוא כבר מנבא מה יקרה פה בארץ : "הדרך קדימה איך שאני רואה זאת היא קשה ומסוכנת אני פוחד מאד שכל האינסטינקטים המודחקים שלנו כל התשוקות לכוח ונקמה כל האכזריות המוסתרת והפזיזה תשתחרר כאן בארץ" הוא כותב ליונג  

  דווקא  1940-45 ללא ההתכתבות ,הם שנות ההלם,ההתפקחות,אך עבור נוימן גם היצירה. נוימן כמובן מתבסס על רעיונותיו של יונג ומפתח אותם לכוון של מה שפוגש בעצמו ובסביבתו , אך כאן ניתן לראות התחלה של נפרדות  והתגבשות של קו אישי . ברור כי לניומן יש וואקום תרבותי עצום  שמביא להתבססות ,השתרשות ,התחברות מאד מעניינת כמו שראינו לאדמה שגם יונג מסכים שהיא חיונית להתגבשות היהדות . 

יונג אפילו מסוקרן לאן זה יתפתח a soul without a soil " " הוא כותב היה מצבם של היהודים ומה עכשיו? .אילו נושאים  שיעלו חזרה לאחר המלחמה במפגשי האירנוס[4] ,כאשר נוימן יופיע עם דברים משלו ,עם פירות חדשים כמו שמופיע באחד החלומות שלו ששלח ליונג.

השאלות המעניינות לשאול בהקשר של זמן ותקופה קריטיים כמו אילו של המלחמה,הם לגבי ההשפעה על האישים והתיאוריה שלהם.

מה בעצם נתנו לנוימן כפסיכולוג מעמקים ,האדמה החדשה , הניתוק מאירופה והזהות היהודית ישראלית אותה מתחיל לעצב. זה מעניין גם ברמת האינדיבידואציה האישית שלו  וגם ברמת גיבוש התיאוריה והנושאים אותם מוסיף ומשכלל . ולצד זה, מה גרמו לנוימן הנסיבות הטראומטיות שבהן נוצר הניתוק הזה מהוריו ,מאירופה-עלייה בשילוב עם טראומה ? . מהו ה"לך לך" שלו?.. השואה, מלחמת העולם השנייה הנוראית ותחושה הבגידה של יונג? ולו לתקופה מסוימת   

ולגבי יונג, מה נתנה לו ההשתייכות הגרמנית החדשה , ההזדהות הזמנית עימה ועם החשיבה הנאצית? וכיצד השפיעה הנפילה ממנה (ההתחלקות-the slipping up) ,על המשך בניית התיאוריה שלו לאחר הזוועה של המלחמה והשואה ?והאם ?  גם ברמה האישית, הרי יונג נפל קורבן לקומפלקס אישי ותרבותי ,שכאשר יוצאים ממנו יש התפתחות! האם הבין יונג שנפל לקומפלקס? , וכיצד שינה אותו ואת גישתו גם ברמה התיאורטית? . 

הנחתי היא, שנוימן הצעיר שיצר כאן בארץ הזאת ,המקום החדש שהיה לו תוך כדי השואה ולאחריה כעולה חדש הושפע מאד מן המצב  . הוא באמת נפרד ממשהו  באירופה גם מאביו ומשפחתו ,הוא התחדש, התגבש, נתן מקום מרכזי לאדמה הקונקרטית  ובמקביל לכך גם לשכבת האם הגדולה בנפש כבסיס  לצמיחה .הוא בפירוש החזיר את הארכיטיפ הנשי ואת האלה האם לבסיסם אחרי ששני קודמיו בעיקר פרויד אך גם יונג שמו דגש על הפטריארכאליות ! פרויד דרך האדיפאליות ותסביך הסירוס ויונג דרך הרוחניות הבן והאב . הוא נוימן הוציא לאור את "המוסר החדש" ברוח חדשה ,לא הדחקה אלא עמידה מול !  הוא מדגיש הומאניות חדשה שמגיעה דווקא דרך המשותף לכל בני האדם ללא הפלייה של גזע או דת , כמו שקורא לה בסיפרו "משבר והתחדשות" . ובמאמרו אדם ומשמעות הוא אומר: תהליך העברה והעברת נגד בטיפול הוא התרחשות המבוססת על השותפות האנושית הבסיסית,על היות יחד קשורים וכלולים במצב חיים זהה בתוך אותו עולם ,אשר קיים בפנימיותו כחלק מן "האדם הקדמון" המצוי בכולנו. אדם קדמון זה (אדם ולא אל!) הוא העצמי החי בתוכנו כמרכז המקיף אותנו כשלמות התבל וקובע כגורל את התפתחותנו בזמן.[5] 

ודבר חשוב מכל, הוא הבין טוב יותר מקודמו יונג את המרכזיות של הקשר בין האני והכוליות -הלא מודע היוצר . לא העצמי המבודד מן האני מעניין ומקסים (כמו את יונג) ולא האני כשלעצמו עם האני עליון שלו (כמו אצל פרויד) אלא שניהם גם יחד כיחידה אחת משותפת ומשלימה . האני שהוא בתחילה קומפלקס ואיבר נפשי של תפקוד במישוןר המציאות,  בהמשך מרכז שדה תודעה ובהמשך אני- עצמי.  צנטרוורסיה אחת הפועלת עם קרקע ואדמה ועם שדה עצמי שהוא מעבר לארכיטיפ. ועוד באותו מאמר הוא כותב, כי חוויית אובדן המשמעות של האדם המתבטאות בנוירוזה ופסיכוזה אצל הפרט ובתחלואת המונים של עמים שלימים,מצביעה על תהליך התפוררות של הקשר האנושי.

ויחד עם כל זאת ,עם הגעגוע הגדול והשיבה לארץ ,לא החזרה לאחור היא התהליך הנשגב והמרכז אלא ההתחדשות וההליכה קדימה . במשבר והתחדשות הוא אומר :תבנית יסוד היא אני-עצמי .האני המסונף לכוליות הנפש המקיפה את המודע והבלתי מודע .אך הוא האני, אינו רק סניף שלה אלא מתייחס אליה כנולד אל אביו הורהו.

במצבים הנפשיים הקשים,לא הלא מודע הוא השלילי ,אלא האגו המנותק שהוא בדומה לאיבר  מנותק ולוקה באורגניזם במצב בו אין הזנה נכונה...ואז מגיבה הנפש כולה לעמדות לא נכונות של האני במחלות ובתופעות שליליות.

יש אם כך,להגיע לאחדות אני-עצמי יוצרת... כי אחרת ייתקל האדם בנומינוזיות[6] השלילית המבלבלת.

נוימן מדגיש אם כך את האני והעצמי ,האני והכוליות. ואת האני הניזון,מחובר ורואה את הכוליות והשייכות בין השניים , אין משמעות לעצמי כשלעצמו כי ללא האני יתכן מאד שאנו בסכנת יצרים משתוללים או תודעה מבודדת מכנה זאת נוימן. כל שינוי הרחבה וטרנספורמציה תלויים בציר הזה .ועל כן חקר כל כך את תולדות התודעה את הדרך שבה התודעה והאני במרכזה מתרחבת. מה השלבים ,מה הם התעתועים החל מן השלב האורובורי ,לצד האם הגדולה מלחמת הדרכון וכו.. נוימן ידע שללא הפרדה והתחזקות דיה לא נלך קדימה אלא ניגרר לחזרה אחורנית. גם אם קיימת שכבת עצמי בסיסית שנוימן האמין שקיימת מעבר לשכבה ארכיטיפית, היא תביא להתרחבות וחוויית עצמי כמרכז ויותר רק באשר תהיה מודעות לציר אני עצמי .

ובאשר לתחיית היהדות הישראלית נוימן אם כך, נעשה מודע לסכנות הטמונות לאותה התחדשות והתקדמות. ללא הכרה במוסר וללא הפרדת הנשי מן האימהי או הקטנת החשיבות של הנשי והאימהי, שהם בעלי משקל רציני בנפש ובהוויה, קיימת סכנה של

הרס . באותו מאמר אותו הציג ביום הולדתו ה100 של פרויד , הוא מעלה ומדגיש את הזנחת הנשי והפטריארכאליות החד צדדית הגורמת לחוסר איזון ויכולה להביא להיתפסות בלתי מודעת ומבוקרת לארכיטיפ האדמה ,דבר אותו אנו רואים כאן בארצנו.

 כמו כן, הוא מתריע, כי חוסר נפרדות מספקת בנפש ובעיקר בעיתות מצוקה אישית אך גם קולקטיבית, יכולה להביא לסכנה של היתפסות למיסטיקה שקרית .  הדבר יכול להופיע גם כמשהו קולקטיבי משיחי ולא מבוקר וגם כמשהו שמציף ממקומות ארכאיים אורובוריים ולא כחיבור אמיתי של אני ועצמי. בחיבורו על האדם  המיסטי  הוא שואל,מה ניתן לעשות כדי שהדימוי החי תמיד של השלמות הבראשיתית לא ידביק את האנושות.... כי הפיתוי הקוסם לשוב למצב השלמות קיימת כל הזמן.

ברור כי במצבי מצוקה אישיים או קולקטיביים סכנה זו הרבה יותר גדולה!

וברור כי ההתפתחות תמיד קשורה בעמידה על הגבול של סכנה כזו בכל מפגש עם הנומינוזי שהוא יכול להיות גם יצירתי  אך גם מסוכן...

נוימן למד לזהות לדעתי גם בעקבות מצבי המיסטיקה השקרית של ה"איזמים"  השונים ובעיקר בגרמניה, את המצבים בהם החזרה לאחור והרגרסיה לישן ,לקודם תמיד מעלה מיסטיקה אורובורית שיקרית והרסנית. כי המיסטיקה האמיתית ,המפגש עם הנומן Numen))   והיציאה מהאני למקום חדש ,תהיה תמיד מייצגת משהו אנטי מסורתי, אנטי קולקטיבי ואנטי דוגמטי, שכן מדובר במשהו מחדש ,בהתנסות חדשה של הנומינוזי. לא ייתכן שהנאצים מתנסים במשהו גרמני ישן ומביאים חידוש ! גם כי זה קולקטיבי ,רגרסיבי ולא מחדש אלא נסוג לדפוסים ישנים ועתיקים שמחברים אל האם הגדולה והיצרים. . כנ"ל להבדיל אמנם, גם ההתנסות היהודית ציונית ישראלית במידה וחוזרת באופן קולקטיבי לדפוסים ישנים  עלולה להיות מיסטיקה שאינה מביאה לחידוש ולהתפתחות ולהיפך חוזרת ונסוגה ונופלת לאורוברוס[7]. המיסטיקה האורובורית ממשיך נוימן ואומר, אינה מיסטיקה של תמורה והיא דה-אינטגרטיבית נלחמת בעולם בצורה דסטרוקטיבית ואז נקודת הריק היצירתי, שקיים תמיד במיסטיקה ,שהיא תמיד יצירתית במהותה,הופכת ללועה של האם האיומה (Terrible Mother).  האובססיה,האכסטזה,האינפלציה מסמנים לנו כי הנומן שמוציא את האני מגבולותיו , הכריע משהו נמוך ,פסיכופטי ולא אני מפותח.. גם אם יש פנייה לאלוהות כלשהי מאחורי העוינות שלו, מתגלה הסירוס המבוצע על ידי האם הגדולה .שיכולה להיות גם מיוצגת דרך האדמה...[8]

ישנם אם כך שלש נקודות חשובות להבנה של מצבים בהם יכול להופיע הנומינוזי השלילי...

1.מיסטיקה אורובורית- כאשר לא נוצרה נפרדות מספקת                                                     ניתוק האני מן העצמי כפתרון דחוק או מצוקתי  ..3..היעדר הנשי  ....2.

ולגבי שינוייו של יונג והשתייכותו הזמנית הגרמנית, לגבי היסחפותו ומה שקרה בגרמניה, השאלה הנשאלת ,האם נתן לו אולי לזמן מה לבדוק את האפשרות לשקוע בתהליכים הנראים לכאורה כמביאים בשורה חדשה לגרמניה? : כמו למשל שחשב שתהיה התחדשות של מה שהודחק בלא מודע הגרמני ? או  אולי את האפשרות לבדוק ,האם העצמי, שמדבר ופועל  לדעת יונג בצורות רבות ומשונות כמו שטען, מביא אכן למשהו של התפתחות לקראת סוג של אינדיבידואציה –הגדרה עצמית גרמנית נכונה יותר? . מין תהליך שלפני המלחמה יונג ראה בו משהו כמעט כמו דת חדשה ,או  המשך ההתפתחות הדתית החדשה. כמו שמתאר זאת באחד המכתבים לנוימן : הייתה הברית ישנה , אחר כך הברית חדשה ,דמותו של ישו כמייצג את העצמי והשלב הבא אחרי שאלוהים מת כמו שמצטט את ניטשה, אלוהים נמצא באדם והאינדיבידואציה תכבוש את העולם....

 עושה רושם שיונג רצה להשתמש במה שקרה סביבו כדי להוכיח את תורתו ... הוא מדבר על אינדיבידואציות של עמים ,על היהודים ועל הגרמנים ותקופה ארוכה אינו זז-מש מהתזות הבסיסיות שלו. מעניין יהיה לראות מה קרה לו אחרי הקטסטרופה אחרי שראה הרס לשמו ללא התפתחות וללא עצמי. האם באמת העצמי נמצא תמיד ובכל מקום? ומה קורה שיש התפוררות של האני? והאם יש בכלל דבר שכזה אני קולקטיבי?

אין ספק שיונג שלאחר המלחמה ולאחר שחטף שני התקפי לב המצוינים אגב במכתבים, הלך כמה צעדים לאחור במיוחד לגבי העם הגרמני ולגבי הרוע בכלל ובמאמרו "אחרי הקטסטרופה"[9] הוא כותב:       

The sight of evil kindles evil in the soul …Something of the abysmal darkness of the world has broken in on us, poisoning the very air we breathe and befouling the pure water with a stale, nauseating taste of blood

 ולגבי הרוע באתו מאמר כותב  :When evil broke at any point into order of things ,our all  circle of psychic protection is disrupted                                 ואחרי כל זאת מעניין מה חושב יונג גם על עצמו ובעיקר על העצמי, אותו כל כך עשה לאלוהים לפני המלחמה, גם כאשר ניתח את מה שקורה בגרמניה. וזה המוזר מכל , שלמרות שיונג מנסה להתייחס, לא ממש הפנים את האספקט של הרוע :

So when somebody hits on the idea that God is dead or does not exist at all the psychic god image …finds his way back into the subject and produce a condition of "God-Almightiness.

God-mightiness does not make man divine, it merely fills him arrogance and arouses everything evil in him ….

ובאותו מאמר :היטלר עצמו כבר לא אינקרנציהIncarnation  של ווטן ,עם כל המעלות שלו אלא:

Hitler was the exponent of a "new order," and that is the real reason whypractically every German fell for him. [...] Like the rest of the world, theydid not understand wherein Hitler's significance lay, that he symbolizedsomething in every individual. He was the most prodigious personification of allhuman inferiorities. [...] He represented the shadow,   the inferior part of everybody's personality, in an overwhelming degree,   and this was another reason why they fell for him.

אם נפשיט את יונג מארכיטיפ הזקן החכם, מה שהיה ודאי מסכים איתי שכדאי לעשות, נראה כי אמנם כי יונג האיש  הבין משהו עמוק יותר בקשר לרוע ובמידה מסוימת נראה כי הכניס משהו מזה לתפיסתו בהמשך , אבל לא הבין את הטעות שלו עצמו את הקומפלקס שבו הוא עצמו היה תפוס ובמה כל זה נגע והפעיל בתוך עצמו !או אולי לא שיתף...

ולכן האם הסיק את המסקנות העמוקות לגבי העצמי, לגבי תהליכים שמנותקים מן העצמי והשתלטות היצרים המסתתרים מאחורי אידיאולוגיות.שלאו דווקא מובילים להתפתחות!. 

נסכם מעט את התכנים שעסקו בהם שני היוצרים הללו והאם וכיצד השפיעה עליהם המלחמה והשואה .

יונג מופיע אמנם כאדם שהחליק  (Slipped up)וברמה אישית לא נראה כי לוקח אחריות מלאה למה שעשה ולא נראה שהוא מעבד באופן כלשהוא את הקומפלקס בו היה הוא עצמו תפוס : הערצתו הסמויה להיטלר ומוסוליני, האמונה שעל גרמניה עובר משהו שיביא בסוף לטוב והאמונה הצרופה בתהליכי אינדיבידואציה גם של עמים הגורמים הרס לעצמם ולאחרים. אמנם ב1950 הוא כתב מכתב לקרל יספרס  (Yaspers)והודה הוא מתבייש  על יחסיו עם הנאצים. אך מלבד הבושה כיצד הבין זאת?

מתוך עבודתו המפורסמת שלאחר המלחמה התשובה לאיוב..אנו רואים כי יונג ממשיך להיות עסוק במקום המרכזי של ארכיטיפ העצמי והתפתחותו כמסומל על ידי תפיסת האל המשתנה . האל מופיע באיוב מואנש יותר, עם טוב ורע ומסמל על פי דעתו התפתחות והתקרבות לעבר האדם ,אל האדם. במאמר זה אין אנו רואים שינוי בתיאוריה ולא בתפיסת העצמי באופן מהותי . יונג עוסק כביכול באספקט הצילי  Shadow של האל ,עוסק ברוע אך מרכזיות העצמי בעינה נותרת גם כאשר יש ניתוק . אין אנו רואים הזהרות, התראה על סכנות שבתפיסת העצמי כמו למשל ניתוק מן העצמי או רגרסיה אל האם הגדולה . המאמר הוא חוסר התייחסות רצינית לטעות בתפיסות, לפספוס הגדול שנבע מתוך היקסמות מן העצמי ומתוך התפעלות מתהליכי הקומפנסציה ומן האופטימיות שכל תהליך יש לו תכלית . האכזבה המתעוררת הינה שיש כמעין המשך הליכתו וחוסר עמידה מול הצל של התיאוריה שלו.  שקרה שם משהו שאינו החלק הרע של אלוהים אלא החלק הרע והפתולוגי של האדם כאשר הוא מנותק מן העצמי. ואולי הייתה זאת הרגרסיה לאם הגדולה .. ואולי העצמי לא תמיד נמצא!....

לעומתו ניומן שלאחר הקטסטרופה נעשה זהיר ביותר ביחס לכמה דברים שנכנסים לתאוריה שלו. ראשית התפיסה על מקומה החשוב של שכבת האם הגדולה ,השכבה הבסיסית הנותנת אדמה ויציבות פנימית וחיצונית אך יכולה גם  לבלוע וליצר השתוללות יצרית .שנית תפיסתם של האני והמוסר ,האני שגם בתוכו נמצא הניצוץ ולא רק בעצמי.שלישית העצמי שהוא שדה שמייצג את הכוליות היצירתית האישית והכללית ושללא האני וללא החיבור ביניהם קיימת סכנה של הנומינוזיות השלילית והמיסטיקה האורובורית . וכן לצד הבנת המטריארכאליות נתינת מקום וחשיבות לנשיות .

כמה שאלות עדיין מטרידות  ועליהן רציתי לענות בסקרי את החומר על יונג ניומן והמכתבים.

אחת, האם העצמי שאנו כל כך מאמינים בו קיים תמיד מעבר לתהליכים המתרחשים גם כאשר קיים נתק רציני בין התודעה ושכבת האם הגדולה ? ואולי לעיתים קרובות אנו מאמנים בעצמי אך מה שמדבר ומשפיע על תהליך זה הנתק מהאם הגדולה ועל כן גם משדה העצמי ועל כן סכנת ההבלעות באם הגדולה ...

שנית , כיצד ניתן בכלל ליישם את התיאוריה היונגיאנית על תהליכים קולקטיביים כמו מה שקרה בגרמניה או  להבדיל מה שקורה עכשיו בארץ ארץ חדשה שמחפשת את עצמה וזהותה היהודית ישראלית . האם מושגי העצמי, האני וההתפתחות לעבר אינדיבידואציה מתאימים לניתוח של תהליכים שכאלה? על פי יונג ,מלבד השימוש בצל או התעוררות הלא מודע כמו חלקים מודחקים ונסתרים, לא ניתן ממש להבין וליישם.   נוימן מוסיף לנו אינדיקציות חזקות יותר לגבי האפשרויות לטעות פחות . כשיש נתק אגו כוליות אנו בצרות גדולות ... ואז גם הצל בחוסר שליטה וניתוק ..

 שאלה נוספת שנשארה עבורי מעניינת ובלתי ברורה, עד כמה היה בין השניים יונג ונוימן דיאלוג אמיתי של אב ובן שיש בו גם תחרות אך גם הקשבה מעבר לטרנספרנס . לא קיבלתי אינדיקציה מספקת כי יונג לוקח מדבריו של נוימן ,מקשיב לו ומוסיף ממנו לתורתו שלו. באחד המכתבים שיונג מגיב על החיבור הגדול "תולדות ההכרה" יונג כותב לו כביקורת, כי הדבר היחיד שהוא לא מסכים בחיבורו, זה הקטעים שעוסקים ומפרשים תופעות בעזרת "תסביך הסירוס " (מושג של פרויד כמובן) "אין דבר כזה" ,בתופעות שאתה מתאר בהתפתחות התודעה מדובר פה לא על סירוס אלא על הקרבה .

ואולי באמת במקרה של יונג ונוימן זה לא היה זה סירוס אלא הקרבה מצד נוימן הבן כמובן.


[1] מאמרו של יונג ווטן פורסם בשנת 1936 אחרי עליית הנאצים

[2] אביו נרצח על ידי גרמנים

[3]In the honor of the century of Freu'sd birth

[4] מפגשים של אנשי רוח ,דת, שנערכו מידי שנה מאז 1933 וניומן החל להשתתף בהם החל משנת 1947

[5] הנני מסות על אדם ומשמעות

[6] נומינוזיות –התפעלות או פחדים מן האלוהי וייצוגיו

[7] לשלב ראשוני פרמיטיבי או ייצרי

[8] מתוך סיפרו האדם המיסטי

[9] מאמר שנכתב על יד יונג בשנת 1946